לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הצדיקים הטהורים

סיפור אישי על התמודדות של חייל דתי עם חבר'ה חילונים, בשירות צבאי.

מחבר: דוד כץ

הצדיקים הטהורים

עוד הקול מהדהד באזני "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק", ואני נוחת לתוך עולם העשיה, הישר לתוך חפ"ק מח"ט של הגזרה המערבית בדרום לבנון.

"הצדיקים הטהורים", לא מספיק להיות רק צדיק או רק טהור - הצדיקים הטהורים.

הטלפון מצלצל, ערן הקשר נמצא על הקו בצד השני. הוא התקשר על מנת לומר לי איפה להיות מחר ובאיזו שעה. "תקרא לו שיבוא לאכול איתנו טוסט עם גבינה ונקניק, שנראה שהוא לא מהדוסים האלה", אני שומע את קולו של אחד הנוכחים בחדר דרך אפרכסת הטלפון. אני מעמיד פנים כאילו לא שמעתי את הדברים, ומסיים את שיחת הטלפון.

נועם, מח"ט מערבית היה איש קשה, אמנם מקצועי, אך לא היה אכפת לו יותר מדי מבעיותיהם של החיילים המשרתים תחתיו. למחרת אני נפגש לראשונה עם הצוות איתו אני אמור לעבוד במשך כל השרות שלי, אבל המתח בינינו החל עוד לפני שנפגשתי אתם, על כך העידה שיחת הטלפון.

הגעתי לחדר שבו ניהול חיים דתיים תקינים היה קשה: החל בטוסטר המוטרף, וכלה באורח החיים ששותפי לצוות ניהלו. הייתה זו קבוצת אנשים שלא היה להם כל קשר לדת, הם אף לא טרחו להסתיר את יחסם המזלזל לדת.

כשהגעתי למגורים גמלה בליבי ההחלטה שלא לומר כלום, להבליג, כפי שעשיתי בשיחת הטלפון. הם הופתעו מאוד מדרך התנהגותי, היות והם ציפו כי אני אתחיל לעשות בלגן ולשגע בכל הנוגע לדת. אך אני הייתי מוכן לקבל שיש דרך אחרת חוץ מהדרך שלי. אמנם אינה נכונה לדעתי, אך אין אני יכול להפריע להם לנהל את חייהם על פי השקפתם. לא עבר יותר מחודש וחצי, וללא בקשה מיוחדת קנה אחד החיילים טוסטר חדש, זרקו את הטוסטר הטרף, וכתבו על החדש "חלבי" כדי שגם אני אוכל להשתמש בו.
אני בעצמי הופתעתי, לא העליתי בדעתי ששתיקה יכולה לעשות כל כך הרבה. לא צריך להתלהם על כל דבר ולהפוך עולמות, יש דברים שלא חייבים להיכנס בעובי הקורה וללכת עם ראש בקיר ואף אולי מוטב שלא.
השינויים ביחסם אל הדת החלו לבוא מהר. הקיר החל להתקלף, ובהגיע חנוכה הם ביקשו להדליק נרות חנוכה, וכך עשינו תורנות במשך כל החג על הדלקת הנרות. כל פעם שהיינו הולכים למסעדה הם אכלו ואני ישבתי בצד, ואילו עכשיו הלכנו רק למסעדות כשרות. הם לא אכלו בשר בכלל בלבנון, בגלל שאני לא יכולתי לאכול. מאוחר יותר הם אף ביקשו שאשים מזוזה למרפסת. ואכן קבענו מזוזה בברכה. אפילו נועם המח"ט, התחיל להתרכך קצת, והעריך את האופן בו ניהלנו את הדו-שיח של לקבל ולתת בין דתיים וחילוניים.

אותה קבוצת אנשים שלא היה לה שום קשר לדת בזמן שפגשתי אותם, כל ליל שבת, חבשו כיפות ואף הלכו להתפלל בביהכנ"ס כדתיים מן המניין.

מאוד הופתעתי כי אף כחודשיים לאחר שחרורי קיבלתי טלפון משניים מן החיילים איתם שרתתי, שהשתחררו באותה עת, וחפצו לברך הגומל.

"אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה".