לחץ כאן לתצוגת הדפסה

יהודה ורומי

מחבר: הרב שמשון רפאל הירש

כתבי הרב הירש, טבת שבט אדר, ירושלים תש"ח

יהודה ורומי

 כסלו - טבת.

 

כסלו וחג אוריו העליז של חנוכת המזבח שחודש ברוח החשמונאים ובגבורת המכבים - טבת ויום זכרונו הראשון של אבדן תפארתם של מדינת ישראל ובית המקדש; כסליו - ונצחונו על רוח היוונות, טבת ונפילתו תחת המדיניות הרומית - סדר זה אומר דרשני, קורא אותנו להתעמקות רצינית, לברור תוך השואה. סדר זה מעמיד לשיקול דעתנו את המשפט כי לא בפני יוון אלא בפני רומי חייבת היהדות לפחד, כי לא רוחה של יוון אלא מחשבתה וכוונה של רומי הם הם המחריבים את קדשי ישראל.

 

לאורו העליז של נר החנוכה זכרנו את שתי הרוחות שהאירו לאנושיות עד כה, את רוחה של ההשכלה היוונית ואת הרוח היהודית של החוק האלוקי, ושמחנו לדברי התורה העתיקים על התגברותה של רוח יפת על בני האדם עד בוא היום בה תפנה רוח זו מקום לרוחו של אלוקי שם העולה עלי' אשר בתורתו ישלים את הארת המוחין והרוחות ובתורתו ילמד את בני האדם לבנות משכן לשכינת ה' עלי אדמות.

 

ואכן יכול ישראל לשמוח כשיפיפותו של יפת מתפשטת בקרב בני האדם. הלא זו, לפי עצם מהותה, וכשהיא בטהרתה, אינה אלא שיא ההתפתחות של טבע האדם הנמסר לידי עצמו. מהתפתחות זו אין ישראל מפחד, אותה הביא ישראל בחשבון ביעודו באנושיות, לא לטמטום המוחין ולכהות החושים אלא להארתם להתפתחותם החי' מצפה רוחה של התורה והחוקים שהאנושיות מיועדת לקבל מידיו של ישראל. רק הרוח הנאורה מסוגלת לקבל את אור תורתו של ישראל.

 

אמנם כן, מלומד ישראל גם במלחמות ובנסיונות שבאו לו מידי רוח יוון המתפתחת על ידו. לא יחידים היו ימיו של מתתי' שבהם התימרה רוח זו, שהיתה אז עוד בשלב התפתחות, טרם גמלה, ואמרה להיות מחנכת לבית יעקב העומד מחוץ לגדר השגתה, תוך הפרזה בהערכת ערך עצמה, תוך גאוה והתפארות.

 

לא יחידים היו ימי מתתי' בהם נתפסו אף בני יהודה ובנותי' להפרזה בהערכת רוח זו, הוכו בסנורים על ידי ברקו של טבע האדם שזה עתה נתעורר לשאיפה רוחנית. בשמחתם על הטעות שמצאו בעצמם ראו אשר רוחני גדול יותר מאשר באמת שנתגלתה ע"י הרוח העליונה ביותר ויש אשר בהמשכם אחרי החושנות המוסוית ובפרחי נוי, עזבו את שמשו הטהורה של הר המורי' משכן החוק, והשתלבו במחול התאוה בעמק העכור של דמיון שוקע.

 

לא יחידים נשארו ימי מתתי' שבהם ראו בני ישראל ובנותיו הכושלים ברוחה האנושית של יוון המתעוררת נגד תולדות השגעון וההטעי', נגד תורת השיעבוד וההשפלה, ואשר בחוגים אחרים מביאים אותה בקשר עם האמת שבאה לה לאנושיות מתורת ישראל, אף מלחמה זו, אם כי כמעט שאינה פוגעת בישראל ואף כי בעצם יכולה היתה היהדות ליהנות ממנה, אינה עוברת עלינו בלא כאב.

 

באשר ניסו להזריק ביהדות את הרעיון הנואל הנלחם את מלחמת קיומו האחרונה, באשר, תוך חוסר-מחשבה ונוחיות ניסו להכניס את היהדות, זו היחידה במהותה ושאין להשוותה לשום דבר בשורה אחת עם אותם המושגים שבני האדם רגילים לקרוא להם בשם "דת וכנסיה" - על כן חולמים בתוך החוגים היהודיים ומחוצה להם על סולידריות של היהדות עם דתות וחוגים אחרים, סבורים כי חייבת היהדות להתנגד לכל מה שאלה האחרים נלחמים נגדו על קיומם לעתיד. אף חושבים כי כל מכה הנופלת שם תפול ביתר שאת גם פה, ואין רואים כי היהדות נעלה על כל הרעמים של הכחות הנלחמים אלו באלו. ישראל מצפה, על מרומי הר חורב ותחת שמיו הצלולים, בצל כנפי שכינת אלוקיו, מצפה לבוא יומו, שש לקראת כל נצחון האמת על השקר, הבהירות על השגעון, האנושי על התועה ורואה בכל המלחמות האלה, בכל הנצחונות האלה את בוא יומו הוא, היום בו ינצח האנושי שבאדם שהניצוץ האלוקי היהודי החבוי בו בא לידי גלוי, והיום בו יתם הלילה כולו ובו תמצאנה תורת ישראל וחוקת ישראל מקום אור עלי אדמות.

 

מרוח ההשכלה האנושית שיצאה מיוון אין להם לקדשי ישראל מה לפחד. כשם שרואה הוא בה חלוצו ועוזרו של יעודו הוא של הארת האדם והשבחתו, כך הי' תמיד נכון להשכין באלהיו את האמת והאנושי הטהור שברוח זו. ואף אם הביאה רוח זו בטרם התבשלותה ובתוצאותיה התרחקות זמנית אף בחוגי ישראל כבימי מתתי' - הרי בכל זאת נחל האור שבמשכנות ישראל נצחונות חדשים לבקרים שהובילוהו תמיד לקראת חנוכה חדשה של קדשיו העתיקים, הנצחיים והבלתי ניתנים לצמצום.

 

אחרת היא עמדתה של רומי כלפי ישראל וקדשיו, רומי זו אשר התנגשותה מזכירה את חרבן ירושלים שאת התחלתו מזכיר יום עשרה בטבת.

לא אמץ לבם של הרומאים גבר על זה של בני ישראל. בגאון רשאי היהודי להצביע על אסון חרבנו המדיני. משתוממים עמדו קיסרי רומי ולגיונותיהם למודי הנצחונות מול עוז גבורתם, פעולתם הסטראטגית ללא לאות, בפני השלכת נפשם מנגד, בפני אמץ לבם של הלוחמים היהודיים שלא יכלו לנצחם, אף כי פניהם לא היו לגאוות מלחמה. לא חרבה של רומי הכניעה את יהודה. רוחה של המדיניות הרומית שמאז ימי פומפיוס משכה אל תוך רשתה את ראשי העם שנלכדו בה אפילו מרצון, ההשקפות והכיוונים הרומיים אשר מאז הלכו ונתקרבו אליהם ואשר הלכו ודחקו יותר ויותר את רגלי הרוח היהודית, ביחוד בשכבות העליונות של מדינת יהודה המכוונות את יחסי החוץ. המה היו החותרים תחת קדשי ישראל. הם הם שהמליכו עבדים רומיים על יהודה החפשית והפכו את יהודה "לשבוית" רומי עוד זמן רב לפני שלגיונותי' שלחו אש חרבנם בחומת יהודה.

 

רוח רומית זו חייב ישראל להכיר, אם רוצה הוא לקבל תמונה ברורה על אויבו המסוכן ביותר. אם מצאו בני יוון מאז ומקדם קרקע בטוחה משלהם המספיקה להתפתחותם ושעלי' יכלו לשגשג הי' חרות על ערסה של רומי "על חרבך תחי'" - אם לדבר בשפתם של אבותינו - על חרבך תחי' - החרב היא אדמתכם.

 

ההתחלה שממנה היתה עתידה לצמוח רומי הענקית היתה נקודה כה קטנה שאין בה כדי אחיזה ושרק החרב יכלה להפכה למשהו, אותה החרב שאם הוצאה בהצלחה, לעולם לא תוכל לחזור מעצמה לנדנה. מה שכבשה החרב יכלה רק החרב להחזיק ורק החרב יכלה להגדילו. בה בשעה שיוון אחזה בחרב רק בימי שגשוגה ולשם הגנתה הי' שגשוגה של רומי ואף עצם קיומה בלבד רק תוצאה מאלמות-חרב. "הנה קטון נתתיך בגוים בזוי אתה מאד זדון לבך השיאך שכני בגוי סלע מרום שבטו אומר בלבו מי יורידנו ארץ" (עובדי' א - ב, ג) בדבריו אלה כיון הנביא עובדי' לפי מאמרם הקולע של חז"ל - לרומי אשר על אף חוסר כל מקור לאומי משל עצמה - בלא כתב ובלא לשון" - (ע"ז, י.) - רק בכח האלמות השיגה את "חגוי הסלע" של תוקפה המדיני.

 

כך דוגלת עצם מהותה של רומי בחמרנות גלוי', בניגוד לזו של יוון המופנית לקראת אידיאלים, הגדלת הרכוש החומרי היתה המטרה, כבוד ועצמה רק אמצעים בלבד. ערכם של הדברים והמעשים נמדד לפי תועלתם. כל מה שהי' בו כדי לרומם את הרוח למעלה ולהביאה להתפתחות נעלה יותר, כל מה שהי' בו כדי לעשות את האדם אנושי יותר, לא הי' לו מקום וענין ברומי, רק עד כמה שרוחני-נעלה זה דרוש או לפחות מועיל הי' לקיומם ועזרתם של הנכסים השפלים החומריים - הוכנס אף נעלה זה כגודל חשוב בחשבונה של חכמת רומי.

 

על כך פסה כל התחשבות בחקי האנושיות והצדק. גבורת-קרב וזריזות בניצול חולשתן של אומות אחרות הפכו למעלות תרומיות, ובפנים התפתחו רק מדות אלה שנראו כמסוגלות להגביר את האחדות והכח הפנימיים הדרושים להופעתה הכבירה של רומי. בד בבד עם האלמות ואי-ההסתפקות כלפי חוץ תבעה רומי מבני' היא הסתפקות במועט, משמעת והתמסרות. במדות צבאיות אלה תלוי ערכה המלחמתי אף של קבוצת שודדים.

 

אף הדבר הרוחני ביותר, הדת, המחשבה על האלקות ויראת האלילים אף כל אלה בטלו ברומי בחישובם התועלתי של הכחות המדיניים. רומי היתה "אדוקה" מאד. זלזול באלילים, בפגיעה בטכסים דתיים הי' בהם משום חטא מות. ברם, הדת, יראת-האלילים והכמורה - כל אלה הי' רק מכשירים בידי המדינה. הי' צורך בדת ובכמרים כדי לקדש את סדר המעמדות ולהשפיל את השכבות ההמוניות, הי' צורך בדת ובכמרים כדי לצוות בשמם מה שחששו לצוות בשם עצמם. הי' צורך בדת ובכמרים כדי לצרף אל צפורניו האיומות של הנשר הרומי את דמותה החיננית של תמונת-אליל, שמרו על כבוד הדת והכמורה כי ראו בכך ערובה לכבודם הם.

 

האמנות וההשכלה המעוררות באדם את הכרת ערך חייו העצמיים והצדקתם - נרדפות היו בתקופתה המזהירה של רומי. ומשהגיעו השנים הרעות, כשפתחה העיר רומי את שערי' בפני אומנותן והשכלתן ובפני שפען של האומות המשועבדות, ואחר שהתעשרה מגזל עמים, הפכה האמנות וההשכלה בידי הרומאים הגסים והחמרניים רק אמצעי לתענוג. תענוג זה התפתח מצד אחד להתנוונות בהמתית במדה כזאת, עד כי השחתת המוסר קברה אף את הזיק האחרון של האנושיות הטהורה החבוי, אף בתוכו של האדם הגס. מאידך גיסא גדלה התשוקה לאמצעי-תענוג אלה והיתה לתאוה כזאת, עד כי בכל העולם הרומי לא נמצא שום דבר קדוש שלא הושפל למדרגת רכוש ותענוג.

 

בעוד מלחמת-האזרחים על השלטון והרכוש שיסעה את קרבה של רומי עצמה, ובעוד התקשטו המנצחים בלבוש ארגמן - רווי דם על פגריהם של אזרחים נשרפים לקול תרועת המוני העם המכורים במחיר לחם ומשחקים היו הלגיונות מפיצים את תועבות רומי על פני ימים וארצות. תחת מסוה אחוות-ברית, תחת דגל הצדק והסדר, באיצטלא של משרת השופט הקדושה מגינת הצדק והשלום - ניהלו מדיניות כזאת המעונינת רק בלשד עצמותיהם של העמים, בעוד נבלותיהן של האומות, השסועות והסחופות מובסות מוגרות.

