חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

תלמוד בבלי

הספר הראשי של התורה שבעל פה

תוכן הערך:
התקופה
   תקופת האמוראים וחתימת התלמוד
   ארץ ישראל ובבל
רמב"ם: פועלם של האמוראים
   לימוד המשנה
   מה כולל התלמוד
   הדרשות
פסק הלכה מן התלמוד
מבנה דף התלמוד
   הדפסתו
   פירושים
   הגהות והערות
   מראי מקומות
נוסח התלמוד
   דקדוקי סופרים

התקופה
תקופת האמוראים וחתימת התלמוד
לאחר חתימת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא נסתיימה תקופת התנאים והחלה תקופת האמוראים. עיקר פעלם של האמוראים היה לפרש את תורתם של התנאים: משנה וברייתות. המשנה נחשבה לספר הלכה מוסמך, ונמנעו מלחלוק עליה. האמוראים פירשו את המשניות, תירצו סתירות בין מקורות תנאיים, הסיקו מן המשניות עקרונות והלכות חדשים, תיקנו תקנות, קבעו מנהגים, קבעו כללי פסיקה, ואף עסקו בתחומי האגדה. תמצית דברי האמוראים מרוכזים בתלמודים: הירושלמי והבבלי.

האמוראים פעלו בשני מרכזים: בארץ ישראל ובבבל. אמוראי ארץ ישראל קיבלו את התואר רבי, ואמוראי בבל את התואר רב.

נוהגים למנות חמישה דורות של אמוראים בארץ ישראל, ושבעה בבבל.

גדול אמוראי א"י היה, כאמור, רבי יוחנן, שפעל בטבריה בדור השני. הוא הניח את יסודות התלמוד הירושלמי, שנסתיים בסוף המאה ה- 4. גדולי אמוראי בבל הם רב ושמואל. בואו של רב לבבל חיזק מאוד את לימוד התורה: "מיום שירד רב לבבל עשינו את עצמנו כארץ ישראל לכל דבר". על רב אשי ורבינא הראשון, מאחרוני האמוראים, נאמר בתלמוד הבבלי שהם "סוף הוראה", וייחסו להם את עריכת התלמוד הבבלי בסוף המאה ה- 5. אך גם דבריהם של חכמי דורות שאחריהם נכנסו לתלמוד, ודורות אלה הם שסיימו את עריכת התלמוד.
דור דור ודורשיו - סדר דורות חכמי התלמוד / עמירם דומוביץ

ארץ ישראל ובבל
בארץ ישראל פעלו האמוראים במרכזים שונים בתקופות השונות, ובהם ציפורי, טבריה וקיסריה. בבבל היו המרכזים ישיבות סורא, נהרדעא ופומבדיתא. תורת ארץ ישראל הגיעה לבבל ולהפך, על ידי החכמים שנסעו מארץ ישראל לבבל ומבבל לארץ ישראל, ונקראו "נחותאי" - יורדים.

גורל שני המרכזים היה שונה: בארץ ישראל גברה מלכות הרשעה (רומי וביזנץ), והיא דיכאה את היהודים וביטלה את הנשיאות דורות מעטים אחרי חתימת המשנה. לעומת זאת, המרכז בבבל נשאר מחוץ לגבולות רומי וביזנץ, מרכזי הנצרות. בבבל שלטו הפרסים מבית ססאן, שלטון שהיה נוח ליהודים, ואיפשר שגשוג הישיבות בסורא, בנהרדעא (עד חורבנה), בפומבדיתא ובמקומות אחרים. ההבדל בין מצב היישוב בארץ ישראל ליישוב בבבל משתקף גם בהבדל בין התלמוד הירושלמי לבבלי: התלמוד הבבלי נערך עריכה מדוקדקת בתנאים טובים, ואילו הירושלמי עריכתו חטופה וסדרו לקוי.

גאוני בבל הפיצו את התלמוד הבבלי בכל תפוצות ישראל, והוא הפך להיות ספר ההלכה המחייב את כל ישראל.

