לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מורים/רות יקרים/רות

מחבר: יהודה איזנברג

מורים/רות יקרים/רות

 

לוויכוח בין השוביניסטים לפמיניסטיות היו שני קורבנות: הלשון העברית ובהירות הביטוי. הלשון העברית אינה מכירה צורת IT ועל כן כל אדם, חפץ או בעל חיים הוא או זכר או נקבה, או שניהם. ("רוח גדולה וחזק").
 
ומה עושים כאשר יש צורך לפנות לקבוצה הכוללת זכרים ונקבות? הלשון העברית פתרה את הבעיה פתרון טכני: צורת הזכר היא צורת הלא-מוגדר. הפנייה "אל תוציא ראש וידיים מבעד לחלון" היא פנייה לנשים ולגברים. השלט "לבית הכנסת פנה ימינה" - מכוון לגברים ולנשים. אבל השלט "אל תדבר בשעת התפילה", הנמצא בעזרת הגברים, מכוון לגברים בלבד.
 
מסיבה זו כתוב התנ"ך בלשון זכר, למרות שנשים חייבות במצוות כגברים. (למעט 4-3 מצוות, וגם אלה לא מפני שנכתבו בלשון זכר). וחז"ל פרטו והסבירו: "השווה הכתוב איש לאישה לכל עונשין שבתורה" (פסחים מג,א). הפנייה בלשון זכר אינה פנייה לזכרים, היא פנייה לכול.
 
התנועה הפמיניסטית החליטה לקדש מלחמה נגד לשון הזכר, למרות שהיא מתייחסת לשני המינים, בשל היותה הצורה של הלא-מוגדר. למרבה הפליאה, סגנון הכתיבה של קבוצות אלה רחוק מאוד מן הגישה השוויונית שהם דורשים מאחרים. הסגנון מתנשא ותוקפני. הנה, למשל, מכתב שהגיע מקיבוץ בית רימון, חתום בידי קליב סילברמן וטריק ריכטר. וכך כתוב בו:
 
"מוחים אנו על סגנון הכתיבה המפלה בצורה בוטה בין המעמדות החברתיים המשפחתיים שבין נשים לגברים. ...השאלות לרוב נשאלות בלשון זכר, אך מבצעות העבודה במטבח בסיפורים הן רק נשים. להציג מודל חברתי בלתי מאוזן מהווה שטיפת מוח לבנות ובנים כאחד לגבי תפקידם בחברה ובמשפחה, שהם בגדר של סטירואטיפים שליליים ביותר. אנו מבקשים בכל תוקף את החלפת הטקסט הנ"ל לטקסט שמנטרל את ההבדלים הגסים בין המינים שהוצגו בספר במתכוון".  
 
ההדגשות, כמובן, לא היו במקור, והן שירות של כותב המאמר לקוראיו.
 
ראה זה פלא: במשחקים האולימפיים יש דרישות שונות מנשים ומגברים. אליפות עולם בריצת נשים מהירותה נמוכה מזו הנדרשת מגברים. ובכל זאת לא שמעתי על פמיניסטית הדורשת את ביטול ההבדלים.
 
הסיבה מובנת: לגברים כח פיזי רב יותר, ועל כן אין זה הוגן לדרוש מנשים להתחרות בריצה עם גברים.
 
זו בדיוק הסיבה, שכאשר מתארים עבודות הקשורות במאמץ פיזי רב מתארים גברים - כי הם לרוב אלה המבצעים אותן, וכאשר מתארים עבודות מטבח ביתי, מתארים נשים, כי רוב המטבחים הביתיים מנוהלים על ידי נשים.
 
חוזר מנכ"ל משרד החינוך (מספר נד 2) מציע לבחור "תמונות ואיורים המחזקים את התפיסה השוויונית (האב והאם חגורי סינרים מדיחים כלים, או גברים ונשים בסדנה לתיקון מכוניות)". כאשר מדובר באיורים - ניחא. אבל היכן נמצאות הסדנאות שנשים וגברים עובדים בהן בתיקון מכוניות? ואם יש חמש נשים העובדות במוסך - האמנם הן מייצגות את "עובדי המוסכים"?
 
חוזר המנכ"ל הנ"ל מציע סדרה של פתרונות המשווים את צורת הניסוח לזכר ולנקבה.
 
וכאן עלינו לחזור לפרק קצר בתולדות הלשון העברית. בלשון המקרא יש צורות רבים מיוחדות לזכר ולנקבה: יאמרו - תאמרנה. ילכו - תלכנה. ובכל זאת הלשון מבטלת את ההבדלים, ומשתמשת שימוש אחד בזכר ובנקבה: "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן" (אסתר א,כ) - במקום "תתנה יקר לבעליהן". וכך גם בלשון המשנה: "הבנות יזונו" (משנה כתובות ד,ו) במקום "הבנות תיזונה". לשון רבים זכר הפך להיות צורת הבלתי מוגדר, והוא מתייחס לזכר ולנקבה כאחד.
 
נראה שתהליך דומה משמש גם בצורת היחיד: צורת הזכר היא צורת הבלתי מוגדר. ועל כן כל מצוות התנ"ך מנוסחות בלשון זכר, והן מכוונות לזכר ולנקבה גם יחד. גם העברית המודרנית הלכה בדרך זו, וצורת הזכר מתייחסת לזכר ולנקבה.
 
ומה מציע חוזר המנכ"ל הנ"ל בעניין ניסוחים?
 
 יש שלוש דרכים אפשריות והטובה מכולן היא הראשונה:
א. שימוש בלשון רבים. מומלץ להשתמש בלשון רבים בשאלות ובמשימות לתלמידים. אף על פי שבלשון רבים יש הבחנה דקדוקית בין זכר לנקבה, קיימת הסכמה שהשימוש בלשון רבים מקהה את תחושת ההפליה לעומת השימוש בלשון יחיד בצורת הזכר.
 
