לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הקהל

מחבר: הרב מרדכי יהודה ליב זק"ש

דברים לא, יא

סיני, גיליון מ"ו, 1960

תוכן המאמר:
בבית הראשון
בימי שלמה
בימי רחבעם
בימי יאשיהו
בבית השני
בסוף ימי הבית השני
בזמן הזה
זכר להקהל
זמן הקהל
ההכנות להקהל
איפה הייתה מצוות הקהל
מי הם החייבים בהקהל
גרים
מי הוא הקורא
באיזה ספר קראו
זמנה


תקציר: הסבר מהי מצוות הקהל ודוגמאות לקיומה בבית ראשון ושני. בהמשך המאמר פרטים נוספים השייכים לקיום המצווה כגון: זמנה, ההכנות למצווה, מקומה, החייבים בה, מיהו הקורא וספר התורה בו קוראים. מהם הדברים שנשארו כיום לזכר קיום מצווה זו.

מילות מפתח: הקהל (מצווה); קהלת (מגילה); דברים (חומש).

הקהל

 המצווה החביבה הזאת הייתה מבוצעת בפרסום רב, בנוכחות כל ישראל, ובבית המקדש, ועל ידי מלך ישראל "בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם" (דברים לא, יא), ובכל זאת לא הגיעו אלינו אלא הדים קלושים מקיום המצווה הזו: קצתם מן הבית הראשון מימי שלמה, רחבעם ויאשיהו וקצתם מן הבית השני.

 

בבית הראשון

בימי שלמה

רבינו אברהם ב"ר נתן הירחי בספרו המנהיג (הלכות חג, אות נז) כתב על מנהג קריאת מגילת קהלת בחג הסוכות:

"ואני מצאתי טעם יפה כי שלמה המלך ע"ה אמרו בחג בהקהל, כמו שכתוב במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל והוא אמרו בחג בהקהל להוכיח את ישראל, על כן יתכן לאמרו בחג".

וכן אמרו בקהלת רבה פ"א:

"קהלת, למה נקרא שמו קהלת? שהיו דברים נאמרין בהקהל, ע"ש שנאמר מלכים-א (ח, א) אז יקהל שלמה".

ואם כן מה שנאמר שם "אז יקהל שלמה - ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג הוא החודש השביעי" - היינו למצוות הקהל.

 

בימי רחבעם

אמרו בירושלמי עבודה זרה (פ"א, ה"א):

א"ר יוסי ב"ר יעקב במוצאי שמיטה מלך ירבעם על ישראל, הה"ד מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. אמר אנא מיתבעי מיקרי, קאים אנא ואינון אמרין מלכא דאתרא [רחבעם] קדם, ואין מיקרי תניין גנאי הוא לי. ואין לא ניקרי ביזיון הוא לי, ואין מרפינון אזלון סלקון אינון, שבקין יתי אזלינן לון גבי רחבעם בן שלמה, הה"ד אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ישוב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם".

וראה בבבלי סנהדרין קא, ב.

 

בימי יאשיהו

ביאשיהו המלך נאמר בספר מלכים-ב (כג, א-ג):

"וישלח המלך ויאספו אליו כל זקני יהודה וירושלים. ויעל המלך בית ה' וכל איש יהודה וכל יושבי ירושלים אתו והכהנים והנביאים וכל העם למקטן ועד גדול, ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בבית ה'. ויעמוד המלך על העמוד ויכרת את הברית לפני ה', ללכת אחר ה' ולשמור מצוותיו ואת עדותיו ואת חקתיו בכל לב ובכל נפש להקים את דברי הברית הזאת הכתובים על ספר הזה ויעמד כל העם בברית".

ולפי דעת הסמ"ג (עשה רל) והיראים (סימן רפט) הכוונה למצוות הקהל. ויתכן כי נסתמכו על המילים "למקטן ועד גדול" - "ויעמד כל העם בברית" - שדבר זה מיוחד להקהל בלבד:

"הקהל את העם האנשים והנשים והטף" (דברים שם, יב).

