לחץ כאן לתצוגת הדפסה

תפקיד הקטורת ביום הכיפורים - חלק א

קרבן, כיסוי וגילוי

מחבר: אברהם סתו

תוכן המאמר:
א. פתיחה
ב. האם הקטורת היא קרבן?
    1. מעמדה של הקטורת בכל השנה
    2. מעמדה של הקטורת ביום הכיפורים
ג. גילוי או הסתרה
    1. מחלוקת הפרושים והצדוקים
    2. מקום ההקטרה
ד. אופן ההקטרה
    1. צוברה או מפזרה
    2. פנימה או החוצה
ה. דינים שונים בקטורת
    1. חלקי הקטורת
    2. תפקידי הקטורת בתורה
    3. ה' אמר לשכון בערפל

תפקיד הקטורת ביום הכיפורים - חלק א

א. פתיחה

אחד השיאים של עבודת יום הכיפורים הוא הקטרת הקטורת לפני ולפנים (ויקרא טז, יב-יג):

וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת.

בניגוד לרוב המעשים בעבודת היום, שהתורה מציינת על מי ועל מה הם מכפרים, התורה אינה מקשרת כפרה מסוימת לקטורת, וממילא עולה השאלה: מה תפקידה של הקטורת בסדר העבודה? שאלה זו מתחדדת מתוך המקומות השונים והמגוונים שבהם אפשר למצוא הקטרת קטורת בתורה, אשר קשה להתחקות אחרי המכנה המשותף שלהם.[1]

ב. האם הקטורת היא קרבן?

מעמדה של הקטורת בכל השנה

כשאלת מבוא לדיוננו, ננסה להבין האם הקטורת נחשבת כקרבן. כלומר: האם הקטרת הסמים על האש מהווה פעולה של הקרבה ונתינה לגבוה בדומה להקטרת חלבים ואיברים, או שמא המוקד בקטורת הוא רק בתוצאות ההקטרה (העשן, הריח וכדומה) על משמעויותיהן הנלוות?[2]

אחד המרכיבים הקבועים של קרבנות הנשיאים בפרשת נשא (במדבר ז) הוא: "כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת". בפרשייה זו נאמר בפירוש שהקטורת היא חלק מ"קרבן",[3] וכך מפורש בגמרא במנחות (נ.):

תנו רבנן: זהו קטרת שעלתה ליחיד על מזבח החיצון, והוראת שעה היתה. היכא? אמר רב פפא: בנשיאים.

בגמרא מבואר שהקטורת של הנשיאים הוקטרה על המזבח החיצון,[4] ואפשר ללמוד מכך שקטורת זו נחשבה כקרבן לכל דבר, ולכן הועלתה יחד עם החלבים והאיברים.[5] אולם בגמרא מבואר גם שקטורת הנשיאים הייתה הוראת שעה, ושלדורות אין יחיד יכול להתנדב קטורת, לא למזבח החיצון ולא למזבח הפנימי.

הדיון העיקרי בראשונים בהגדרת מעשה ההקרבה של הקטורת נסוב סביב סוגיית פסול מחשבה. בגמרא (מח.) נאמר שמחשבה פוסלת את הקטורת, והראשונים על אתר פירשו שהכוונה למחשבת פיגול (דהיינו, מחשבה להקטיר את הקטורת שלא בזמנה). כמו כן, במשנה בזבחים (מב:) משמע שבאופן עקרוני שייך דין פיגול בקטורת (אף שבפועל אין חייבים על כך כרת),[6] וקביעה זו מחייבת לומר שקטורת נחשבת כקרבן. דין זה מוכיח גם שיש משמעות ל"אכילת" הקטורת על ידי המזבח, משום שרק בדבר שנאכל על ידי האדם או המזבח יכול להיות פיגול (מנחות יז.), ואכן התוס' בזבחים (קד: ד"ה לא) ותוס' הרא"ש ביומא (מח. ד"ה דלינה) כתבו בהקשר זה שקטורת היא "אכילת מזבח".

חיזוק לקביעה זו אפשר להביא מלשון הציווי על הקטורת שבכל יום, שנאמר כחלק מפרשיית מזבח הזהב (שמות ל, ז-ט):

וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר... לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו.

מלשון הפסוק נראה שיש דמיון רב בין ההקטרה על מזבח הזהב להקטרה על המזבח החיצון, וההבדל הוא רק בחומר שאותו מקטירים: קטורת על המזבח הפנימי ואיברים וחלבים על המזבח החיצון.

 

מאידך, התוס' בזבחים (קט: ד"ה ומר) כתבו שבקטורת לא שייך דין פיגול, ומדבריהם עולה שאין דין של הקרבה ואכילת מזבח בקטורת.[7] דברים מפורשים ברוח זו אפשר למצוא בדברי הראשונים שהסבירו שתפקיד הקטורת הוא לכבוד הבית והיא אינה קרבן. כך למשל כתב ספר החינוך (מצוה קג):

משרשי מצוה זו, גם כן להגדיל כבוד הבית ולהיות מעלתו ומוראו על פני כל אדם, ואי אפשר להגדיל דבר בלב בן אדם ומחשבתו רק בדברים שהוא חושב אותם לגדולה וימצא בהם תענוג ושמחה, וידוע כי ענין הריח הטוב הוא דבר שנפש אדם נהנית בו ומתאוה אליו ומושך הלב הרבה, וריח הקטורת היה הטוב שאפשר ליעשות על ידי אדם, עד שאמרו זכרונם לברכה כי מריחו היו מריחין בו בשעת הקטרה מיריחו עד ירושלים.[8]

גם בכתבי האחרונים זוהי הגישה השלטת (גרי"ז כלי המקדש ה, ח; חזון איש זבחים כ, ג).[9]

מעמדה של הקטורת ביום הכיפורים

רוב המקורות שהזכרנו התייחסו לקטורת שבכל השנה כולה, ויש לדון האם הוא הדין גם לקטורת של יום הכיפורים.[10]

הצפנת פענח (מכתבי תורה קמד) כתב שבקטורת שבכל יום אין דין הקרבה, ואילו הקטורת של יום הכיפורים נחשבת כקרבן גמור, ויש להעמיד את המקורות המתייחסים לקטורת כאל קרבן (כגון לעניין פיגול) דווקא ביחס לקטורת זו. חילוק זה קנה לו שביתה בקרב חלק מן האחרונים (קדשי יהושע ח"ב סי' קיג; דברות אריאל סי' לא), אף שאין מקורות רבים המבססים אותו.[11]

אולם מסברה נראה שאם יש מקום לחלק בין סוגי הקטורת יש לעשות זאת לאידך גיסא: בניגוד לקטורת שבכל יום, הקטורת של יום הכיפורים מוקטרת על גבי מחתה ולא על גבי מזבח, וכלל לא נאמרה בה לשון "הקטרה" אלא לשון "נתינה" בלבד ("וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת"). כמו כן, הפסוקים בעבודת יום הכיפורים מתייחסים ישירות לתוצאות ההקטרה ("וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת"),[12] בניגוד לקטורת שבכל יום שאפשר לראות אותה כקרבן רגיל שעיקרו בעצם ההקטרה, ואין כל התייחסות לעשן או לריח היוצאים ממנה. [13]

ביטוי לחילוק זה אפשר למצוא בדין השיעור הנדרש להקטרה. בגמרא בכריתות (ו.) נאמר שבכל יום היו מקטירים כמות של מָנֶה, פרס בשחרית ופרס בין הערבים. לדעת חלק גדול מן המפרשים דין זה של הקטרת מנה בכל יום הוא הלכה למשה מסיני.[14] לעומת זאת, ביום הכיפורים לא היה שיעור קבוע לקטורת אלא "הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו" כלשון המשנה (מז.).

