לחץ כאן לתצוגת הדפסה

לשאלת גילוח הזקן בחול המועד

מחבר: אהרן הלוי פיצ'ניק

שנה בשנה, 1969

תקציר: המחבר דן בנושא גילוח הזקן בחול המועד - האם מותר או אסור, לאור פסקי רבותינו בדורות האחרונים.

מילות מפתח: גילוח הזקן; חול המועד; הלכה.

לשאלת גילוח הזקן בחול המועד

בתחילת דברי עלי למסור מודעה, שבמאמר זה אינני מתכוון חלילה לפסוק הלכה או אפילו לחוות דעת בנידון הלכה זו. אלא מכיון שהנידון הוא אקטואלי מאוד, ואפילו אחרי שדנו על זה בדורות האחרונים (כמו בתשובות הנודעות של בעל הנו"ב, ב"שדי חמד" מערכת חול המועד, ועוד), נתווספו במשך הזמן כמה נקודות חשובות שיש לדון עליהם מחדש, על כן באתי במאמרי זה כתלמיד הדן לפני רבותיו בבקשה לברר דין זה מכל הצדדים, ולהעמיד את הבעיה באורה הנכון.

 

ואף גם זאת: בתור עורך הקובץ "שנה בשנה" פניתי כמה פעמים לרבנים מורי הוראה בבקשה שיכתבו מאמר מתאים בבירור הלכה זו של גילוח הזקן בחול המועד על כל צדדיה. (מובן מאליו שבהיתר על ידי מכונת גילוח, במספרים או במשחה), ובכל פעם ופעם הציעו הרבנים נושא אחר, וראיתי בזה כוונה למנוע עצמם מלתת תשובה ברורה על שאלה זו. על כן לקחתי על עצמי לנסות לברר את צדדי האיסור וההיתר לפי המקורות ולהוסיף את הנקודות שיש להן שייכות לזמננו אנו, ואולי אחר זה יבוא רב מורה הוראה מובהק וישתדל לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ולהוציא מסקנות לדינא, ויקוב הדין את ההר.

 

א

 

במשנה, מתחיל מצד ההיתר: "ואלו מגלחין במועד" והולך ומונה כמה דברים שיש זה אונס גלוי וברור שלא יכול היה לגלח בערב יום טוב, ואז מותר לגלח בחול המועד. בשולחן ערוך, מתחיל מרן המחבר גם באיסור וגם בהיתר: חול המועד אסור בקצת מלאכות ומותר בקצתן. ומוסיף הרמ"א: (שההיתר הוא) "לפי צורך העניין שהיה נראה לחכמים להתיר".

 

ועל זה שואלין בגמרא: ושאר כל אדם מאי טעמא אסורין? מה הטעם שאסור לכל אדם להתגלח בחול המועד? ומתרץ: בכדי שלא יכנסו לרגל שהם מנוולין! וכאן מעיר התוספות דס"ד "שאף שיש מלאכות אסורות בחוה"מ, מ"מ כיון שגילוח הוא לייפוי, ראוי לנו להתיר לכבוד המועד". אלא שמחמת קנס, שמי שאין לו פנאי ידחה הגילוח לחוה"מ, ולע"ע יכנס לרגל כשהוא מנוול, והרי מצווה לגלח בערב יו"ט, על כן החמירו. ועוד מוסיף התוספות: ויש מפרשים, דקאי על גילוח הראש דאסרינן משום טירחא, מ"מ מקשה שהיה לו להתיר לצורך המועד? ואין זה נראה, כי גילוח כל הראש מלאכה גמורה ואסור. עכ"ל.

 

הרמב"ם כותב בנידון:

"ואין מגלחין ואין מכבסין במועד, גזירה שמא ישהה אדם עצמו לתוך המועד ויבא יו"ט הראשון והוא מנוול, לפיכך כל מי שאי אפשר לו לגלח ולכבס בערב יום טוב, הרי זה מותר לגלח ולכבס במועד", עכ"ל.

 

סתם הרב ולא פירש משמעות הדבר: שאי אפשר לו לגלח בערב יום טוב. ומזה היה מי שרצה לומר, שמשמע מדברי הרמב"ם שמי שגילח בערב הרגל מותר לו לגלח בחול המועד דאין כאן הגזרה שלא יכנס ליום טוב כשהוא מנוול. אולם ב"הגהות מיימוניות" מוסיף:

וטעות הוא בידם מדלא חשיב בהדי "אלו מגלחין". דלאחר דגילח ברגל לא מוכחא מילתא אם גילח ערב הרגל או לאו. ויאמרו: כל הסריקין אסורין וסריקי בייתות מותרין.