רמב"ם: פועלם של האמוראים
(רמב"ם, הקדמה למשנה)

לימוד המשנה
לא חדל דור אחד דור להתבונן במשנה, לחקור בה ולפרש אותה; כל חכם לפי חכמתו ובינתו. ונחלקו בפירוש קצת הלכות ממנה לפי רוב השנים. ואין חבורה מהם שלא חקרה והתבוננה במשנה, וגילתה חידושים והשוותה אותם לעניינים אחרים.

עד שהגיע הזמן לרבינא ורב אשי, שהם האחרונים מחכמי התלמוד. והתבודד רב אשי לחבר התלמוד, וראה בעצתו לעשות בדברי כל הבאים אחרי רבנו הקדוש, כמו שעשה רבנו הקדוש בדברי כל הבאים אחרי משה. וכלל כל דברי המדברים ושכל המתבוננים ופירוש המפרשים ודקדוק ההלכות; וקבצם וכבש הכול בחכמתו במה שנתן לו הקדוש ברוך הוא מנפש פשוטה וכבוד החכמה - וחיבר התלמוד.

מה כולל התלמוד
והייתה כוונתו בו ארבעה דברים:

(1) פירוש המשנה וכל מה שנפל בה מדברים המכילים עניינים רבים: ממחלוקת הפירושים וטענות כל מפרש על חברו וגילוי טענת האמת - וזה ראשית הכוונה שנתכון.
(2) פסק הדין על דעת האחד משני החולקים שנחלקו בדברי המשנה או בפירושה או בחידושים שנתחדשו בה ושחיברו עליה.
(3) בחידושי העניינים שהוציאו חכמי כל דור מן המשנה וגילוי העיקר והראיות שהורו בהן וסמכו עליהן התנאים המדברים במשנה, עד שנסדר מדבריהם מה שנסדר; והגזרות והתקנות העשויות מאחרי רבנו הקדוש עד המחבר הזה.
(4) דרשות שהן ראויות לפי עניין כל פרק שנזדמן להיות בו דרש.

הדרשות
וזה העניין הרביעי, רצוני לומר הדרש הנמצא בתלמוד, אין ראוי לחשוב שמעלתו מעטה ותועלתו חסרה; אבל יש בו תבונה גדולה, מפני שהוא כולל חידות פליאות וחמודות נפלאות. כי הדרשות ההן כשיסתכלו בהן הסתכלות שכלית, יובן בהם מהטוב האמיתי מה שאין למעלה ממנו; ויגלה מהם מן העניינים האלוהיים ואמיתות הדברים מה שהיו אנשי החכמה מעלימים אותו ולא רצו לגלותו, וכל מה שעסקו בו הפילוסופים לדורותיהם.

ואם תביט אותו על פשוטו, תראה בו עניינים רחוקים מן השכל שאין למעלה מהם. ועשו דבר זה לעניינים נפלאים מאוד: האחד מהם - ללטש רעיוני התלמידים וללבב לבותם, ועוד: כדי לעוור עיני הכסילים שלא יזהירו לבותם לעולם. ואילו היית מראה להם זוהר האמיתות יסבו פניהם מהם, כפי חסרון טבעיהם, שנאמר בהם ובדומיהם: "אין מגלין להם את הסוד" - מפני שאין שכלם שלם כדי לקבל האמיתות על בוריין.

פסק הלכה מן התלמוד
(אנציקלופדיה תלמודית, ערך "הלכה")
אין למדים הלכה אלא מהתלמוד. כלומר: מדברי האמוראים. ואף על פי שהתנאים היו יותר גדולים מהאמורים, פסקי הלכה אנו למדים מהאמוראים, כיוון שידעו סברת הראשונים והכריעו ביניהם ועמדו על עיקרם של דברים. והאמוראים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה וסוגיות האמוראים מכריעות יותר מסתמי משניות, שהם אחרונים. ורבינא ורב אשי הם סוף הוראה, וחתמו התלמוד וקיבלום כל ישראל עליהם, ועליהם כל ישראל סמוכים.