דין נוסף הקשור לשיעור ההקטרה עוסק במי שהקטיר בחוץ (וחייב על כך כרת). בגמרא בזבחים (קט:) נאמר שבקטורת שבכל יום, הקטרת כזית ממנה בחוץ נחשבת הקטרה וחייבים עליה, ואילו בקטורת של יום הכיפורים, רק מי שהקטיר בחוץ "מלא חפניו דווקא" חייב, ופירש רש"י (ד"ה מלא) שצריך להקטיר דווקא בבת אחת ואין משמעות להקטרה של כזית בפני עצמו.[15]

נראה ששני ההבדלים הללו הם שני צדדים של אותה מטבע. הקטורת שבכל יום נחשבת כקרבן שנאכל על גבי המזבח. משום כך, יש שיעור אובייקטיבי שצריך להקטיר (מנה), ומאידך יש משמעות לכל 'כזית' שנאכל ואין צורך בהקטרה בבת אחת של השיעור כולו.[16] לעומת זאת בקטורת של יום הכיפורים אין שיעור אכילה מסוים וההקטרה מוגדרת לפי חפני הכהן,[17] אך מכיוון שיש חשיבות לתוצאות ההקטרה היא צריכה להיעשות בבת אחת ולא בשלבים.[18]

 

שאלה זו תלויה גם בהבנת משמעותה של המחתה ביום הכיפורים. הריטב"א (מז. ד"ה ובמשנתינו) הסביר את הצורך בהקטרה על מחתה באופן הבא:

הכא דליכא מזבח, לא הוה נאה להקטיר בקרקע, ולפיכך היה מקטיר על המחתה וכדאשכחן גבי נדב ואביהוא.[19]

מדבריו עולה שמבחינה עקרונית אין צורך בהקטרה על גבי המזבח בקטורת של יום הכיפורים, והמחתה היא רק אמצעי לבצע את ההקטרה בצורה מכובדת.[20] מאידך, תוס' הרא"ש (מד: ד"ה נתפזרו) כתב שהמחתה ביום הכיפורים היא כלי שרת משום שמקטירים עליה את הקטורת, ומדבריו אפשר להבין שהמחתה מקבילה במובן מסוים למזבח הקטורת (שגם הוא כלי שרת). כך עולה גם מן הציווי לקחת את מחתות הנשיאים ולעשות אותם ציפוי למזבח (במדבר יז, ב-ד).[21]

נראה שזוהי גם שיטת המנחת חינוך (קיז) שכתב שהמקטיר שאור ודבש (שאסורים בהקטרה) ביום הכיפורים על המחתה שבקדש הקדשים חייב, "כיון דהוא מקום הקטרה". לעומת זאת, המקדש דוד (ה, ה) דייק מלשון הרמב"ם (איסורי מזבח ה, ב) שאין חיוב על הקטרת שאור ודבש במחתה של יום הכיפורים משום שאין זה מקום הראוי להקטרה, וכן נטה לומר הגרי"ז (קונטרס המועדות, יומא). מדבריהם עולה שבקטורת של יום הכיפורים אין כלל דין של הקטרה במובנה הרגיל.[22]

ג. גילוי או הסתרה

בין אם יש בקטורת דין של קרבן ובין אם אין בה, ברור שיש לה גם תפקיד בסדר עבודת היום מלבד עצם הקטרתה. שני פסוקים בפרשת אחרי מות מנמקים את הצורך בהבאת הקטורת לפני ולפנים כחלק מעבודת יום הכיפורים. כאשר התורה מתארת את מעשה הקטרת הקטורת היא מסבירה את הצורך בהקטרה באופן הבא (ויקרא טז, יג):

וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה', וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת, וְלֹא יָמוּת.

הקטורת מתוארת בפסוק זה כענן עשן שמכסה ומסתיר את ההתגלות האלוקית שעל הכפורת בכדי להגן על הכהן הגדול ממוות. כך הבינו את תפקידה גם רבים ממפרשי המקרא, וביניהם רבנו אפרים (ויקרא טז, ב):

צוה השם יתברך לאהרן בהיותו נכנס לפני ולפנים ביום הכפורים שיקטר קטרת ולהעלות עשן כדי שיהיה מסך מבדיל בינו ובין השכינה, כדי שלא יסתכל בשכינה ולא ימות.[23]

לעומת זאת, בפתיחה לסדר עבודת היום מוצג הענן בלשון מעט שונה אשר פותחת אפשרויות הבנה אחרות (ויקרא טז, ב):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.

המפרשים התחבטו רבות כיצד להסביר את פירושן והקשרן של המילים "כי בענן אראה על הכפורת". מפרשי הפשט (רש"י, רשב"ם וראב"ע) הבינו שאין הכוונה כלל לענן הקטורת, כפי שכתב רש"י: "תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני". עם זאת, מכיוון שאלו הפעמים היחידות שבהן מופיעה המילה 'ענן' בספר ויקרא, והן נמצאות באותה פרשייה, מסתבר שהן מתייחסות לאותו הענן. וכך כתב רש"י בשם חז"ל: "ומדרשו, לא יבא כי אם בענן הקטורת ביום הכיפורים".[24] אם בענן הקטורת מדובר, הרי שניתן להבין שענן הקטורת מהווה חלק מתהליך ההתגלות האלוקית, ולא אמצעי להסתרת גילוי זה,[25] כפי שהובא בשם האר"י (עץ הדעת טוב, אחרי מות):

כאשר ענן הקטורת עולה בין בדי הארון, אז אני מוכרח שאראה על הכפורת.[26]

מקום נוסף שבו מוצגת הקטורת כאמצעי לגילוי שכינה, הוא המדרש (תנחומא תצוה טו) האומר שביום השמיני למילואים "לא ירדה שכינה עד שהקריבו את הקטורת".[27] הדמיון בין היום השמיני ליום הכיפורים, ובכלל זה ההיבט של "חינוך מחדש" שמתקיים ביום הכיפורים, בא לידי ביטוי בהלכות רבות. משום כך מסתבר שגם הקטורת ביום הכיפורים יוצרת גילוי מחדש של השכינה בקדש הקדשים שמאפשר להתחיל את עבודת הכפרה.

שאלת תפקיד הקטורת כהסתרה או כגילוי נידונה בהרחבה במקומות רבים. אנו ננסה להצביע על כמה יישומים הלכתיים לשאלה זו, ובחלק הבא של המאמר נבקש לצעוד בדרך קצת אחרת.[28]

מחלוקת הפרושים והצדוקים

אחד המקורות המרכזיים שבהם נתלו שני צדדי החקירה הוא מחלוקת הפרושים והצדוקים. מחלוקת זו מובאת בתוספתא (יומא א, ח) באופן הבא:[29]

שהיו ביתסין אומרים יקטיר עד שהוא בחוץ, שנאמר: 'וכסה ענן'. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר 'ונתן את הקטרת על האש לפני ה''! הא כל המקטיר אין מקטיר אלא בפנים.

מהי המחלוקת בין הצדוקים (או הביתוסים) ובין הפרושים?[30] הצדוקים סברו שיש להקטיר את הקטורת עוד קודם הכניסה אל קדש הקדשים, ולהיכנס פנימה כשהענן כבר עולה, ונימקו את עמדתם בכך שנאמר "וכסה ענן הקטורת את הכפורת". מהי הראיה מפסוק זה? נראה שהצדוקים הבינו שהשכינה שורה על הכפורת בלי קשר להקטרת הקטורת[31] ותפקיד הקטורת הוא להסתיר אותה ובכך לגונן על הכהן. ממילא מובן שעל הכהן לבצע את ההקטרה מבחוץ ולהיכנס כשענן הקטורת כבר חוצץ בינו ובין הכפורת.

הפרושים לעומתם סבורים שיש להקטיר את הקטורת רק לאחר הכניסה לקדש הקדשים, כפי שנאמר בפירוש בתורה: "ונתן את הקטורת על האש לפני ה'".[32] ההבנה העומדת בבסיס עמדה זו היא שהקטורת מהווה כלי ליצירת גילוי השכינה,[33] וממילא יש להקטיר אותה דווקא בקדש הקדשים שבו מתרחשת ההתגלות "לפני ה'".[34]

מקום ההקטרה

המשנה (נב:) מתארת את מעשיו של הכהן הגדול לאחר כניסתו לקדש הקדשים:

מהלך לשמאלו עם הפרוכת עד שהוא מגיע לארון. הגיע לארון, נותן את המחתה בין שני הבדים.

 במשנה מבואר שהקטורת הייתה מוקטרת בין בדי הארון, ולשם כך היה הכהן הולך לאורך הפרוכת עד שהגיע אל מול הארון.[35] בגמרא (שם) מבואר שהמשנה דיברה על בית שני (שבו לא היה ארון), והתכוונה לומר שמקטיר "כבין שני הבדים". לעומת זאת, במשנה הבאה (נג:) נאמר:

משניטל ארון, אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתייה היתה נקראת, גבוה מן הארץ שלש אצבעות, ועליה היה נותן.

