לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סדר הקרבת מוסף של יום הכיפורים

מחבר: מרדכי בר"ש ברויאר

סיני, גיליון ק"ח, 1991

מילות מפתח: יום כיפור, יום הכיפורים, מוסף, כיפור, כיפורים קרבן מוסף

סדר הקרבת מוסף של יום הכיפורים

 

סדר עבודת יום הכיפורים מתואר בברייתא, המובאת בבבלי יומא לב, א:
 
וחמש עבודות הן, תמיד של שחר בבגדי זהב, עבודת היום בבגדי לבן, אילו ואיל העם בבגדי זהב, כף ומחתה בבגדי לבן, תמיד של בין הערבים בבגדי זהב.
 
סדר זה מתואר - בלשון שונה במקצת - גם בתורת כהנים. והואיל ולא נאמר בשום מקום בתלמוד בבלי, שיש מי שחולק על הסדר הזה, הניחו רש"י ובעלי התוספות, שהסדר הזה מקובל על דעת כל התנאים והאמוראים בלא מחלוקת. ועל פי ההנחה הזאת הם ביארו אחר כך את מחלוקת התנאים ביחס לסדר הקרבת המוספים. מחלוקת זו מבוארת במשנה (יומא ז, ג), המתארת את המעשים שנעשו בטבילה השלישית:
 
ויצא ועשה את אילו ואת איל העם ואת שבעת כבשים תמימים בני שנה דברי ר' אליעזר, ר' עקיבא אומר עם תמיד של שחר היו קרבין, ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ (היו קרבין) עם תמיד של בין הערבים.
 
נדון תחילה בדברי ר' עקיבא. ניסוח אחר של שיטתו מצוי בבבלי בשם התוספתא (יומא ע, א):
 
רבי עקיבא אומר, פר העולה ושבעת כבשים עם תמיד של שחר היו קרבין שנאמר מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד (במ' כח, כג), ואחר כך עבודת היום, ואחר כך שעיר הנעשה בחוץ שנאמר שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפרים (במ' כט, יא), ואחר כך אילו ואיל העם, ואחר כך אימורי חטאת, ואחר כך תמיד של בין הערבים.
 
נראה מהדברים האלה, שהיו שתי מסורות חלוקות על שיטת ר' עקיבא. לפי המסורת של המשנה, היו המוספים קרבים עם התמידים: הכבשים עם תמיד של שחר (בטבילה ראשונה) - הפר והשעיר עם תמיד של בין הערביים (בטבילה חמישית). ואילו לפי המסורת של התוספתא, היו עולות קרבות עם עולות - וחטאת עם חטאת; הוה אמר: כל עולות המוספים עם עולת תמיד של שחר (בטבילה ראשונה) - וחטאת המוסף אחרי חטאת הכיפורים (בתחילת טבילה שלישית). נעבור עתה אל דברי ר' אליעזר. שיטתו נמסרה במשנה ובתלמוד בשני ניסוחים. הניסוח של המשנה כבר הובא לעיל. וזה הנוסח שהובא בתלמוד (שם):
 
דתנא דבי שמואל רבי אליעזר אומר יצא ועשה אילו ואיל העם ואימורי חטאת ופר העולה ושבעת כבשים ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים.
 
שני הניסוחים האלה של שיטת ר' אליעזר במשנה אינם מבהירים את דעתו כהלכה. התלמוד (שם) כבר העיר, שדברי ר' אליעזר במשנה אינם "מתוקנים". שהרי הוא דן רק בשבעת הכבשים, ועדיין לא שמענו, מה דעתו בעניין פר העולה ושעיר החטאת. אולם נראה, שאפשר להוכיח את דעתו בעניין זה לפחות על דרך השלילה. שהרי נאמר במשנה בשם ר' אליעזר, ששבעת הכבשים היו קרבים אחר אילו ואיל העם (בטבילה שלישית); ומכאן, שפר העולה ושעיר החטאת לא היו קרבים באותה טבילה. כמו כן נאמר במשנה בשם ר' עקיבא, שפר העולה ושעיר החטאת היו קרבים עם תמיד של בין הערביים (בטבילה חמישית): ומכאן, שלדעת ר' אליעזר הם לא היו קרבים באותה טבילה. ומאלינו אנחנו מבינים, שפר העולה ושעיר החטאת היו קרבים, לדעת ר' אליעזר, עם תמיד של שחר (בטבילה ראשונה). וכך גם הובנה שיטתו של ר' אליעזר בהגהות הגר"א (יומא ע, א, אות ב).
 
גם דברי ר' אליעזר לפי תנא דבי שמואל אינם חד-משמעיים. שהרי אין הכרע מלשונו, אימתי היו מקריבים את פר העולה ואת שבעת הכבשים: אחרי אילו ואיל העם ואימורי החטאת (בסוף טבילה שלישית) - או לפני שעיר החטאת (בתחילת טבילה חמישית). שאלה זו לא נשאלה בתלמוד שם, ודבר זה הוא תמוה מאד. שהרי כל עצמו לא הביא התלמוד את תנא דבי שמואל אלא כדי למצוא "תקנה" לדברי ר' אליעזר - אך הנה מתברר עתה, שמטרה זו לא הושגה. משום כך הגיהו התוספות (יומא שם ד"ה דתנא דבי שמואל) את לשון תנא דבי שמואל וגרסו "אבל פר העולה" - במקום "ופר העולה". ולפי זה כבר עלו דברי תנא דבי שמואל כהוגן; שהרי הוא אומר עתה בפירוש, שכל שלושת קרבנות המוסף היו קרבים עם תמיד של בין הערביים (בטבילה חמישית).
 
