לחץ כאן לתצוגת הדפסה

תפקיד הקטורת ביום הכיפורים - חלק ב

ויכסהו הענן

מחבר: אברהם סתו

תוכן המאמר:
א. פתיחה
ב. נתמלא הבית עשן
ג. איש מחתתו
ד. קיטורא דמהימנותא
ה. ריח הקטורת
ו. סיכום


תפקיד הקטורת ביום הכיפורים - חלק ב

 

א. פתיחה

בחלק הקודם ראינו שלוש אפשרויות להבין את תפקיד הקטורת ביום הכיפורים: א. הקרבת סממנים; ב. כיסוי השכינה מעיני הכהן; ג. יצירת גילוי שכינה בקדש הקדשים. עמדנו על האפשרות שהקטורת מכילה היבטים שונים המשתלבים זה בזה, וכן עמדנו על הקשר המהותי שבין הגילוי והכיסוי במפגש עם השכינה.

בחלק זה ננסה להציע גישה חדשה להבנת תפקיד הקטורת, שיש בה מבט שונה לגמרי על משמעות הכיסוי בעמידת הכהן הגדול מול השכינה.

ב. נתמלא הבית עשן

כאשר אנו קוראים את המילים "וכסה ענן הקטורת את הכפורת", עולה לנגד עינינו תמונה שבה העשן עולה מן המחתה למעלה ומיד מכסה את הכפורת מעיני הכהן. אך נראה שהברייתא (נג.) הבינה זאת אחרת:

דתניא: נתן בה עיקר מעלה עשן, היה מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לשמי קורה. כיון שהגיע לשמי קורה - ממשמש ויורד בכותלים עד שנתמלא הבית עשן, שנאמר 'והבית ימלא עשן'.

מדברי הברייתא אפשר להבין שכיסוי הכפורת לא נעשה באופן ישיר, שהרי עמוד העשן לא היה בו כדי לכסות כפורת באורך של שתי אמות ומחצה, אלא על ידי העשן שירד בכתלים. וכך כתב המבי"ט בקרית ספר (עבודת יום הכיפורים ד):

וכיון דכתיב 'וכסה ענן הקטרת את הכפרת', משמע דנתמלא הבית כלו עשן, דאי לאו הכי אינו מכסה ענן הקטרת את הכפרת דעשן עולה למעלה.[1]

ממקורות אלו מצטיירת תמונה שאינה רק שונה באופן טכני, אלא גם מלמדת על סוג שונה לגמרי של כיסוי. בחלק הקודם הבנו שתפקיד הכיסוי היה ליצור מחיצה בין הכהן הגדול לבין הכפורת, אך העשן היורד וממשמש בכתלים אינו ניצב כלל בין הכהן לכפורת אלא עוטף את שניהם יחד. ואכן כך למדנו במעמד הר סיני, בפסוקים שאותם משווה הגמרא (ג:) לעבודת יום הכיפורים (שמות כד, טו-יח):

וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר. וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן. וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן.

תפקיד הענן לא היה לחצוץ בין משה רבנו לבין השכינה, אלא לחצוץ בין הקב"ה ומשה לבין שאר העם. זו הדרך שבה התגלתה השכינה למשה באהלו (שמות לג, ט):

 וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה.

וכך מתוארת גם ההתגלות בנקרת הצור (שמות לד, ה):

וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה'.

בכל המקומות הללו יוצר הענן מרחב אינטימי סגור שבו מתרחשת ההתגלות האלוקית, ואין הוא משמש כחציצה בין משה לקב"ה.

 

בפרשת קרח (במדבר יז) למדנו שהקטורת שהקטיר אהרן מנעה ממלאך המוות להמשיך ולהרוג את בני ישראל, ומכך אפשר ללמוד על כוחה של הקטורת לחצוץ ולהסתיר את האדם מפני כוחות שונים. אולם נראה שכך הדבר ביחס למלאך המוות, אך אין להסיק מכאן שתפקיד הקטורת הוא לחצוץ מפני השכינה. אדרבה, על ידי החציצה מפני המזיקים יכול האדם להתייחד עם הקב"ה, כפי שנאמר בזוהר (ויקהל ריט.):

האי מאן דדינא רדיף אבתריה אצטריך להאי קטרת ולאתבא קמי מאריה דהא סיועא איהו לאסתלקא דינין מניה ובהאי ודאי מסתלקין מיניה.

[תרגום: מי שדין רודף אחריו צריך לזו הקטורת ולשוב לפני אדונו, שזה סיוע הוא שיסתלקו דינים ממנו, ובזה וודאי מסתלקין ממנו.]

 וכן נאמר בזוהר (ויקהל ריט.) ביחס לקטורת של כל השנה:

האי מדבחא דקטרת דאיהו פנימאה אמאי אקרי מזבח? ...בגין דבטיל וכפית לכמה סטרין בישין ובגין דההוא סטרא בישא כפית לא יכיל לשלטאה ולא למהוי קטיגורא ועל דא אקרי מזבח. כד ההוא סטרא בישא הוה חמי עשנא דקטרת דסליק אתכפיא וערק ולא יכיל לקרבא כלל למשכנא.

[תרגום: אותו מזבח הקטורת שהוא פנימי, למה נקרא מזבח? ...משום שמבטל וכופת לכמה צדדים רעים, ומשום שאותו צד רע כפות אינו יכול לשלוט ולא להיות קטיגור, ועל כן נקרא מזבח. כשאותו צד רע היה רואה את עשן הקטורת שעולה, נכפה ובורח ולא יכול להתקרב כלל למשכן.]

לפי דברי הזוהר, תפקידו של מזבח הקטורת הוא לחצוץ בין ה"סטרא אחרא" לבין המשכן. ואכן, אפשר להבחין בכך שמזבח הזהב ניצב בחלק החיצוני יחסית של ההיכל, ולא בסמוך לקדש הקדשים כפי שניתן היה לצפות. לפי דברינו, טעם הדבר הוא שהמזבח מהווה מעין "שומר סף" שאינו מאפשר לחיצונים להיכנס פנימה. קל להבין שזהו גם תפקיד הקטורת ביום הכיפורים, שבו ההתייחדות הגמורה של הכהן הגדול מהווה נדבך מרכזי בעבודה. כן מובא בפסוק (ויקרא טז, יז): "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ", וכבר דרשו חז"ל (ירושלמי ה, ב): "אפילו אותן שכתוב בהן 'ודמות פניהם פני אדם'".[2]

 

מתוך דברים אלו יש להסביר תמיהה שתמהו האחרונים על הרמב"ם. במשנה (נב:) נאמר:

צבר את הקטרת על גבי גחלים, ונתמלא כל הבית כולו עשן. יצא ובא לו בדרך בית כניסתו, ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון.

מדברי המשנה אפשר להבין שאין קשר בין התמלאות הבית בעשן ליציאתו של הכהן מקדש הקדשים.[3] ייתכן שהתיאור "יצא ובא לו" מתאר פעולה שקודמת להתמלאות הבית בעשן, וגם אם היא מאוחרת אפשר להבין שזהו מקרה בלבד שנובע מכך שהתמלאות הבית אורכת שניות ספורות. אמנם ברמב"ם (ד, א) מפורש אחרת:

וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן ויצא.

מדברי הרמב"ם עולה שיש דין מיוחד של המתנה בקדש הקדשים עד שיתמלא הבית עשן, והאחרונים שאלו מהו הטעם לכך.[4] יש מקום להציע סברות צדדיות לשהייה זו, כגון דברי בעל ה'עבודה תמה' שכתב שהשהייה נועדה להוציא מלבם של הצדוקים שחששו מההימצאות בקדש הקדשים. גם מדברי המאירי (חיבור התשובה ב, יג) עולה שטעם ההמתנה הוא ש"יתברר לו שהוצת האש בקטורת".

אמנם בבית בריסק נקטו שמדובר בחובה מהותית מדאורייתא. הגרי"ז (באגרות בסוף חידושיו על הרמב"ם, עמ' עז) טען שמדובר בדין כללי שמחייב את הכהן להישאר במקום העבודה עד סיומה, ועבודת הקטורת ביום הכיפורים כוללת גם את מילוי הבית בעשן. לעומתו הגרי"ד בשיעוריו (מד.; נב:) כתב שיש דין עצמאי של שהיית הכהן הגדול בקדש הקדשים. כדבריו עולה גם מדברי הקרית ספר (שם) שכתב שחובת ההמתנה נלמדה מכך שכתוב "וכסה ענן הקטורת" ורק אחר כך "ולקח מדם הפר".[5]

אם תפקיד הכיסוי הוא הסתרה של השכינה, קשה להבין את החובה הייחודית לשהות בקדש הקדשים עד שתתכסה הכפורת. מאידך, גם אם מטרת ההקטרה הייתה רק הופעה של השכינה בקדש הקדשים, לא היה צורך בשהייה של הכהן. לכן נראה שחובת השהייה מלמדת על כך שמילוי הבית בעשן מהווה גילוי שכינה, אולם גילוי שכינה מלא חייב לכלול עמו כיסוי מן החוץ, מפני שרק חציצה כזו מאפשרת מפגש עמוק בין הכהן לשכינה.

ג. איש מחתתו

תפיסה זו מאפשרת התבוננות מחודשת בתופעה שמייחדת את הקטרת הקטורת בתנ"ך. אחד הקשיים בהבנת מעשה נדב ואביהוא הוא שעוד לפני מעשה ההקטרה שלהם נאמר (ויקרא ט, כג):

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם, וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם.

מכיוון שכבוד ה' כבר נראה והתגלה לכל העם, קשה להבין מה ביקשו נדב ואביהוא לעשות בעזרת הקטורת שבידיהם. ואכן, מפרשי הפשט ובראשם הרשב"ם (שם) כתבו שיש להבין את הכתובים שלא כסדרם, ולפרש ש"וירא כבוד ה'" מתייחס ליציאת האש שאחרי המעשה של נדב ואביהוא.

אם ננסה להבין את הכתובים כפשטם, יש להקדים ולהצביע על תופעה מעניינת: נדב ואביהוא לא הקטירו קטורת אחת משותפת אלא שתים נפרדות (ויקרא י, א):

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת.

חלק גדול מן הפרשנויות למעשי נדב ואביהוא מסבירות את הצורך בקטורת כאמצעי ליצירת גילוי שכינה במשכן (ספרא שמיני א) או כקיום מצוות הקטורת שבכל יום (ספורנו ויקרא י, א). אך הסברים אלו מצדיקים הקטרה משותפת של קטורת אחת ולא הקטרה של שתי מחתות נפרדות! אין זו תופעה חריגה, אלא מוטיב שחוזר על עצמו גם בפרשת קרח, בהקטרת הקטורת על ידי מאתיים וחמישים נשיאי העדה (במדבר טז, יח):

וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת.

ולהבדיל בין הטהור ובין הטמא, גם יחזקאל בחזונו רואה קטורת שמוקטרת לעבודה זרה במחתות אישיות (יחזקאל ח, יא):

וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן עֹמֵד בְּתוֹכָם עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם, וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ, וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת עֹלֶה.

מהי משמעותה של תופעה זו? מדוע לא די בקטורת ציבורית אחת? לאור דברינו לעיל קל להבין זאת. אם תפקידה של הקטורת הוא ליצור התייחדות של האדם עם הקב"ה, ברור שכל אדם צריך להקטיר קטורת אישית משלו בכדי להגיע למפגש אישי ואינטימי עם הקב"ה. ממילא גם מובן מדוע הקטירו בני אהרן את הקטורת למרות שכבר היה גילוי שכינה לכל העם, שהרי מטרתם הייתה להגיע להתייחדות אישית עם הקב"ה. משום כך גם נבחרה הקטורת להבדיל בין אהרן ובין מאתים וחמישים נשיאי העדה - שהרי דווקא היא מבודדת את הקשר שבין כל אחד מהם בפני עצמו לבין הקב"ה.[6]

ייתכן שיש בכך הסבר גם לדברי המשנה (כו.) שמעולם לא הניחו לכהן אחד להקטיר פעמים את הקטורת שעל מזבח הזהב, "מפני שמעשרת". הגמרא (שם) דנה מדוע דווקא הקטורת מעשרת ולא התמיד, שהרי בשניהם נאמר "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה". ולפי דברינו יש לומר שדווקא בקטורת יש מימד של קרבת אלוקים אישית (שמביאה לעשירות),[7] שאיננו קיים בשאר העבודות הציבוריות.[8]

ד. קיטורא דמהימנותא

מן המקורות שראינו עלתה תמונה שלפיה הקטורת יוצרת התייחדות אישית ואינטימית של המקטיר עם הקב"ה. אך מטרתה של עבודת יום הכיפורים איננה התייחדותו האישית של הכהן הגדול עם הקב"ה, אלא ההתייחדות של כנסת ישראל והקב"ה שנוצרת על ידו.

ואכן, עם היותה של הקטורת מעשה אישי, אומרת הגמרא (מד.) שדווקא הקטורת היא "כפרה ששוה לו ולביתו ולאחיו הכהנים ולכל קהל ישראל". בנוסף, הגמרא (שם) מסבירה שהקטורת מכפרת על לשון הרע, ונראה שמשמעות הדבר היא שלשון הרע יוצר פירוד ומחלוקת, כדברי הירושלמי (פאה א, א) על צבאותיו של דוד שהיו נופלים במלחמה מפני שהיו להם "דילטורין". הקטורת לעומתה, תפקידה לקשר ולחבר את ישראל זה לזה ומתוך כך לאביהם שבשמים.[9]

משום כך צריך הכהן להיות נתון בתודעה כפולה: מחד התייחדות אינטימית עם הקב"ה, ומאידך ייצוג של עם ישראל כולו.[10] וכך מסביר הזוהר (שמיני לז:) את חטאם של נדב ואביהוא:

'וירא כבוד ה' אל כל העם', מיד 'ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וגו''. תנן בההוא יומא חדוותא דכנסת ישראל הוות לאתקטרא בקיטורא דמהימנותא בכלהו קשרין קדישין דהא קטרת קשיר כלא כחדא ובגין כך אקרי קטרת, ואינון אתו וקשירו כל אינון אחרנין כחדא ושרו לה לבר דלא קשרו לה בהדייהו וקשירו מלה אחרא...

אמר לו ר' פנחס: לא תימא דאינון שארו לה לבר, אלא כנסת ישראל לא אתקשרא על ידייהו דהא בכל אתר דלא אשתכח דכר ונוקבא כנסת ישראל לא שריא בינייהו כלל, בגין כך אזהר לכהני דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש דישתכח דכר ונוקבא ועל דא לא ייעול כהנא לקדשא עד דיתנסיב, בגין דישתתף בקשורא דכנסת ישראל.

[תרגום: 'וירא כבוד ה' אל כל העם', מיד 'ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וגו''. שנינו: באותו היום חדוותה של כנסת ישראל הייתה להתקשר בקשר האמונה בכל הקשרים הקדושים. שהרי קטורת קשורה כולה כאחד ומשום כך נקראת 'קטרת'. והם באו וקשרו כל אותם אחרים כאחד והשאירו אותה בחוץ, שלא קשרו אותה איתם וקשרו דבר אחר...

אמר לו רבי פנחס: אל תאמר שהם השאירו אותה בחוץ, אלא כנסת ישראל לא נקשרה על ידיהם, כי בכל מקום שלא נמצאים זכר ונקבה כנסת ישראל לא שורה ביניהם כלל. משום כך הזהיר את הכהנים, שכתוב 'בזאת יבא אהרן אל הקדש' שיימצא זכר ונקבה. ועל כן לא יבוא הכהן אל הקדש עד שיינשא, בשביל שישתתף בקשר של כנסת ישראל.]

הזוהר דורש את המילה "קטורת" מלשון "קיטרא" - קשר, ורואה בה את הגורם הקושר ומאחד גורמים שונים זה עם זה ועם הקב"ה.[11] חטאם של נדב ואביהוא היה שלא היו נשואים, ומשום כך קשרו רק את עצמם עם הקב"ה, והשאירו את כנסת ישראל בחוץ.[12] על פי הזוהר, הסכנה הגדולה ביותר האורבת לכהן הגדול היא שישאיר את החיבור בינו לבין הקב"ה במישור האישי, ולא ישתמש בו כצינור לקשר שבין הקב"ה ועם ישראל. וכבר דרשו חז"ל (ויקרא רבה אחרי מות כא, ו) על הפסוק "בזאת יבא אהרן" שהיכולת של הכהן להיכנס לקדש הקדשים היא רק בזכות כנסת ישראל שעליה נאמר "זאת קומתך דמתה לתמר".

 

לאור דברינו אפשר להבין באופן שונה מעט את האמירה ש"קטורת מכפרת". כפרת הקטורת איננה כשאר הכפרות, אלא מהווה רובד אחר, עליון יותר, של כפרה, כמבואר בדברי הזוהר (ויקרא יא.):

ועילא מכלהו קטרת דאיהו שלים מכלא ולא אתיא לא על חטא ולא על אשם ולא על עון אלא על שמחה, כמה דאת אמר 'שמן וקטרת ישמח לב'... תא חזי שלמים בכלא הוא שלמא, וקטטא וקטרוגא לא אתער בעלמא אבל קטרת קשיר קשירו דמהימנותא.[13]

[תרגום: וגבוהה מכולם קטורת, שהיא שלימה מכולם, ולא באה לא על חטא ולא על אשם ולא על עון אלא על שמחה. כמו שאתה אומר 'שמן וקטרת ישמח לב'... בוא וראה, שלמים בהכל הוא שלום, ומריבה וקטרוג לא מתעוררים בעולם, אבל הקטורת קושרת את קשר האמונה.]

תפקיד הקטורת איננו לכפר על חטא מסוים אלא לשנות את האווירה, ליצור חיבור של אמונה ושל שמחה, שרק מתוכו אפשר לבוא אחר כך ולכפר על החטאים הפרטיים. כך נאמר במדרש (תנחומא תצוה טו):

וכסה ענן הקטרת מהו וכסה לשון מחילה הוא כענין שנאמר 'כסית כל חטאתם סלה', וכשהיה ענן הקטרת מתמר ועולה ופונה למעלה ונעשה כאשכול היה יודע שנתכפרו עונות ישראל שנאמר 'אשכול הכופר דודי לי'.

המדרש מלמד על אופי הכפרה שמסוגלת לכפר על כל החטאים בבת אחת. המחילה של הקטורת איננה מחילה של חיטוי וניקוי חודר, אלא מחילה של כיסוי, "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב). היא יוצרת מצב של טשטוש מסוים, שבלעדיו אי אפשר להתחיל את תהליך הכפרה.

ה. ריח הקטורת

בכדי להבין טוב יותר את משמעות עבודת הקטורת ביום הכיפורים, נפנה לממד משמעותי נוסף שקיים בקטורת - הריח. רוב העוסקים בתפקיד הקטורת ביום הכיפורים התעלמו ממרכיב זה, אך אנו ננסה לעמוד עליו ולהבין את משמעותו על פי דרכנו.

בסוף פרשיית מעשה הקטורת נאמר (שמות ל, לח):

אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו.

פסוק זה מלמד על כך שהקטורת במהותה איננה (רק) קרבן של סממנים או כלי ליצירת עמוד עשן, אלא בראש ובראשונה אמצעי ליצירת ריח טוב. גם בגמרא (לט:) מבואר שהריח מהווה מרכיב מרכזי בקטורת:

עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת, כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת.

אם ביחס לתיאורים אלו אפשר עוד לומר שהריח הוא תוצר לוואי שאיננו מלמד על מטרת הקטורת, הרי שבגמרא בכריתות (ו:) נאמר שהיו טורחים במתכוון לשמר את ריח הקטורת:

תנו רבנן: היו מחזירין אותה למכתשת פעמַיִם בשנה, בימות החמה פזורה, שלא תתעפש, בימות הגשמים צבורה, כדי שלא תפוג ריחה.

מקור מפורש יותר על מרכזיותו של הריח בקטורת נמצא בברייתא המתארת את מאפייניהם של סממני הקטורת (כריתות ו:) וקובעת כי הם "דבר שקיטר ועולה וריחו נודף".

גם אצל רבותינו הראשונים אפשר למצוא התייחסויות רבות לריח כתכליתה של הקטורת. כך למשל כתבו בעלי התוספות בפירוש דעת זקנים על התורה (שמות כה, ו):

שכן דרך המלכים שמבשמים להם את הבית קודם שיכנסו לתוכו.

וכך כתב גם בעל ספר החינוך (קג) בשרשי המצוה:

כי ענין הריח הטוב הוא דבר שנפש אדם נהנית בו ומתאוה אליו ומושך הלב הרבה, וריח הקטורת היה הטוב שאפשר ליעשות על ידי אדם.[14]

 

מכל המקורות הנזכרים לעיל עולה כיוון חד וברור, המדגיש את חשיבותו של ריח הקטורת, אלא שאין הוא מעוגן עדיין בעולם ההלכה. הסוגיה ההלכתית שבה אפשר לבחון את מטרת הקטורת היא סוגיית המעילה.

כלל נקוט בידינו "אין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלין בו". היינו, חפץ של הקדש, לאחר שנעשתה בו המצוה האמורה בו (כגון: נכסים שנוסכו על גבי המזבח), פקעה קדושתו ממנו, ואין בו איסור מעילה. כדי לדעת מתי פוקע איסור מעילה מן הקטורת, יש להגדיר את מהות ה"מצווה" בקטורת. הגמרא בפסחים (כו.) דנה בשאלה זו סביב העיסוק העקרונית באפשרות למעול ב"קול מראה וריח":

אמר רב פפא: קול ומראה - אין בהן משום מעילה, לפי שאין בהן ממש. וריח, לאחר שתעלה תמרותו - אין בו משום מעילה, הואיל ונעשית מצותו.

בגמרא מבואר שמצוותה של הקטורת מסתיימת כאשר "עולה תמרתה", היינו שעולה ממנה עמוד העשן (רש"י ד"ה תמרתו).[15] מסוגיה זו משמע שמצוות הקטורת מסתיימת כאשר עולה עמוד העשן, ואילו הריח שנותר אחר כך איננו חלק מן המצווה. לכאורה מוכח מכאן שהעשן הוא מטרתה של הקטורת ולא הריח!

אך נראה שיש להבין את דברי הגמרא בפסחים לאור דברי הגמרא בברכות (מג.):

אמר רבי זירא אמר רבא בר ירמיה: מאימתי מברכין על הריח - משתעלה תמרתו. אמר ליה רבי זירא לרבא בר ירמיה: והא לא קא ארח! - אמר ליה: ולטעמיך המוציא לחם מן הארץ דמברך - והא לא אכל! אלא - דעתיה למיכל, הכא נמי דעתיה לארוחי.

הגמרא קובעת שברכת הריח יכולה להיאמר משעה שעולה תמרתו של ה'מוגמר', למרות שהאדם עדיין לא הריח את הבשמים בפועל. בטעם הדבר מסבירה הגמרא שברכת הריח דומה לברכת הלחם, שנאמרת כאשר הלחם קיים בעולם עוד בטרם טעם אותו האדם. וכך מסביר זאת המאירי (ד"ה ומוגמר):

ומאימתי מברכין על ריחו משיעלה תמרתו אף על פי שעדיין לא הריח שכל שהוא לפניו ואינו תלוי בדעת אחרים אין חוששין שמא יסתלק מלפניו.

כלומר, כאשר עולה תמרתו של המוגמר נחשב הריח כדבר שנמצא "לפניו" ואינו תלוי במעשה אחר, ומשום כך אפשר לברך עליו.

לאור דברים אלו יש לשוב לדברי הגמרא בפסחים ולהבין אותם באופן אחר: עליית תמרתה של הקטורת נחשבת כקיום מצוותה לא משום העשן עצמו, אלא משום שהוא נושא עמו את ריח הקטורת ומנכיח אותו.[16]

 

פן זה של הקטורת איננו מתיישב עם תפיסתה של הקטורת כמסך המבדיל בין הכהן והשכינה, וקשה גם לראות את הקשר שבינו לבין גילוי השכינה בעמוד ענן.

אמנם לפי דברינו, שתפקידו של מסך הקטורת הוא ליצור מרחב אינטימי שבו שורה השכינה יחד עם הכהן הגדול, תפקידו של הריח מובן היטב. בברייתא (ברכות מג:) נאמר שאסור לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם, ובגמרא (שם) הסבירו שאיסור זה נובע מן החשד שמא הבישום נותר מקיום יחסי אישות (במקרה זה בין זכרים). רש"י על אתר (שם ד"ה שחשודים) מסביר שדרכם הייתה שהיו "מבשמים עצמם כדי שיתאוו להם". כלומר, יש כוח לבשמים לעורר את הרצון לקשר גם כאשר הוא לא קיים באופן טבעי. ואכן, ביחס לקטורת נאמר שבמצב האידיאלי "אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה", היינו שלא מדובר שריח טוב בעלמא אלא בריח בעל השפעה משכרת.[17]

באופן דומה מצאנו בגמרא (לח.) תיאור של התבשמות הכלה ביום חתונתה:

ועל דבר זה מזכירין אותן [=את בית אבטינס] לשבח: מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן, וכשנושאין אשה ממקום אחר מתנין עמה שלא תתבסם.

בית אבטינס, שהיו אחראים על מעשה הקטורת, הקפידו שלא תצא כלה מבושמת מבתיהם ("שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבסמין"). מכלל לאו אתה שומע הן: התבשמותה של הכלה לפני חופתה הייתה מנהג קבוע ומרכזי שצריך היה להתנות עליו במיוחד בכדי לבטלו. ואכן, כך מצאנו גם בתיאור חופתה של כנסת ישראל עם הקב"ה (שיר השירים ג, ו):

מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן, מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל.

לבשמים תפקיד מרכזי בעולם של חיי האישות בכלל, אך נדמה שמן המקורות הללו עולה שחשיבות יתירה נודעת להם במפגש הראשון של בני הזוג בליל כלולותיהם. כאשר קיים עדיין פער מסוים בין בני הזוג, יש לבשמים את הכוח לטשטש אותו ולגשר עליו. נראה שחלק מרכזי מן העבודה הרוחנית בימים הנוראים קשור לקפיצה הזו, שמהווה תנאי הכרחי לחתונה מחודשת. המדרש (פסיקתא דרב כהנא כג) מגדיר את עם ישראל כמי ש"יודעין לפתות את בוראם". בתהליך הפיתוי נמשכים אחר פן מסוים של המציאות תוך התעלמות מן השיקולים הרציונאליים הכלליים. פיתוי זה קשור במידה רבה לחוש הריח, כפי שדרשו חז"ל על הפסוק "וירח את ריח בגדיו" (בראשית כז, כז) - "וירח את ריח בוגדיו, כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות" (בראשית רבה סה). ריח הבשמים הוא אמנם גורם חיצוני, אך הוא מבקש לחשוף נקודה פנימית שלא באה לידי ביטוי במהלך הרגיל של החיים.[18] "שחורה אני בכל ימות השנה, ונאוה ביום הכיפורים" (ילקוט שמעוני תתקפב).[19]