 

ובאותו עניין כותב ב"משנה ברורה":

אין מגלחין במועד אפילו אם גילח קודם מועד משום הרואין, דהרואה לא ידע שגילח עצמו (קודם) ויאמר שמותר לגלח בכל גווני, לבד המבוארין להיתר בסעיפים שאח"ז דהוי אונסין מפורסמים וגלויים לכל שא"א להם לגלח מקודם.

 

ובנוגע ל"אונסין מפורסמים וגלויים" מביא בעל מ"ב ב"שער הציון" דעת הריטב"א "דהוי האונס עצמו גלוי וברור שלא היה באפשר לו, משאין כן בשאר אונסין שאין האונס גלוי ומוחלט", דכל אחד יאמר שאנוס היה, שלא היה לו פנאי וכיו"ב. וגם מהרמב"ם משמע דהעיקר הוא "משום שבוודאי לא היה אפשר להם ולא מפני הפרסום". עכ"ל שער הציון.

 

בגילוח השפה פסק השו"ע שכל אדם מותר ליטול שפה בחול המועד. ובמ"ב מביא בשם אחרונים, שכל אדם מותר ליטול שפה בחול המועד בין בתער בין מספרים ואפילו אינה מעכבת האכילה. ובמגן אברהם מביא דעות לאיסור אם אינה מעכבת האכילה ומסיק: ולדידן שקי"ל דהכל שרי, מותר גם באינה מעכבת האכילה. וב"שער הציון" על המ"ב ס"ק כא מבאר את הדבר באר היטב: כי ע"י גידול שפה לא יהיה מנוול. ועל כן לא הכריחוהו לגלחו מערב יו"ט. ומ"מ צ"ל דזה נקרא ייפוי ותיקון הגוף וצורך המועד, דאל"ה יהיה אסור מטעם גיזוז בחוה"מ. ומ"מגן אברהם" בס"ק יב משמע דלא אסרו כי אם בגילוח הראש, אבל בשאר איברים מותר לספר. עכ"ל.

 

וכן בקטן פוסק בשו"ע שמותר לגלח בחוה"מ ואפילו בפרהסיא. והמ"ב מוסיף: אף דהיה יכול לגלחו קודם, שרי. ובעל "מגן אברהם" כותב: קטן, דלא שייך ביה טעמא שלא יכנס למועד כשהוא מנוול. וע"ז מוסיף בעל "מחצית השקל":

ודווקא לקטן. ר"ל דגילוח מלאכה היא וראוי לאוסרה בחול המועד, אלא לפי שהוא צורך המועד ראוי להתירו, לולא הטעם שלא יכנס ליו"ט כשהוא מנול. ואם כן קטן דאינו מצווה לגלח קודם הרגל מותר לגלחו, דהוי צורך מועד לגביה. עכ"ל.

 

וכן באבל פוסק ב"ערוך השולחן" כי הוא מפורסם לרבים ולא אתי להקל הגילוח בחול המועד.

 

לגבי נשים גם כן פוסק השו"ע שעושה אישה כל תכשיטיה במועד ומעברת שער... בין ביד ובין בכלי. ומעיר ע"ז במ"ב: אבל מראשה אסור גילוח ותספורת בחול המועד, באשה כמו באיש.

 

ב

 

ידועות תשובות הגאון בעל ה"נודע ביהודה" נידון גילוח בחול המועד שהסתמך על פסק הר"ת שהתיר גילוח לצורך המועד מפני שזה רק איסור דרבנן ואם גילח בערב הרגל או על ידי פועל עני, מותר לצורך המועד. ובא בעל "נודע ביהודה" לתמוך ולחזק את פסק הר"ת.

 

אמנם ידוע גם שכל הפוסקים דחו דברי ר"ת והוא נשאר יחיד, גם אמרו שאפילו הר"ת לא התיר רק באופן המבואר בש"ס. ושאלו, שאם באמת מי שגילח בערב הרגל מותר בחוה"מ, הרי היה צריך גם במשנה "ואלו מגלחין במועד" לכלול את מי שגילח בערב הרגל?