ולכן בהלכות הפסוקות בדברי האמוראים אנו סומכים, כיוון שפסקום וכתבום רבינא ורב אשי. ולא נכתב התלמוד אלא לאחר עיון ודקדוק בכמה דורות ולאחר כמה מהדורות, וכאילו אמרו לנו הלכה למעשה הוא, שהרי לעשות בו מעשה כתבוהו. ואפילו כשלא כתוב מפורש בגמרא בתורת פסק הלכה, אלא שיש להוכיח מסוגיית השמעתתא כן, הרי זו הלכה שסומכים עליה אם הוא תלמיד חכם שהגיע להוראה ונראה לו לפי סוגיית הגמרא שכן הלכה. ואמרו באגדה: "כל ימי עני רעים" - זה בעל משנה שאינו יכול להורות מתוך משנתו; "וטוב לב משתה תמיד" - זה בעל גמרא, שבקי בטעמי המשניות ועיקרם, ויש בידו כוח להורות הלכה למעשה.

ואחרי חתימת התלמוד אין רשות לאדם לחדש דבר מעתה, ואין רשות לגרוע ולהוסיף ולסתור ולבנות, וכל שכן לחלוק על התלמוד. וכל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל, ואותם החכמים שלימדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם, והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה, דור אחר דור, עד משה רבנו ע"ה. ויש מוסיפים, שבשעת חתימת הגמרא קיימו וקיבלו עליהם שדורות האחרונים לא יחלקו עליהם, ולכן לא ניתנה רשות לשום אדם לחלוק עליה.

מבנה דף התלמוד
הדפסתו
חלקים מן התלמוד הבבלי נדפסו לראשונה בשנת 1482 בספרד ובפורטוגל. רק בשנים 1520-1530, הודפס התלמוד בשלמותו בידי המדפיס הנוצרי דניאל בומבירגי מוונציה. במהדורה זו נקבע תבנית דף התלמוד. "ש"ס ונציה" כלל: חלוקת הגמרא לכל משנה (שלא כמו רוב כתבי היד שבהם מופיעה המשנה לכל פרק בתחילתו), חלוקה לדפים, עימוד, פירוש רש"י ותוספות.

המהדורה הטובה ביותר של התלמוד הבבלי נדפסה בוילנה בידי האלמנה והאחים ראם, בשנים 1880-1886. במהדורה זו נוספו לתבנית פירושים וכלי עזר שונים שהובאו הן בשולי הדף והן בסוף כל מסכת ומסכת. "ש"ס וילנה" הפך למהדורת אם לכל המהדורות שנדפסו מאז, שאינן אלא העתקות ותצלומים שלו.

פירושים
רש"י: הפירוש לתלמוד הוא פירושו של רש"י - רבי שלמה יצחקי (נולד 1040). הפירוש מודפס תמיד בצד הפנימי של הדף. פרטים בפרק "מפרשי התלמוד".

תוספות: מודפסים תמיד בצדו החיצוני של העמוד. יצירה קיבוצית של תלמידיו ותלמידי תלמידיו של רש"י, במאות ה-12-14. פרטים בפרק "מפרשי התלמוד".

רבנו חננאל: במסכתות רבות מופיע פירושו של רבנו חננאל בן חושיאל (מצפון אפריקה, במאה ה-11). זהו אחד הפירושים הראשונים לתלמוד. שלא כרש"י, עוסק רבנו חננאל בעיקר בפירוש קטעים או סוגיות שלמות, מבאר את עיקר תוכנן ואינו עוסק בפרטים.

רבנו נסים: בכמה מסכתות מודפס על הדף פירושו של רבנו נסים, שפעל במאה ה-10 בצפון אפריקה. בפירושו הוא מבאר סוגיות מסוימות בלבד, ואינו מצוי בכל דף במסכת.

הגהות והערות
הגהות הב"ח: הגהותיו של ר' יואל סירקיס (פולין, מאה ה-16), הצעות לתיקוני גרסה ונוסח, לגמרא ולרש"י. ההפניה היא באמצעות אות בכתב רש"י, בסוגריים עגולים ().