 

וכן נאמר עוד בדברי הימים-ב (כג, יג) ביאשיהו המלך: "ותרא והנה המלך עומד על עמודו במבוא והשרים והחצצרות על המלך וכל עם הארץ שמח ותוקע בחצצרות והמשוררים בכלי השיר ומודיעים להלל" ולפי התוספתא (סוטה פרק ז) הדברים מכוונים למצוות הקהל.

 

וכן קונן המקונן על יאשיהו שנהרג: "במועד שנת השמיטה כגע הקהל לאתות" (קינה איכה אלי).

 

כל אלה מן הבית הראשון.

 

בבית השני

בנחמיה ח, א-ב נאמר: "ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים ויאמרו לעזרא הסופר להביא את ספר תורת משה אשר ציווה ה' את ישראל. ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אישה וכל מבין לשמוע ביום אחד לחודש השביעי. ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים וגו'. ויעמד עזרא הסופר על מגדל עץ אשר עשו לדבר".

 

וכתבו התוספות-ישנים ביומא סט, ב שזהו מצוות הקהל, וכן הוא בתוספתא סוטה פ"ז (ע"מ 307 - 308) שהדברים אמורים לגבי פרשת הקהל.

 

על כורחנו שאין זו מצוות הקהל ממש, אלא זכר למצווה זו, כי הרי הדברים היו בראש השנה כמפורש שם ואילו הקהל הוא בחג הסוכות. ולפי שעד עכשיו לא קיימו מצוות סוכה כלל כמפורש בפסוקים שם, חשש עזרא שגם השנה לא ישמרו את חג הסוכות ולא יעלו לרגל, לכן הקדים זכר למצוות הקהל בראש השנה, בעת הקהל העם.

 

בסוף ימי הבית השני

וכן ראה רבי טרפון מצוות הקהל בבית המקדש, שכן אמרו בירושלמי יומא (פ"א סוף ה"א):

"ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות (על הקרבנות) תמימין ולא בעלי מומין, דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' טרפון אקפח את בניי אם לא ראיתי אחי אמי חיגר באחת מרגליו עומד בעזרה בידו ותוקע. אמר לו ר' עקיבא: רבי! שמא לא ראית אלא בשעת הקהל ואני אומר בשעת קרבן".

וחזר ר' טרפון והודה לר' עקיבא. וכן מפורש בתוספתא (סוטה שם) שהמדובר בהקהל וכן הוא בספרי פ' בהעלותך לפי נוסחת הילק"ש שם.

 

וגם יוסף בן גוריון בקדמוניות היהודים (ד, ח, יב) הביא עניין הקהל שראה. וראה עוד להלן.

 

בזמן הזה

בזמן הזה אין מצוות הקהל נוהגת, וכמה טעמים לדבר:

א) אמרה התורה "במועד שנת השמיטה" - אין חיוב הקהל אלא אם יש דין שמיטה מן   התורה ויש פוסקים ששביעית בזמן הזה דרבנן.

ב) כל הפטור מן הראיה פטור מן הקהל, וטמא בכלל. וכולנו טמאים.

ג) אם מצוות הקהל היא בעזרה או בעזרת נשים - הרי אין לנו היום לא עזרה ולא עזרת   נשים.

ד) אם צריך דווקא מלך, יש ספק אם יש היום דין מלך.

 

זכר להקהל

כפי שבררנו למעלה שקהלת נאמרה בהקהל - הרי קריאת מגילת קהלת בחול המועד סוכות הוא זכר להקהל.

 

וי"א שקריאת משנה תורה בהושענא רבא היא זכר להקהל.

 

לדעת ר"א בן עזרא (שמות כ, ח). מה שנהגו ללכת לתלמידי חכמים לשמוע דברי תורה בליל שבת זהו מעין הקהל, שכשם שיש הקהל בשבת הארץ כן יש הקהל בשבת האדם. וכ"ז לדעתו שהקהל בתחילת שמיטה (ראה להלן), ולדידן שבסוף השמיטה, הולכים במוצאי שבת אל הרב.

 

אולם הקהל ממש ככל צורתה לא נערכה בזמננו.

