לחץ כאן לתצוגת הדפסה

תחינת הנשים לבנין המקדש

מחבר: יעל לוין

תחינת הנשים לבנין המקדש

"תחנת הנשים לבנין המקדש"1 הינה יצירה הכתובה בסגנון מדרשי האגדה, ובה תובעות דמויות נשים מקראיות ובתר-מקראיות, עד סוף בית שני, על סמך זכויותיהן, את בניין בית המקדש. היצירה, שיסודות תימאטיים שונים שבה שעונים על הספרות התלמודית, המדרשית והאגדית, כמו גם על הזוהר, מעלה זיקות בין נשים למקדש לאורך הדורות. 
 
מייד לאחר הופעת הספר נשלחו עותקים ממנו לרבנים אחדים, ובהם לרבה הראשי של תל- אביב, לרב חיים דוד הלוי ז"ל, שנשאל בדבר קריאה ב"תחינה" בליל תשעה באב. לדבריו, מותר לקרוא את ה"תחינה" בליל תשעה באב, לבד מהקטע האחרון, שיש בו דברי נחמה2
 
מאז הופעתה בשנת תשנ"ו, היא נקראה כטכסט ליטורגי של רשות מידי שנה בתשעה באב בקהילות שונות. היא נקראה בתוכניות שהתקיימו בליל תשעה באב במסגרת קהילת "יקר" בשנים תשנ"ו ותשנ"ז. בתשנ"ז היא נקראה ונלמדה בתשעה באב אחר הצהרים ב"ניר עציון" בידי רבקה לוביץ, ונלמד אף הקטע המסיים. בתשנ"ח נקראו קטעים ממנה בליל תשעה באב על ידי אושרה קורן לפני נשים בקהילת "כינור דוד" ברעננה. גב' גולדה ורהפטיג כתבה קטע תוספת ל"תחנת הנשים" לזכרה של אפי אונגר, "תחינת אפי, הי"ד", חודשים אחדים אחר הופעת הספר, אותו הקריאה במסגרת שיעור שהעבירה.3 
 
בספר מובאות י"ח נשים או קבוצות נשים שהעתירו לפני הקדוש ברוך הוא בגין זכויות שעמדו להן. הנשים המוזכרות הינן: שרה, ביחס אליה הובאו שתי המסורות הקיימות, האחת לפיה נפחה את נשמתה בעקבות הבשורה המרה על העקידה מפי השטן, והאחרת, הידועה פחות, לפיה כאשר שמעה את דברי השטן יצאה נשמתה מרוב שמחה.4 רבקה נזכרת בהקשר להליכתה ולהליכת יצחק להר המוריה להתפלל על הבנים. אלישבע בת עמינדב, אשת אהרן הכהן, מובאת בזיקה למות שני בניהם, נדב ואביהוא. הנשים הצדקניות שבדור המדבר מוזכרות בעניין הבאת נדבות לבית המקדש והמראות הצובאות. דבורה מוזכרת בשל הפתילות שנידבה למשכן. רות בשל העובדה שאחר שנישאה למחלון נקראה כן על שם התור, שהוא כשר על המזבח, כך כשרה הייתה לבוא בקהל. חנה מוסרת כי הייתה עולה תדיר למשכן ברגלים. אשת יונה מציינת כי הייתה עולה ברגלים למקדש, ולא מיחו בה חכמים. 
 
חולדה הנביאה מזכירה שהיתה יושבת בדרום הר הבית, לומדת תורה ומתנבאת. אמו של  דואג היתה נותנת משקלו זהב לבית המקדש, עד שבא נבוכדנצר, והיא טבחה את בנה ואכלה  אותו איברים איברים. בתו של הכהן הגדול מספרת כיצד נשחטו אביה והיא. אסתר מגוללת כיצד תבעה את בניין בית המקדש, אך הושבה ריקם. הנשים בימי נחמיה מתארות כיצד התכערו מחמת העלייה לארץ, כיצד הניחו אותן בעליהן וכיצד היו מקיפות את המזבח, בוכות ומתפללות. הילני המלכה מספרת על עלייתה לירושלים ועל נדבותיה. שלוש אחיות מוסרות כיצד אביהן התנה עם בניו ועם בנותיו "הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים",5 וכיצד קידמו הן לפני אחיהן. עוד מוזכרות הנשים שהיו מגדלות את בניהן כדי שיהיו טהורים להכנת אפר הפרה האדומה, אמהות הכהנים הגדולים שהיו מספקות לרוצחים בשוגג מחיה וכסות, כדי שלא יהיו מתפללים למות הכהן הגדול, ושהיו מכינות כותונות לכוהנים. כן נזכרו הנשים שהיו אורגות במקדש את הפרוכות. 
 