ו. סיכום

בחלק הראשון של המאמר הראינו דרכים שונות להבין את תפקיד הקטורת בעבודת יום הכיפורים. דנו האם יש בה דין של הקרבה ואכילת מזבח, והאם תפקידה ביום הכיפורים נועד ליצור את גילוי השכינה או דווקא להסתיר אותו. בחלק האחרון של המאמר הצענו להבין שתפקיד הקטורת הוא ליצור התייחדות והבדלה מוחלטת של הכהן הגדול מן העולם החיצון, על הדמויות הגשמיות והרוחניות שבו, לשם יצירת קשר אינטימי ובלעדי עם הקב"ה.

פעולת ההתנתקות וההתייחדות, שהגיעה לשיאה בהקטרת הקטרת בקדש הקדשים, מהווה גם את אחת השאיפות של כל אדם בעבודת יום הכיפורים. התפילה האחרונה ביום הכיפורים נקראת "תפילת נעילה", ובירושלמי (ברכות ד, א) נחלקו האם הכוונה היא לנעילת שערי היכל או לנעילת שערי שמים. הדרך המקובלת להבין את נעילת השערים היא שלאחר שהשערים היו פתוחים לתפילותינו במשך היום כולו הם עומדים להיסגר, ואנחנו נשארים בחוץ. אך בדברי האר"י בשער הכוונות (יום הכיפורים ה) מבואר ההיפך:

והנה זהו ענין תפלת הנעילה דיום הכיפורים, אשר אמרו בגמרא שהוא עת נעילת שערי היכל. והענין יובן כמו שכתבתי לעיל כי חותם היסוד דרחל נעשה עתה בתפלת הנעילה, כי כן לשון הנעילה מורה על בחינת נעילת הדלתות הסוגרות פתח היסוד שלא יכנסו בו זרים, ואלו הם הדלתות של שערי ההיכל הנזכרות בגמרא.

האר"י מסביר שבשעת הנעילה ננעלים שערי ההיכל כשאנחנו בתוכו. זו השעה שבה אנו לוקחים את הקשר המחודש עם הקב"ה שיצרנו במהלך יום הכיפורים, ומבקשים לנעול אותו. להציב מנעול שימנע מגורמים זרים לחדור ולהפריע לקשר שבינינו לבין ריבונו של עולם.[20] וכך ניסח זו הרבי האחרון מליובאוויטש (מעיינותיך 38, עמ' 23):

התוכן הפנימי של תפילת נעילה הוא, שבתפילה זו בני ישראל ננעלים יחד עם הקדוש ברוך הוא. נועלים את כל השערים ולא מתירים לאף אחד להיכנס. גם הנבראים העליונים כמלאכים אינם מורשים להיכנס. רק ישראל ומלכא בלחודוהי.



[1] וכן מבואר בדברי הגרי"ז והגרי"ד המובאים להלן.

[2] לפי דברינו יש להבין את המילים "ולא ימות" לא כתוצאה של כיסוי הכפורת בענן הקטורת, אלא למרות כיסוי זה. זאת בדומה למשמעותן של מילים אלו בפסוק ב', היינו שמכיוון שהקב"ה נראה על הכפורת בעמוד ענן קיימת סכנת מוות לאהרן אם יבוא בכל עת, ורק כאשר הוא מביא פר בן בקר וכו' הוא יכול להתכסות בענן יחד עם הכפורת ולהישאר בחיים.

[3] וכך דייק בספר עבודת היום מלשון האבודרהם.

[4] קושי זה מתחדד לאור דברי השיח יצחק (מט:, בדעת מ"ד "מפזרה") שיש עניין שהכהן לא יתעכב יותר מן הנדרש בקדש הקדשים. לדעת שו"ת בנין ציון (החדשות סי' קסו) יש בכך אף איסור גמור של "שהייה ריקנית", אמנם המשנה למלך (ביאת מקדש ג, יט) והחשק שלמה (על המשניות, יומא פרק ה) כתבו שאין איסור כזה.

[5] וכן הביא בספר מזהב ומפז (עמ' קפח) בשם החשק שלמה.

[6] אולי בכך יש להסביר גם מדוע עוזיהו המלך בחר לבצע דווקא את עבודת הקטורת כאשר גבה לבו (דברי הימים ב כו, טז): "וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹהָיו, וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת".

[7] ועיין בדברי רבנו בחיי (ויקרא ט, כג): "ומה אמר דוד עליו השלום 'תכון תפלתי קטרת לפניך', הזכיר הקטרת יותר משאר הקרבנות לפי שהוא קרבן הנבחר והנרצה יותר, גם התפלה באותה שעה יותר מקובלת".

[8] נקודה נוספת שאפשר להסביר בכך היא החשש הכבד לחיי הכהן הגדול דווקא כשנכנס להקטיר קטורת, שבשלו אסור היה לו להאריך בתפילתו כדי שלא להבעית את ישראל (נג:). אפשר להבין שהחשש היה דווקא בכניסה זו משום עצם העובדה שמדובר בכניסה הראשונה של הכהן לקדש הקדשים. אך מדברי הזוהר (ויקרא ה:) עולה אחרת. הזוהר ממשיל את הכהן המקטיר את הקטורת לאדם שבא לחבר את המלך והגבירה, וחיבור זה לא יכול להיעשות על ידי אדם שאינו ראוי לכך. אפשר להבין מדברי הזוהר שדווקא הקטרת הקטורת היא פעולה שבה אישיותו של האדם נבחנת על ידי הקב"ה.