אבן השתייה היא המקום שעליו מונח הארון עצמו, כמבואר בתוספתא (ב, יב) וברמב"ם (בית הבחירה ד, א). ממילא משמע שיש הבדל בין בית ראשון, שבו היה ארון על אבן השתייה ומשום כך צריך היה להקטיר בין הבדים, לבית שני שבו לא היה ארון ומשום כך יכול היה להקטיר על אבן השתייה, וכך משמע גם מלשון הרמב"ם (ד, א):

הגיע לארון נותן המחתה בין שני הבדים. ובבית שני שלא היה ארון, היה מניחה על אבן השתייה.[36]

גישה זו משתמעת אמנם מלשון המשנה, אך מדברי הגמרא משמע שגם כשלא היה ארון היה הכהן הגדול נותן את הקטורת "כבין הבדים", ובפשטות הכוונה היא למקום שלפני הארון ולא למקום הארון עצמו (וכן מפורש ברש"י שם ד"ה כבין). ואכן היעב"ץ (לחם שמים יומא ה, ג) כתב שאבן השתייה הייתה גדולה יותר ממקום הארון (כמבואר בתנחומא קדושים י), והיו מקטירים את הקטורת במקום העודף שנמצא לפני הארון, גם כאשר הארון עצמו כבר לא היה שם.[37]

נראה שמחלוקת זו מבטאת היטב את שני הכיוונים העקרוניים שהצענו לעיל. מפשט לשון המשנה והרמב"ם עולה שההקטרה מהוה אמצעי לגילוי שכינה, וממילא היא צריכה להיות במקום הסמוך ביותר למקום השכינה. בבית ראשון מקום זה נמצא לפני הארון, משום שאי אפשר להקטיר על הארון, ואילו בבית שני מקום זה נמצא במקום הארון עצמו.[38] אולם לדעת היעב"ץ (ופשט הגמרא) תפקיד ההקטרה הוא להסתיר את גילוי השכינה, וממילא היא צריכה להיעשות תמיד בין הכהן לבין מקום השכינה.

יש מקום להבין את הפער שבין בית ראשון לבית שני באופן מעט שונה. ייתכן שלא רק מיקומו הטכני של הארון הוא שיצר את ההבדל בין מקומות ההקטרה השונים, אלא שתפקיד הקטורת עצמו השתנה.[39] בגמרא (כא:) נאמר שאחד ההבדלים בין הבתים הוא שבבית ראשון שרתה השכינה ובבית שני לא. ממילא יש מקום לומר שדווקא בבית ראשון היה צורך בקטורת כדי להסתיר את גילוי השכינה, ואילו בבית שני שוב לא היה מה להסתיר,[40] ותפקיד הקטורת היה דווקא לנסות וליצור גילוי מחדש של השכינה.[41]

ד. אופן ההקטרה

עמדנו אם כן על שני מאפיינים אפשריים של הקטורת ביום הכיפורים: מטרת ההקטרה (העלאת עשן בלבד או שמא גם הגדרת הקטורת כקרבן) ומטרת העלאת העשן (גילוי שכינה או הסתרתה). ננסה לבחון מאפיינים אלו לאור דינים נוספים בהקטרת הקטורת.

צוברה או מפזרה

בברייתא המובאת בגמרא (מט:) נחלקו התנאים כיצד יש להקטיר את הקטורת ביום הכיפורים:

וצוברה, כדי שיהא עשנה שוהה לבוא. ויש אומרים: מפזרה, כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא.

הברייתא הסבירה את המשמעות הטכנית של כל אחת מן האפשרויות, אך לא את הסברה העומדת מאחוריהן. היינו, מדוע רוצה תנא קמא שיהא עשנה שוהה לבוא ומדוע סבורים היש אומרים שצריך דווקא שיהא עשנה ממהר לבוא. תשובה לשאלה זו אפשר למצוא בדברי המאירי (מז.):

ומפזרה על הגחלים שיהא עשנה ממהר ויתמלא הבית עשן ולא יזונו עיניו מבית קדשי הקדשים, וכשיתמלא הבית עשן יוצא לו על הדרך שיתבאר למטה. ובגמרא נחלקו לומר שלא היה מפזרה אלא צוברה כדי שיהא עשנה שוהה ולא ימות בעשן.

המאירי מסביר שהצורך במהירות נובע מהרצון שהכהן הגדול לא יזון עיניו מבית קדשי הקדשים. בעוד שמדבריו אפשר להבין שמדובר בדין שקשור לאיסור ליהנות מראיית קדש הקדשים, רבנו אליקים (מט: ד"ה כדי) כותב בפירוש שהטעם הוא "שלא יסתכל בשכינה ומסתכן". נראה בבירור שתפיסה זו רואה את עשן הקטורת כאמצעי לכיסוי ולהסתרה של השכינה, בדומה קצת לשיטת הצדוקים שמחייבים להקטיר עוד לפני הכניסה.

להלכה נפסק כמאן דאמר "צוברה", שעדיף דווקא שיהא עשנה שוהה לבוא (רמב"ם עבודת יום הכיפורים ד, א), ויש לדון מהי המוטיבציה העומדת בבסיס עמדה זו. המאירי מסביר שיש כאן צורך טכני בלבד, שהכהן הגדול לא ייחנק מן העשן. אולם תלמיד הרשב"א כתב בסדר העבודה שלו (אות י) שבבסיס דעה זו עומד הרצון שהעשן לא יכלה במהירות אלא יתמיד במהלך עבודות הכפרה.[42]

בהקשר זה יש לשים לב לפער שבין הקטורת של יום הכיפורים לקטורת שבכל יום. בעוד שביום הכיפורים נפסק כמאן דאמר "צוברה", הרי שבמשנה בתמיד (ו, ג) נאמר שבקטורת שבכל יום היה "מרדד ויוצא" והרמב"ם (תמידין ומוספין ג, ח) פסק שהיה מפזרה על פני האש כולה.[43] את הפער שבין הפסיקות אפשר להסביר לאור שתי הסברות של מאן דאמר "צוברה": לפי המאירי החשש שמא ייחנק קיים דווקא בחדר סגור וקטן כמו קדש הקדשים ולא בהיכל, ולפי תלמיד הרשב"א הצורך בשהייה ארוכה של ענן הקטורת קיים דווקא ביום הכיפורים.[44]

אמנם עדיין לא ברור מדוע יש עניין דווקא לפזר את הקטורת שבכל יום, שהרי השיקול "שלא יסתכל בשכינה" אינו קיים בקטורת זו. ייתכן שאפשר לבאר נקודה זו לאור החילוק שהצענו לעיל בין הקטורת שבכל יום לקטורת של יום הכיפורים: המוקד בקטורת שבכל יום הוא הקרבתה ושריפתה על גבי המזבח, וממילא יש עניין לשרוף אותה במהירות האפשרית,[45] וכן לדאוג שכל חלקיה ישרפו היטב.[46] זאת בניגוד לקטורת של יום הכיפורים שעניינה הוא עמוד עשן שצריך להתקיים זמן רב ככל האפשר ואין לנו כל עניין שיכלה.[47]

פנימה או החוצה

מחלוקת נוספת בעניין אופן ההקטרה מובאת בגמרא (נב:):

תני חדא: צוברה פנימה, שהיא חוצה לו. ותניא אידך: צוברה חוצה, שהיא פנימה לו. אמר אביי: תנאי היא. ואמר אביי: מסתברא כמאן דאמר פנימה שהיא חוצה לו, דתנן: מלמדין אותו: הזהר שלא תתחיל מפניך שמא תכוה.

לפי דעה אחת הכהן היה צובר את הקטורת "פנימה", היינו סמוך לארון, ולפי הדעה השנייה היה צובר את הקטורת סמוך לעצמו. הראשונים נחלקו בביאור המשמעות המעשית של המחלוקת. לדעת רש"י (ד"ה תני) מסכימות שתי השיטות שהיה צובר את הקטורת לאורך המחתה כולה, אלא שנחלקו בכיוון הצבירה, היינו האם מתחיל מבפנים או מבחוץ. לעומת זאת ברמב"ם (ד, א) מבואר שהיה צובר את הקטורת במקום אחד, והמחלוקת היא היכן היה מקום זה.[48]

הכרעתו של אביי במחלוקת, על פי המשנה בתמיד, נובעת משיקול טכני: "שמא תכוה" (וכך פסק גם הרמב"ם ד, א), אולם טעמיהם של התנאים עצמם לא נתפרשו בגמרא. תוס' הרא"ש (ד"ה חוצה) הסביר שהתנא הטוען שיש להתחיל מבחוץ סבור כך משום שאין מעבירין על המצוות, ולכן יש להקטיר במקום הקרוב ביותר. מדבריו לא ברור מהי הסברה לומר אחרת, ואפשר להבין שנחלקו בגדרי "אין מעבירין על המצוות" או שהדעה החולקת מבוססת על החשש הטכני "שמא יכוה".