 

למרות זה, החזיק בעל ה"נודע ביהודה" בדעתו, ובתשובותיו בנו"ב תנינא הוא עונה בתקיפות למשיגיו ושואל: "למה לא אצדיק הצדיק הוא ר"ת במקום שאני רואה דבריו"? ולמשיג אחר שהוכיח אותו על פניו מדוע הוא פורץ גדר ומדוע מצא לנכון לפרסם דווקא את היתרו, הוא כותב:

"אדרבא בשביל שהדור פרוץ בדבר זה טוב יותר לפרסם את ההיתר והטעם כמוס בלבי לא אוכל לגלותו, אבל עכ"פ הכרעתי שפרסום היתר בחול המועד יש בו מצווה רבה וגדר ומשמרת לתורה לפריצי הדור".

 

ואף שבעל "פחד יצחק" כתב שחזר בו בעל ה"נודע ביהודה", לעת זקנותו, אין למצוא בכתביו ותשובותיו של בעל "נודע ביהודה", או בהערות של בן המחבר שום זכר לזה.

 

יש רק פלא גדול בדברי בעל הנו"ב שכפי שרואים מתשובותיו סובב ההיתר שלו על גילוח הזקן, כי הוא מזכיר בתשובותיו שנשאל אם מותר לגלח ע"י משחה בחול המועד ובזה בוודאי התכוון על הזקן, וכן שכתב במפורש שאסור להתיר גילוח הראש ושאלה הרגילים לגלח זקנם מצטערים ביותר ולבסוף במסקנותיו לא מזכיר שום דבר על ההבדל בין גילוח הראש והזקן, אף שבדרך רמז הזכיר את התוספות, והוא מדבר בתשובותיו רק על גדלותו של ר"ת ועל כוונתו לגלח ע"י פועל עני שזה מותר לדעת הכל, ועל הטעם הכמוס שיש לו בזה, ותו לא. ואפילו לא מזכיר את הריטב"א שנזכר למעלה, שהכלל של היתר הגילוח הוא אם האונס הוא גלוי ומוחלט.

 

ובדבר הטעם הכמוס שהיה לו לבעל הנו"ב בנידון, נראה שלא קשה לפענחו ולא אהיה הולך רכיל אם אשתדל לדעת מה הוא. כי בתשובותיו באו"ח תניינא הוא מדגיש כמה פעמים –

"שכאן בעז"ה נזהרים מלהשחית (הזקן) בתער ובחול המועד מחמת שננעלו שערי האומנים היהודים הלכו לאינם יהודים וממילא היו משחיתים בתער, כי הא"י אינו בקי לגלח במספרים או במשחה ולכך מצאתי עצמי מחויב לפתוח להם שערי היתר אצל יהודים".

 

ועוד פעם בתשובה לגדול אחד:

במקומי נזהרים מהשחתת הזקן בתער, אולם בחול המועד ננעלו שערי האומנים היהודים (וכנ"ל) אבל את האומנים היהודים השבענו בנק"ח (שלא יגלחו בתער) ופרסום ההיתר הוא הוא לגדור גדר ולא לפרוץ פרץ.

 

ובמקום אחר:

פקפקתי קודם, הואיל ובמקומות אחרים נכשלים בהשחתת זקן בתער שהוא חמישה לאווין, ולמה אפתח להם שערי היתר? אבל בקהילתנו שנזהרים מלהשחית בתער, מצאתי עצמי מחויב, וכנ"ל.

 

ע"כ נראה שפקפק קודם, אך כשראה שהדור פרוץ, ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין אפילו בדאורייתא, פסק מה שפסק וכתב עוד: "אדרבא, בשביל שהדור פרוץ בדבר הנ"ל טוב יותר לפרסם ההיתר והטעם כמוס בלבי". כי אם ברור שלא ישמעו ויהיו מזידין, יהיה יותר גרוע, והנח להם לישראל.

