תורת ארץ ישראל במשנת הרמב"ן

(שבע מאות שנה לעלייתו)

מחבר: חיים ריבלין

שנה בשנה, 1968

תוכן המאמר:
א. מעלות ארץ ישראל
ב. מצוות יישוב ארץ ישראל
ג. ארץ ישראל והמצוות
ד. נאמנות ארץ ישראל לעם ישראל
ה. הבא לטהר מסייעין אותו

תקציר: המחבר פותח לנו צוהר אל השקפתו של הרמב"ן בנושא ארץ ישראל, דרך פירושיו ושירתו. אהבתו הרבה לארץ ישראל הביאה אותו לעלות אליה בסוף חייו, והוא פעל הרבה לשיקומה ולבניינה.

מילות מפתח: רמב"ן; רבי משה בן נחמן; ארץ ישראל; ריה"ל; רבי יהודה הלוי.

 אחידות מופלאה אנו מוצאים בבואנו לעסוק במשנתו של הרמב"ן בענייני ארץ ישראל: פרשנות, הלכה ומעשה (עלייתו לארץ) נתלכדו יחד, ואי אתה יודע מה מקור ועיקר ומה פועל יוצא. האם חידושו ההלכתי בדבר מצוות יישוב א"י הוא שהנחה אותו לפירושים השונים, ולבסוף גם לקיים את המצווה בגופו ("מתחייב בה כל אחד ממנו, ואפילו בזמן הגלות")? או אולי אהבת הארץ שיקדה בלבו – היא האירה עיניו בפירוש ודין?

דומה הרמב"ן בזה לרבי יהודה הלוי. גם אצלו אנו רואים את הרציפות והשלמות: בשירה, מחשבה (הכוזרי) ומעשה. ההבדלה הוא בכך: בעוד שריה"ל נוטה להלך רוח שברגש ובמחשבה – הרי הרמב"ן עומד מוצק על יסודות ההלכה ודברי הכתוב.

יסוד תפיסתו את ארץ ישראל נעוץ בהשקפתו הקבלית על הא-ל והיקום, ארץ ישראל ועם ישראל. נעמוד בזה על פרטים עיקריים מן הנגלה שבתורתו – בבחינת "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

א. מעלות ארץ ישראל

מדוע נבחרה פיסת קרקע זאת וניתנה לעם הנבחר – לעם ישראל? על כך ניתנו תשובות שונות. מהן מתוך סגולותיה הטבעיות, ומהן מתוך תכונותיה הרוחניות. את שבחייה הפיסיים של הארץ הוא מפרט בשמות ג, ח:

אל ארץ טובה ורחבה. שהיא טובה, כלומר שהאוויר טוב ויפה לבני האדם. וכל טוב יימצא בה. ושהיא רחבה, שיעמדו בה כל ישראל במרחב, או שיש בה רחבות, שפלה ועמק ומשור גדולים וטובים, ואין רובה הרים וגאיות. וחזר ושיבח אותה שהיא ארץ מקנה שיש בה מרעה טוב והמים יפים ויגדל החלב בבהמות. כי אין הבהמות בריאות וטובות מרבות חלב – רק באוויר טוב ועשב רב ומים טובים. ואמר כי היא עוד שמנה, שפירותיה שמנים ומתוקים עד שתזוב כולה דבש מהם. והנה שיבח אותה על טוב ה', על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר…

ואמנם יש לארץ מעלות נוספות על שכנותיה (דברים ח, ט):

וטעם אשר אבניה ברזל, כי מעפרה יוקח. ובשרם כי בארץ מחצב נחושת וברזל שהם צורך גדול ליושב הארץ, ולא תחסר כל בה. אבל מוצא הכסף והזהב אינו חסרון בארץ… הכתוב משבח הארץ שימצא בה מחצבים מן אבנים גדולות יקרות, אבני גזית לבנות מהם בתים וחומות ומגדלים, לא כארץ מצרים וארצות רבות שהם שוכני בתי חומר הנעשים ליושביהם קבריהם.