יש גם מקום להבין ששתי העמדות הללו משקפות מחלוקת מהותית ביחס לאופייה של הקטורת ביום הכיפורים. כך דייקו חלק מן האחרונים (שושנים לדוד ה, א) מלשון הרמב"ם (ד, א) שכתב שצריך "שתהיה הקטורת קרוב לארון", וכך מפורש בדברי רבנו חננאל (נג.) שכתב שדווקא משום שמקטיר את הקטורת "כלפי המערב שהוא פנים הבית" אומרים לו שייזהר שלא ייכווה מן האש. מכאן שההקטרה כלפי פנים היא דין עצמאי שלא קשור לחשש מפני כוויה.

לענייננו, ייתכן כי הדעה שההקטרה נעשתה מן הכהן כלפי הארון רואה בה תנועה שקשורה אל הכהן, אולי כאמצעי להסתרה. לעומת זאת הסברה להתחיל מן הארון רואה בקטורת אמצעי לגילוי שכינה שאמור להתחיל מן הארון. באופן דומה הסביר רבי משה קורדובירו (זבחי שלמים תקוני כפרה ט) את הצורך להקטיר מצד הארון:

ולכן מתחיל להקטיר מצד הארון כי שם נמשך למטה השפע מצדו. שאם לא כן אלא שמתחיל ממטה למעלה מכנגד פניו ואחר כך לצד הארון יש לחוש שמא יכווה. כי אם ימשך האור ממטה למעלה יעלה דין ופגם ויעורר האש משורשו ויכווה חס ושלום, לכן צריך לעורר השפע והתיקון אליה מלמעלה ואחר כך היא תעורר בסוד העשן העולה ממטה למעלה אחר שכבר קדם אליה התיקון.

הרמ"ק רואה בהתחלה מן הארון ניסיון להמשיך את גילוי השכינה והשפע האלוקי ממקורו העליון כלפי מטה, בניגוד להתחלה מפניו שמבטאת תנועה מלמטה למעלה שיש בה סכנה "שמא יכוה". נראה שדבריו מהדהדים את ההבדל שבין אהרן שעשה את עבודת יום הכיפורים "כאשר צוה ה'" (ויקרא טז, לד), מתוך תנועה של ביטול כלפי הציווי מלמעלה, לנדב ואביהוא שהקטירו אש "אשר לא צוה אתם" (ויקרא י, א) וניסו לחתור למפגש עם השכינה "מלמטה למעלה".[49]

ה. דינים שונים בקטורת

חלקי הקטורת

על אף הניסיון להציג את הגילוי וההסתרה כשני צדדים של מחלוקת, ייתכן ששני ההיבטים מהווים שני כתובים הבאים כאחד. כאשר מתבוננים בקטורת ממבט קרוב יותר אפשר לראות שאין היא עשויה מקשה אחת, וייתכן שלמרכיביה השונים יש תפקידים שונים בעבודת היום.[50]

המקורות התנאיים והאמוראיים שדנים במחלוקת הפרושים והצדוקים (שהזכרנו לעיל) מקשים כיצד יפרשו הפרושים את הפסוקים המתנים את הכניסה לקדש הקדשים בענן הקטורת שיכסה את הכפורת. תשובתם של הפרושים לשאלה זו היא שפסוקים אלו באו ללמד על החיוב לתת בקטורת "מעלה עשן".[51] מלבד אחד עשר הסממנים המנויים בפרשת הקטורת יש להוסיף עשב שתפקידו הוא להעלות ולהגביר את עשן הקטורת. ואכן בברייתא דפיטום הקטורת (כריתות ו.) נאמר, לאחר פירוט שאר הסממנים, שהקטורת מכילה גם "מעלה עשן כלשהו".

יש לדון האם מעלה העשן מהווה למעשה אחד ממרכיבי הקטורת, בשר מבשרה, או שמא הוא גורם נפרד שנוסף על גביה. הברייתא הנ"ל מונה את מעלה העשן יחד עם שאר הסממנים, ונראה שהיא רואה בו חלק מגוף הקטורת. כך עולה גם מלשון ספר החינוך שכתב "שפטום הקטורת היה חמישה עשר סממנים" ובכללם מעלה העשן.[52] מאידך, בירושלמי (ג, ה) נאמר שמעלה העשן "מכשיר את הקטורת" ומשמע שאין הוא מהווה חלק ממנה (וכן מפורש בב"י או"ח קלג בשם האבודרהם). ביטוי קיצוני לגישה המפרידה את מעלה העשן מן הקטורת יש בעדותו של פילון (על המצוות א, עב, מובא באלבק על המשנה) שלפיה הפרושים הודו שאת מעלה העשן נתנו על המחתה לפני הכניסה לקדש הקדשים. אולם מדברי חז"ל ומפרשיהם עולה שגם את מעלה העשן הקטירו בקדש הקדשים.[53]

ייתכן ששאלה זו נתונה במחלוקת בין בעלי התוספות. הברייתא (נג.) למדה את דין מעלה עשן משני פסוקים: "כי בענן אראה" ו"וכסה ענן הקטורת". הגמרא (שם) הקשתה מדוע יש צורך בשני הפסוקים, ותשובת רב אשי הייתה שאחד למצוה ואחד לעכב. הראשונים הקשו על כך שאין צורך בפסוק מיוחד לעכב, שהרי בכל העבודות שלפני ולפנים נאמר "חוקה" וכל פרטיהן מעכבים! התוס' (שם ד"ה חד) כתבו שבאמת אין צורך בפסוק מיוחד כדי לעכב ביום הכיפורים, והוא נדרש רק כדי לעכב בקטורת של כל השנה. אך התוס' ישנים (שם ד"ה וחד) יישבו את הקושיה באופן אחר:

ואף על גב דכתיב עיכובא במה שנעשה בבגדי לבן בפנים לכולי עלמא, הכא לא שייך למימר הכי, שתיקון הקטורת אין חובה עליו לעשותו בו ביום אלא מאתמול.

התוס' ישנים סבורים שנתינת מעלה העשן איננה חלק מסדר העבודה של יום הכיפורים אלא חלק משלב הכנת הקטורת,[54] ולכן אי אפשר ללמוד מ"חוקה" לעכב בעבודה זו. לעומת זאת, מדברי התוס' לעיל שלא תירצו כך, נראה שנתינת מעלה העשן היא פרט מפרטי עבודת יום הכיפרים שעניינו העלאת עשן הקטורת,[55] ולא חלק מהכנת הקטורת עצמה.[56]

 

אם נלך בדרכם של הירושלמי והתוס', ובוודאי אם נקבל את עדותו של פילון, יש מקום להבין שסממני הקטורת ומעלה העשן מבטאים שני דינים שונים: בגוף הקטורת יש דין של הקרבת קרבן או יצירת גילוי שכינה, ואילו מעלה העשן נועד להסתיר אותה.

 

במבט קרוב יותר אפשר לראות שגם מעלה העשן עצמו מכיל שני מרכיבים. הסברו של אביי (נג.) לכפילות המקורות של מעלה העשן היה ש"כי בענן אראה" מלמד על "עיקר מעלה עשן" ואילו "וכסה ענן הקטורת" מלמד על "עלה מעלה עשן". מדברי רש"י (ד"ה והא) עולה שמדובר בשתי אפשרויות שונות, כאשר הפסוק מלמד שעדיף היה לתת "עיקר מעלה עדן, אך בדיעבד די בנתינת "עלה מעלה עשן". אך רבנו אליקים (שם) פירש שיש צורך לתת את שני הדברים, וכך עולה גם מפירוש רבנו חננאל (שם):

אין לי אלא עיקר מעלה עשן כלומר השרש שהוא חזק שהוא מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לשמי קורה...

עלה מעלה עשן שחוקה מנ"ל ת"ל וכסה ענן הקטורת וגו' כלומר כיון שהיא שחוקה נתערבה ונתכסת.

מדברי ר"ח עולה ש"עיקר מעלה עשן" היה יוצר עמוד עשן שמיתמר עד לשמי קורה, ואילו "עלה מעלה עשן" היה יוצר עשן מרובה שמכסה את הכפורת. הצורך בעמוד נלמד מן הפסוק "כי בענן אראה", שאפשר לראותו כתיאור של גילוי השכינה בעמוד ענן. ולעומת זאת הצורך בעשן מרובה שיכסה את הכפורת נלמד מן הפסוק "וכסה ענן הקטורת" שעניינו הסתרה וכיסוי.[57]

 

בהמשך הגמרא (נג.) הובאו דברי רב ששת שלמד משני הפסוקים את החובה לתת מעלה עשן גם בשאר ימות השנה, ולא רק ביום הכיפורים. אולם מדברי הרמב"ם (כלי המקדש ב, ח) עולה שלא פסק כמותו, וכתב שחיסור מעלה עשן פוסל את הקטורת רק ביום הכיפורים.[58] אם נשלב את שיטותיהם של הרמב"ם והר"ח אפשר יהיה להצביע על שלושה דינים שונים בקטורת: א. הקטרת הסממנים הנעשית בכל יום מדין קרבן; ב. גילוי שכינה על ידי עיקר מעלה עשן ביום הכיפורים; ג. הסתרת הכפורת על ידי עלה מעלה עשן ביום הכיפורים.[59]

תפקידי הקטורת בתורה

עיון בפסוקים המתייחסים למהותה של הקטורת ילמד שגם כאן עולה תמונה מורכבת המצביעה על צדדים שונים בקטורת יום הכיפורים.

בפרשת קרח מופיעה המילה "קטרת" שבע פעמים, והיא מהווה אחת ממילות המפתח והגורמים המרכזיים בסיפור מחלוקת קרח ועדתו. בחלק הראשון של הפרשה מופיעה הקטורת כאמצעי לבחון מיהו האדם שאותו בחר ה' (במדבר טז, ו-ז):

זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ.

קטורת זו מאופיינת בהבאה לפני ה', ובפסוקים אפשר לראות שהיא קשורה לגילוי שכינה (במדבר טז, יט):

וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעֵדָה.

מאפיינים אלו קיימים גם בקטורת של נדב ואביהוא (ויקרא י, א-ב):

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם.

מאפיין נוסף שמפורש אצל נדב ואביהוא הוא שהאש שבה השתמשו הייתה אש זרה. בקטורת שבפרשת קרח אין זה מפורש, אך גם לא נאמר אחרת.

מאידך, בהמשך הפרשה מופיעה קטורת מסוג אחר (במדבר יז, יא-יב):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף. וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם.

בניגוד לקטורת של הנשיאים ושל נדב ואביהוא, הקטורת של אהרן איננה נעשית "לפני ה'" אלא סמוך לעדה. כמו כן, האש נלקחת דווקא "מעל המזבח". גם האפקט המושג על ידי קטורת זו שונה בתכלית - אין היא מביאה לידי גילוי שכינה אלא לכפרה על העם ולעצירת הנגף. בטרמינולוגיה שבה השתמשנו לעיל, אפשר לראות בקטורת זו מוטיב של קרבן - הקטרה על אש המזבח לשם כפרה. כמו כן יש מקום לראות בה אפקט של חציצה והסתרה כפי שכתב החזקוני (במדבר יז, יא): "וכפר עליהם - עשן הקטורת חוצץ בפני המגיפה". כך עולה גם מן התיאור בהמשך הפרשה (פס' יג): "וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה".

 

אם נתבונן בקטורת של יום הכיפורים נראה שיש בה מזה ומזה. מחד, קטורת זו נעשית לפני ה' כקטורת ה"גילוי", ומאידך היא נעשית על אש המובאת מן המזבח בדומה לקטורת ה"הסתרה" וה"הקרבה". המוטיב של גילוי השכינה נוכח בעבודת יום הכיפורים, "כי בענן אראה על הכפורת", אך גם המוטיב של הכפרה, "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל". בגמרא (מד.) נאמר גם שפסוק זה מכוון ישירות לקטורת שמכפרת על כל ישראל כאחד, ומבואר בה שמרכיב הכפרה בקטורת נלמד מן הקטורת של אהרן בפרשת קרח. ממילא יש מקום להבין שהקטורת ביום הכיפורים מהווה שילוב של שני סוגים שונים של קטורת, הן מצד הלכותיה והן מצד מטרתה ותכליתה.

ה' אמר לשכון בערפל

מסתבר, שהתקבצותם של הגילוי וההסתרה שבקטורת לפונדק אחד איננה מקרית. לא לחינם מופיעה ההתגלות האלוקית בכל מקום באופן של ענן: "כבוד ה נראה בענן" (שמות טז, י), "בעמוד ענן ידבר אליהם" (תהילים צט, ז) ועוד רבים. למעשה, מפורש בכתוב שמראהו של הקב"ה קשור מהותית לענן (יחזקאל א, כח):

כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'.

מהי משמעות האמירה שמראהו של הקב"ה הוא כדמות הקשת בענן? הקשת היא המראה הנוצר ממפגש של אור בלתי נראה עם חומר ששובר אותו ובכך מאפשר לעין להבחין בגווניו השונים. גם האלוקות עצמה לא יכולה להיות מושגת לבן אנוש כפי שהיא, במהותה הטהורה, אלא על ידי הרישום שהיא טובעת בתוך הענן של העולם החומרי, כפי שכתב ר' נתן מנמירוב (לקוטי הלכות ערבית, ד):

כִּי אוֹר הָאֵין סוֹף נִרְשָׁם מִמֶּנּוּ רְשִׁימוּ קְדוֹשָׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, שֶׁשָּׁם דַּיְקָא נִצְטַיֵּר וְנִרְשַׁם אוֹר הָרְשִׁימוּ שֶׁל אוֹר הָאֵין סוֹף מֵחֲמַת הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ דַּיְקָא שֶׁהוּא בְּחִינַת צִמְצוּם. כִּי בִּלְעָדוֹ לֹא הָיָה יָכֹל הָאוֹר לְהִצְטַיֵּר כְּלָל.[60]

לפי תפיסה זו אין מקום לדון האם ענן הקטורת עניינו "הסתרה" או "גילוי", משום שאין משמעות לגילוי האלוקי בלי משהו שיסתיר אותו, וההסתרה עצמה היא שיוצרת את הגילוי.[61] מפגש ישיר עם הקב"ה הוא מושג חסר פשר, כי לא ייתכן מפגש אמתי בין מישורי קיום שונים. דווקא כאשר האדם מודע לכך ששיא המפגש שאליו אפשר להגיע הוא עם ההופעה האלוקית בעולם, הוא מסוגל להתעלות ולהגיע למפגש זה.[62]

מתוך הבנה זו יש מקום להסביר באופן אחר את דברי הגמרא (נב:) שמקום ההקטרה היה "כבין הבדים" ולא במקום הארון עצמו. במדרש (בראשית רבה ד) נאמר שהשכינה הייתה מתגלה למשה בין בדי הארון. כלומר, גם אם הנוכחות העצמית של השכינה קיימת (באופן סימבולי) במקום הארון עצמו, הרי שמקום ההתגלות שלה הוא דווקא בחלל שבין בדי הארון, שם היא מצמצמת את עצמה כדי שתוכל להיראות לעיני בשר ודם. ממילא ברור שהגילוי על ידי הענן, שמבטא את המפגש של השכינה עם העולם החומרי, צריך להיעשות בין הבדים.[63]



[1] בעשרות השנים האחרונות נכתבו מאמרים רבים הדנים בסוגיה זו, ובחלקו הראשון של מאמר זה נלך בעקבותיהם, תוך ניסיון ליישם את הגישות העקרוניות שהועלו בהם בסוגיות ההלכתיות הנוגעות להקטרת הקטורת. בחלק השני ננסה לסטות מעט מגישות אלו ולהציע כיוון חדש בהבנת תפקידה ומשמעותה של הקטורת ביום הכיפורים.

[2] בשאלה זו דנו בהרחבה בספר דברות אריאל על מסכת יומא (סי' לא) ובספר קדשי יהושע (ח"ב סי' קכו-קל). חלק מן המקורות שיובאו להלן מובאים גם בספרים אלו, והמבקש לבחון מקורות נוספים יעיין שם.

[3] אף שבפשטי המקראות לא ברור לגמרי מה עשו עם קרבן זה, ואפשר להבין שהקטורת עברה בשלימותה לאוצר המקדש יחד עם הכף שבתוכה הובאה.

[4] במדרש המובא בתוס' הרא"ש (נג. ד"ה אף, על פי תנחומא נשא כ) דרשו על כך את הפסוק "שתיתי ייני עם חלבי אריתי מורי עם דבשי" (שיר השירים ה, א).

[5] בתוס' ישנים (מז.) נאמר שגם הקטורת של נדב ואביהוא הייתה על המזבח החיצון, ולכן הוקטרה בתוך המחתה ולא על גבי המזבח עצמו.

[6] בגמרא מבואר שחיוב כרת על פיגול שייך דווקא ב"דבר שיש לו מתירין", דהיינו דבר שכעת אסור באכילה, אך לאחר פעולה נוספת (כגון זריקת הדם או קמיצת הקומץ) יתירו אותו באכילה. הקטורת היא "דבר שאין לו מתירין", ולכן המפגל בה אינו חייב כרת, וכן מפורש ברמב"ם (פסולי המוקדשין יח, ז-ח).