הדמויות המובאות הן רק של נשים אשר היה להן קשר עם בית המקדש, עם מקום המקדש או עם המשכן. קשריהן של שרה ושל רבקה היו עם הר המוריה, המקום עליו נבנה המקדש. זיקותיהן של אלישבע, של נשות דור המדבר, של חנה ושל דבורה היו עם המשכן. אסתר היא האשה היחידה מבין הנשים שלא התגוררה בארץ ישראל. אף שרות התגוררה בארץ ישראל חלק מחייה, היא היחידה מבין הנשים שנכללו שהקשר בינה לבין המקדש אינו ממשי, אלא הוא ברמה הסימלית.
"בתחלה גילית היה שמי, / אך כשנשאתי למחלון נקראתי רות עם שם התור, / שהוא כשר על המזבח, כך כשרה הייתי לבוא בקהל / ...ועוד אמרו, כי בשכר / ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק / זכה ויצאתי ממנו".6 
 
התחינה מגיעה עד לסוף בית שני. וזה מכוון מאוד, בשל הראיה כי נחתמה כאן תקופה מבחינת הזיקה הישירה עם חוויית המקדש. התחינה מבקשת להדגיש שעם החורבן ניבט גרעין הנחמה. תפיסה דומה מובעת במקורות ברעיון לפיו המשיח נולד ביום החורבן.7 סיבה נוספת לתיחום הזה היא משום שהמקורות המתייחסים לתקופות המאוחרות יותר דלים.8 
מידע מפורט יותר על היצירה מצוי בשני המאמרים הבאים:  
יעל לוין כ"ץ, "'תחינת הנשים לבנין המקדש': מדרש חדש וטקסט ליטורגי לתשעה באב",  להיות אשה יהודייה, בעריכת מרגלית שילה, ירושלים תשס"א, עמ' ,230-243344-348.  הנ"ל, "תחינת הנשים לבניין המקדש", קולך, א' אב תשס"א, פרשת "מטות-מסעי", גיליון 35,  עמ' 1-2. 
 
מובא בזאת מבחר קטעים מתוך "תחנת הנשים", קטעי הפתיחה והסיום וקטעים נוספים אחדים, וזאת מתוך כוונה שניתן יהיה לעיין בהם ולקוראם וללומדם בקהילה, בחוג המכרים או ביחידות בתשעה באב עצמו, במועד הסמוך לו או בכל זמן אחר. 
 
שנו רבותינו:
כשחרב הבית בשנייה
נתכנסו אבות העולם עם האמהות
ובאו למקום המקדש וקשרו שם מספד גדול.
אותה שעה נזקק להם הקדוש-ברוך-הוא
מרום ואמר להם:
מה לאוהבי בביתי עושים מספד?
פתחו האבות ואמרו:
כיסתה כלימה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה'.
בית קדשנו ותפארתנו היה לשרפת אש
וכל מחמדינו היה לחרבה
והעם היה לכלי נידח בין אומות העולם... 
 
באה נשמת חנה, סחה ושאלה:
בפעמי רגלים הייתי עולה לבית המקדש שבשילה,
וראיתי את כל ישראל שם. אמרתי לפניך:
רבונו של עולם, כל הצבאות האלו יש לך
ולי אין אחד מהם?
ועתה, פיזרתם לבין אומות העולם
ואין הם יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך
ולעשות חובותיהם בבית בחירתך, בבית הגדול והקדוש
שנקרא שמך עליו, מפני היד שנשתלחה במקדשך.
על שהייתי תדירה עולה ומתפללת בבית המקדש
ומתחננת לפניך, על כן שמעת תפילתי ותפקדני,
ולא תפקוד את עמך ישראל הנתונים בצרה ובצוקה?
קולי שמעת, אל תעלם אוזניך לרווחתי לשוועתי! 
 
