אנציקלופדיה יהודית דעת - מכירה ;
חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

מכירה

נתינת דבר תמורת כסף או שווה כסף

העברת בעלות על חפץ בתמורה לכסף או לחפץ אחר. המקנה הוא המוכר והקונה הוא הלוקח. מכירה אינה מתקיימת אלא בדבר שהוא ידוע ומוגדר, שיש בו ממש, והוא קיים וברשות המוכר. המכירה מתקיימת בתשלום כסף או בהחלפה בחפץ אחר (שו"ת הריב"ש סי' קמ"ה).
מכירה היא הוצאת חפץ מרשות לרשות, ולכן אין אדם מקנה לעצמו (חו"מ סי' קפ"ח וקפ"ט).

שלושה אין מיקחן מיקח ואין ממכרם ממכר מדין תורה: החרש השוטה והקטן.
אבל חכמים תקנו שיהיה החרש והקטן נושא ונותן ומעשיו קיימין, משום כדי חייו [=שיוכל לחיות] (גיטין נ"ט:), ואם היה לקטן אפוטרופוס, מוכר וקונה על ידו ולא מדעת עצמו.
אונאה במכירה, שהיא הפרזה במחיר יותר משישית מערך החפץ - מבטלת את המכירה. גם מכירה שנעשתה באונס בטלה.
המוכר בשבת ויום טוב, אע"פ שעבר עבירה, מעשיו קיימים, ... וכותבים השטר אחר השבת ונותנים ללוקח (ביצה ל"ו: רמב"ם סוף הל' מכירה).

המוכר איסורי הנאה, בין שאסורים מדברי תורה ובין מדברי סופרים, בטל המקח ומחזיר את הדמים, כי אין בחפצים אלה דין מכירה כלל (ש"ע חו"מ סי' רל"ד).
חליפין
מכירה ע"י חליפין היא החלפת חפץ בחפץ אחר. קניין זה הוא הקניין החשוב במיקח וממכר, והוא הקניין הטבעי לפני שנעשה המטבע לאמצעי תשלום.
החליף שור בפרה או חמור בשור, כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין (משנה קדושין מ"ו).
ואמרו עוד:
כל המטלטלין קונים זה את זה (ב"מ מ"ד).
קניין חליפין עדיף מקניין במטבע: המטבע קונה רק לאחר שימשוך הקונה את המטלטלין ויביאם לרשותו. טעם הדבר: למטבע אין ערך עצמי, אלא ערך מוסכם על ידי השלטונות. מטבע יכולה להתבטל, ולכן אדם מקנה רק לאחר שהחפץ מגיע לרשותו, במשיכה או בהגבהה.
אם נתן מעות במחיר שור, ומת השור לפני שבא לרשות הלוקח, על המוכר להחזיר המעות. המכר תופס אם נעשה הקניין בקניין סודר, שהוא כעין חליפין.

אין בחליפין דין אונאה, כי המחליפים ראו את החפצים המוחלפין וקבלו את ערך חליפיהם. החלפה אינה דומה למכירה בכסף שיש לה דין אונאה יתר משתות, כי בחליפין לא הקפידו על המחיר המדויק כמו במכירה שקונים לפי ערך השוק (ב"מ שם, רמב"ם מכירה פי"ג).
תנאי במכירה
המוכר על תנאי, בין שהתנה המוכר בין שהתנה הלוקח, אם אפשר לקיים את התנאי צריך לקיימו, ואם לא נתקיים התנאי בטלה המכירה. ואם התנה תנאי ואח"כ כתבו שטר סתם, וודאי על תנאי הראשון כתבוהו (טור חו"מ סי' ר"ז),

אבל אם מכר סתם, אע"פ שהיה בלבו תנאי, ואע"פ שנראו הדברים, אינו חוזר שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים.
מכירה שיש בה חרטה, בין מצד המוכר בין מצד הלוקח, יד החוזר על התחתונה, וצריך להביא ראיה כי הדין עמו. במקום שהמוכר לקח המעות, יד המוכר על העליונה, כי הלוקח הוא המוציא מחברו ועליו להביא ראיה (ב"מ ע"ז).

המוכר נאמן לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי, אם שניהם רוצים לזכות במכירה, ועדיין לא החזיק אחד מהם ולא קבל מעות מהם.