 

ולפני שבעים שנה, בשנת תרמ"ט, קם הגאון האדר"ת זצ"ל (הרב דפוניבז' ואחר כך רבה של ירושלים) וקינא למצווה הגדולה והחביבה הזאת ובירר לפי מקורות הש"ס שיש לעשות גם בזמן הזה זכר למקדש ולקיים מצוות הקהל, ולשם כך הדפיס קונטרס "זכר למקדש" בעילום שם. ובשנת תש"ו התעוררה הסתדרות הפועהמ"ז לערוך זכר למצוות הקהל בירושלים ברוב עם בעיר העתיקה בירושלים. ואז נדפס הספר "הקהל" ע"י מוסד הרב קוק בעריכתו של הרב בצ"י רבינוביץ. ובשנת תשי"ב זכינו לקיים זכר למצוות הקהל על ידי ממשלת ישראל, בהר ציון מול הר הבית. בוודאי יסדרו זאת גם השתא ביתר שאת על ידי נשיא מדינת ישראל, שמעמדו כמלך או ע"י נשיא הרבנות הראשית לישראל שמעמדו ככהן גדול.

 

זמן הקהל

בפסוק (דברים לא, י) נאמר: "מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות". ואמרו חז"ל (סוטה מא, א) שהכוונה לתחילת השנה השמינית וכן מפורש בירושלמי. אבל לפי"ז קשה להבין מהו "במועד שנת השמיטה", הלא כבר עברה שנת השבע? ועל זה השיב רבינו טוביה בעל מדרש לקח טוב שיש מצווה להוסיף מן החול על הקודש עד אחרי סוכות, והרמב"ן על התורה (שם) הביא דבריו מבלי להזכיר את שמו וחלק עליו. וכתב לפרש שאז יש עוד פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית. אבל ר"א בן עזרא והאברבנאל פירשו "מקץ שבע שנים" - בתחילת שבע שנים, ולפי דבריהם מיושבים המילים "במועד שנת השמיטה".

 

ההכנות להקהל

ביום ההקהל "תוקעים בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם" (רמב"ם פ"ג מהלכות חגיגה הלכה ד). ומקור דבריו מהתוספתא (סוטה פ"ז): "אותו היום עמדו הכוהנים בגדירות ובפרצות וחצוצרות של זהב בידם ותוקעין ומריעין".

 

אלא שהרמב"ם השמיט שלושה דברים: לא כתב שהכוהנים תוקעים, לא כתב שבחצוצרות של זהב, ולא כתב שמריעין.

 

ונראה שמה שלא הזכיר שהכוהנים תוקעים הוא מפני שר' טרפון ראה שחיגר תקע בהקהל, ואם בעל מום כשר לכך גם זר כשר. ומה שלא כתב שהחצוצרות של זהב הוא על פי דברי הגמרא בראש השנה כז. שבכל כינופיא להקהיל את העם צריך חצוצרות של כסף כמו שנאמר בתורה (במדבר י, ב) "עשה לך שתי חצוצרות כסף - למקרא העדה". ומה שהשמיט "ומרעין", הוא על פי הפסוק (שם שם, ז) "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו".

 

אבל יש להתפלא על זה ממה שנאמר בירושלמי (יומא פ"א סוף ה"א) שר' טרפון ראה שתוקעים בחצוצרות בעזרה. והדברים מוכרחים שהרי ר' טרפון העיד שכהן בעל מום כשר לתקוע על הקורבן. ואם ראהו תוקע בירושלים, אין מקום לטעותו, אלא ע"כ שראהו תוקע בעזרה. אבל פשוט הדבר שהיו שני מיני תקיעות: תקיעות בירושלים לקריאה לעם, ותקיעות אחרות לשמחה. וכן הוא בדה"י-ב (כג, יג) "וכל עם הארץ שמח ותוקע בחצוצרות" והם היו בעזרה. אלא שצ"ע למה משמיט הרמב"ם תקיעות אלו.