ה"הסכמה שהשימוש בלשון רבים מקהה את תחושת ההפליה", מקורה בעובדה כי הלשון הפכה את צורת הרבים לצורת הבלתי מוגדר. אך זה מה שקרה גם לצורת הזכר ביחיד, שגם היא צורת הבלתי מוגדר. ומדוע השימוש בלשון זכר יחיד - הוא הצורה של הבלתי מוגדר - הוא "אפליה" שצריך להקהותה?
 
ומה טעם יש לניסוח כזה של עבודת בית: "עיינו בפרק פלוני, חשבו מה מתואר בפרק, וכתבו את עמדתכם." וכל זה כאשר מדובר בתלמיד היושב בחדרו ועובד לבדו. ומה יקרה אם מורה ישאל (תשאל) במבחן שאלה כזו: "סכמו את דעתו של אלמוני", ושני תלמידים אמנם יענו יחד ויסכמו את דעתו. האם מותר יהיה למורה לפסול את התשובה בשל העתקה במבחן? ואולי צריך להוסיף בטופס המבחן הערה: "האמור בלשון רבים מכוון בטופס זה ליחידים בלבד"?!
 
אפשרות שנייה שמציע חוזר המנכ"ל -
 
ב. שימוש במילים משותפות. השימוש בפעלים בגוף ראשון ביחיד וברבים ובגוף שלישי ברבים, בעבר ובעתיד (שמרתי, שמרנו, שמרו נשמור) יכול לשמש כצורת פנייה שוויונית לקורא. לדוגמה: "עסקנו בשיעור זה במושג דימוי, נעבור עתה לדיון במושג מטפורה".
 
הדוגמה שניתנה בחוזר המנכ"ל אמנם אפשרית היא. אבל אני רוצה להעתיק בזה את הוראות הפתיחה של קופסת "לרוויה" של חברת "טרה". וכך הן ההוראות:
 
1. לפתוח לצדדים.
2. לדחוף הקצוות לאחור עד הסוף.
3. ללחוץ למרכז, ליצירת משפך.
4. הקופסה מוכנה למזיגה".
 
האם סגנון עילג זה אינו תוצאה של ניסיון למצוא מלים משותפות לזכר ולנקבה? זאת ועוד: איזו שפה נכה תישאר לנו אם הכותב ייאלץ לעשות אקרובטיקה כדי להימנע משימוש בצורות היסוד: אתה, את, הוא, היא?!
 
והצעה שלישית של חוזר מנכ"ל:
 
ג. שימוש בלשון זכר ובלשון נקבה גם יחד. אפשר להשתמש במקביל בשתי דרכי הפנייה - בזכר ובנקבה. לדוגמה: "שמור או שמרי" או "שמור/שמרי". צורה זו מסרבלת את הכתיבה,  והיא מוצלחת פחות משתי ההצעות הראשונות.
 
 ואני הקטן סבור, כי צורה זו לא רק מסרבלת את הכתיבה, אלא נוגדת את רוח הלשון העברית, ופסולה משום שהיא גורמת לכתיבה מעורפלת ומבלבלת. האמנם אפשר לכתוב: "תלמידים/דות חייבים/ות להגיש את עבודותיהם/ן עד לסוף החודש, אחרת יידרשו או תידרשנה לשלם קנס"? וכבר כתב השופט חיים כהן (ב"לשוננו לעם") במאמרו "על ו/או" - "שזו לשון עלגים, ואין רוח העברית נוחה מזווגים אלה".
 
ואולי נציע למשרד החינוך ולתנועה הפמיניסטית גם יחד לא להיות גיבורים על חלשים, ולא להתחיל את המלחמה בספרי הלימוד לילדים. פתרו קודם את שתי הבעיות הגדולות, והקטנות תיפתרנה מאליהן: התנ"ך, כאמור, כתוב בלשון זכר. תקנו אותו. ואם תאמרו כי התנ"ך עתיק הוא, לפני היות פמיניסטיות, אזכיר כי גם ספר החוקים של מדינת ישראל כתוב בלשון זכר. ורק סעיף אחד בחוק הפרשנות תשמ"א, (סעיף 6) קובע: "האמור  בלשון זכר - אף לשון נקבה במשמע, וכן להפך".
 
מה שטוב לספר החוקים של מדינת ישראל טוב גם לספר הלימוד של ילדי ישראל: הספרים ייכתבו בלשון זכר, וסעיף 6 של חוק הפרשנות יוחל גם על ספרי הלימוד, לאמור: "האמור בלשון זכר גם נקבה במשמע". ואם הדבר אינו מספיק, תקנו נא את ספר החוקים, וספרי הלימוד ילכו בעקבותיו.
 
נ.ב.
בימים אלה יצא משרד החינוך במסע פרסום לחיזוק מעמדו של המורה. למרות שרוב מורי ישראל מורות הן, הסיסמה שאימץ המשרד היא "מורה טוב - מורה לחיים". לו היה המשרד פועל לפי הנחיותיו הוא, הייתה הסיסמה מנוסחת כך: "מורים טובים - מורים לחיים" (המלצה א'); או: "הוראה טובה - הוראה לחיים" (המלצה ב'); או: "מורה טוב/טובה - מורה לחיים/ לחיות" (המלצה ג'). העובדה שמשרד החינוך עצמו לא אימץ את מסקנותיו מעידה, כי כאשר יש צורך לכתוב כתיבה בהירה וממצה, אין מנוס מלכתוב בצורה העתיקה והמובנת: צורת הזכר שהיא צורת הלא-מוגדר.