[7] עיין שם, שכתבו גם שאין צורך להקטיר שיעור 'כזית' מן הקטורת, משום ששיעור זה נאמר רק ביחס לאכילה.

[8] ועיין גם בדעת זקנים מבעלי התוספות (שמות כה, ו).

[9] לשאלת מעמד הקטורת כקרבן יש השלכות נספות רבות. כך למשל נחלקו התנאים (מנחות כ.-כא.) האם הקטורת טעונה מלח, ואפשר להסביר שנחלקו האם היא מוגדר כ"קרבן" וכלולה בציווי "על כל קרבנך תקריב מלח" (ועיין רמב"ם איסורי מזבח ה, יא-יג ובנושאי כליו).

השלכה אפשרית נוספת היא דין "ממשקה ישראל" שעניינו החובה להקריב רק דברים המותרים באכילה. לדעת הרמב"ם (כלי המקדש א, ג) אחד ממרכיבי הקטורת היה דם של חיה טמאה, והראב"ד (שם) השיג עליו בחריפות. נושאי הכלים דנו ביסודות אפשריים שונים של מחלוקת זו, אך אפשר שהיא תלויה בחקירתנו: לדעת הרמב"ם אין דין הקרבה בקטורת וממילא לא שייך דין "ממשקה ישראל", ואילו הראב"ד סבור אחרת. דין נוסף שמבטא את ההבדל בין הקטורת לשאר הקרבנות הוא היחס לשאריות הקטורת: הגמרא (מה:) מחלקת בין עיכולי עולה שצריך לשוב ולהקטירם ובין עיכולי הקטורת שאין בהם דין כזה, ואפשר לראות בכך ביטוי לעובדה שאין דין הקרבה בקטורת (עיין תוס' מעילה י: ד"ה הכל, ותוס' זבחים פו. ד"ה עיכולי).

[10] ככלל יש מקום לדון ביחס שבין הקטורת של כל השנה לקטורת של יום הכיפורים, ובאיזו מידה אפשר להשליך מסוג אחד על משנהו. יש מקום ללמוד על כך מדרשת הגמרא (מה.) על הביטוי "קטרת סמים דקה", שביום הכיפורים הקטורת צריכה להיות "דקה מן הדקה". נראה שהגמרא מבינה שכל דיני הקטורת שבכל יום נאמרו גם בקטורת של יום הכיפורים, ויש רובד נוסף ששייך רק ליום הכיפורים, "דקה מן הדקה". עיין בחידושי הגרי"ז (כריתות ו: ד"ה בגמ' ושלש) שכתב שדין "דקה מן הדקה" אינו דין של שיעור דקות הקטורת, אלא חובה של פעולת שחיקה שנייה. אמנם ברור שצריך שבפועל הקטורת של יוה"כ תהיה יותר דקה, וכן מפורש במחזור ויטרי (סי' עז) שהיא "דקה ביותר", ועיין בספר שמועת חיים (מה.) ובספר איזהו מקומן (מה.) שדנו בדברי הגרי"ז.

[11] החיזוק המרכזי לכיוון זה הוא העובדה שהגמרא (מח.) דנה במחשבת פיגול בקטורת של יום הכיפורים, וממילא יש מקום לסייג את דבריה לקטורת זו בלבד. אמנם בדברי הראשונים על אתר נראה שלא חילקו בין סוגי הקטורת (כגון בתוס' ד"ה מי שכתבו שהטעם לכך שיש פיגול בקטורת הוא לשון "הקטרה" שכתובה בה, ולשון זו נאמרה דווקא בקטורת שבכל יום).

רמז נוסף לכיוון זה אפשר למצוא בדברי הגמרא (מז.) שלמדה את השימוש בכף בקטורת של יום הכיפורים מן הקטורת של הנשיאים, ואפשר להבין שיש בכך ביטוי לדמיון מהותי בין הדינים.

[12] ומכך הוכיח החזון איש (זבחים כ, ג) שקטורת אינה קרבן, אף שלא חילק בין סוגים שונים של קטורת.

[13] ולפי זה צריך יהיה לומר שדין פיגול בקטורת של יום הכיפורים הוא גזירת הכתוב שנלמדה בגזירה שווה "מלא מלא" ממנחה (כדאיתא בגמ' מח.), ואין הוא משקף את הכלל שאומר שיש פיגול רק בדבר שיש בו אכילה. ייתכן שבכך נחלקו רש"י ותוס' בסוגייה שם, כאשר לרש"י (ד"ה מי) הדרשה נצרכת לעצם יישום דין פיגול בקטורת, ואילו לתוס' (ד"ה מי) עצם דין פיגול נלמד מסברה והדרשה מלמדת רק שיש מחשבה במעשה החפינה. ועיין תפארת יעקב (זבחים מב:) ומנחת אשר (ויקרא ל).

[14] עיין רגמ"ה (כריתות ז. ד"ה אשר) ובפירוש הגר"י פערלא על ספר המצוות לרס"ג (עשה ג-ד).

[15] השפת אמת (שם ד"ה בגמ' מ"ס) דן בקשיים העולים מתוך דברי רש"י, וכן הקרן אורה שם דן בשיטת הרמב"ם בעניין.

[16] ובלבד שבסופו של דבר יוקטר השיעור כולו על גבי המזבח.

[17] אמנם מצאנו שיעור לא מוגדר כעין זה גם בקומץ המנחה, ואכן במנחות מוטיב אכילת המזבח מהווה מרכיב שולי יחסית, כאשר מרכז הכובד הוא במעשה ההקרבה (עיין במאמרו של הרב ברוך וינטרוב, 'קרבן הבהמה העוף והמנחה', אסיף א, עמ' 287-301). על כל פנים את קומץ המנחה אפשר להקטיר לחצאין, בניגוד לקטורת של יום הכיפורים.

[18] כיוון זה עולה גם מדברי המקדש דוד (יג). בעקבות מחלוקת התנאים בעניין חיוב מליחה בקטורת (מנחות כא.), דן המקדש דוד האם יש דין מליחה גם בקטורת של יום הכיפורים, או שמא מכיוון שאין היא מקטרת על מזבח אין בה מליחה לכולי עלמא. המקדש דוד מהיעדר תיאור המליחה בסדר העבודה במשניות ביומא, שלא הייתה מליחה ביום הכיפורים (ולדעתו, אם הייתה מליחה, היא הייתה צריכה להיעשות בכהן גדול וצריך היה להזכיר זאת). אמנם מדברי הירושלמי (ד, ה) הוא מוכיח ההיפך, וכן נקטו המנחת חינוך (קיח, ד) והאבני נזר (או"ח כ) שיש מליחה גם בקטורת של יום הכיפורים.

אמנם לדעת המנחת חינוך די במלח סדומית שהיה בקטורת כדי לקיים דין מליחה, וממילא אין היא צריכה להיעשות ביום הכיפורים עצמו ולכן היא לא הוזכרה במסכת יומא (ועיין באבני נזר שם שפתר בעיה זו בדרך מורכבת יותר).

[19] שאלת מקום ההקטרה של נדב ואביהוא נתונה במחלוקת בין הראשונים, עיין ת"י (מז. ד"ה הכא) ובספר חונן דעה (עמ' שי-שיא).

[20] גם הגרי"ד בהררי קדם (ח"א סי' עא) כתב שהעובדה שמקטירים על המחתה מוכיחה שאין דין אכילת מזבח בקטורת של יום הכיפורים.

[21] ועיין בגמרא במנחות (צט.) בעניין מחתות הנשיאים: "בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח". השפת אמת (שם ד"ה שם בגמ' מעיקרא) הקשה מדוע נקראו המחתות "תשמישי מזבח" כאשר הן שימשו לגוף ההקטרה, ונשאר בצריך עיון. ובת"י (מז. ד"ה הכא) עולה שהנשיאים הקטירו במחתות על גבי המזבח החיצון, עיי"ש.

[22] כאן המקדש דוד והמנחת חינוך לשיטתם בהערה לעיל בעניין מליחת הקטורת: למנחת חינוך הקטורת ביום הכיפורים זהה לשל כל השנה הן לעניין הצורך במלח והן לעניין החשבת המחתה כמקום הקטרה, ואילו המקדש דוד חולק על שתי נקודות אלו.

[23] וכן כתב הרשב"ם (שם): "ציוהו ה' להקטיר קטורת בפנים תחילה להחשיך את הבית בענן הקטורת".