 

איפה הייתה מצוות הקהל

לדעת הבבלי (סוטה מא, א) הייתה מצוות הקהל בעזרת נשים. וכן דקדקו מן המשנה (שם) שאמרו:

"חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת וראש הכנסת נותנה לסגן והסגן נותנה לכהן גדול וכהן גדול נותנה למלך והמלך עומד ומקבל וקורא יושב, אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושיבחוהו חכמים"

ומכאן שזה היה בעזרת נשים, שהרי בעזרת ישראל אין ישיבה אלא למלכי בית דוד בלבד, ולמה שבחוהו לאגריפס שעמד הרי על פי דין אסור לו לשבת. אבל מדברי הירושלמי נראה שזה היה בעזרת ישראל, שכן אמרו בירושלמי (יומא פ"א סוף ה"א)

"ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות תמימים ולא בעלי מומין דבר ר"ע, אמר לו ר' טרפון אקפח את בניי אם לא ראיתי אחי אמי חיגר באחת מרגליו עומד בעזרה וחצוצרתו בידו ותוקע, א"ל ר"ע רבי שמא לא ראית אלא בשעת הקהל".

ור' טרפון הודה לו על זה ששכח. ואם הכוונה לעזרת נשים לא היה כלל מקום לטענה שחיגר כשר לתקוע על הקרבנות, שהרי התקיעות על הקרבנות הן בעזרה.

 

ודעת הבבלי היא כמו שאמרו בספרי (פרשת בהעלותך) שר"ע אמר לו: "שמא בראש השנה וביום הכיפורים וביובל", ולא נזכר "הקהל" לפי שהקהל היא בעזרת נשים. שתי השיטות הנ"ל תלויות בפלוגתא אחרת, שכן אמרו במסכת מגילה (ה, א) שהקהל שחל להיות בשבת מאחרין אותו. ואמרו בירושלמי (שם הלכה ד) "רבי יצחק בי ר' חייא אמר מפני הבימה, ויעשו אותה מאתמול כו' א"ר מתנייה על שם לא תטע לך אשרה כל עץ". הרי שבאותו יום מות לעשות, שאינה אלא לשעה, אבל לשני ימים אסור.

 

ובדרך זו יש לפרש פלוגתת ר"א בן יעקב וחכמים, שהובאה ביומא סט, ב ובסוטה מ, ב "והיכן קורין בו בעזרה רבי אליעזר אומר בהר הבית". שלדעת חכמים יש איסור נטיעת עץ גם בעזרת נשים וגם בעזרת ישראל לפיכך עשו כן בעזרה, בעזרת ישראל, ולפי שעה לא אסרו, כנ"ל, וראב"י לשיטתו שאין לאסור אלא בעזרה (ספרי תחילת שופטים ותמיד ח, ב).

 

ומה שאמרו בתוספתא (סוטה פ"ז) "בימה של עץ עושין לו בעזרה ויושב עליה", כיון שזהו בעזרת ישראל היאך ישב עליה הרי אין ישיבה בעזרה, ואולי נוסחא בבלית היא ולדעת הירושלמי לא גרסינן "ויושב עליה".

 

ולדעת הבבלי הכוונה גם בדברי ראב"י בעזרת נשים ומה שלא עשו הבימה מערב שבת אינו משום "לא תטע לך אשרה", אלא מחמת התקיעות (כתירוץ אחר שם בירושלמי) וכן כתב הרמב"ם סוף פ"ג מהלכות חגיגה.

 

ולכן לא קבלו בבבל את הנוסחא במעשה של ירבעם בן נבט שאמרו בירושלמי שהיה בהקהל, שבבבל קבלו את המעשה לא מצד "מי יקרא בראש" כדברי הירושלמי אלא מחמת עמידה וישיבה, שמלך ממלכי בית דוד יושב ומלך ישראל עומד שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, שהרי לדעת הבבלי זה היה בעזרת נשים, שאין שם איסור ישיבה, ולכן השמיטו שם את עניין הקהל, אלא בקריאת התורה בזמן אחר, הדברים אמורים.