 

ראיתי בספר אחד איזה סיפור על הגאון רבי יחזקאל לנדוי בעל "נודע ביהודה", כשבא לקבל את הרבנות בתור אב"ד דעיר פראג, היה זה בשבת פ' ויקרא שדרש את דרשתו הראשונה. והוא פתח בפסוק הראשון של ההפטרה: "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו" - כי הקב"ה ברא את ישראל בכדי שישמרו את תורתו ויספרו את תהלותיו ונפלאותיו. והנה אחת התהילות והנפלאות של הבורא יש לראות בשערות הזקן הגלויות לכל. כי בטבע העולם שקל לשנות מצבע לבן לצבע שחור, אבל להפך מצבע שחור לצבע לבן קשה מאוד לשנות. וכאן רואים כולם את שערות הזקן איך שהם משתנים מעצמם משחור ללבן בלי שום עבודה והשתדלות, והן הן מנפלאותיו ותהילותיו של הבורא. וזו היא משמעות הכתוב: "עם זו יצרתי לי", בראתי את העם הזה שימסור לבאי עולם את נפלאותי, ולבסוף "תהלתי יספרו", הזקן הזה שהוא תהילתי, הם גוזזין ומספרין אותו ולא נשאר מאומה לספר תהילות השם...

 

נראה שבעל הנו"ב כשבא לפראג ראה את מנהגי המקום שמגלחים את זקנם, אף שבמספרים או במשחה, והוא לא היה רגיל לזה וע"כ הוכיח אותם על פניהם בדבר הזה, אולם אחר כך כשראה שהם מעורבין בין השררות ויש להם עסקים רבים עם אינם יהודים שלא סובלים זקן מגודל ומצטערין הרבה, אולץ להתיר להם, אך השתדל לתקן תקנות שהאומנים היהודים לא יגלחו בתער וכנ"ל. ועי"ז בא גם לשאלת גילוח הזקן בחול המועד והסתמך על הוראת הר"ת והוצרך לפרסם ההיתר מטעם הכמוס אתו, וכנ"ל.

 

ג

 

כבר הזכרתי לעיל את הפלא שעל השגות גדולי הרבנים נגד בעל הנו"ב, מדוע נכנס בפרצה דחוקה לקיים דברי יחיד הר"ת, במקום שכל הפוסקים הראשונים והאחרונים, אחד מהם לא נעדר, דוחים פסק זה, ויש לחוש שרבים ייכשלו בזה אם יראו שמתירין נגד השו"ע וכל האחרונים, השיב בעל הנו"ב בדברים צדדיים, כמו: מדוע לא אצדיק את הר"ת במקום שאני רואה דבריו נכונים; שנית שהפוסקים שחלקו על ר"ת הוא לפי שעלה בדעתם שהוא מתיר לחלוטין, אבל מודים הם שע"י פועל שאין לו מה יאכל מותר, וא"כ אני אומר שגם ר"ת לא התיר אלא ע"י פועל עני ואין כאן מחלוקת בגוף הדין, רק בפירוש דברי ר"ת, עכ"פ אני איני מתיר רק ע"י פועל עני ואין אני סותר שום אחד מהגדולים. ולא הזכיר על ההבדל בין גילוח הראש לגילוח הזקן.

 

ועם כל זה נשאר הדבר שבעל הנו"ב סומך עצמו על דעת יחיד נגד כל האחרונים. ובנוגע לפועל עני ג"כ הדעות מחולקות ודעת המ"א וכמה מהאחרונים שסומכין על הירושלמי, שאין להתיר לפועל עני לעשות מלאכה אא"כ אין לו אפילו לחם ומים, דא"כ כל בעלי המלאכות יאמרו שהם עניים ומותרים לעשות מלאכה. וע"כ דחו כולם את הפס"ד של בעל הנו"ב.

 