הגהות הגר"א: בחלק מן המסכתות הודפסו הגהות הגר"א, מאת רבי אליהו - הגאון מווילנה, במאה ה-18. ההפניה אליו היא לרוב באמצעות אות בתוך סוגרים מרובעים [ ]. בהגהותיו יש תיקוני נוסח, ולעתים הערות לבירורה של הסוגיה או של ההלכה.

גיליון הש"ס: הערות של ר' עקיבא איגר (אשכנז-פרוסיה, המאה ה-19). ההפניה היא ע"י עיגול ובו קו 0. הוא מציין מראי מקומות או מקורות מקבילים, ולרוב מעיר על קשיים בתלמוד או במפרשים. יש והוא מיישב קושיות אלו, אך במקרים רבים דבריו נשארים ב"צריך עיון " (צ"ע).

מראי מקומות
נוסף לפירושים מצויים על הדף מראי מקומות לעניינים נוספים:

(1) תורה אור: מראי מקומות לפסוקי המקרא. ההפניה היא באמצעות עיגול 0. המקור רשום מול העיגול, ברווח שבין הטקסט התלמודי לבין פירוש רש"י או התוספות.

(2) מסורת הש"ס: מראי מקומות למקבילות בספרות התלמודית (משנה, תוספתא, גמרא וכד'). ההפניה באמצעות כוכבית *, והמקבילה רשומה בשולי העמוד, מול הכוכבית.

(3) עין משפט ונר מצווה: רשומים בצדו החיצוני של העמוד - בקצהו העליון, וכוללים הפניה למראי מקומות בארבעה ספרי פסיקה. ההפניה היא באמצעות אות מרובעת קטנה. ארבעת ספרי הפסיקה הם:

א. רמב"ם, בספרו משנה תורה, מצוין בקיצור "מיי" (קיצור של מימוני)

ב. סמ"ג (ספר מצוות גדול), לרבי משה מקוצי, מבעלי התוספות, המאה ה-13 ג. ה"טור", חיבורו של ר' יעקב בעל ארבעת הטורים, בן הרא"ש, חי במאות ה-13-14

ג. טור, חיבורו של רבי יעקב בעל הטורים, בן הראש, חי במאות ה- 14-15.

ד. שולחן ערוך, חיבורו של רבי יוסף קארו, מספרד במאה ה-16. כיוון שהטור והשולחן ערוך מסודרים באותו סדר, הם מצוינים, בדרך כלל, בקיצור טוש"ע.

כל מראי המקומות הללו נעשו בידי רבי יהושע בועז (איטליה, המאה ה-16), והושלמו בידי חכמים אחרים (ר' יוסף שמואל אנגל ור' ישעיהו פיק ברלין), השלמות אלו באות בתוך סוגריים מרובעים.

הסימנים:
0 - עיגול חלול = תורה אור
* - כוכבית = מסורת הש"ס
א, ב - אותיות זעירות = עין משפט ונר מצווה
0 - עיגול עם קו בתוכו = גיליון הש"ס לרעק"א
(א) - אות בתוך סוגריים עגולים = הגהות הב"ח
[א] - אות בתוך סוגריים מרובעים = הגהות הגר"א
נוסח התלמוד
בסוגיות התלמוד מצויות חילופי גרסאות רבות. רבות מהן אינן משפיעות על הבנת הסוגיה, אולם יש גרסאות שפירוש הסוגיה תלוי בהן. המפרשים חלוקים לעתים בפירוש הסוגיה בגלל גרסה שונה שהייתה לכל אחד מהם, דבר המצוי הרבה במחלוקות בין רש"י לתוספות. התלמוד הנפוץ בימינו (ש"ס וילנא) אימץ בדרך כלל את הגרסאות של רש"י שצוינו בפירושו במלים "הכי גרסינן".

הגורמים לריבוי הנוסחאות הם אלה:

א. עד להמצאת הדפוס (בסוף המאה ה-15) העתיקו את התלמוד בכתב יד, דבר שהיה כרוך בטעויות רבות ובהבדלים בין כתב יד אחד למשנהו.