 

מי הם החייבים בהקהל

כתוב בתורה "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך". שאעפ"י שהנשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמא, חידוש הוא שחידשה התורה שחייבות במצות הקהל. ובעניין טף יש להסתפק על מי החיוב? אם על הקטנים עצמם, או על אבותיהם, או אולי על המלך (וראה בטורי אבן מגילה ה, א).

 

ויש מביאים ראיה מהגמרא בקידושין לד, ב שאמרו שמזה שנאמר בתורה שבמצוות מצה ובמצוות הקהל הנשים חייבות, הרי הם כשני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ומכאן שבשאר מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. וביארו שם שמה שכתבה התורה שחייבות בהקהל זה מיותר לגמרי שהרי היינו דנים קל וחומר: "אם טפלים חייבים נשים לא כל שכן", ומתוך זה למדו שמ"ע שהזמ"ג אחרות - הן פטורות. הרי מכאן שהחיוב חל על הקטן עצמו, ראה בספר "הקהל". אבל זה לא יתכן: ראשית כל, הרי גם בקטן שהגיע לחינוך שחייבים מדרבנן לחנכו נחלקו ר"י ורבנן אם החיוב דרבנן הוא על האב או על הקטן (ראה בר"ן למגילה דף טז, א), ועל אחת כמה וכמה שקטן שלא הגיע לחינוך שודאי אין להטיל עליו שום חיוב. ויש שכתבו שמצוות הקהל שהיא לחיזוק היהדות - שונה מכל המצוות, והקטנים חייבים בה. אבל זה לא מסתבר כלל.

 

אלא ככה היא כוונת הגמרא: שהנה דעת התוספות רי"ד והמנחת חינוך שמה שאמרו נשים פטורות ממ"ע שהזמ"ג אין זה אלא במצוות שבגופה היא, אבל דבר התלוי באחרים אף נשים חייבות ובזה תירצו את קושיית התוספות (קידושין כט.) שאמרו הנשים פטורות מלמול את בנם שנאמר וימל אברהם את יצחק בנו - כאשר ציוה אותו אלהים - "אותו ולא אותה" והקשו תיפוק ליה שהיא מצות עשה שהזמ"ג וע"ז כתבו שבמצווה זו שהיא על הבן היה ראוי לחייב גם את הנשים, אלמלא פטרה אותן התורה מ"אותו ולא אותה". ודעת המנחת חינוך שנשים חייבות במצות עשה של שבת הארץ משום שאינה על גופם אלא על הארץ.

 

ומכיוון שמסתבר שהחיוב על הטף אינו על הטף עצמו, אלא על המביאים אותם, ודאי שגם הנשים חייבות מצווה זו, להביא את הקטנים הללו, שהרי היא מצווה על אחרים, ולא על גופן. באופן שהטפלים הם החפצא של המצווה כמו שבתפילין התפילין הם החפצים של המצווה. ואם כן, אם הנשים חייבות להביא את הטף, על אחת כמה וכמה שהן מחויבות להביא את עצמן, שאם הטפלים הם החפצא של המצווה גם הנשים אע"פ שאינן חיבות לבוא כאנשים - חייבות הן להביא את גופן כשם שחייבות להביא את הקטנים.

 

גרים

בתורה מפורש שגרים חייבים בהקהל. והעירו על זה הרי כל הפטור מן הראיה פטור מן ההקהל (רמב"ם תחילת פ"ג מחגיגה), והרי מי שאין לו קרקע פטור הוא מן הראיה (פסחים ח, ב) שנאמר "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות". ואעפ"י שהרמב"ם לא הביאה במקומה בהלכות חגיגה - מצא בעל מרכבת משנה שרמזה בהלכות נדרים (פ"ט הלכה כ) שכתב "נדר מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותים, שלא נתכוון זה אלא למי שמצווה עליו לעלות לירושלים". והדבר פלא הרי פסקו להלכה שכותים גרי אמת הן ולמה לא נתחייבו בראיה? ואין לומר כי הדברים אמורים לאחר שעשאום כגויים גמורים (חולין ו, א) שהרי יש פוסקים שלא עשאום כגויים אלא להחמיר, ולא להקל. ועוד הרי משנה מפורשת היא בנדרים לא, א ורק רבי אמי ורבי אסי עשאום כגויים גמורים (חולין שם). אלא זהו הטעם מפני שהם גרים ואין להם חלק בארץ ולכן פטורים הם מן הראיה. ומטעם זה הוא פטור גם ממצוות וידוי המעשרות (רמב"ם סוף הלכות מעשר שני) ולמה חייבים במצות הקהל?