ונמצינו למדים מכל זה, שגם שיטת ר' אליעזר נמסרה לנו בשתי מסורות חלוקות. לפי המסורת של המשנה היו מחלקים את המוספים בין שתי טבילות: פר העולה ושעיר החטאת עם תמיד של שחר (בטבילה ראשונה) - שבעת הכבשים אחר אילו ואיל העם (בטבילה שלישית). ואילו לפי המסורת של תנא דבי שמואל היו מקריבים את כל המוספים עם תמיד של בין הערביים (בטבילה חמישית).
 
אולם בדברים אלה רק עלה בידינו להבהיר את שיטתו של ר' אליעזר במשנה ולפי תנא דבי שמואל. אך עדיין דבריו במשנה הם קשים, ולא נמצאה להם תקנה. שהרי קשה מאד להבין, על שום מה הוא דן שם בפירוש רק בשבעת הכבשים, ואילו דעתו על פר העולה ושעיר החטאת נשתמעה לנו רק מכללא ועל דרך השלילה.
 
זאת ועוד: לפי הפירוש הזה, אי אפשר כלל להבין את דברי רש"י בפירושו לתורה על סדר עבודת יום הכיפורים:
 
וזהו סדר העבודות, תמיד של שחר בבגדי זהב, ועבודת פר ושעיר הפנימיים וקטורת של מחתה בבגדי לבן, ואילו ואיל העם ומקצת המוספין בבגדי זהב, והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן, ושיירי המוספין ותמיד של בין הערבים וקטורת ההיכל שעל מזבח הפנימי בבגדי זהב.
 
דברי רש"י על סדר הקרבת המוספים הם בניגוד לדעת כל התנאים - לפי כל המסורות. שהרי לדעת ר' עקיבא היו מחלקים אותם בין טבילה ראשונה ובין טבילה שלישית (התוספתא) או חמישית (המשנה) - או מקריבים את כולם בטבילה חמישית (תנא דבי שמואל). ואילו רש"י אומר כאן, שהיו מחלקים אותם בין טבילה שלישית ובין טבילה חמישית; ושיטה זו היא דלא כמאן.
 
פירוש אחר לדברי ר' אליעזר במשנה הוצע על ידי רש"ש. לדעתו, דברי המשנה "ר' עקיבא אומר עם תמיד של שחר היו קרבין" אינם אלא כמין מאמר מוסגר; ואילו הדברים האמורים לאחר מכן - "ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ" וכו' - הם המשך לדברי ר' אליעזר. לפי הפירוש הזה, כבר נמצאה תקנה לדברי ר' אליעזר, שהרי הוא דן עתה בכל המוספים; אך דברי ר' עקיבא שוב אינם מתוקנים, שהרי הוא דן רק בשבעת הכבשים בלבד. משום כך עלינו לקבל את פירוש רש"ש, לפי התיקון שהוצע על ידי ר"ח אלבק: הדברים האמורים אחרי דברי ר' עקיבא - "ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ" וכו' - הם דברי סתמא דמתניתין, והם אמורים אפוא על דעת הכל. נמצא, שלא נחלקו ר' אליעזר ור' עקיבא אלא ביחס לזמן ההקרבה של שבעת הכבשים; שלדעת ר' אליעזר הם קרבים אחר אילו ואיל העם (בטבילה שלישית); ואילו לדעת ר' עקיבא הם קרבים עם תמיד של שחר (בטבילה ראשונה); ושוים שניהם, שפר העולה ושעיר החטאת קרבים עם תמיד של בין הערביים (בטבילה חמישית).
 
אין שום ספק, שרק הפירוש הזה עולה יפה על פי פשט לשון המשנה; שהרי רק בו נמצאה תקנה לדברי ר' אליעזר ור' עקיבא שבמשנה. ולא עוד, אלא רק לפי הפירוש הזה נתיישבו דברי רש"י בפירושו לתורה; שהרי הוא אומר שם, שהיו מחלקים את המוספים בין טבילה שלישית ובין טבילה חמישית. וזו היא בדיוק שיטתו של ר' אליעזר במשנה - לפי פירוש רש"ש (ור"ח אלבק) בלבד.
 
התאמה זו של פירוש רש"י לפירוש רש"ש ראויה לציון מיוחד. שהרי פירוש זה של רש"ש לא נאמר על ידי אחד מגדולי הראשונים, וגם הגר"א לא הכיר אותו, והוא נתגלה רק לאחרונה על ידי רש"ש. ולא עוד, אלא הוא נראה כעומד בסתירה חריפה לדברי הגמרא, האומרת, שאין תקנה לדברי ר' אליעזר במשנה. אך הנה נמצאה להם תקנה בפירוש רש"ש. ומתברר עתה, שאותו פירוש חדשני - כמעט מהפכני - כבר היה ידוע לרש"י. ולא עוד, אלא הוא היה, כנראה, מובן מאליו בעיני רש"י, עד שלא טרח כלל לומר אותו בפירוש; אלא הוא הניח, שפירוש זה ידוע לכל אדם, ולפיכך השתית עליו את התיאור של סדר העבודות.
 
גם לפי הפירוש הזה, עדיין שיטת ר' אליעזר נמסרה לנו במשנה ובתלמוד בשתי מסורות חלוקות. לפי המסורת של המשנה היו מחלקים את המוספים בין שתי טבילות: שבעת הכבשים אחר אילו ואיל העם (בטבילה שלישית) - פר העולה ושעיר החטאת עם תמיד של בין הערביים (בטבילה חמישית). ואילו לפי המסורת של תנא דבי שמואל, היו מקריבים את כל המוספים עם תמיד של בין הערביים (בטבילה חמישית).
 
כל הדברים שנתבארו עד כה אמורים רק לשיטת רש"י ותוספות, שלפיה תמיד של בין הערביים קרב בטבילה חמישית; וכבר אמרנו, ששיטה זו משתמעת מלשון הברייתא שבבבלי ותורת כהנים. אולם כבר הוכיח הרמב"ן, שמשנתו סותרת את השיטה הזאת; שהרי כך היא מתארת את סדר הטבילה החמישית:
 
קידש ידיו ורגליו ופשט וירד וטבל עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו, ונכנס להקטיר קטורת של בין הערבים ולהטיב את הנרות.
 
ברור מהדברים האלה, שהיו עושים בטבילה חמישית רק קטורת של בין הערביים והטבת הנרות; ומכאן, שתמיד של בין הערביים היה קרב כבר בסוף הטבילה השלישית. שיטה זו לא נתבארה בבבלי בפירוש; אך היא מובאת בירושלמי (פ"ז, ה"ב) בשם ר' יוחנן; "הכל מודים בכף ומחתה שהיא לאחר תמיד של בין הערבים". ועל פי ההלכה הזאת תיאר גם הרמב"ם את סדר עבודת יום הכיפורים (הלכות יום הכיפורים סוף פ"ד).
 
שיטה זו של משנתנו - כפי שנתבארה על ידי ר' יוחנן, ונתקבלה על ידי הרמב"ם והרמב"ן - משתקפת גם בדברי ר' עקיבא בתוספתא, שהובאה לעיל מן הבבלי. שהרי ר' עקיבא מונה שם את כל המעשים שנעשו אחרי העבודות הפנימיות: שעיר החטאת החיצונה, אילו ואיל העם, אימורי החטאת, תמיד של בין הערביים. והואיל ואין הוא אומר שם, שהוצאת הכף והמחתה מפסיקה בין אימורי החטאת ובין תמיד של בין הערביים, הרי נראה מכאן, שכל המעשים המנוים שם - כולל גם תמיד של בין הערביים - נעשו בטבילה שלישית.
 
ולפי השיטה הזאת, שוב אין אנחנו זקוקים גם להגהת התוספות בדברי תנא דבי שמואל: "אבל פר החטאת"; אלא אפשר לקיים את הגרסה המקורית: "ופר החטאת". ופירוש דברי ר' אליעזר לפי תנא דבי שמואל: יצא ועשה אילו ואיל העם ואימורי חטאת ופר העולה ושבעת כבשים ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערביים; הוה אומר: כל אלה - שיירי עבודת היום וכל המוספים - נעשו עם תמיד של בין הערביים בטבילה שלישית.
 
אולם גם לפי השיטה הזאת, עדיין מחלוקת ר' אליעזר ור' עקיבא במשנה ניתנת להתפרש בשתי דרכים. אפשר לומר כפירוש הגר"א, שהדברים האמורים שם על פר העולה ושעיר החטאת הם המשך לדברי ר' עקיבא. ולפי זה, עדיין דברי ר' אליעזר במשנה אינם מתוקנים, שהרי הוא דן שם רק בשבעת הכבשים בלבד, ועדיין לא שמענו את דעתו בעניין פר העולה ושעיר החטאת. אלא שמאלינו אנחנו מבינים, שהם קרבים עם תמיד של שחר - שאם לא כן, אימתי היו קרבים. ולפי הפירוש הזה, עדיין דברי ר' אליעזר נמסרו לנו בשתי מסורות. לפי המסורת של תנא דבי שמואל, כל המוספים קרבים עם תמיד של בין הערביים (בטבילה שלישית): ואילו לפי המסורת של המשנה, מחלקים אותם בין שתי טבילות: פר העולה ושעיר החטאת עם תמיד של שחר (בטבילה ראשונה) - ופר העולה ושעיר החטאת עם תמיד של בין הערביים (בטבילה שלישית).
 
אולם אפשר לפרש את המשנה גם כפירוש רש"ש (ור"ח אלבק). לפי הפירוש הזה, הדברים האמורים במשנה על פר העולה ושעיר החטאת הם המשך לדברי ר' אליעזר או מוטב: הם דברי סתמא דמתניתין. ולפי זה, דברי ר' אליעזר במשנה הם מתוקנים, שהרי כבר נתפרשה דעתו ביחס לכל המוספים. נוסף על כך שוב אין שתי מסורות ביחס לדברי ר' אליעזר, אלא דעתו נמסרה לנו במשנה ובתלמוד רק במסורת אחת. שהרי גם במשנה וגם לפי תנא דבי שמואל כל המוספים קריבים עם תמיד של בין הערביים (בטבילה שלישית). ור' עקיבא של המשנה חולק עליו רק לעניין שבעת הכבשים, שלדעתו היו קרבים כבר עם תמיד של שחר (בטבילה ראשונה).
 
אילו היתה לנו רשות להכריע בין השיטות שנתבארו כאן, בודאי היינו מקבלים את שיטת הרמב"ן במחלוקתו עם רש"י; ובמסגרת שיטת הרמב"ן היינו מקבלים את פירוש רש"ש במחלוקתו עם הגר"א. שהרי שיטת הרמב"ן מוכחת מלשון משנתנו, מדברי ר' עקיבא שבתוספתא המובאת בבבלי ומן גרסה המקורית של תנא דבי שמואל; ורק לפי פירוש רש"ש נמצאה תקנה לדברי ר' אליעזר שבמשנה, ודבריו נמסרו רק במסורת אחת. ואכן זו היא גם השיטה המקובלת היום על החוקרים. אולם אין דרכם של לומדי תורה להכריע בין גדולי עולם. ולפיכך יכולים אנחנו רק להביע את תמיהתנו: מה ראה רש"י לפרש את משנתנו על פי השיטה המשתמעת מלשון תורת כהנים - בניגוד למה שמפורש במשנה עצמה. ומה ראה הגר"א לפרש את המשנה על פי משמע לשונה - כאילו ר' אליעזר דן בה רק בשבעת הכבשים - בניגוד למה שמתקבל מעומק פשוטה של המשנה.
 
אולם השאלה ששאלנו כאן על הגר"א ראויה להיות מופנית גם אל התלמוד עצמו. שהרי כך אומר ר' יוחנן בירושלמי למשנתנו: "זו דברי ר' אליעזר ור' עקיבה, אבל דברי חכמים כולהן היו קריבין עם תמיד של בין הערבים". וכבר העיר הגר"א (יומא ע, א, אות ב), ששיטת חכמים הנזכרת כאן בירושלמי היא שיטת ר' אליעזר, המובאת בבבלי בשם תנא דבי שמואל. והנה כבר אמרנו לעיל, שר' יוחנן הוא שחידש לנו, שתמיד של בין הערביים קרב בטבילה שלישית. ומי שמקבל את השיטה הזאת, ויחד עם זה מפרש את המשנה כפשוטה - על פי פירוש רש"ש - שוב לא יוכל למצוא הבדל בין שיטת ר' אליעזר במשנה ובין שיטתו לפי תנא דבי שמואל. שהרי בשני המקומות האלה הוא אומר, שגם שבעת הכבשים וגם פר העולה ושעיר החטאת היו קרבים אחר אילו ואיל העם עם תמיד של בין הערביים. והואיל ור' יוחנן אומר בפירוש, ששתי השיטות האלה חלוקות, הרי מוכח מכאן שהוא סבור, ששיטת ר' אליעזר נתבארה במשנה רק ביחס לשבעת הכבשים בלבד; ורק עליהם הוא אומר, שהם קרבים אחר אילו ואיל העם; ואילו פר העולה ושעיר החטאת קרבים עם תמיד של שחר. ופירוש זה - שהוא גם פירוש הגר"א - הוא בודאי תמוה מאד; שהרי לפני זה, דברי ר' אליעזר במשנה אינם מתוקנים.
 
השאלה על דברי ר' יוחנן נתיישבה כך בידי ר"ש ליברמן: דברי המשנה על פי העולה ושעיר החטאת נמסרו לנו בשתי גרסות; בדפוסים כתוב "ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ היו קרבין עם תמיד של בין הערבים". ויש בידינו הוכחות, שזו היתה גם גרסת המשנה בירושלמי. כנגד זה מוכח מן השקלא וטריא של הבבלי, שהוא לא גרס את שתי המלים "היו קרבין". אולם פירוש רש"ש ניתן להיאמר רק לפי גרסת הבבלי. שכן רק לפי הגרסה הזאת יש קשר תחבירי נאה בין הדברים הנאמרים לפי המאמר המוסגר ולאחריו: "ויצא ועשה את אילו ואת איל העם ואת שבעת כבשים תמימים (דברי ר' אליעזר, ור' עקיבא אומר עם תמיד של שחר היו קרבין) ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים". בגרסה זו כל הקרבנות הקרבים עתה בטבילה שלישית כלולים במשפט אחד. וכולם מושאים של הנשוא שלפניהם: "ויצא ועשה". כנגד זה לפי גרסת הירושלמי כבר חילק התנא את הקרבנות האלה בין שני משפטים, בעלי שני נשואים. המשפט הראשון קודם למאמר המוסגר, והקורבנות הנזכרים בו הם מושאים של הנשוא שלפניהם: "ויצא ועשה"; ואילו המשפט השני כתוב אחרי המאמר המוסגר, והקרבנות הנזכרים בו הם נושאים של הנשוא שלאחריהם: "היו קרבין". זאת, אף על פי שדין אחד לכל הקרבנות האלה, וכולם קרבים אחרי אילו ואיל העם עם תמיד של בין הערביים. וזה בודאי לשון מגומגם. משום כך נאלץ ר' יוחנן לומר. שהדברים האמורים כאן על פר העולה ושעיר החטאת אינם המשך למה שנאמר לפני דברי ר' עקיבא, אלא הם המשך ישיר לדברי ר' עקיבא עצמו. ורק לפי הפירוש הזה הלשון מתוקן. תחילה אמר ר' עקיבא ששבעת הכבשים "היו קרבין" עם תמיד של שחר; ובלשון דומה הוא מוסיף, שפר העולה ושעיר החטאת "היו קרבין" עם תמיד של בין הערבים.
 
אולם נראה, שדברים אלה אינם מספיקים. תחילה יש לומר, שעצם טענתו של ר"ש ליברמן איננה ודאי גמור. שהרי אפשר, שהמאמר המוסגר גרם, שהתנא יפתח לאחריו במשפט חדש, הדומה במבנהו למשפט של המאמר המוסגר. נוסף על כך נראה, שתשובתו רק מחליפה שאלה בשאלה. שכן אם גרסת "היו קרבין" מונעת אותנו מלקבל את פירוש רש"ש, שהרי עצם העובדה הזאת מוכיחה, שגרסה זו משובשת. ולפיכך ראוי היה, שר' יוחנן יחפש וימצא את גרסת הבבלי ויעדיף אותה על גרסת הירושלמי - ולו רק כדי שיוכל לפרש את המשנה כפשוטה: כפירוש רש"ש, ולא כפירוש הגר"א.
 
משום כך נראה, שיש לבאר את שיטת ר' יוחנן בדרך אחרת; ובאותה דרך תתיישב מאליה גם שיטת רש"י ופירוש הגר"א. ולצורך זה נעיין שנית בגרסה המקורית של דברי ר' אליעזר לפי תנא דבי שמואל:
 
ר' אליעזר אומר יצא ועשה אילו ואיל העם ואימורי חטאת ופר העולה ושבעת כבשים ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים.
 
כבר אמרנו, שגרסה זו מתיישבת רק לפי השיטה, שתמיד של בין הערביים קרב בטבילה שלישית. אולם נראה עתה, שהלשון איננו עולה יפה גם לפי השיטה הזאת. שהרי התנא מונה כאן את כל הקרבנות, שהיו קרבים בטבילה שלישית; ולפיכך ראוי היה שישוה את לשונו בכולם. והואיל והקדים ו החיבור לכל הנזכרים אחרי הקרבן הראשון, היה עליו לנהוג כן גם בקרבן האחרון; הוה אומר: היה עליו לומר "ותמיד של בין הערבים" במקום "עם תמיד של בין הערבים". זאת ועוד: תיבת "עם" יוצרת את הרושם, כאילו המוספים קשורים לתמיד של בין הערביים ובאים "עמו". אולם רק ר' עקיבא של התוספתא קושר את המוספים לתמיד: לא לתמיד של בין הערביים, אלא לתמיד של שחר. והוא לומד את הקשר הזה מלשון הפסוק "מלבד עלת הבקר אשר לעלת התמיד". כנגד זה אין כל פסוק, שר' אליעזר יכול ללמוד ממנו, שהמוספים קשורים לתמיד של בין הערביים; אלא הוא סבור, שיש להשלים תחילה את כל עבודת היום, הכתובה בספר ויקרא - ורק אחר כך להקריב את המוספים, המפורשים בספר במדבר. ואף על פי שדבר זה גורם מאליו, שהמוספים באים "עם" תמיד של בין הערביים, הרי אין זו אלא תוצאה מקרית, שהיא חסרת משמעות.
 
אפשר היה להבין את לשון "עם תמיד של בין הערבים", אילו נאמר כבר במקום אחר, שתמיד של בין הערבים קרב עתה בטבילה שלישית; ונמצא אפוא, שר' אליעזר בא רק לומר, שגם המוספים קרבים עתה - "עם תמיד של בין הערבים" - בטבילה שלישית. ואכן כך יש לפרש את דברי ר' עקיבא של משנתנו: "עם תמיד של שחר היו קרבין". שהרי זמנו של תמיד של שחר כבר נודע מתחילת המסכת; ור' עקיבא בא עתה רק לומר, ששבעת הכבשים לא היו קרבים אחר אילו ואיל העם - כדעת ר' אליעזר - אלא הם היו קרבים כבר עם תמיד שחר. אולם אי אפשר לומר כן בדברי ר' אליעזר כאן. שהרי זמנו של תמיד של בין הערביים לא נתבאר במקום אחר; ור' אליעזר לא בא לקבוע כאן את זמן המוספים בלבד, אלא הוא בא לסדר את כל הקרבנות, שהיו קרבים בטבילה שלישית. ולפיכך ראוי היה שימנה את כולם בלשון אחד: יצא ועשה אילו העם וכו' ופר העולה וכו' ותמיד של בין הערבים.
 
משום כך, אילו היתה לנו רשות להגיה על פי הסברה, בודאי היינו מגיהים את דברי ר' אליעזר וגורסים "ותמיד" במקום "עם תמיד". אלא שאין אנחנו זקוקים כאן להגהה על פי הסברה; שכן גרסת "ותמיד של בין הערבים" אכן מצויה בחלק מכתבי היד. ולא עוד, אלא נשתייר לה שריד אפילו בדפוס. שהרי כך כתוב בפירוש הר"ח בש"ס וילנא:
 
דתנא דבי שמואל ר' אליעזר אומר יצא [ועשה] אילו ואיל העם ואימורי חטאת ופר העולה ושבעת כבשים תמימים ושעיר הנעשה בחוץ (ותמיד) [עם] של בין הערבים.
 
הרי לפנינו: הגרסה המקורית של לשון הר"ח היתה "ותמיד"; ואילו לשון "עם תמיד" הוא רק תוצאה של תיקון והגהה מאוחרת. ונוסח זה של הר"ח הוא גם נוסח התלמוד של כתב יד ספרדי מדוייק ושני כתבי יד תימניים.
 
והואיל ונוסח "ותמיד" מצוי גם בכתבי יד וגם בדפוס, והוא גם הנוסח המסתבר, יכולים אנחנו להניח בודאות, שזה הוא גם הנוסח המקורי של דברי ר' אליעזר. והעובדה, שהדפוסים ורוב כתבי היד גורסים "עם תמיד" - במקום "ותמיד" - תתבאר בהמשך.
 
והואיל וזה היה הנוסח המקורי של תנא דבי שמואל, יכולים היינו לצפות, שכעין זה ייאמר גם במשנה: "ויצא ועשה את אילו ואת איל העם ואת שבעת כבשים תמימים (דברי ר' אליעזר, ור' עקיבא אומר עם תמיד של שחר היו קרבין) ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ ותמיד של בין הערבים". אילו נאמר כן במשנה, לא היה איש מטיל ספק בפירושה; אלא הכל היו מודים לדברי הרמב"ן, שתמיד של בין הערביים קרב בטבילה שלישית; והכל היו מקבלים את פירוש רש"ש, שדברי ר' עקיבא על שבעת הכבשים אינם אלא מאמר מוסגר; ואילו הדברים האמורים לאחר מכן הם דברי סתמא דמתניתין, והם באים להשלים את סדר המעשים, שנעשו בטבילה שלישית: פר העולה ושעיר הנעשה בחוץ ותמיד של בין הערביים. ושיטתו של ר' אליעזר במשנה דומה אפוא לשיטתו לפי תנא דבי שמואל - על פי הגרסה המקורית של דבריו.
 
אולם לא כך נאמר במשנה, אלא נאמר בה "עם תמיד" במקום "ותמיד". וכאן אי אפשר לומר, שזו היא גרסה משובשת, ויש להגיה "ותמיד"; שהרי גרסת "עם תמיד" מצויה בכל כתבי היד; ולא עוד, אלא כל סוגיית הבבלי והירושלמי מושתתת עליה. והואיל וכבר הוכחנו, שגרסה זו איננה מובנת כלל, הרי עדיין משנה זו טעונה הסבר.
 
ונראה, שיש עוד קושי נוסף במשנה זו. ברור מלשון הכתוב, ששבעת הכבשים צריכים להיות קרבים בין פר העולה ובין שעיר החטאת. ולפיכך זה גם סדר המוספים בדברי ר' אליעזר לפי תנא דבי שמואל ובדברי ר' עקיבא לפי התוספתא. כנגד זה אין סדר זה נשמר בדברי ר' עקיבא אלא שבעת הכבשים קודמים שם לשאר המוספים. ודבר זה תלוי, כנראה, בכך, שלדעת ר' עקיבא המוספים מתחלקים בין שתי טבילות: שבעת הכבשים בטבילה אחת, שאר המוספים בטבילה אחרת. וכתוצאה מכך שוב אין כל אפשרות להקריב את הכבשים בין פר העולה ובין שעיר החטאת, אלא אפשר רק להקריב את הכבשים לפני שאר המוספים או לאחריהם. ור' עקיבא הורה להקדים את הכבשים - אולי כדי שיישמר לפחות העיקרון הגדול של הכתוב, שכל העולות תהיינה קרבות לפני החטאת.
 
אך לפי זה שוב אי אפשר להבין את סדר המוספים לפי שיטת ר' אליעזר שבמשנה. שהרי המשנה מקדימה את שבעת הכבשים לשאר המוספים - לא רק לשיטת ר' עקיבא - אלא גם לשיטת ר' אליעזר. והואיל ולדעת ר' אליעזר, כל המוספים קרבים בטבילה אחת - היא הטבילה השלישית - הרי סדר זה אינו מובן כלל.
 
אולי אפשר ליישב את השאלות האלה בדרך זו או אחרת; כגון, שהמלים "ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים" נאמרו במקורן כסיום לדברי ר' עקיבא; ובמשמעות זו הרי הן מובנות בתוכנן וגם בלשונן. אלא שעורך המשנה הסב אותן לסתמא דמתניתין; שהרי הן מתאימות מצד תוכנן גם לשיטת ר' אליעזר - אף על פי שאין הן מתאימות לשיטתו מצד לשונו; שהרי לשיטת ר' אליעזר ראוי היה לנקוט לשון "ותמיד"; ונוסף על כך ראוי היה להזכיר את פר העולה לפני שבעת הכבשים, ולא לאחריהם. אולם פירוש זה רחוק מלהיות ודאי. שכן קשה להבין, מה ראה עורך המשנה לכל הדוחק הזה. שהרי יכול היה להביא תחילה את דברי ר' אליעזר במלואם - כלשונם לפי תנא דבי שמואל - ולהוסיף אחר כך: "ר' עקיבא אומר שבעת הכבשים היו קרבים עם תמיד של שחר". אילו נקט לשון זה, כבר היה מביא את שיטות שני התנאים בלשון הראוי להם - וגם בלא אריכות יתרה.
 
משום כך, כנראה, סברו הקדמונים, שמשנה זו איננה ניתנת להתפרש כלל בדרך המקובלת היום על החוקרים - כשיטת הרמב"ן ועל פי פירוש רש"ש - אלא היא ניתנת להתפרש רק באחת משתי הדרכים האלה: או כשיטת הרמב"ן - או על פי פירוש רש"ש. שהרי זה, כנראה, פירוש המשנה: תחילה היא מסדרת את כל המעשים, שנעשו בטבילה שלישית: אילו ואיל העם ושבעת הכבשים. ועל כך היא מוסיפה, שר' עקיבא חולק, ולדעתו, היו שבעת הכבשים קרבים כבר עם תמיד של שחר. ולסיום היא אומרת: "ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים". דברים אלה לא באו להשלים את סדר המעשים שנעשו בטבילה שלישית; ויוכיח לשון "עם תמיד"; אלא הם באו להשלים רק את סדר המוספים. וכוונת התנא לומר, ששיירי המוספים אינם קרבים בטבילה אחת עם שבעת הכבשים, אלא הם קרבים לאחר מכן, "עם תמיד של בין הערביים". אולם משפט זה ניתן להתפרש בשתי דרכים, והדבר תלוי בנקודת המוצא של המפרש. מי שלמד מן הסיפא, שתמיד של בין הערביים קרב בטבילה שלישית, נאלץ לומר, שמשפט זה הוא הסיום של דברי ר' עקיבא בלבד; שהרי רק לשיטת ר' עקיבא אפשר לומר, שתמיד של בין הערביים איננו קרב בטבילה אחת עם שבעת הכבשים. כנגד זה מי שמבקש לומר, שמשפט זה הוא לשון סתמא דמתניתין - כדי שדברי ר' אליעזר יהיו מתוקנים - נאלץ לומר, שתמיד של בין הערביים קרב בטבילה חמישית; שהרי רק לפי ההנחה הזאת אפשר לומר על דעת כל התנאים, שתמיד של בין הערביים איננו קרב בטבילה אחת עם שבעת הכבשים.
 