ב. נראה שלא נעשתה עריכה רשמית ומחייבת לתלמוד, וממילא לא נקבע נוסח אחד. אין אנו יודעים מתי הועלה התלמוד לראשונה על הכתב. ידיעות על כתבי יד של התלמוד מצויות מאמצע המאה השמינית.

ג. רבים מן המעתיקים והמפרשים התקשו בנוסח התלמוד שהיה מצוי בידם, והגיהו את הנוסח כדי להתגבר על הקושי.

ד. חלק מן המעתיקים והמפרשים כתבו פירושים בשולי כתב היד (="גיליון"), כאשר העתיקו את כתב היד, הכניסו את הפירוש לתוך הטקסט, מתוך הנחה מוטעית שהפירוש הוא חלק מהנוסח המקורי של התלמוד, שנכתב ב"גיליון" כי דילגו עליו בטעות בזמן ההעתקה.

מאז ימי הדפוס נתקבל הנוסח על פי כתבי היד שהיו לפני המדפיסים. בעיקר נתפשט נוסח הדפוס הראשון השלם של התלמוד (ונציה, רפ/ג, 1520/3), שרובו אומץ על ידי ש"ס וילנא.

על בעיית הנוסח ניתן ללמוד בהתבוננות בדף הגמרא המודפס. כמעט בכל דף גמרא מוצאים שינויי נוסח המופיעים בתוך סוגריים עגולים ובתוך סוגריים מרובעים.

סוגריים עגולים מציינים קטע או מלה שלפי נוסחים אחרים יש להשמיטם או להחליפם. בדרך כלל יש בצד השורה הסבר בדבר הנוסח האחר, או המקור על פיו נעשתה ההגהה.

סוגריים מרובעים הם סימן להוספת דברים לנוסח הדפוס הראשון, על פי כתבי יד או מקורות אחרים. לעתים יש בצד העמוד, באותה שורה, הסבר בדבר מקורה של ההוספה.

לעתים יש סוגריים עגולים ומרובעים בזה אחר זה - כדי לבטל גרסה אחת ולהחליפה באחרת.

שינויי נוסח נוספים ניתן למצוא בדף הגמרא המודפס בשוליים של דף הגמרא:

הגהות הב"ח מאת ר' יואל סירקיס (פולין, המאה ה-16): ההפניה אליו היא באמצעות אות בכתב רש"י, בתוך סוגריים עגולים.

הגהות הגר"א מאת ר' אליהו בן שלמה, הגאון מווילנא (המאה ה-18): ההפניה אליו היא באמצעות אות בכתב מרובע, או בכתב רש"י, בתוך סוגריים מרובעים.

דקדוקי סופרים
מצויים שינויי נוסח שאינם מוזכרים בדף הגמרא, אלא בכתבי יד ובספרי המפרשים. במאה ה-19 ריכז ר' רפאל נתן רבינוביץ את הנוסחאות השונות של התלמוד בספרו "דקדוקי סופרים". המחבר משווה את נוסח הדפוס לנוסח שבכתב יד מינכן, ובהערות הוא מביא גרסאות רבות נוספות מכתבי-יד ומספריהם של הרבה ראשונים. מאז ימיו של בעל "דקדוקי סופרים" נתגלו כתבי יד נוספים, שחלקם רוכזו בספרים.

בימינו, עם התפתחות שיטות הצילום של כתבי-יד ושל מהדורות דפוס ישנות, מתפרסמים תצלומים של כתבי-יד ושל דפוסים ראשונים, דבר המאפשר ללומד לערוך ביתר קלות השוואות נוסח.

לעיון נוסף: (שמות מאמרים באתר דעת והקישור אליהם)

עריכת התלמוד / ד"ר בנימין דה פריז
לשון המשנה והתלמוד / יחזקאל קוטשר
תורה שבע"פ בתקופת כתבי היד ובתקופת הדפוס / א. מ. הברמן


מקור הערך: איזנברג – דומוביץ, תורה מסיני

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
הוריות
תורה שבעל פה - הסבר המושג
תלמוד - הסבר המושג
אשי




ספרים בטקסט מלא
התלמוד של פעם