 

אבל נראה שאינה דומה מצוות ראיה והקהל, למצוות וידוי מעשר, שבוידוי מעשר נאמר "ואת האדמה אשר נתת לנו". והרי הקב"ה לא נתן להם, אבל בראיה שלמדו כן ממה שנאמר "ולא יחמוד איש את ארצך" ולא נאמר "אשר נתן לך ה' " - אף אם קנה קרקע, הרי זו ארצך ואע"פ שאינה אלא קניין לזמן, כלומר עד היובל בלבד, הרי זו "ארצך". ומה שכתב הרמב"ם שהכותים אינם מצווים לעלות לרגל היא בדרך כלל, אבל אם אחד מהם קנה קרקע בא"י - חייב הוא בראיה.

 

מי הוא הקורא

בפסוק נאמר: "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל" ולמי הדברים מכוונים? יש מפרשים (תוספות יום טוב סוטה פ"ז משנה ח) שהכוונה ליהושע בן נון שהיה מלך (ראה בפ"א המלכות מלכים הלכה ג וב"סיני", חוברת רמח). והיראים (רפט) מוכיח כן ממה שנאמר במלכים-ב כג, א שיאשיהו המלך קרא בהקהל.

 

ונראה שנחלקו בזה בספרי פ' שופטים, שזה לשון הספרי: "וכתב לו את משנה התורה הזאת שעתידה להשתנות", אחרים אומרים: "אין קורין ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד". שלדעת אחרים: המלך הוא הקורא ולדעת התנא הראשון אין הכרח לכך.

 

ויוסף בן מתתיהו קדמוניות היהודים (ד, ח, יב) כתב שקורא המלך או הכהן הגדול (ראה ב"זמנים", עמ' עח). וראיה לדבריו ממה שנאמר בנחמיה ח שעזרא הסופר קרא ולא נחמיה שהיה כמלך (נחמיה ו, ו-ז, וראה ב"זמנים" שם). וכאן אנו נתקלים בשאלה הלכותית: על פי הדין מותר למלך לקרוא מיושב ואגריפס המלך החמיר על עצמו וקרא מעומד ועל זה שבחוהו חכמים, ושאלו בסוטה מא, ב איך עשה כן, והלא אמרו "שום תשים עליך מלך - שתהא אימתו עליך" ותירצו "מצווה שאני", שבמקום מצווה מותר. והקשה הגרע"א מכאן למה שאמרו בסנהדרין יח, א "המלך לא חולץ ולא חולצין לאשתו, לא מייבם ולא מייבמין לאשתו, ר' יהודה אומר אם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב", והקשו בגמרא (שם יט, ב) על ר' יהודה שאמר שמותר לחלוץ ולהא צריך שתהא אימתו עליך, ותירצו: "מצווה שאני". הרי שבסברא זו נחלקו ר' יהודה וחכמים, לר' יהודה מותר במקום מצווה ולחכמים אסור, ומכיוון שהלכה כחכמים, וכן פסק הרמב"ם (בפ"ד מהלכות ייבום ה"ח) אם כן אין אנו סוברים סברא זו של "מצווה שאני", ואיך פסק הרמב"ם לעניין הקהל (פ"ג מחגיגה ה"ג) שהמלך עומד אם ירצה.

 

ונראה שישנם שני מובנים במושג "מצווה שאני":

א) שאעפ"י שזהו בזיון בא העשה של חליצה ודוחה העשה של "שום תשים עליך מלך".

ב) כיוון שהיא מצווה אין כאן ביזיון כלל.