אולם נבדוק אנן את הנידון עפ"י השו"ע והאחרונים ולפי המצב שאנו עומדים בו כיום, אם נאמר שעיקר ההבדל הוא בין גילוח הראש והזקן. כי אז מתורצת הקושיא הכי חזקה של בעל הגהות מיימוניות ושאר הפוסקים שאם מי שגילח בערב הרגל מותר לו לגלח ברגל, מדוע לא נזכר ע"ז במשנה ואלו מגלחין? והתירוץ הוא פשוט, כי בגמרא ובפוסקים סובב כל העניין רק על גילוח הראש, ובמילא אם גילח בערב החג למה לו שוב לגלח ראשו ברגל? ובפרט שהיא טרחא יתרה ומלאכה גמורה ואין שום צורך לזה? אבל בגילוח הזקן לא היה אז המדובר כלל, כי לא היה מנהג זה נפוץ בשום מקום, ואפילו בזמן הנו"ב עשו זאת יחידים ולא יכלו לעשות זאת בעצמם. אולם עכשיו, לצערנו, נשתנו הדורות והזמנים וכמעט בכל הארצות והמקומות המנהג נפוץ גם בין החרדים, וכל אחד יש לו מכונת גילוח משלו והדבר הוא קל מאוד לעשות בעצמו, בצנעה, כמו נטילת שפה וכיו"ב, אז אם גילח בערב החג ומסתובב בחול המועד כשהוא מנוול ומצטער, ויש עוד שאלה שיכנס גם ליו"ט השני כשהוא מנוול, אז לכאורה, אין על שום מה לקנוס אותו. ובוודאי שצריכים לעיין בדבר ולברר את הבעיה מכל צדדיה. ושיש הבדל מהותי בין גילוח הראש והזקן אפשר לראות לא רק מהתוספות במקום אלא בעיקר מהשו"ע והאחרונים, שכפי שהזכרתי למעלה, רבים מהם סוברים שאיסור הגילוח בחול המועד הוא רק בראש ולא בשאר איברי הגוף. ואם מדברי הריטב"א והרמב"ם משמע דעיקר הדבר שלא אפשר היה אחרת, והאונס הוא גלוי ומוחלט, הרי אין לך אונס גדול מזה שכבר גילח בערב החג ועומד עתה ברגל בניוול מלא בלי שום אשמה מצדו. והאם גרוע דבר זה ממי שבא ממדינת הים, וכדומה?

 

אכן, גילוח הזקן (בהיתר) אפשר באמת לדמות לנטילת שפה, שפסק בשו"ע שכל אדם מותר לו לגלח שפה בחול המועד והוסיפו האחרונים שאפילו באינו מעכב את האכילה. ומכאן למדו דלא אסרו רק גילוח הראש אבל בשאר איברים שרי. וכן בקטן הכל מותר, דאינו מצווה לגלח קודם הרגל וצורך המועד הוא אצלו. וכן בנשים מביא המ"ב בשם הגר"א ופמ"ג, שרק בראשה גילוח אסור, אבל בשאר איברים שרי. והרי דבר זה של גילוח הזקן במכונה כיום הוא דבר גלוי ומפורסם שזו מלאכה קלה כנטילת שפה ולא יבאו בזה לידי תקלה, ובפרט שזה וודאי לצורך המועד.

 

זכורני, שפעם נסעתי בחול המועד בארה"ב להרצאה בבית כנסת אחד ושמה קיבלו את פני - הרב ועסקני בית הכנסת, וראיתי שמפליא אותם איזה דבר בקשר אלי. אחר כך לקח אותי אחד מידידי שם הצידה, ושאל אותי אם יש איזה אבל במשפחתי, וכשהבעתי את תמיהתי על שאלתו, הסב את תשומת לבי על זקני המנוול... ואמנם ראיתי שכולם, לרבות הרב דביהכ"נ, מגולחים למשעי לכבוד יו"ט (מובן שבמכונת גילוח) ... אז אמרתי לו שיש גם "מנהג" לא לגלח בחול המועד. וחשבתי שכאן אמנם צריכים לדון אותם לכף זכות, ומוטב שיהיו שוגגין, וכנ"ל.

 

ובקשר לדעה שמפני שהדור פרוץ יש להחמיר, ושבעל הנו"ב חלק עליה כנ"ל, יש לציין שעכשיו נהפוך הוא שאצל הרבה חוגים יש דווקא נטייה להחמיר. ובארה"ב שמעתי כמה פעמים מבחורי ישיבה, תלמידי הגרי"ד סולוביציק, שרבם התיר להם גילוח הזקן בחול המועד במכונה (אף שמעולם לא ביררתי אם זה נכון) ובכל זאת בחרו להם כמעט כולם להחמיר בזה. אולם להחמיר לעצמם לחוד ותבוא עליהם ברכה, אלא בנוגע לעצם הדין לאחרים, שבמילא רובם אינם נזהרים בזה, צריכים לבטל הדין ולבאר אותו באר היטב, וכל יתר כנטול דמי.