אבל לא בכך טמון ייחודה של הארץ – כי ייתכן וישנן ארצות פוריות ועשירות מחצבים יותר ממנה. המיוחד הוא בהשגחה המתמדת, בחינת השגחה פרטית, יש להקב"ה על הארץ ועל יושביה.

על הפסוק: למטר השמים תשתה מים (דברים יא, י) הוא מסביר:

ופשוטו של מקרא בדרך האזהרות נאמר, שאמר להם: ושמרתם את כל המצווה וירשתם ארץ זבת חלב ודבש. כי ה' ייתן מטר ארצכם בעתו והארץ תיתן יבולה. אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק. רק היא ארץ הרים ובקעות, "למטר השמים תשתה מים", לא בעניין אחר, וצריכה שידרוש ה' אותה תמיד במטר… והנה הפרשה הזו תזהיר במנהגו של עולם וממנה נלמד כי אף על פי שהכל ברשותו ונקל בעיני ה' יתברך להאביד יושבי ארץ מצרים ולהוביש נהרותם ויאוריהם, אבל ארץ כנען תאבד יותר מהרה – שלא ייתן בה מטרות עוזו.

מעלתה היתרה של ארץ ישראל – בתלות המתמדת בה', לטוב ולמוטב.

בכך שונה דעתו מדעת רש"י, הרואה עליונות פיסית של ארץ ישראל על מצרים בעניין זה. ד"ה והשקית ברגליך:

"ארץ מצרים היית צריך להביא מים מנילוס ברגליך ולהשקותה וצריך אתה לנדד משנתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה. אבל זו – למטר השמים תשתה מים – אתה ישן על מטתך, וקב"ה משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי כאחת".

עד כאן דברי רש"י.

השגחה מיוחדת זו מטילה חובות מרובים על יושבי הארץ, ומי שאינו מתאים לכך אינו יכול להמשיך ולחיות בה. עמים חטאים יוגלו ויושמדו מן הארץ. כן היה סופם של שבעת עממי כנען, וכן של סדום ועמורה לפניהם. מכאן אזהרה חמורה לעם ישראל בבואו להתנחל בארץ זו.

בספר ויקרא פרק יח כמה פסוקים על כך. בפסוק כה, למשל, אנו קוראים:

ותטמא הארץ ואפקד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה (עמי כנען).

ובפסוק כח: ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם.

ייתכן היה להביא פסוקים אלו כמפליגים בעונשי גלוי עריות המוזכרים בפרשה מפני חומרתם. לא כן דעת הרמב"ן והוכחה לו מגוף הפרשה:

הזכיר "כמעשה ארץ מצרים" שהיו גם הם עושים ככל התועבות האלה, ולא תקיא אותם ארץ מצרים ולא שאר ארצות הגויים את גוייהם, אבל העניין כולו למעלת הארץ וקדושתה.

היות ויש לארץ זו קשר מיוחד לקב"ה, לכן אין היא – הארץ – מסוגלת לשאת חוטאים אשר יכולים להתקיים בכל ארץ אחרת!

והנה הארץ שהיא נחלת ה' הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ג ומגלים עריות... ועל כולם אמר אל תטמאו בכל אלה... ותקיא הארץ את יושביה... וכן שנו בספרא: ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה.

על ידי קו מנחה זה שוזר הרמב"ן סיפורי תורה שונים ומסביר בכך את עצם הזכרתם בספר התורה. כי מה חשיבות יש בשכרותו של נח ויחסי האדנות והעבדות שבין בניו (בראשית ט). ודאי לא לשם היסטוריה. הרי יש לשער כי אירועים חשובים יותר קרו – ולא הוזכרו בתורה. מסביר הרמב"ן:

ונכתבה זאת הפרשה להודיע כי בחטאו היה כנען עבד עולם, וזכה אברהם (מבני שם) בארצו.