 

הי' זה בעת שהתועבות הגיעו לשיא - כשנפגשה מדינת יהודה לראשונה עם עריצי-רומי. שני אחים חשמונאים שרבו ביניהם על המלוכה (שאף היא רק בכח נכבשה על ידם) קראו אחד השרים הרומיים ההולך בראש לגיונותיהם להיות שופט-בורר ביניהם. הופיע אף תובע שלישי - העם שהתלונן על שניהם גם יחד על כי המה, או ביתר דיוק, משפחתם פוגעים בזכויותיו היקרות ביותר של העם ומסכנים את כל קדשיו, בקחתם לעצמם כח-המלוכה בניגוד למסורת היהודית.

 

באותו הרגע, כשראה לפניו סקאורוס שרו של פומפיוס בפעם הראשונה את נציגי-היהודים - הי' זה לפני כמאה ושלשים שנה לפני חרבן ירושלם - באותו רגע נחרץ גורלה של ירושלם לחרבן, החל מאותו רגע לא הסיחה רומי דעתה מיהודה. מצד אחד מצצה את דמה ע"י עושי דברה והאנשים הממונים על ידה, ומצד שני הזריקה את רוח שיטתה בתוך שרי יהודה וגדולי'. הטביעתם בכל בוץ התאוות ויחד עם זה לימדתם להשתמש בדת, בבית המקדש בכהונה, בשופטים, בארצם ובכבוד שריהם אך ורק כבמכשירים וכלים לשלטון ולהגדלת עצמם, ולהשפיל כל קדוש וטהור, כל דבר נעלה ואלקי למדריגת אמצעי-חליפין בשוק המסחר האנוכיי.

 

רוחה של רומי הרחיקה את הנשמה מקדשי ישראל, על כן מסר ד' בחרון אפו את המקדש וכהניו, המלך וכסאו, בידי לגיונות-רומי ושכינתו הלכה בגלות עם ישראל ששמר אמונים לאלקיו.

 

יזהירונו אפוא ימי זכרון החרבן בפני רוחה של רומי. לא בפני האידיאליזם של יון אלא מפני חמרנותה של רומי עלינו לפחד.

 

אמנות ומדע, תרבות והשכלה, כל עוד מבריקים הם באורם-הם ברוח היוונות. כל עוד מעריכים ומטפחים אותם לשמם הם, אפילו כשאין בהם אלא חושנות מיופה, ואפילו כשהרוח שנתנו לו ללכת אחר מחקריו הוא והוא מוביל לידי טעות ורעיונות טירוף, ושני גורמים אלה יחד במצבם הבלתי-בשל והחד צדדי מסכנים את קדשי ישראל - אעפי"כ אינם מביאים את הסכנה עד לידי חוסר תקוה. עדיין נשאר הלב כלי-קיבול למשהו נעלה, עדיין שואפת הרוח להכרת האמת, דרוש רק שקדשי ישראל יאירו אל מול פניהם במלוא זהרם וטהרם - יש רק לעורר את הלב להכרה מחודשת כי רק שם, ביהדות, אפשר למצא את אצילותו האמיתית של האדם, רק שם מאירה האמת באור בלתי עכור - ושוב ישובו הלבבות והמוחות אל קדשי ישראל, שרק הכרתם היתה חסרה להם.

 

ואילו יש ויש לנו לפחד מפני אותה הרוח אשר בפקחות הרומית של החמרנות השיטתית לועגת היא לאמיתו של דבר לכל דבר טוב, דבר אלקי ואמיתי, בזה לכל שאיפת האדם להתעלות אך יחד עם זה אינה פוגעת כלפי חוץ בדת ובמקדש, בחינוך ובהשכלה - אפילו רואה בהם דבר הכרחי עד למדריגה מסוימת - לשם הבטחת שמירתן של המטרות והנכסים החמריים. ומפני רוח זו עלינו לפחד. נותנת היא למקדש להתקיים בצורתו החיצונית, אך הופכת אותו במוחות האנשים להיפוכו.

 

עליכם לפחד מפני אותו הכיוון הרוצה להביאכם לידי הכרת המדע והאמנות בנצחונותיכם - בתעשיה, עליכם לפחד מפני הכיוון הדורש מכם חינוך ילדיכם והשכלתם כדי שיכולו להשיג פרנסתם ויתרונותיהם האזרחיים בקרב הבריות. עליכם לפחד בפני אותו הכיוון הדורש מכם להקים מקדשים ולהחזיק ב"דת", על כי המקדש והדת שייכים לסדר האזרחי של העם...

 

אחרי חנוכה בא חדש טבת, רוח יוון התקיפה את בית-מקדשנו, ונוצחה. רומי שמרה על מקדשנו, - אנשי' אפילו שכללוהו וייפוהו להפליא - והפילתו!