חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

לשון הרע בהלכה

דיבור בגנות הזולת

הגבלות על פרסום דברים
במסגרת ההלכה היהודית כפופה זכות הציבור לדעת לעיקרון האוסר לפרסם דברים המזיקים לבני אדם. לאמור: זכות הציבור לדעת מתמקדת בדברים שאינם גורמים נזק. וזכות הציבור גם לדעת דברים שאי ידיעתם תגרום נזק. אבל אין לציבור זכות לדעת על עניינים אישיים של אדם. וההגנה על צנעת הפרט הנה ערך מרכזי ביחסים שבין אדם לחברו.

א) איסור לפגוע בפרטיות של אדם, ואפילו להציץ לרשותו הפרטית דרך חלון פתוח ("היזק ראייה").

הידיעות מתחלקות לשניים:
הסוג האחד כולל דברים שחובה על הציבור לדעתם,
והסוג האחר - דברים שאסור לציבור לדעת.
החובה לדעת מתייחסת לתחומי הדעת ה"גבוהים" - החובה לדעת את החוק, ללמוד תורה, לדעת את האמת. התחום האסור הוא התחום השייך לזולת: אין זה מעניינו של אדם אחד פרטי חייו של זולתו. לא רק אם השני עשה מעשים רעים, אלא גם אם עשה מעשים רגילים.

מהם הדברים שמותר לפרסם אותם? בתלמוד יש כלל המגדיר את המותר לפרסם. וזהו הכלל:
מנין לאומר דבר לחבירו שהוא ב"בל יאמר", עד שיאמר לו "לך אמור"? שנאמר "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור (יומא ד,ב).
לפי כלל זה, כל דבר שאדם אומר לחברו צריך להישאר בין שניהם. אם אדם קיבל רשות במפורש למסור את הדברים לאנשים נוספים, רק אז מותר למסור את הדברים ולספר עליהם.

ב) איסור לגרום לאדם נזק על ידי מסירת אינפורמציה הקשורה בו. אינפורמציה זו יכולה להיות מסוגים שונים:
1. מסירת ידיעות סתמיות ונכונות: פלוני אוהב מסעדות יוקרה (=הולך רכיל).
2. מסירת ידיעות טובות ונכונות: פלוני נדיב ותורם הרבה (=הולך רכיל).
3. מסירת ידיעות רעות ונכונות (= לשון הרע)
4. מסירת ידיעות רעות ושקריות (= הוצאת שם רע)
5. הפרחת רמזים שיגרו את דמיון השומע (= אבק לשון הרע)

וכך כותב רמב"ם על מסירת אינפורמציה אמיתית, שהיא בעלת אופי סתמי: אין בדברים סיפור מעשים רעים שעשה אדם, אלא רק כניסה לתחום הפרט ומסירת אינפורמציה עליו:
רמב"ם, הלכות דעות פרק ז
א. המרגל בחבירו...עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל...
ב. אי זהו "רכיל"? זה שטוען דברים, והולך מזה לזה, ואומר: כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני. אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם.
מסירת אינפורמציה על מעשים רעים שעשה אדם, גם אם האינפורמציה אמיתית, קרויה "לשון הרע". כאן אדם מדבר אמת, אבל הוא עושה זאת ללא צורך וללא תועלת לשומעים.

"לשון הרע" יכולה להיות משני סוגים:
דיבור ישיר על מעשים רעים שאדם עשה;
רמיזות, או אפילו דברים המגרים את השומעים לדבר על אדם, ובסופו של דבר יספרו בגנותו.

וכך מגדיר רמב"ם דיבורים אלה:
רמב"ם הלכות דעות פרק ז (המשך)
ב. יש עוון גדול מזה עד מאוד... והוא "לשון הרע", והוא המספר בגנות חברו, אף על פי שאומר אמת. ]אבל האומר שקר, נקרא "מוציא שם רע" על [.ורבח אבל בעל לשון הרע, זה שיושב ואומר: כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואמר דברים של גנאי. על זה אמר הכתוב "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות".
ג. ויש דברים שהן "אבק לשון הרע". כיצד?... שיאמר "שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה".
כל המספר בטובת חברו בפני שונאיו, הרי זה "אבק לשון הרע", שזה גורם להם שיספרו בגנותו. ועל זה העניין אמר שלמה "מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם - קללה תחשב לו", שמתוך טובתו בא לידי רעתו.
ו. כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכונתם, וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם.
מניעת נזק
מול איסור לשון הרע - המתייחס לפרסום כל אינפורמציה שאין צורך לפרסמה, יש חובה אחרת: למנוע נזק. חובה למנוע מאדם נזק גופני או נזק כספי. יש כאן סתירה בין שתי חובות: החובה שלא לספר לשון הרע מחייבת לשתוק ולא למסור אינפורצמיה, ואילו החובה למנוע מאדם נזק מחייבת להעביר לו את האינפורמציה הרלוונטית.

לשם כך יש לקבוע כללים ועקרונות: מתי איסור לשון הרע בטל מפני החובה למנוע נזק מאדם, או בשל החובה לרסן אדם מלעשות מעשים שליליים. המקור הבא תוחם את התחום של איסור לשון הרע, וקובע מתי האיסור מתבטל, ויש לפרסם את הדברים.
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, חפץ חיים, י':
אם אחד ראה אדם שעשה עוול לחברו: כגון שגזלו, או עשקו, או הזיקו (בין אם הנגזל והניזק יודעים מזה או לא), או שביישו או שציערו והונה אותו בדברים. ונודע לו בבירור שלא השיב את הגזלה, ולא שילם לו את נזקו, ולא ביקש פניו למחול לו על עוונו, אפילו ראה דבר זה לבדו, יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו, ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות. אך ייזהר שלא יחסרו שבעה הפרטים הבאים:
א. שיראה הדבר בעצמו, ולא שידע על ידי שמיעה מאחרים. ואם שמע מאחרים - אם נתברר לו אח"כ שהדבר אמת.
ב. שייזהר מאוד שלא יחליט תיכף שהאיש גזל ועשק או הזיק, רק יתבונן היטב בעניין, אם על פי דין הוא בכלל גזל או היזק.
ג. שיוכיח את החוטא מתחילה בלשון רכה, אולי יכול להועיל לו וייטיב על ידי זה את דרכיו. אם לא ישמע לו, רק אז יודיע לרבים את אשמת האיש.
ד. שלא יגדיל העוולה יותר ממה שהיא.
ה. שיכוון לתועלת, ולא ליהנות חלילה מהפגם שהוא נותן בחברו. ולא יפרסם הדבר בגלל שנאה שיש לו עליו מכבר.
ו. אם יכול לסבב את התועלת הזאת בדרך אחרת, ולא יצטרך לספר את עניין הלשון הרע, אזי בכל מקרה אסור לספר.
ז. שלא יגרום על ידי הסיפור נזק גדול יותר מהדין שהיה יוצא, אילו הועמד האיש על דבר זה בבית דין.

לספר על חשד באדם מותר, בסייגים אלה:
א. לפי הבנת המספר יש בדברים כדי לבסס את החשד.
ב. שלא ייחס המספר לאדם רעה גדולה יותר מזו שהוא חשוד עליה.
ג. הגבלות ה-ז שהוזכרו למעלה.

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
אורחות צדיקים - שער לשון הרע

מקור הערך: יהודה איזנברג, על חופש המידע וזכויות הפרט, בשדה חמד, גיליון ג-ד תשנ"ו

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
לשון הרע במשפט העברי