כן מוסבר עונשם הכבד של אנשי סדום ועמורה. בראשית יט, ה:

ודע כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות. וכאשר תקיא את הגוי כולו מפני תועבותם הקדימה וקאה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות, ושממו עליה השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור טובה נתגאו. וראה הקב"ה שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים ליורשה, כאשר התרה בהן: גפרית ומלח שרפה כל ארצה, כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו וחמתו. כי יש באומות רעים וחטאים מאוד ולא עשה להם ככה. אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה'.

דבריו האחרונים באים להסביר את כל סיפור סדום והבאתו בין סיפורי התורה. הרי גם אם היו אומות חטאות וגם אם קבלו עונש זה או אחר – אין לדבר כל חשיבות ולא הוזכר הדבר בתורה, אין התורה ספר היסטורי ואין פרטי הדברים באים ללמדנו מאורע שקרה – אלא ללמדנו אורחות חיים. מכאן למד אתה, כי ארץ ישראל משולה לבן מלך ענוג אשר אינו מסוגל לעכל את המאכלים הגסים והנפסדים. כך גם הארץ אינה יכולה לקיים עליה עמים ירודים ברמתם הדתית והמוסרית.

את סיפורי האבות לפרטיהם מסביר הרמב"ן בעזרת הכלל: מעשי אבות סימן לבנים. סימן – במובן של מזל וגזירה. כל פרט ופרט שקרה לאבות ויחסם לארץ (= כל מעשיהם היו קשורים עם הארץ הזאת!) עתידים לחזור ולקרות לבניהם ולבני בניהם עד לגאולה הסופית. לפי עקרון זה הרי כל סיפורי התורה מן הליכתו של אברם מאור כשדים לארץ כנען (לפני הצו הא-להי של "לך לך"...) ועד "ויראהו ה' את כל הארץ" שבסוף זאת הברכה – צירן המרכזי הוא ארץ ישראל.

נסכם ונאמר: כל סיפורי התורה הובאו בה בגין ארץ ישראל. בין אם קשר זה ברור ומפורש ובין אם יש להתחקות ולחפש את החוט המקשר.

ב. מצוות יישוב ארץ ישראל

ראשון הוא הרמב"ן מבין מוני המצוות הכולל את מצוות יישוב ארץ ישראל כאחת מתרי"ג המצוות. וכן דבריו בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם:

שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם יצחק ויעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. ...ואומר אני כי המצווה שחכמים מפליגים בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו: כל היוצא ממנה וגר בחו"ל יהא בעינך כעובד עבודה זרה וכו', וזולת זה הפלגות גדולות, הכל הוא ממצוות עשה שנצטווינו לרשת הארץ לשבת בה. אם כן היא מצוות עשה לדורות, ומתחייב בה כל אחד ממנו ואפילו בזמן הגלות.

הרב שאול ישראלי בספרו "ארץ חמדה" מסכם את דברי הרמב"ן:

א. החיוב הוא גם בכיבוש וגם בישיבה, כלשונו: שנצטווינו בכיבושה ובישיבתה.

ב. חיוב זה קיים לדורות על שני חלקיו, כלשונו: נצטווינו בכיבוש בכל הדורות, דירת ארץ ישראל וכו' הכל הוא ממצוות עשה שנצטווינו לרשת הארץ לשבת בה, אם כי היא מצוות עשה לדורות.

ג. החיוב הוא אישי ומוטל על כל אחד בתור מצווה פרטית, כלשונו: "מתחייב בה כל אחד ממנו, ואפילו בזמן הגלות".

מן הראוי להביא את הדעה המנוגדת לרמב"ן כפי שנוסחה בדברי אחד האחרונים, בעל "מגילת אסתר":

"ונ"ל כי מה שלא מנאה הרב (הרמב"ן) הוא לפי שמצוות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם – אין מצווה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח. כי אדרבא, נצטווינו לפי מה שאמרו בסוף כתובות: שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה... ומה שאמרו... זה דווקא בזמן שבית המקדש קיים. אבל עכשיו אין מצווה לדור בה".