 

מכל הנ"ל היה נראה, לכאורה, שצדק בעל הנו"ב בזה שאמר: "גילוח הזקן לחוד, שאין כאן מלאכה גמורה ואם גילח בערב הרגל יש לנו עמוד של ברזל לסמוך על רבינו תם", ואפילו מהשו"ע והאחרונים, נראה שמוכח ההיתר הזה, כנ"ל. אולם כמו שכתבתי בתחילת המאמר, אין אני פוסק הלכה בזה חלילה, כי אם אני רק שונה הלכות כתלמיד הדן לפני רבותיו, בבקשה לדון בנידון ולהוציא הלכה ברורה לפי צורך העניין, כמו שנפסק על ידי הרמ"א זצ"ל.

 

ד

 

והנה אחרי כתבי הדברי הנ"ל מצאתי תשובה שלמה בנידון מאת הגאון רבי משה פיינשטיין שליט"א בארה"ב שכותב במפורש:

"אלו שנחוץ להם לגלח הזקן במספרים בחול המועד יש להתיר בזה"ז במדינתנו, שכל אלו הרגילים בתספורת הזקן מסתפרים בכל יום ולכן אין שייך טעם החולקין על הר"ת שהביא הטור".

 

אמנם, הוא מביא את הקושיא שאם גילח בערב יו"ט יכולים להתיר לו לגלח גם בחול המועד, מדוע לא הזכיר זה במשנה ואלו מגלחין? ותירץ דתנא ושייר כמבואר בתוספות. וכן מביא קושיא אחרת מדוע לא נקט דין זה בגמרא כמו גבי כיבוס שמותר באין לו אלא חלוק אחד, והאריך לתרץ בטטו"ד.

 

כן מעורר הרב פיינשטיין שאלה אחרת שאם מתירים מחמת שכל בני המדינה או רובם מסתפרין בכל יום או כמה פעמים בשבוע ובאופן כזה לא היה המנהג בימי התנאים ובי"ד הגדול שהיה בידם להתיר, ממילא נשאר איסור מלאכה זו, אף שברור שאם היה בי"ד הגדול היום היו ג"כ מתירין, אולם להם נתנה התורה רשות להתיר ולא לנו. גם לדעת בעל ה"נודע ביהודה" ההיתר הוא רק מצד זה שאין כאן איסור שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, אבל האיסור משום מלאכה נשאר ועל כן רצה בעל הנו"ב להתיר ע"י פועל עני שאין לו מה יאכל.

 

ואחרי מו"מ הלכתי הוא מסיק שאין בזה שום איסור גם מדין מלאכה כיון שהוא לצורך המועד לקישוט וליופי, רק משום גזרה שלא יכנסו לרגל כשהם מנוולין ואם כולם יודעים שמסתפרים בכל יום אין כאן שום חשש שיאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתות מותרין. גם שגילוח הזקן אינו מלאכה לעניין חול המועד שאין בו טורח כל כך ואין צריך לבית דין הגדול שיתיר משום שמעולם לא היה זה בכלל איסור, כי ענייני ייפוי תלויים בדעת בני אדם והוא דבר המשתנה בכל עת ומקום לפי מנהגי בני אדם במדינה ההיא. עיי"ש.

 

וכך היא מסקנתו של בעל "אגרות משה":

"ברור שבזמננו במדינתנו שאלו הרגילים בתספורת הזקן נוהגין להסתפר בכל יום או כמה פעמים בשבוע, ליכא שום איסור מדינא, אבל מכל מקום אינני נוהג להתיר אלא למי שיש לו צורך ביותר או מצטער ביותר ואם אחד רוצה לסמוך על זה גם בשביל הייפוי לבד אין למחות בידו כי מעצם הדין הדבר מותר".

 

ולדידן עוד צריכים אנו לברר שני דברים בקשר לדברים אלו: הדבר הראשון, שהגאון המחבר הנ"ל כותב "במדינתנו", משמע לפי דבריו שההיתר הוא לדעתו רק בארה"ב. ויש לברר בנוגע למדינת ישראל ולכל העולם היהודי, שהרי המנהג הוא בכל תפוצות ישראל שמגלחין כמעט בכל יום במכונת גילוח והדין הוא, לכאורה, בכל המקומות ולאו דווקא בארה"ב. שנית, אם מעצם הדין הדבר מותר, מדוע לא להתיר לכל אדם? ואם לחומרא, יחמיר כל אחד לעצמו ותבוא עליו ברכה כאמור למעלה. אבל זה לא נוגע לעצם הדין, בפרט שיש עוד בזה השאלה שלא להיכנס לרגל כשהם מנוולים ועניין של צורך המועד.