כלל גדול הוא בדיני משא ומתן ומיקח וממכר, שהולכים אחר לשון בני אדם והנוהג באותו המקום, כי בודאי סמכו המוכר והקונה על המנהג ההוא. אם אין מנהג קבוע, או שהדבר מוטל בספק, עושים כמו שפירשו חז"ל לפי מנהגם (עי' רמב"ם מכירה סוף פכ"ו).

מיקח טעות
אסור לרמות במיקח וממכר, או לגנוב דעת הקונה, וישראל או גוי שווים בדבר זה (רמב"ם שם פי"ח א').
אונאה יתרה על שתות חובה להחזיר. בדבר שבמניין או במשקל, אם טעה מחזיר אפילו כל שהוא. המוכר יין לחברו ויודע שיינו מחמיץ, הרי זה מיקח טעות ומחזיר לו הדמים.
אסור למכור קרקע או מטלטלין שיש עליהם עסיקין (תובעין בדין) עד שיודיע זאת ללוקח, אע"פ שהמוכר לוקח עליו האחריות, כי אין אדם רוצה ליתן מעותיו ולירד לדין, להיות נתבע מאחרים (רמב"ם שם פי"ט א').

ודווקא שיש אמתלא בדברי המערער אבל לא קול דברים בעלמא (ש"ע חו"מ סי' רכ"ו ח').
מום במיקח
כל מום שמוצא הקונה בדבר הנקנה הוא מיקח טעות, וכאשר מתגלה המום – מתבטל המיקח.
אם ידע המוכר במום ומכרו סתם, חייב בהוצאות הלוקח מדיני דגרמי (ש"ע חו"מ סי' רל"ב).

מום במיקח נקרא כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום (רמב"ם שם פט"ו).

המוכר דבר על מנת להוליכו למדינה אחרת, ואחר שהוליכו לשם נמצא בו מום, אין המוכר יכול לומר ללוקח החזיר לי מיקחי לכאן, אלא מחזיר לו את הדמים, והמוכר מטפל להחזיר ממכרו או למוכרו שם (שם ט"ז ג').
הגבלות במכירה
חז"ל תקנו שהמוכר דבר המשמש למאכל, כגון יינות ושמנים וסלתות, אסור להשתכר בהם יותר משישית, וב"ד מעמידים שוטרים לפקח על השערים. אבל בשמים ותבלין שהם מותרות - מותר להשתכר בהם יותר משישית.

בא"י החמירו עוד יותר שאסור למתווך להרוויח בכל צרכי אוכל נפש, אלא מביא מגרנו ומוכר, כדי שימכרנו בזול. אך במקום שהשמן מרובה מותר להשתכר בו השכר הקצוב.

הלוקח פירות מן השוק בא"י אסור לו לאגור אותם כדי שימכור אח"כ ביוקר, אלא מוכר מיד. וכל המפקיע שערים הרי זה כמלווה בריבית, ובשנת בצורת אפילו קב חרובים לא יאגור (ב"מ צ': צ"א).

מי שפרע
מי שנתן מעות במחיר מטלטלין או קרקעות, ולא משך המטלטלין ולא החזיק בקרקע – עדיין לא קנה, ויכול המוכר לחזור בו. חכמים תקנו שאפילו אם נתן מקצת מעות, ולא קנה עדיין בקניין גמור, אין אחד מן הצדדים יכול לחזור בו. והחוזר מדבריו מקבל "מי שפרע" - קללה שב"ד מקללים אותו ואומרים לו:
מי שפרע מאנשי דור המבול, ומאנשי דור הפלגה, ומאנשי סדום ועמורה, וממצרים שטבעו בים - הוא ייפרע ממי שאינו עומד בדבורו (ב"מ מ"ז).
אם לא נתן כלל מעות, אינו חייב במי שפרע. מכל מקום ראוי לאדם לעמוד בדבורו, אע"פ שלא עשה קניין, רק סיכם את העיסקה בדברים בעלמא. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אין רוח חכמים נוחה הימנו. (רמב"ם מכירה פ"ז מ', טור חו"מ סי' ר"ד).


מקור הערך: מעובד על פי אוצר דינים ומנהגים לא"י איזנשטיין

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן




ערכים קרובים
אונאה
שותפים