ואילו עמדתו של הרמב"ן מתבטאת בכמה מקומות בפירושיו לתורה, במדבר לג, נג:

והורשתם את הארץ וכו'. על דעתי – זו מצוות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה כי היא נתנה להם ולא ימאסו בנחת ה'. ואולי יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם – יעברו על מצוות ה'. ומה שהפליגו רבותינו במצוות הישיבה בארץ ישראל, ושאסור לצאת ממנה – בכך נצטווינו במצווה זו. כי הכתוב הזה הוא מצוות עשה, וחוזרת המצווה הזו במקומות רבים: באו ורשו את הארץ. אבל רש"י פירש: והורשתם אותה מיושביה – אז וישבתם בה (=לשון הבטחה בלבד) תוכלו להתקיים בה ואם לאו – לא תוכלו להתקיים בה. ומה שפרשתי הוא העיקר.

רואים אנו את הרמב"ן מתנגד לרבים וגדולים הן כפוסק הלכה והן כמפרש התורה. כשם שמצווה זו היא לדורות ולעתיד לבוא – כן היא קדומה ועומדת מאז נצטווה אברהם: קום התהלך בארץ. אברהם אף נענש בגלל העוון של ירידה מצריימה בשנות הרעב – בגלות מצרים של צאצאיו.

חמורה מצוות יישוב ארץ ישראל ממצוות מרכזיות שבתורה. ואפילו מאיסור עבודת פסילים.

דוק ותמצא כי תגובת ה' על חטא המרגלים (=שחטאו נגד ארץ ישראל) הייתה חמורה מאשר על חטא העגל (=לא תעשה לך כל פסל!). כשדן הרמב"ן בעניין קרבן פסח ואי הקרבתו במדבר (במדבר ט, א), הוא אומר:

שהגנות הזה הוא קלקלתם בעניין המרגלים שממנה נתנדו ולא נשבה להם הרוח הצפונית ולא מלו ולפיכך נאסרו בכל הקדשים והיו נזופים.

בכך הוא חולק על רש"י בפרוש הגמרא ביבמות: "דתניא, כל אותם ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא נשבה להם רוח צפונית. מאי טעמא? – איבעית אימא, משום שנזופים היו".

פרש"י: ממעשה העגל, ולא היו ראויין לאור נוגה.

הרמב"ן (וכן בתוספות) מסביר כי הנזיפה הייתה בגלל עוון המרגלים ותלונת העם – ולא בשל מעשה העגל. ונראים דברי התלמיד ודברי הנכדים מדברי הזקן, והוכחה לכך הוא קיום הפסח בשנה השניה. פסח זה חל בין מעשה העגל (לאחר מתן תורה – בשנה הראשונה) ובין מעשה המרגלים (לאחר בנית המשכן, בשנה השנייה), באם היו נזופים על חטא העגל – היאך קיימו פסח זה? – אמור מעתה: נזופים היו בעוון המרגלים, ושוב לא יכלו לקיים את הפסח – עד שנכנסו לארץ.

רבינו יצחק (בתוספות) מביא הוכחה מעניינת לדעתו: "ולא ממעשה העגל, שהרי מחל להם הקב"ה ואמר להם "סלחתי", שאחר כך נעשה משכן והשרה שכינתו ביניהם". פירוש הדבר: על עוון המרגלים לא מחל – כי כבד היה מחטא העגל.

ג. ארץ ישראל והמצוות

לא מצווה אחת בלבד (מצוות יישוב ארץ ישראל) ואף לא רק המצוות הקרואות בפינו מצוות התלויות בארץ – אלא טעמן העיקרי של קיום כל המצוות הוא בארץ ישראל בלבד. קיומן בחו"ל הוא רק כדי שלא יישכחו. ויקרא יח, כה:

ומן העניין הזה אמרו בספרי: ואבדתם מהרה – אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל היו מצויינין במצוות, שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים. משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה: הוי מתקשטת תכשיטים, שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים... אינו חייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות. ופרשו בהן כדי שלא יהיו חדשים עלינו כשנחזור לארץ. כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'.