ועיין בזוהר בפרשת אחרי מות (נח:): "קטרת מעליא מכלא ובגין כך הוו מעלין ליה לגו בגו בלחישו והא אתמר, ובגין כך לא אתענשו כל בני נשא בשאר קרבנין ועלוון כמו בקטרת דכל פולחנא דקודשא בריך הוא הכי אתקטר ואתקשר יתיר מכלא וע"ד אקרי קטרת" [תרגום: קטורת מעולה מהכל ומשום כך מכניסים אותה פנימה בלחישה, והרי נאמר, ומשום כך נענשו כל בני אדם בשאר קרבנות ועולות כמו בקטורת, שכל עבודת הקב"ה כך נקשר יותר מכל ועל כן נקראת קטורת]. ובמדרש תנחומא (תצוה טו): "אם נעשה כאשכול ענן הקטרת והיה מתמר ועולה היה יודע שנתכפר לישראל ושנתקבלו מעשיו ואם לא כסה ענן הקטרת היה יודע שהוא מת שנא' וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות ולא ימות".

[9] עיין למשל בזוהר על שיר השירים (יג:): "ובההוא קטורת מתקשרי קשורין עילאין ושייפין נחתין לאמשכא לדרגא דלתתא לעילא וכדין איהי אמרת 'משכני אחריך נרוצה' בגין דקטורת איהי מקשר קשרין עילא ותתא" [תרגום: ובאותה קטורת נקשרים קשרים עליונים ויורדים להמשיך את המדרגה התחתונה למעלה, כמו שהיא אמרה 'משכני אחריך נרוצה' משום שהקטורת קושרת קשרים מעלה ומטה]. החיבור הפנימי בעם ישראל ככלי לכפרת עוונות מופיע בדברי חז"ל במקומות רבים, כגון בבראשית רבה (נח פרשה לה): "גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהן כיון ששלום ביניהם, שנאמר 'חבור עצבים אפרים הנח לו'". כך הסבירו הראשונים (מרדכי יומא תשכג) גם את מנהג בקשת המחילה בערב יום הכיפורים, ככלי ליצירת אחדות שהכרחית עבור הכפרה.

[10] עיין בפרק על דין "וכל אדם לא יהיה באהל מועד", שם הארכנו בעניין זה.

[11] חז"ל במדרשיהם קישרו לא פעם בין השורש העברי "קטר" שמשמעותו הקטרה והעלאת עשן (כריתות ו:), לשורש הארמי "קטר" שמשמעותו קשירה. אמנם מבחינה לשונית טהורה אין קשר בין שני השורשים, והשורש "קטר" בארמית מקביל לשורש העברי "קשר", כאשר חילוף האות ש' באות ט' נובע ממעתק הגאים (על פי מילון אבן שושן).

[12] האופי המנותק והמבודד של מעשיהם בא לידי ביטוי גם בדברי הספרא (אחרי מות א, א): "בני אהרן - לא נטלו עצה מאהרן; נדב ואביהוא - לא נטלו עצה ממשה; איש מחתתו - איש איש מעצמו עשו, לא נטלו עצה זה מזה". ועיין בשם משמואל (קרח תרע"ג): "ולפי האמור יובן מה שמשה רבנו ע"ה אמר לבחון בקטורת, והיינו כי קטורת אינה קריבה ביחיד אלא בציבור, ויש בה עשרה סממנים וחלבנה שהיא כנגד פושעי ישראל שבהתכללות הציבור הנרמז בעשרה סממנים נרצית גם החלבנה... אם כן יפה היא הבחינה בקטורת מי הוא הקדוש וראוי לחבר עליונים ותחתונים מי שיש בו מדת ההתכללות הציבורית, כמו מדתו של אהרן כנ"ל, הוא ראוי לקטורת. אבל קרח שהוא לכבוד עצמו דורש וכמו כן כל הפורשים מכלל ישראל לדרוש טובת עצמם לבד... אין להם ענין לקטורת".

[13] וכעין זה גם במדרש תנחומא (תצוה טו).

[14] עיין בצדקת הצדיק (רסד): "וסוד כל הקרבנות בכלל אינו אלא הריח... כי הנאת הריח דהשם יתברך שהוא גם כן בצלמנו היינו בכח המשפיע תרעא דחירו וכפרה על כל מיני רע. רק שההעלאה מצד אתערותא דלתתא אינו ריחני. והקטורת היא העלאת ריחני להעלות ריח והיינו אתערותא דלתתא מכח הנשמה שאומרים נשמה שנתת בי טהורה היא באמת מצידה. כי משכן הרע רק בלב ולא במוח רק המחשבות זרות המסבבים הם רק כענין ריח רע הנכנס למוח. וזה העלאת הקטורת כל מיני ריחות טובות בצירוף החלבנה שריחה רע גם כן לריח ניחוח להשם יתברך ועל ידי זה היא קישורא דכולא שמתקשרים כל מיני מחשבות זרות לקדושה".

[15] מסוגיה זו מוכח שתפקיד הקטורת איננו של קרבן רגיל, שהרי בקרבנות רגילים קיים דין מעילה עד שישרפו לגמרי וייצאו לבית הדשן (רמב"ם מעילה ב, ב). ואכן, דעת התוס' (נט: ד"ה והרי) היא שאין בקטורת מעילה גם לפני דישון המזבח הפנימי, אמנם הת"י (ס. ד"ה והרי) כתבו שיש מעילה בגוף הקטורת עד הדישון, ורק בריח הקטורת לא גזרו חז"ל מעילה לאחר שעלתה תמרתו. עיין בספר תורת הקדש (ח"א סי' נא). ועיין בחלק הראשון של הפרק, שם הרחבנו בעניין זה.