יצאה נשמת אשת יונה, כלת יועם, וביקשה:
אף על פי שלא הייתי מצווה,
עולה הייתי ברגלים למקדש
ולא מיחו בי חכמים.
ואתה, שציווית לעמך ישראל הזכרים לעלות לרגל
שלוש פעמים בשנה,
היאך יוכלו לקים מאמרך
כשאין המקדש עומד על תלו,
כשערבה כל שמחה
וכשנשכח בציון מועד ושבת? 
 
נקהלו ונאספו נשמות נשים ומילתן בלשונן:
אוי מה היה לנו!
בשעה שעלה נחמיה בן חכליה מן הגולה
עלינו אנו ומשפחותינו עמו
ונתפחמו פנינו מפני החמה
הצינה היגון והדאגה.
הניחונו אישינו
והלכו ונשאו להם נשים נוכריות.
עולות היינו למזבח דרך ימין
ומקיפות אותו
אנו ובנות ישראל אתנו
עם רב מאד
לא פעם אחת בלבד, כי אם שבע פעמים,
כבשביעי של ערבה, הוא שביעי של חג,
יום סיום הדין,
ויורדות היינו דרך שמאל,
כדרך העולים למזבח והיורדים ממנו.
האישה דמעתה מצויה -
באישה סתם דיברו וכל שכן בנו -
ונושאות היינו נהי בכי תמרורים מאין הפוגות
והיה המזבח מוריד עמנו דמעות.
נתעטפה עליה כל אישה רוחה ופיללה:
"אל-תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש",
שהרי בנות ישראל מעיקרן נאות הן
ואינו דומה אדם היוצא ממעי אמו כעור
למי שהוא נאה ונתנוול, שסופו לחזור להיות נאה.
שחורות אנו, אך סופנו לשוב להיות נאות.
...בא נחמיה עבדך וריחק הנשים הזרות
ושבו בעלינו לחיקנו
ובה בשעה חזר זיו פנינו להבהיק כבראשונה.
וכי לא תשים כהיום הזה דמעותינו אלה בנאדך
לפדות עמך המכלים בדמעות עיניהם בשופכם לבם ניכחך כמים?
ואף גם זאת, אם ננעלו שערי תפילה, שערי דמעות הרי לא ננעלו. 
ירדו נשמותיהן של שלוש אחיות ושפכו את שיחן:
מעשה ואבינו התנה עם בניו ועם בנותיו
"הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים".
קידמנו אנו הבנות לפני אחינו,
והכנסנו את ראשינו ואת רובינו לתוך ירושלים
וזיכינו את אחינו עמנו
ונמצאנו זריזות לקיים מצוות הקרבת קרבן פסח,
שהיא זכר ליציאת מצרים.
ואתה שהוצאתנו ממצרים, מעבדות לחרות ומיגון לשמחה,
החזרתנו לשעבוד ולאפלה
ושמתנו לסחי ולמאוס בקרב העמים,
לא תשיב את העבודה לדביר ביתך וסדר העבודה לירושלים? 
יצאה בת-קול ואמרה:
נצחוני בנותי! נצחוני בנותי!
למענכן למענכן אני עושה!
ברגע קטן עזבתיכם וברחמים גדולים אקבצכם.
בשצף קצף הסתרתי פני רגע מכם
ובחסד עולם ארחמכם.
מיום שחרב בית המקדש וחרבה ירושלים
אין שמחה לפני
עד שאבנה את ירושלים ואחזיר את ישראל לתוכה.
וגלתי בירושלים וששתי בעמי
ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה.
כי שב ה' אל ציון ושכן בתוך ירושלים
ונקראה ירושלים עיר האמת והר ה' צבאות הר הקדש.   
 
 
1. יעל לוין כ"ץ, תחינת הנשים לבנין המקדש, תל אביב: עקד, תשנ"ו. גרסה מוקדמת יותר הופיעה בכתב העת מבוע [יעל לוין כ"ץ, "תחינת הנשים לבניין המקדש", מבוע כד (תשנ"ב), עמ' 119-124].
2. המכתב לרב חיים דוד הלוי נשלח בב' סיוון התשנ"ו. להלן נוסח השאלה: "לכבוד הרב חיים דוד הלוי, / לכבוד הוא לי להציג ולהגיש בפני הרב את ספרי 'תחינת הנשים / לבניין המקדש', ותקוותי כי ימצא חן בעיניו. / בהקשר לספר, הריני לשאול את כבוד הרב שתי שאלות, ואני מקווה / כי ישיב עליהן: / א. האם ניתן לקרוא בספר זה בליל ט' באב, או שמא רק בט' באב אחר חצות היום, שכן הספר / מכיל דברי תורה ויש בסיומו דברי נחמה וגאולה?..." /. התשובה היא מיום ח' סיוון: "קראתי בענין רב את ספרך 'תחנת הנשים לבנין המקדש' / יישר כחך... / לשאלתך הראשונה, ניתן לקרוא בספר זה גם בליל ט' באב / בהשמטת דברי הנחמה שבסיומו". וראה תשובתו בספרו "עשה לך רב" לפיה עתה שאנו נמצאים בתקופת ראשית צמיחת גאולתנו, "אפשר למעט קצת באמירת קינות, ולהסתפק בחלק מהן, ביחוד אלה המתארות את עצם החרבן ופזור האומה בין הגויים. וכך נהגתי בעצמי בבית-הכנסת שאני מתפלל בו בט' באב למעט באמירת קינות מאז הקמת מדינת ישראל" (הרב חיים דוד הלוי, עשה לך רב, חלק רביעי, תל אביב תשמ"א, לד, עמ' קצה-קצו). 3
. וזה נוסח התחינה:
"יצאה נשמת אפי מלב לבה של ארצה /
ד' יקם את דמה /
והיא לפני בוראה נעמדה והתחננה /  
רבונו של עולם, אני את דברך קיימתי /  
להנשא לבן תורה שיצמח ויפרח יחד אתי /  
שהביט באורחותיך /  
והשתעשע בחוקותיך /  
ואת פקודיך הפיץ במקומות נדחים /  
בטוב טעם ובשיקול דעת לקרובים ולרחוקים /  
בחן ובחסד ושמחת נעורים /  
צחוק ורצינות יחד משתלבים /  
להקים את ביתנו בעיר האבות /  
שער לגן עדן עלי אדמות /  
ששם קבור אדם הראשון אבות ואמהות /  
כלב בן יפונה מתעלה בתפילות /  
ואני את כשרוני האמנותי בתוכי לא שמרתי /  
כל ניצוץ של אור לא החמצתי /  
בשירה, בפרוזה, בשלטים הפצתי /  
את הכואבים, את הדווים, ואת המתאבלים נחמתי /  
ולתוך ביתי, בעדינות, את עם ישראל הכנסתי /  
בהומור מאופק ורוגע ופיקנטיות, /  
גם געגועים וכיסופים לסוף הגלות /  
וכשהמטירו עלינו בני עוולה כדורים /  
בדרך הביתה משמחת קידושין /  
והאש תפסתנו ועל מזבחך נעקדנו /  
איש ואשה ביום אחד נלקחנו /  
אוי לנו הסבל הוא גדול מנשוא /  
עד שיבא גואל - הלוך ובכה /  
הורים אוהבים אמיצים השארנו /  
עוללים ויונקים למענם דמעה זלגנו /  
עד אנה ד' תשכחנו נצח /  
להלחם ללא הרף נגד עם עז מצח /  
תנחם על הרעה אשר מצפונך /  
ותכונן דבירך על מכונך /  
הבא בן ישי לירושלים כבתחילה /  
ובשמחת עולמים נזכה לגאולה".
שונה קטע זה מ"תחינת הנשים" בכך שבזה האחרון הובאו רק נשים אשר היה להן קשר עם המקדש, עם מקום המקדש או עם המשכן, כפי שנפרט בהמשך הדברים בסמוך.
4. ראה הרב מנחם כשר, תורה שלמה, חלק רביעי, ירושלים תרצ"ד, עמ'  920-921
5. השווה משנת פסחים ח:ג.
6.. תחינת הנשים, עמ' 17