 

והנה בעמידה בעת הקריאה מסתבר כפי הצד השני שמאחר שעומד לכבוד המצווה, אין זה בזיון כלל, ובזה אין מחלוקת כלל בין ר' יהודה וחכמים. אבל בחליצה - כל עיקר המצווה היא לבזות אותו, כמו שכתב הגהות מיימוני (הלכות יבום שם) בשם בה"ג: "אמר הקב"ה למשה אמור ליבם: "רשע! בגופך היית יכול לקיים, ומאנת, לפיכך תחלוץ מנעליך כאבל וכמנודה - וכמורד במצווה". ובאופן זה נחלקו ר' יהודה וחכמים והלכה כחכמים (זמנים עמ' פב).

 

באיזה ספר קראו

האם היה ספר תורה מיוחד שקראו בו הקהל או לא? לדעת רש"י והראב"ד (בבא בתרא יד, ב) קראו בספר העזרה שכתבו משה רבינו ע"ה, שכן אמרו שם: שהספר שהיה מונח בקודש הקודשים נקרא "ספר העזרה". ולמה לא נקרא "ספר הדביר" על שם קודש הקודשים? מתוך זה למדו שזהו הספר שבו קראו בהקהל בעזרה. ועוד יש להוכיח כן מן המשנה במסכת מו"ק יח, ב "אין מגיהין אות אחת אפילו בספר העזרה" ומאי "אפילו" אלא הכוונה לספר שקוראים בו בהקהל בחול המועד סוכות וכן פירש באור זרוע (ראה פירוש מסכת משקין הוצאת רמי"ל זק"ש עמ' ס ועמוד צג) ואם כן הרי זה לצורך המועד ואעפי"כ אסרו להגיה, וצריך לומר שבדיעבד אפשר לקרוא גם בספר אחר.

 

זמנה

יש להבין למה נבחר זמן חג הסוכות של מוצאי שמיטה למצוות הקהל? ונדמה כי יש כאן שחזור למעמד הנבחר של עם ישראל הוא יום קבלת התורה, שעל זה ציוותה התורה לאמר (דברים ד, ט-י) "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך - יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב באמור ה' אלי הקהל את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים", כי אותו מעמד לא היה אלא בשעתו בלבד, אלא הוא מעוז חייו של העם אשר בחר בו ה', ובכל יום ויום אנו מרגישים כאילו אנו עומדים בהר סיני ומקבלים את התורה ומברכים "נותן התורה" ולא "נתן התורה", שבכל יום ויום הם בעינינו כחדשים. ולדעת הרמב"ן (שמות כה, א) זהו עיקר מטרתו של בית המקדש, שישכון בתוכנו וישמיענו את דברו מבין שני הכרובים, ואותו הקול הוא המשך הקול שנשמע בהר סיני.

 

וכשם שבקבלת התורה היה התנאי "הקהל לי את העם" שאין לתת תורה ליחידים אלא לעם ישראל כולו, וכשהם באהבה אחת ובדעה אחת כאיש אחד "ויחן שם ישראל נגד ההר", וגם בימי מרדכי ואסתר שקבלו התורה ברצון נאמר "וקבל היהודים", "קימו וקבל" כתיב, כמו כן בשחזור המעמד הזה, אחת לשבע שנים, יש צורך ב"הקהל את העם", ואין לך זמן יותר מוכשר ממוצאי שנת השמיטה שבמשך השנה שהעם לא היה נתון לדברים גשמיים: לא חרש, לא זרע ולא קצר, אלא ישב על התורה ועל העבודה והשליך את אלילי כספו וזהבו בקיימו דין שמיטת כספים כמו שנאמר: "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך" (דברים טו, ג), ואז נפלו כל המחיצות שבין איש לרעהו, ואז ראויים הם ישראל להקהל ולעמוד במחיצתו של הקב"ה כבמעמד הר סיני. ולפיכך קראו בספר שכתב משה רבנו.

 

וזו לשון הרמב"ם בהלכות חגיגה שם:

"חייבים להכין לבם ולהקשיב אזנם, לשמוע באימה ויראה גילה ורעדה כיום שניתנה בו בסיני - ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה, ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל".