לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שלוש בריחותיו של יונה

מחבר: יהודה איזנברג

שלוש בריחותיו של יונה

 

ספר יונה מיוחד בעלילתו ובנושאו: מצויות במקרא נבואות לעם ישראל; מצויות במקרא אף נבואות לעמים ביחסם לישראל - אבל נדירות במקרא נבואות שכל נושאם הוא אומות העולם. "מה ראה יתברך", שואל אברבנאל, "לשלוח את יונה אל נינוה עיר הכשדים, לא עשה כן למצרים ולבבל ושאר המדינות הגדולות שהיו אנשיהם רעים וחטאים לה' מאוד"? תשובה לשאלה זו, שהיא מהותית ומקיפה את ספר יונה כולו - נקבל בסוף העיון בספר זה. אך נעקוב תחילה אחרי המתרחש לפנינו.
דבר ה' אל יונה קצר:
"קום לך אל נינוה העיר הגדולה,
וקרא עליה, כי עלתה רעתם לפני."
 
נינוה - עיר גדולה וידועה: בירתה של ממלכת אשור האדירה. יונה נשלח לקרוא עליה, אך אין אנו שומעים איזו קריאה עליו לקרוא, גם אין אנו שומעים שהוא משיב תשובה לאלקים המדבר אליו. תגובתו בריחה:
"ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'".
 
אין יונה מגלה לנו מה טעם בורח הוא לתרשיש, אבל הכתוב מספר כי דרכו נכונה לפניו:
"וירד יפו, וימצא אניה באה תרשיש".
 
כאילו מובן וראוי הוא שהאניה הראשונה שיונה יפגוש בנמל - תפליג לתרשיש. ואולי בעקבות מהירות זו מעיר המדרש:
הייתה האנייה רחוקה מיפו מהלך שני ימים. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הביא עליה רוח סערה והחזירה ליפו. וראה יונה ושמח שמחה גדולה. אמר: עכשיו אני יודע שדרכי מיושרת לפני.
האנייה יוצאת לדרך, וה' מטיל רוח גדולה אל הים. תגובתם של המלחים בתחילה הגיונית: הם זורקים את הכלים אל הים להקל מעליהם. יונה, לעומתם, בורח את בריחתו השניה: תחילה ברח מן היבשה אל הים, ועכשיו הוא בורח מן התודעה אל השינה והשכחה:
"ויונה ירד אל ירכתי הספינה, וישכב וירדם".
 
רב החובל מעיר אותו בגערה "מה לך נרדם, קום קרא אל אלהיך"; או כדברי המדרש "אנו עומדים בין מות לחיים, ואתה נרדם" - ויונה אף לא עונה. תחילה לא ענה לה' המדבר אליו, ועכשיו אינו עונה לרב החובל. שותק יונה.
ברוב ייאושם מפילים המלחים גורלות, לדעת "בשלמי הרעה הזאת לנו". מה פשר גורלות אלה? וכי סערה אחת בים? ומנין להם שהרעה בגלל אחד הנוסעים בספינה עמם? ושוב אנו נדרשים למדרש, המגדיל את הפלא שבסערה, אף מסביר את התנהגות המלחים:
פרשו מהלך יום אחד, ועמד עליהם רוח סערה בים מימינם ומשמאלם. ודרך כל האניות עוברות ושבות בשלום ברוגע הים - והאנייה שירד בה יונה הייתה בצרה גדולה". (פרקי דרבי אליעזר י).
רואים המלחים כי צרתם מיוחדת להם, והם מחפשים את הגורם לה. מפילים גורלות, והגורל נופל על יונה. פנייתם אליו מבוהלת ומבולבלת:
"ויאמרו אליו, הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו,
מה מלאכתך ומאין תבוא, מה ארצך ואי מזה עם אתה".
 
וכאן, סוף סוף שומעים אנו את יונה מדבר. הוא מציג את כרטיס הזיהוי שלו:
"עברי אנוכי, ואת ה' אלקי השמים אני ירא,
אשר עשה את הים ואת היבשה".
 
עיקר דברו של יונה, ההסבר שלו מדוע באה הסערה, ומה חלקו של יונה בה - אינם מובאים מפי יונה, אנו שומעים את התשובה בעקיפין, מפי המלחים:
"וייראו האנשים יראה גדולה, ויאמרו אליו:
מה זאת עשית,
כי ידעו האנשים כי מלפני ה' הוא בורח,
כי הגיד להם."
 
ברוב הגינותם שואלים המלחים את יונה עצה:
"מה נעשה לך וישתוק הים מעלינו, כי הים הולך וסוער".
 
תשובת יונה מדהימה אותם. יונה מנסה עכשיו לברוח בשלישית: לאחר שברח מהיבשה לים, מעולם המציאות לשינה - רוצה הוא לברוח מן החיים אל המוות:
"שאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מעליכם."
 
המלחים אינם שומעים לעצתו. תחילה הם מנסים להציל את האנייה במשוטיהם: "ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה, ולא יכולו". אחר כך הם מתפללים ומתנצלים על העומד לקרות:
"ויקראו אל ה' ויאמרו:
אנא ה' אל נא נאבדה בנפש האיש הזה,
ואל תתן עלינו דם נקי,
כי אתה ה' כאשר חפצת עשית".
 