7. ראה ירושלמי ברכות ב:ד, ה ע"א; מדרש איכה רבה, מדרש רבה, וילנה תרל"ח, א:נא, יח ע"ג (מדרש איכה רבה, מהדורת שלמה בובר, וילנה תרנ"ט, פרשה א, עמ' 89-90); מדרש פנים אחרים נוסח ב, ספרי דאגדתא על מגלת אסתר, מהדורת שלמה בובר, וילנה תרמ"ז, עמ'78; ילקוט המכירי על משלי, מהדורת אלעזר הלוי גרינהוט, ירושלים תרס"ב, לקוטים, א, קגע"ב. במקורות אלו לא ברור האם הכוונה לחורבן הבית הראשון או השני. באגדת בראשית,מהדורת שלמה בובר, קראקא תרס"ג, סז, עמ' 133, נזכר "שביום שהחריב נבוכדנצר את הביתנולד משיח", והכוונה היא, אפוא, לחורבן הראשון. השווה: Louis Ginzberg, The Legends of the Jews, Vol. VI, Phildelphi: The Jewish
Publiction Society, 1928, p. 406, n. 53
וראה לוי גינצבורג, פירושים וחדושים בירושלמי, חלק ראשון, ניו יורק תש"א, עמ' 339-340,וגלית חזן-רוקם, רקמת חיים: היצירה העממית בספרות חז"ל, מדרש האגדה הארץ-ישראליאיכה רבה, תל אביב תשנ"ז, עמ' 163-172.
8. בין שאר המאמרים שפרסמתי, ערכתי מחקר מדעי-היסטורי מקיף בנושא "נשים למדניות  בירושלים [מבוע כו (תשנ"ד), עמ' 98-125], הכולל את כל החומר מהקדום ביותר ועד לתקופתנו. חולדה היא, למעשה, האשה היחידה המופיעה הן ב"תחנת הנשים" והן במאמר "נשים למדניות". אבל סקירת שאר הנשים הלמדניות בירושלים לאורך הדורות, או בדיקת חומרים נוספים על נשים צדקניות בימי הביניים, היתה מעלה, לכל היותר, סיפור דומה בלבושים שונים, של ביאתן של נשים לכותל המערבי ושפיכתן במקום את שיחן, כגון ביחס לדמות האגדית המתכנה "הבתולה מלודמיר" (1815-1892), עליה מסופר כי נהגה להוביל קבוצה של נשים וגברים מידי יום לכותל להתפלל. עם זאת, מצוי מקור אחד מעניין מהתקופה שלאחר החורבן, שהיה מתאים מאוד להיכלל ב"תחנת הנשים", המלמד על נחישותן של נשים לעלות למקום המקדש אחר החורבן. מדובר במעשה שאירע בדורו של התנא רבי יוסי בן חלפתא, אחד המנהיגים אחר מרד בר כוכבא, ותלמיד מובהק של רבי עקיבא: "והתניא מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל ועברה על דעתו ועלתה לרגל ובא לפני רבי יוסי אמר לו ואילו היית יודע שעוברת על דעתך ועולה לרגל כלום הדרתה אמר לו לא והתירו רבי יוסי" (נדרים כג ע"א). מקבילה לכך בשינויים שונים מצויה בתוספתא: "מעשה באחד שהדיר את אשתו שלא לעלות לירושלם, ובאת והתירה על נדרו, ושאל את ר' יוסה, אמ' לו, אילו הייתה יודע שמבטלת דבריך שלא בפניך מדירה הייתה, אמ' לו, לאו, והתירו ר' יוסה" (תוספתא, סדר נשים, יבמות כתובות נדרים נזיר, מהדורת שאול ליברמן, ניו יורק תשכ"ז, נדרים ה:א, עמ' 113-114). ראה עוד שאול ליברמן, תוספתא כפשוטה, חלק ז, סדר נשים, ניויורק תשכ"ז, עמ' 466, עמ', ושמואל ספראי, העליה לרגל בימי הבית השני, ירושלים תשמ"ה 88-91. מצויים מקורות נוספים על תנאים ובני אדם אחרים שעלו למקדש אחר החורבן. ראה שמואל ספראי, "העלייה-לרגל לירושלים לאחר חורבן בית שני", פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני: ספר זיכרון לאברהם שליט, בעריכת אהרן אופנהיימר, אוריאל רפפורט ומנחם שטרן, ירושלים תשמ"א, עמ' 376-393 (=שמואל ספראי, בימי הבית ובימי המשנה: מחקרים בתולדות ישראל, כרך ראשון, ירושלים תשנ"ד, עמ' 85-102). את הקטעים המובאים בזאת ניתן להפיץ לצורכי לימוד ואמירה.
(c) כל הזכויות ליצירה שמורות ליעל לוין כ"ץ