[24] גם טעמי המקרא מסייעים לדרשת חז"ל, וההפסקה בין "כי בענן" ל"אראה על הכפורת" מלמדת על כך שהענן מהווה תנאי להיראות ולא תיאור שלה. מפרשי רש"י עמדו על כך שדרשה זו מקבלת בפשטות את עמדת הצדוקים ביחס למקום ההקטרה, עיין להלן.

[25] אמנם הרמב"ן (שם) הבין שהפסוק מתייחס לתפקידו של הענן בפסוק יג, היינו שמותר לאהרן להיכנס לקדש הקדשים רק בליווי ענן הקטורת שמסתיר את הגילוי האלקי שעל הכפורת. וכך מפורש גם באבן עזרא (שם, בפירוש הראשון): "הטעם שלא יכנס כי אם בקטרת שיעשה ענן, ולא יראה הכבוד פן ימות".

[26] וכן כתב רבי יעקב סקילי (תורת המנחה דרשה כג): "ובענן הקטורת היה נקשר ענן הכבוד דומה בדומה".

[27] יש לציין לדבריו של רבי עובדיה ספורנו (שמות ל, א) העומדים בניגוד גמור לדברי חז"ל אלו:

ולא הוזכר זה המזבח עם שאר הכלים בפרשת תרומה, כי לא היתה הכונה בו להשכין האל יתברך בתוכנו, כמו שהיה הענין בשאר הכלים... גם לא היה ענינו להוריד מראה כבודו בבית, כענין מעשה הקרבנות... אבל היה ענין זה המזבח לכבד את האל יתברך אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב, ולשחר פניו במנחת קטרת.

[28] כפי שנראה מן המקורות הנ"ל, וכן מן המקורות שיובאו להלן, הקטורת לא נדרשת (רק) כגורם בעל משמעות עצמית, אלא קשורה גם לעבודות שאחריה. כך גם עולה ממיקומה בין שחיטת הפר להזאת דמו (וכן ממיקומה בדברי הרמב"ם בפרק ד הלכה א, יחד עם מכשירי העבודה, ולא עם העבודות שבהלכה ב). גם בקטורת שבכל יום מצאנו שיש משמעות לקטורת כמכשיר לעבודות אחרות, כפי שדרשו בגמרא (טו.) את הפסוק "בהיטיבו את הנרות יקטירנה" - "בעידן הטבה תהא מקטר קטורת". אף שרש"י (פסחים נט: ד"ה תהא) פירש שהכוונה היא שהקטורת כבר הוקטרה קודם לכן, נראה בפשטות שעשן הקטורת עוד צריך להיות נוכח בעת הטבת הנרות.

לאור זאת יש לדון מה הדין במקרה שבו העשן כלה לפני סוף העבודה, האם צריך להביא קטורת חדשה. ייתכן שאפשר להביא ראיה בשאלה זו מדברי האברבנאל (ויקרא טז) שכתב שבאופן עקרוני אפשר היה להוציא את המחתה כשבא להזות את דם הפר, ומשמע שאין היא צריכה להיות שם בשעת ההזאה של דם השעיר, וצ"ע.

[29] ההבדל בין התוספתא לבבלי (נג.) הוא שמקורם של הצדוקים בתוספתא הוא "וכסה הענן", ואילו בבבלי מקורם הוא "כי בענן אראה". הסבר המחלוקת שיובא להלן מתיישב בצורה חדה וברורה יותר עם דברי התוספתא, אף שאין עליו קושיה מדברי הבבלי.

[30] יש להעיר שבפשט הפסוקים נראה שנדב ואביהוא עשו כצדוקים, וכבר עמד על כך הרש"ר הירש (ויקרא טז, יג), ולכאורה גם אהרן (במדבר יז, יא-יג) עשה כך. עם זאת, לגבי אהרן הדבר צריך עיון, משום שקיים פער בין הציווי של משה לעשייה של אהרן, עיין שם. אמנם קשה להקביל מקרים אלו באופן מלא לקטורת של יום הכיפורים, משום האופי השונה של מקום ההקטרה ומקום גילוי השכינה.

[31] תפיסתם של הצדוקים שהשכינה כבר נוכחת בקדש הקדשים באה לידי ביטוי גם בסברה שאותה שמו הספרא (פרק ג, אות יא) והירושלמי (א, ה) בפיהם: "הצדוקין אומרים יתקן מבחוץ ויכניס - אם לפני מלך בשר ודם עושין כן, קל וחומר לפני המקום".

[32] בשום מקום אין הצדוקים מתמודדים עם טענה זו של הפרושים. ועיין בפירוש מים חיים שבספר הליקוטים שעל רמב"ם פרנקל (עבודת יום הכיפורים א, ז) שכתב שהצדוקים מודים שמותר גם להקטיר בפנים, ורק טוענים שאפשר להקטיר בחוץ. ולפי זה מוסבר מדוע הצדוקים לא היו עושים כדבריהם (יט:), כי רצו לצאת ידי חובה לכולי עלמא. ולכן גם נענש הצדוקי שעשה כדבריהם, משום שעשה דווקא נגד דברי חכמים, וכן משום כך מועילה השבועה שנשבע לעשות כדברי הפרושים (שאם לא כן, לשיטת הצדוקים לא אמורה לחול שבועה לבטל דבר מצווה).

[33] לחלופין, ייתכן שלדעת הפרושים תפקיד הקטורת הוא בעצם הקרבתה, וממילא היא צריכה להיעשות על רצפת קדש הקדשים ולא כשהיא מטלטלת בידיו של הכהן.

[34] בכיוון זה הלכו גם הרב יהודה ברנדס ('קטורת', בתוך: וביום צום כיפור יחתמון, עמ' 91-109) והרב רא"ם הכהן (העלם וגילוי, עמ' 167-188). אמנם הרב יואל בן נון ('היום השמיני ויום הכיפורים', מגדים ח, עמ' 9-34, הע' 52) ניתח את המחלוקת באופן הפוך. לדעתו דווקא הצדוקים רואים בענן הקטורת כלי לגילוי שכינה בניגוד לפרושים שרואים בו חציצה מפני השכינה ששורה מעצמה בקדש הקדשים.

עוד עיין במאמרם של ישראל קנוהל ושלמה נאה ('מילואים וכיפורים', תרביץ סב, חוברת א, עמ' 17-44), שם הראו שהפרושים מעצימים את עבודת הקטורת בכל מקום - מפרשים את הענן בתחילת הפרשה כענן הקטורת, מקשרים את "ובא אהרן" להוצאת הכף והמחתה, מפרשים את "וכל אדם... בבאו לכפר בקדש" כמתייחס ל"כפרת הקטרת", מפרשים במכילתא דמילואים את ביאת משה ואהרן לאהל מועד "ללמדו על מעשה הקטרת" ועוד.

[35] בעל הגבורת ארי (נב: ד"ה נתן) הקשה שהליכה זו היא הליכה מיותרת שנחשבת כ"ביאה ריקנית", שכן מלשון התורה עולה שקדש הקדשים כולו ראוי להקטרת הקטורת, שהרי הוא "מבית לפרוכת", וממילא אין צורך להקטיר דווקא בסמוך לארון. הגבורת ארי נשאר ב"צריך עיון" בעניין זה, אך לפי שתי הגישות שראינו לעיל אפשר להסביר דין זה על נקלה: לפי הגישה שרואה את הקטורת כאמצעי של כיסוי והסתרה, מפורש בתורה שהסתרה זו צריכה לחול על הכפורת: "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת". ממילא ברור שיש להסמיך את הקטורת ככל האפשר אל הכפורת. לפי הגישה הרואה את הקטורת כאמצעי לגילוי שכינה ניתן לומר שמן המילים "מלפני ה'" למדו חכמים שהקטורת צריכה להיעשות במקום הסמוך ביותר לשכינה, היינו לפני ארון העדות. כך מדויק מלשון הרמב"ם (א, ז), וכן מן הפסוק שנאמר בפרשת הקטורת (שמות ל, לו): "וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת", אשר לדעת הרמב"ן (שם) מתאר את ההקטרה ביום הכיפורים וקובע שתהיה "לפני העדות" (עיין בספר מזהב ומפז עמ' קסד).

[36] כך מפורש גם בתוספתא (ב, יד): "משניטל הארון עליה היו מקטירין", ועיין בספר חונן דעה (עמ' שמז-שמח) ובספר מעשי למלך (עבודת יום הכיפורים ד, א).

[37] וכן כתב בעל החסדי דוד על התוספתא (שם), ובספר מזהב ומפז (עמ' קצט) הוכיח כך גם מלשון המאירי (מז. ד"ה משניטל).