ועל פי זה כבר נוכל להסביר את שתי השיטות, שנאמרו בפירוש משנה זו: של ר' יוחנן בירושלמי מזה ושל רש"י בבבלי ובתורה מזה. שהרי ר' יוחנן אומר בפירוש, שתמיד של בין הערביים קרב בטבילה שלישית; ולפיכך הוא גם האומר, שדברי המשנה על פר העולה ושעיר החטאת אמורים רק על דעת ר' עקיבא. כנגד זה רש"י אומר בפירוש בביאורו לתורה, שדברי המשנה על שיירי המוספים אמורים גם על דעת ר' אליעזר; ולפיכך הוא גם האומר, שתמיד של בין הערביים קרב בטבילה חמישית.
 
אולם בכך רק ביארנו את שתי השיטות, שנאמרו בפירוש משנתנו, אך עדיין לא ביארנו כהלכה את המשנה עצמה. שהרי כל אחד משני הפירושים שנאמרו למשנה זו מבאר על פי פשוטה רק בבא אחת של המשנה: הרישא מתבארת כפשוטה רק על פי שיטת רש"י, שתמיד של בין הערביים קרב בטבילה חמישית; שהרי רק לפי השיטה הזאת אפשר לומר, שדברי המשנה על שיירי המוספים אמורים גם על דעת ר' אליעזר, ונמצא אפוא, שדברי ר' אליעזר הם מתוקנים. כנגד זה הסיפא מתבארת כפשוטה רק על פי שיטת ר' יוחנן, שתמיד של בין הערביים קרב בטבילה שלישית; שהרי רק לפי השיטה הזאת אנחנו מבינים יפה, על שום מה אין הסיפא מזכירה בטבילה חמישית אלא קטורת ונרות בלבד. ולפיכך מי שמבקש לפרש משנה זו על פי פשוטה ייאלץ לומר, שזמנו של תמיד של בין הערביים תלוי במחלוקת שבין הרישא ובין הסיפא: לשיטת הרישא זמנו הוא בטבילה חמישית - לשיטת הסיפא זמנו הוא בטבילה שלישית.
 
ודומה, שיש בידינו גם לבאר את טעם המחלוקת הזאת. מסתבר, שהשיטה המקורית של המשנה היתה, שתמיד של בין הערביים קרב בטבילה שלישית. אך בתקופה מאוחרת יותר נדחתה שיטה זו על ידי חלק מן החכמים, ובמקומה נתקבלה השיטה המשתמעת מתורת כהנים, שתמיד של בין הערביים קרב בטבילה חמישית. שכן שיטה זו נראתה פשוטה ומובנת יותר. שהרי העבודות החיצוניות מתחלקות לשלושה עניינים: כל עבודות התמיד של שחר (כולל גם קטורת ונרות), העבודות החיצוניות של עבודת היום, כל עבודות התמיד של בין הערביים. היה זה אפוא מסתבר, שכל אחד מהעניינים האלה ייעשה כולו בטבילה אחת, ורק הוא לבדו יעשה באותה טבילה. אולם הסבר הזה מתקיים רק לפי השיטה של תורת כהנים: עבודות תמיד של שחר בטבילה ראשונה, עבודות היום החיצוניות בטבילה שלישית, עבודות תמיד של שחר בטבילה חמישית. כנגד זה הסדר הזה איננו מתקיים יפה לפי שיטת המשנה; שהרי עבודות תמיד של בין הערביים מתחלקות בין שתי טבילות: העולה בטבילה שלישית, קטורת ונרות בטבילה חמישית. וכתוצאה מכך הטבילה השלישית כוללת שני עניינים: העבודות החיצוניות של עבודת היום - וגם עולת תמיד של בין הערביים. וזו יכולה להיות הסיבה לכך, שהשיטה המקורית של המשנה נדחתה - בתקופה מאוחרת יותר - ובמקומה נתקבלה השיטה המשתמעת מתורת כהנים.
 
משום כך אתה מוצא: השיטה, שתמיד של בין הערביים קרב בטבילה שלישית, משתמעת מכל אותם המקומות, שנשתמר בהם הלשון המקורי של התנאים: בסיפא של משנתנו וכן בדברי ר' אליעזר לפי תנא דבי שמואל ובדברי ר' עקיבא שבתוספתא; שכבר הוכחנו לעיל, שכל אלה מתבארים בלא דוחק רק לפי ההנחה, שתמיד של בין הערביים קרב בטבילה שלישית. שונה הדבר רק ברישא של משנתנו; שהרי שם לא נשתמר הלשון המקורי של התנאים, אלא ניכרת שם יד העורך. כי העורך הוא שקיבץ את שתי השיטות החלוקות של ר' אליעזר ור' עקיבא וצירף אותן למשנה אחת. והעריכה ניכרת בעליל בעצם מבנה המשנה; שהרי דברי ר' עקיבא כתובים שם כמאמר מוסגר בין דברי ר' אליעזר מזה - ובין המשכם בלשון סתמא דמתניתין מזה; וזה הוא מעשה מובהק של עריכה. משום כך במשנה זו כבר משתמעת השיטה, שהיתה מקובלת, כנראה, בשעת העריכה הסופית של המשנה, שתמיד של בין הערביים קרב בטבילה חמישית.
 