המלחים זורקים את יונה אל הים, והמדרש מראה את היסוסם ורצונם הטוב:
"הטילו אותו עד ארכובותיו - והים עומד מזעפו.
נשאו אותו אצלם - והים הולך וסוער;
הטילו אותו עד טבורו - והים עומד מזעפו
נשאו אותו אצלם, והים הולך וסוער.
הטילו אותו עד צוארו, והים עומד מזעפו;
נשאו אותו אצלם - והים הולך וסוער.
עד שהטילוהו כולו."
כך, מתוך היסוסים רבים, ומתוך ניסיונות לבטל את רוע הגזירה, זורקים המלחים את יונה אל הים. יונה בורח את בריחתו השלישית: למעמקי הים, אל חשכת המוות.
האפיזודה עם המלחים מלמדת אותנו את מה שהבינו המלחים "כי אתה ה' כאשר חפצת - עשית". עתה מוטל עלינו להבין את יונה ואת מניעיו.
המלחים הגיעו למסקנה והכריזו "אתה ה' - כאשר חפצת עשית". האם גם יונה הגיע למסקנה זו? האם מוכן הוא לקבל את שליחותו? האם מגלה הוא את הסיבות לבריחתו? בהיותו במעי הדג מתפלל יונה. כדרכה של תפילה - מתייחסת היא אל ההצלה העתידה - כאילו כבר התרחשה:
"לקצבי הרים ירדתי, הארץ בריחה בעדי לעולם –
ותעל משחת חיי ה' אלקי."
 
עוד במעי הדג אומר יונה כי חייו נצלו כבר משחת!
סיומה של התפילה רב משמעות:
"ואני בקול תודה אזבחה לך,
אשר נדרתי אשלמה, ישועתה לה'."
 
פסוק זה תמוה: איזה ערך יש בזבח, אם יונה אינו ממלא את שליחותו? יונה ייזבח לה' - אבל יברח משליחותו!
ואמנם, אברבנאל מבין מפסוק זה, כי יונה קיבל על עצמו את השליחות:
אבל אמיתת העניין הוא, שיונה נתחרט ממה שברח מלפני ה', וגמר בלבו לעשות מצוותו.
"ואני בקול תודה אזבחה לך", רוצה לומר, שאלך אל נינוה, ובקול תודה אעשה את הקריאה במצוותך, כי זה יהיה לך כזבח וכמנחה, כי הנה שמוע - מזבח טוב".
ושוב חוזר יונה אל היבשה, ושוב אומר לו האלקים ללכת לנינוה ולקרוא אליה. והפעם יונה הולך.
הולך יונה וזועק: "עוד ארבעים יום - ונינוה נהפכת". ואנשי נינוה שבים בתשובה. אולם מהי תשובתם: "וישובו איש מדרכו הרעה, ומן החמס אשר בכפיהם". אין הם עוזבים את פולחנות עבודה זרה שבידיהם. רק מדבר אחד הם שבים: מן החמס. תשובה זו הספיקה:
"וירא האלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה,
וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם,
ולא עשה".
 
ועל כך חרה ליונה. ובגלל זה רצה לברוח מן הנבואה. הוא הבין כי הסליחה לאנשי נינוה אינה סליחה מלאה, אלא סליחה לצורך השלבים הבאים של מהלך ההסטוריה: אין ה' משמיד את אשור שבט אפו - כי צריך הוא אותו כמטה זעם נגד ישראל. וכך מסביר אברבנאל את כעסו של יונה:
יונה חשב, שלא תשוב הגזרה מעליהם, כי אם כשישובו מדרכם הרעה באמונות, ובמעשים. אבל כשראה שהחזיקו בעבודה זרה שלהם, ולא עשו תשובה אלא במה שבינם לחבריהם - ובכל זאת ניחם השם על הרעה... הבין יונה כי אין זה אלא שהוא נושא להם עוון ופשע, ישמרם כאישון עינו, כדי שיהיו שבט אפו וכלי זעמו להנקם בהם מישראל. וחרה אפו על היות הקב"ה חומל וסולח לנינוה, ונוקם ובעל חמה לישראל.
בסתר ליבו מקווה יונה כי התשובה היא פרי התלהבות רגע - וכשם שמהירה הייתה תשובתם - כך גם מהירה תהיה חזרתם לחטא. והוא יוצא מן העיר, "וישב מקדם לעיר, ויעש לו שם סוכה וישב תחתיה, עד אשר יראה מה יהיה בעיר".
מחזה מוזר! הנביא, שכל ייעודו להשיב בתשובה, יושב בסוכה וממתין לחטאם של אנשי נינוה. כיוון נוסף לגישתו זו מביא המדרש:
בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא קום לך אל נינוה, אמר יונה: יודע אני שהגויים קרובי תשובה הם, והריני הולך ומתנבא עליהם, והם עושים תשובה, והקדוש ברוך הוא בא ופורע משונאיהם של ישראל. מה עלי לעשות - לברוח!
(ירושלמי סנהדרין יא, ה)
אכן, מצפה הנביא לחטאם של אנשי נינוה - וזאת מתוך אהבתו את עמו. אין הוא רוצה שיהיו אנשי נינוה מזכרת עוון לישראל שאינם שבים בתשובה, ואינו רוצה שיהיו כלי משחית נגד ישראל.
ואת שני נימוקם אלה אין ה' מקבל. וכאשר יונה מצטער על הקיקיון שאינו נותן עוד צל, אומר לו הקדוש ברוך הוא:
"אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו,
שבין לילה היה ובין לילה אבד,
ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה,
אשר יש בה הרבה משתים עשרה ריבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו,
ובהמה רבה?"
 
שניים הם, אם כן, השבים בתשובה בספר יונה: האשורים אנשי נינוה, ויונה הנביא עצמו. תכליתו של ספר זה היא להצביע על התשובה כדרך חיים, ועל ההכרה שהכירו המלחים לפני זרקם את יונה לים: "אתה ה', כאשר חפצת - עשית!"