כבר האבות קיימו את כל המצוות – אבל בארץ ישראל בלבד, בראשית כו, ה:

והנראה אלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כולה ברוח הקודש ועסק בה ובטעמי מצוותיה וסודותיה, ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה ושמירתו אותה היה בארץ בלבד. ויעקב – בחו"ל בלבד נשא שתי נשים (ואחר מהן מתה כשנכנס לארץ!) וכן עמרם (= נשא דודתו), כי המצוות משפט א-להי הארץ הם, אף על פי שהוזהרנו בחובות הגוף בכל מקום.

מתוך נאמנות לכללו: יש מוקדם ומאוחר בתורה – מתברר לו כי בוודאי שכל הדינים הכתובים בסוף ספר במדבר (בערבות מואב) וכן אלו המחודשים בספר דברים – חלותם התחילה רק עם כניסתם לארץ. הרמב"ן מונה אותם בהקדמתו לספר דברים. עניין קרבן פסח כבר הזכרנו. בכך נכללים קורבנות מוספים (בפרשת פנחס!), מנחות ונסכים. בזאת אף יובנו לנו שני פסוקים מוקשים בנביאים, ירמיה (ז, כב) אומר: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח". עמוס (ה, כה) שואל: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה?" נתקשו המפרשים בפסוקים אלו וענו מה שענו. לפי הרמב"ן ניתנים בפסוקים אלו עובדות היסטוריות על מסקנותיהם המוסריות. אמור מעתה: לא רק סיפורי התורה אלא כל התורה כולה – עבור ארץ ישראל ניתנה.

ד. נאמנות ארץ ישראל לעם ישראל

היחס בין העם והארץ הוא הדדי. כשם שהעם מחויב לשמור אמונים לארצו גם לאחר שנות חורבן וגלות – כן שומרת הארץ על נאמנותה לעם, על אף ניסיונות העמים לכובשה וליישבה.

על הפסוק "ושממו עליה אויביכם היושבים בה" (ויקרא כו, לב) אומר הרמב"ן:

והנה אויבך ושונאך – רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו. ואלה דברים יבטיחו הגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל. וכן מה שאמר בכאן: ושממו עליה אויביכם – היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו. כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה... כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם.

שתי האומות הן ישמעאל ואדום. הבשורה הטובה מובאת בתורת כוהנים:

"זו מידה טובה, שלא יהו ישראל אומרים: הואיל וגלינו מארצנו, עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח, שנאמר: ושממו עליה אויביכם הישבים בה. אף האויבים הבאים אחרי כן לא ימצאו עליה נחת רוח".

אבל הרמב"ן מבסס אותה בראיות היסטוריות: הן הכיבוש המוסלמי והן מסעי הצלב הביאו אך חורבן לארץ. העמים הללו השתדלו להשיג את הארץ ולא חסכו דם רב לכבשה – אבל בישובה נכשלו. והארץ עומדת בחורבנה ומחכה לבניה. אין ספק, כי בויכוחיו המרים עם נוצרים – הייתה זאת הוכחה פשוטה לסתור דעה מפורסמת שלהם. הם טענו, כי עם ישראל נענש בגלות בגלל שלא הכיר במושיעם, ומאז גם נשלל ממנו התואר של "עם נבחר". הרמב"ן יכול היה להצביע על תוצאות מסעי הצלב כדי להוכיח מיהו העם הנבחר.

כן מן הראוי לשים לב ל"האנשת" (=פרסוניפקציה) הארץ, כמי שיש לה רצון ובחירה ויודעת את מי לקבל ואת מי לדחות.

הד פיוטי לפירוש זה אנו מוצאים בשירו:

דמיתיך הורתי ליולדת שמת בנה בחיקה,

והחלב בשדיה למכאובים ותיניק את גורי הכלבים.

ועם כל זה מאסו בך עוגבים ושממו עליך אויבים.

ובמרחקים יזכרוך ויתפארו בעיר הקדושה לאמר: לנו נתנה למורשה.

וכאשר יבואו עליה יצמאו כל מחמדי עין יברחו כמפני אויב ורודף אין.