[16] ועיין בגרי"ז במכתביו בסוף החידושים על הרמב"ם (עמ' עז), שכתב שמצות הקטורת ביום הכיפורים נמשכת גם אחרי שעלתה תמרתו עד שימלא הבית עשן, ויש לעיין אם יהיה דין מעילה בשלב זה.

[17] ואכן המילה "לבסומי" שפירושה "להשתכר" מגיעה מאותו שורש של המילה "בושם" (קיומו של מוטיב ההתבסמות ביום הכיפורים עשוי להעניק מבט מחודש על ההשוואה שבין פורים ליום הכיפורים, עיין בני יששכר אדר, ד).

[18] ועיין בספר בני יששכר (מרחשון א): "אצל חטא אדם הראשון נאמרו שם כל החושים, ותרא האשה וכו' ויאכל וישמעו וכו', חוץ חוש הריח שלא נזכר שם במעשה ההוא, ממילא לא נשתמשו בו בפועל ההוא ולא נתפגם כל כך כאינך החושים, הגם שקיבל פגם מחמת שהוא מצורף בגוף עם שאר החושים, עם כל זה כיון שהחוש הזה בפני עצמו לא הפעיל בפועל ההוא הנה לא נתפגם כאינך, על כן גם היום הוא אינו גופני כאינך והוא דבר שהנשמה נהנה ממנו כמאמרם ז"ל. ומזה תתבונן גם כן סוד הבשמים במוצאי שבת, ובמקום אחר הארכנו בזה, על כן בעת תיקונו של אדם הראשון במשיח צדקנו במהרה בימינו, זה החוש יהיה למעלה לראש והריחו ביראת ה', ואז יתוקן העולם לגמרי מן זוהמת הנחש על ידי מלך המשיח".

[19] נראה שעל רקע הדברים הללו קל יותר להבין את האווירה שמורגשת בסיפור הידוע מן הגמרא בברכות (ז.):

תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! - אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו.

סיפור זה מכיל חלק גדול מן המוטיבים שאותם ראינו לעיל: הקטורת לא מונעת את הראיה, אלא דווקא מאפשרת אותה, "נכנסתי להקטיר - וראיתי"; אופי המפגש איננו מפגש רגיל של תפילה ובקשה אלא מפגש אינטימי ומיוחד; ותוכן המפגש מנסה לחתור תחת ה"מידות" הרציונאליות ולהגיע למקום פנימי יותר, לפנים משורת הדין.

מוטיב נוסף שנמצא בסיפור זה קיים גם בשני תיאורים דומים בתנ"ך. ישנן שתי גירסאות בדברי הברייתא (נג.) שלמדה את חובת מילוי הבית בעשן מפסוק. מדברי הראשונים על הדף עולה שמדובר בפסוק מתוך נבואת ישעיהו (ו, ד-ה): "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן. וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי". אולם הרי"ד בתוספותיו (נג. ד"ה שאמר) גרס שהמקור הוא מתוך נבואת יחזקאל (י, ג-ד): "וְהַכְּרֻבִים עֹמְדִים מִימִין לַבַּיִת בְּבֹאוֹ הָאִישׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. וַיָּרָם כְּבוֹד ה' מֵעַל הַכְּרוּב עַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת אֶת הֶעָנָן וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד ה'". שתי הנבואות הן נבואות הסתלקות, שבהן הקב"ה "רם ונשא" (היינו, מתרומם מן המקדש כלפי מושבו שבמרומים) ומתוך כך הבית מתמלא עשן (כפי שהסביר הרד"ק ביחזקאל שם). גם המפגש המתואר בגמרא בברכות מתאר את הקב"ה כשהוא "רם ונשא", ודי להיזכר בכך שרבי ישמעאל בן אלישע הוא אחד מעשרת הרוגי מלכות בכדי להבין את אופיו של המפגש (עיין ביערות דבש ב, טז, שכתב שרבי ישמעאל ביקש שהמקדש לא ייחרב והקב"ה "נענע לו בראשו" לשלילה).

אפשר ללמוד מכך שהעשן מבטא מפגש עם הקב"ה דווקא כשהוא מסתלק ומסתתר, אך אפשר גם לראות זאת אחרת, כדברי הגמרא (נד.) על כך שכשנכנסו נכרים בהיכל ראו את הכרובים כשהם מעורים זה בזה. והסבירו בעלי החסידות (בני יששכר תמוז-אב מאמר ג, אות א) שדווקא בשעת הפרידה וההסתלקות מתעוררת האהבה העוצמתית ביותר, ולכן פני הכרובים איש אל אחיו למרות שאין ישראל עושין רצונו של מקום. לכן, דווקא בשעת הסילוק והעזיבה מתמלא הבית בעשן הקטורת, שכן דווקא ברגע זה מתגלה נקודת הייחוד והאיחוד של כנסת ישראל והקב"ה.

[20] במונחים של תורת הסוד, תפקידו של הזעיר אנפין, המסומן באות ו', לסגור במהלך ימות החול את המרחב הפנימי של המלכות העליונה, המסומלת באות ב', ולהפוך אותה לאות ם' (מ"ם סתומה), עיין תקוני זוהר (תקונא תלתין, עג.).