[38] חיזוק מסוים לעמדה זו אפשר למצוא בנבואת יחזקאל (י, ז) המקבילה לעבודת יום הכיפורים: "וַיִּשְׁלַח הַכְּרוּב אֶת יָדוֹ מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר בֵּינוֹת הַכְּרֻבִים". מדברי הנביא עולה שמקומה המקורי של האש צריך להיות בינות לכרובים, ורק מסיבות טכניות היא נמצאת ביום הכיפורים בין הבדים.

[39] יש להעיר שבאופן פשוט אי אפשר כלל לקיים את הקטרת הקטורת בבית שני, שהרי אין כפרת שאותה יכול העשן לכסות. ועיין בפרק על הזאות הדמים, שם התמודדנו עם שאלה זו ביחס להזאות שצריכות להיעשות "על פני הכפרת".

[40] כמו כן, מבחינה טכנית לא היה צורך בהסתרה, כמבואר בירושלמי (ה, ג): "משניטל הארון היה מגשש ונכנס מגשש ויוצא".

[41] עיין בספר בדי הארון (עמ' 471-472) שהאריך להראות שאופי גילוי השכינה בבית שני היה על ידי איתערותא דלתתא, בניגוד לגילוי השכינה בבית ראשון.

[42] ובהסבר השיטה שצריך לפזרה כתב שהעשן היה מספיק בכל מקרה לכל זמן העבודה.

[43] אמנם הברטנורא (תמיד ו, ג) פירש שגם בקטורת שבכל יום היה צוברה כדי שיהא עשנה שוהה לבוא "וזהו כבוד שיהא שוהה בעבודה". ובספר מזהב ומפז (עמ' קעה) הביא בשם ספר 'בן ידיד' שפירש גם את דברי הרמב"ם ברוח זו.

[44] וכן כתב השיח יצחק (מט: ד"ה וצוברה).

[45] וכן הביא בשיח יצחק (מט:) בשם הרא"ש: "היה מפזרן על גבי המזבח כדי להשליך הקטרת עליהן בשטח דק ולא עב כדי שיהא נשרף מהר ולמעט העשן".

[46] כך כתב גם תלמיד הרשב"א (שם).

[47] אם נבין שהעשן גם בזמן העבודות שבהיכל, אפשר יהיה להוכיח שתפקיד העשן איננו הסתרה של השכינה מעיני הכהן (לפחות לא במובן הפיזי), אלא יצירה של גילוי שכינה.

[48] מדברי המשנה בתמיד שאותה מביא אביי משמע להדיא כדעת רש"י, אך משנה זו עוסקת בקטורת שבכל יום שאותה היו מרדדים ולא צוברים, ועיין שפת אמת (נב: ד"ה דם בגמ' תנן). מאידך, לשיטת הרמב"ם שהיה צובר את הקטורת במקום אחד, לא ברור כיצד הועילה הצבירה סמוך לארון לכך שלא ייכווה, עיין בספר מזהב ומפז (עמ' קעב).

[49] וכך נאמר בגמרא (נג.): "רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש? ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח - אף על פי שהאש יורד מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט".

[50] החלוקה הבולטת ביותר היא בין גחלי האש לקטורת, כאשר אפשר לראות את אש הגחלים כביטוי לגילוי השכינה ואת קטורת הסמים כאמצעי להסתרתה, עיין בפרק על הגחלים ותפקידם.

[51] מה יאמרו על כך הצדוקים? לדעת המנחת ביכורים (על התוספתא א, ח) הצדוקים חולקים על עיקר הדין של מעלה עשן, אך לאור העובדה שהגמרא למדה את דין מעלה עשן משני פסוקים, אפשר להבין שהצדוקים מקבלים רק אחד מהם.

[52] אמנם רש"י בכריתות (ו. ד"ה שס"ח) כתב שהמניין של "שלוש מאות וששים ושמונה מנין" אינו כולל את מעלה העשן משום שאין הוא נחשב כאחד הסממנים. ועיין בערוך לנר (על רש"י שם) שכתב שמעלה העשן כן נחשב לאחד הסממנין ולא חישבו את הכמות שלו רק משום שהוא בכלשהו. וברמב"ם (כלי המקדש ב, ב) מפורש כדעת רש"י שהמלח ומעלה העשן וכיפת הירדן נוספו על גבי 368 המנים של הקטורת עצמה, וכן שדי בעשיית אחד עשר הסממנים לשם חולין כדי להתחייב כרת, ולא צריך גם להוסיף מעלה עשן (שם, ט).

[53] כפי שהאריכו להוכיח בשערי היכל (מערכה קכו).

[54] וקצת משמע מדבריהם שזהו דין בפעולה של עשיית הקטורת, ואם היה חייב לעשות זאת ביום הכיפורים היה מעכב, וצריך עיון.

[55] גם אם באופן טכני היו מערבים את מעלה העשן בקטורת מלכתחילה, מבחינה מהותית השימוש בו היה בשעת העלאת עשן הקטורת.

[56] הגרי"ד בהררי קדם (ח"א סי' פו) הבין בדעת הרמב"ם שבכל השנה מהווה מעלה העשן חלק מן הקטורת, ודווקא ביום הכיפורים הוא מהווה דין נפרד, עיי"ש.

[57] עמד על כך גם הרב יהודה ברנדס, 'קטורת', בתוך: וביום צום כיפור ייחתמון, עמ' 91-110.

[58] לא ברור אם לדעתו יש חיוב לכתחילה לתת מעלה עשן בקטורת שבכל יום (כפי שעולה בת"י ד"ה ותיפוק בשם ר' מנחם, וכ"כ הפמ"ג או"ח קלב בדעת הרמב"ם), או שמא גם לכתחילה אין חיוב כזה (כפי שעולה מדברי הב"י או"ח קלב והמל"מ על הרמב"ם שם). ועיין בהררי קדם (ח"א סי' פו) שהציע שלדעת הרמב"ם בכל השנה מהווה מעלה העשן חלק מן החפצא של סממני הקטורת ומשום כך לא היה צריך לכתוב בפירוש שאם חיסר אותו חייב מיתה.

[59] דברים אלו משתלבים עם שיטת הרמב"ם (שהובאה לעיל) שבכל השנה היו מפזרים את הקטורת על האש כדי שתישרף מהר, משום שלא היה צורך בעשן.

[60] ועיין מורה נבוכים (ג, ט): "התגלותו יתעלה בעב הענן (שמות יט, ט); וחֹשך ענן וערפל (דברים ד, יא), גם זה היה רק כדי שילמדו ממנו על העניין הזה. כי כל דבר המושׂג במראה הנבואה הוא רק משל לעניין כלשהו. והמעמד הגדול הזה, אף שהיה גדול מכל מראה נבואה, וחורג מכל השוואה, לא היה חסר-משמעות - כוונתי להתגלותו יתעלה בעב הענן (שמות יט, ט) - אלא (היה) כדי להסב לבנו לכך שאנו מנועים מלהשׂיגו יתעלה בשל החומר החשוך המקיף אותנו, ולא אותו יתעלה, כי הוא יתעלה אינו גוף".

[61] הרב רא"ם הכהן בספרו העלם וגילוי (עמ' 175-187) התייחס באריכות לרעיון זה של איחוד ממד הגילוי וממד ההעלם בקטורת של יום הכיפורים:

הענן, עשן הקטורת, איננו מסתיר את הקב"ה ואת חכמתו מעיני האדם אלא מלבישם בלבושים המאפשרים, מחד, לאדם להכיל את הגילוי האלקי ומאידך, לא מעלימים את התוכן המגולה... מלמד אותנו ענן הקטורת כי הקיום הגשמי, המסתיר את החכמה האלקית מעיני האדם, הוא גם הצינור שדרכו יוכל להתקשר אל חכמה זו מבלי להימחק... על כך אמר הרמ"ק: 'ההתגלות סיבת ההעלם וההעלם סיבת ההתגלות'.

[62] כפי שהאריך הרמב"ם בדבריו בסוגיית התארים (מורה נבוכים א, נב-נח), ועיין במאמרו של הראי"ה קוק 'דעת אלקים' בספר אדר היקר.

[63] עיין במדרש שיר השירים רבה (א, ג) שדרש את הפסוק "צרור המור דודי לי בין שדי ילין" על הקטורת "שהיתה מצומצמת בין בדי הארון". אמנם מפשט הפסוקים בפרשת אחרי מות נראה שגם הגילוי של השכינה וההיראות שלה היו "על הכפרת".