אולם אף על פי שזה הוא, כנראה, פשוטה של משנה זו, לא נאמר פירוש זה בתלמוד ובמפרשים. שכן שיטה זו של "תברא מי ששנה זו לא שנה זו" איננה מקובלת בדרך כלל על מפרשי המשנה; אלא המפרשים משתדלים תמיד ליישב את הסתירה שבין שתי בבות חלוקות של משנה אחת; ולצורך זה אין הם נמנעים מלהוציא אחת מהן מידי פשוטה - ובלבד שתתיישב הסתירה שביניהן. והוא הדבר שאירע גם כאן. ר' יוחנן למד מן הסיפא, שתמיד של בין הערביים קרב בטבילה שלישית; ולפיכך ביקש להתאים גם את הרישא לשיטה זו. ולצורך זה היה עליו לומר, שדברי המשנה על שיירי המוספים אמורים רק על דעת ר' עקיבא. ובכך כבר הוציא את הרישא מידי פשוטה. שהרי לפי זה דברי ר' אליעזר אינם מתוקנים. כנגד זה רש"י למד מן הרישא, שתמיד של בין הערביים קרב בטבילה חמישית; ולפיכך היה עליו לפרש בדרך זו או אחרת, על שום מה אין הסיפא מזכירה בטבילה חמישית אלא קטורת ונרות בלבד; כגון, שעצם לשון "עם תמיד של בין הערביים" שברישא כבר מוכיח, שזמנו של תמיד של בין הערביים ידוע לכל אדם - אולי מתורת כהנים - וזיל קרי בי רב; ולפיכך לא היתה הסיפא צריכה להזכיר אותו בפירוש. אך ברור, שאין זה אלא בגדר תירוץ בעלמא, שאיננו עולה יפה עם פשוטה של הסיפא.
 
ועל פי הדברים האלה כבר נוכל לבאר גם את מחלוקת הגרסות בדברי ר' אליעזר לפי תנא דבי שמואל, שכבר הוכחנו לעיל, שהגרסה המקורית היתה שם "ותמיד של בין הערבים"; ונמצא, שר' אליעזר מונה את כל המעשים שנעשו בטבילה שלישית; אילו ואיל העם, אימורי החטאת, כל המוספים (פר העולה, שבעת הכבשים ושעיר הנעשה בחוץ) וכן תמיד של בין הערביים. דברים אלה מתאימים לשיטה המקורית של המשנה, שתמיד של בין ערביים קרב בטבילה שלישית. ודבר זה הוא מובן; שהרי נשתמר בהם הלשון המקורי של ר' אליעזר, ויד העורך לא נגעה בהם. ולפיכך הם יכלו להתקבל כמות שהם על דעת כל ההולכים בשיטת ר' יוחנן, שפירשו את כל המשנה - כולל גם את הרישא - על פי השיטה הזאת. אולם כל ההולכים בשיטת רש"י לא יכלו לקבל את הדברים האלה כלשונם; אלא היה עליהם להתאים אותם לשיטה המשתמעת מן הרישא, שתמיד של בין הערביים קרב בטבילה חמישית. משום כך, כנראה, הגיהו את דברי ר' אליעזר וגרסו "עם תמיד" במקום "ותמיד". גרסה זו מושפעת בלא ספק מלשון "עם תמיד" של הרישא של משנתנו, והיא גם המאפשרת להתאים את דברי ר' אליעזר להלכה המשתמעת מן הרישא. שהרי זה הוא עתה פירוש דבריו: תחילה הוא מונה את כל המעשים, שנעשו בטבילה שלישית: אילו ואיל העם ואימורי החטאת. ועל כך הוא מוסיף, שפר העולה ושבעת הכבשים ושעיר הנעשה בחוץ לא היו קרבים אחר אילו ואיל העם (בטבילה שלישית), אלא הם היו קרבים לאחר מכן, "עם תמיד של בין הערבים" (בטבילה חמישית). והתוספות השלימו אחר כך את ההגהה הזאת וגרסו "אבל פר העולה" במקום "ופר העולה". ובכח ההגהה הכפולה הזאת כבר הותאמו דברי ר' אליעזר להלכה המשתמעת מן הרישא של המשנה.
 
ועל פי הדברים האלה שוב אין אנחנו יכולים לומר, שדברי ר' אליעזר נמסרו לנו רק במסורת אחת; אלא על כורחנו אנחנו אומרים, שהם נמסרו - לכל הדעות - בשתי מסורות חלוקות. לפי המסורת של תנא דבי שמואל היו כל המוספים קרבים עם תמיד של בין הערבים בטבילה שלישית; אלא שרש"י, לשיטתו, נאלץ לומר, שהם היו קרבים עם תמיד של בין הערביים בטבילה חמישית. כנגד זה לפי המסורת של הרישא של המשנה היו המוספים מתחלקים בין שתי טבילות: שבעת הכבשים אחר אילו ואיל העם בטבילה שלישית - הפר והשעיר עם תמיד של בין הערביים בטבילה חמישית; אלא שר' יוחנן, לשיטתו, נאלץ לומר, שהפר והשעיר היו קרבים עם תמיד של שחר בטבילה ראשונה.
 
וזה הוא אפוא הכלל העולה מכל הדברים האלה: שני הפירושים שנאמרו במשנה זו תלויים במחלוקת קדומה של תנאים - במשנה ובתורת כהנים - או במחלוקת שבין שתי בבות של משנה אחת. וכדרך שאי אפשר להכריע במחלוקת התנאים או במחלוקת שבין שתי הבבות של המשנה, כך אי אפשר להכריע במחלוקת המפרשים התלויה בה. אלא נתקיים גם כאן הכלל שנאמר בכל מחלוקת חכמים: אלו ואלו דברי אלהים חיים!