ורבה העזובה בקרב הארץ השמנה והרחבה.

ה. הבא לטהר מסייעין אותו

בראיה שטחית נראית עמדתו של הרמב"ן לגבי ההתרחשות ההיסטורי כפטליסטית מובהקת. הרי אירועים אחרונים כבר נגזרו מכוחם של אירועי האבות. והאם אדם יכול לשנות גזירה קדמונית? עיון נוסף בדברים מגלה לנו עמדה הפוכה: מעשי האדם הם הם שקובעים את מהלך ההיסטוריה. סייעתא דשמיא באה וחלה רק על מעשה שתחילתו – יוזמה אנושית:

א) אברהם יצא מאור כשדים ללכת ארצה כנען (בראשית יא, לא) – ורק אחר כך בא הצו: לך לך... אל הארץ אשר אראך (יב, א).

ב) לכתוב "לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים יב, ה) הוא מביא את דברי המדרש: דרוש ומצא – ואחר כך יאמר לך הנביא.

ג) את שליחת המרגלים רואה הרמב"ן כפעולה צבאית מובהקת, יש צורך בה כי "אין סומכין על הנס". עזרת ה' במלחמה בעמי כנען תבוא תוך פעולה מלחמתית רגילה.

ד) מנין בנין ישראל במדבר וארגונם במחנות מוסבר (במדבר א, מה):

כי עתה היו מוזמנים ליכנס לארץ ולבוא במלחמה... והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה... כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף...

ה) ומל ה' את לבבך (דברים ל, ה):

...זהו שאמרו בא לטהר מסייעין אותו. מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך – והוא יעזור אותך.

יש להדגיש כי זה נאמר בעניין הגאולה העתידה. מכאן למדנו כי צריכה לבוא פעולה מצד האדם כדי לקרב את הגאולה – שהיא פעולה א-לוהית.

האם אין לראות בכך, ובכוון הדברים הכללי שהוסבר לעיל, ראיה עמוקה יותר לעלייתו ארצה? האם נוכל להסיק מכך שהייתה כוונתו לעלות ולהתעלות – ובכך לקרב את הגאולה? – אין אנו מוצאים דברים מפורשים לעניין זה, אבל פרטי דברים ומעשים מביאים אותנו להרהר בכך.

שנים מספר לאחר הויכוח הגדול של הרמב"ן עם נוצרים (בשנת ה כ"ג) בדבר עיקרי האמונה, עוזב הרמב"ן את קהילתו ומשפחתו ועולה לארץ ישראל בהיותו כבן 70 שנה. יש הרואים את הויכוח הנ"ל כסיבה לעליה, ויש הרואים זאת בייצוב השלטון בארץ ישראל ובתנאי הביטחון ששררו בה לאחר הכיבוש העותומני. לאחר כל הנאמר לעיל נראה שאין כל צורך לחפש תשובה לשאלה, מדוע עלה הרמב"ן לארץ? שאלה קשה יותר תהיה מדוע לא עלה הרבה שנים לפני כן.

בשנת ה' כ"ו – לפני 700 שנה – הגיע הרמב"ן לארץ ישראל, חי בה כשלוש שנים ועשה הרבה לשיקומה ובניינה. בזמן הזה סיים גם את מפעלו הספרותי האחרון – פירושו לתורה. מתוך כמה פסקאות בפירוש נראה שעריכתו הסופית נעשתה בארץ ישראל. בפירושו לבראשית לה, טז: כברת דרך לבוא אפרתה – נאמרים הדברים במפורש: "ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלים...". מכללא אפשר לעמוד על כך גם בהעריכו את המרחק בין ירושלים לחברון.

רמ"צ איזנשטט ז"ל בהערותיו למהדורתו, מדגיש את הקטעים שהרמב"ן עצמו שינה, הוסיף או מחק במהדורות מאוחרות – לאחר בואו ארצה. לכן נוכל לומר כי הפירוש הזה אינו רק חדור ומלא אהבת הארץ – אלא יכול להיחשב כ"תורת ארץ ישראל" על כל מעלותיה.