לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סמכות בית הדין בקידוש החודש

מחבר: הרב מרדכי פוגלמאן

סיני, גיליון מ"ו, 1960

תוכן המאמר:
א. מחלוקת רבן גמליאל ור' יהושע
ב. אל תקרי אותם - אלא אתם
ג. דרשת אל תקרי אותם - אלא אתם והכלל: אם יש אם למסורת
ד. מזידין, אנוסין
ה. הדרשה מן תיבת "לכם"
ו. הדרשה מן תיבת "תקראו"
ז. אשר תקראו אותם, ולא - אשר תקראו להם
ח. "מי שצווה לשמור המועדות - הוא צווה לסמוך עליהם"


תקציר: המאמר עוסק בנושא קידוש החודש ע"י בית הדין עפ"י מקורותינו. כותב המאמר מביא לימודים שונים הנלמדים מהמקורות באמצעות דרשות, המשמשות אסמכתא ויסוד לקביעת ההלכה.

מילות מפתח: קידוש החודש; ראש חודש.

סמכות בית הדין בקידוש החודש

 א. מחלוקת רבן גמליאל ור' יהושע

שנינו בראש השנה כה, א, במשנה:

 

"... ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן רבן גמליאל. אמר ר' דוסא בן הרכינס עדי שקר הן, האיך מעידים על האישה שילדה, ולמחר כרסה בין שיניה. אמר לו ר' יהושע רואה אני את דבריך. שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר, אמר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן מליאל עשוי שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אתם, בין בזמנם, בין שלא בזמנם, אין לי מועדות אלא אלו...".

 

ב. אל תקרי אותם - אלא אתם

שם בברייתא:

"... דתניא הלך רבי עקיבא ומצאו לר' יהושע כשהוא מיצר, אמר לו מפני אתה מיצר, אמר לו, עקיבא, ראוי לו שיפול למטה שנים עשר חודש ואל יגזור עליו גזירה זו; אמר לו רבי תרשני לומר לפניך דבר אחד שלימדתני, אמר לו אמור, אמר לו הרי הוא אומר אתם, אתם, אתם, שלוש פעמים, אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין. בלשון הזה אמר לו, עקיבא, ניחמתני ניחמתני..."

 

בברייתא עצמה אינה מובאת הדרשה אל תיקרי אותם - אלא אתם. רק רש"י שם בפירושו בד"ה אותם אומר: "... שלושה זמנין כתיב אשר תקראו אותם בפרשת שור או כשב, וקרי ביה תקראו אתם..." וגם המאירי בפירושו מסביר כך: "... קרי ביה אתם אפילו קראו שוגג או מזיד..." וגם בספרא לאמור, בו ישנה הדרשה אתם אפילו שוגגין וכו' גם לענין עבור השנה, אין הלשון אל תקרי אותם - אלא אתם. אבל מלשון הברייתא אנו למדים שמסתמכים שם על הדרשה אל תקרי אותם - אלא אתם. מפני שבדף הקודם, ראש השנה כד, א, שנינו במשנה וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש. ועל זה שואלין שם בגמרא מנלן, אמר רב פפא אמר קרא אשר תקראו אותם, קרי ביה אתם. ובדף שלאחרי זה כה, א, לא הזכירו את הלשון אל תקרי אותם - אלא אתם בקשר לדרשה אתם אפילו שוגגין וכו', מפני שסמכו על הלשון קרי ביה אתם שנזכרה בדף כד, א על ידי רב פפא בקשר לילפותא שכל העם עונין מקודש מקודש. וכך דרכה של הגמרא בכמה מקומות שהדורש דרשת אל תקרי אינו משתמש בכל פעם בלשון אל תקרי כך - אלא כך, אלא הוא סומך על הלשון הזאת שנזכרה בקשר ללימוד מעין זה במקום אחר. יעוין ברכות ל, ב וירושלמי ברכות פ"ב, ה,א; עירובין יט, א וברכות נז, א וסנהדרין לז, א; מגילה כח, א ובבא קמא צג, א, ועוד.

 

לפי זה לומדים באמצעות דרשת אל תקרי אותם אלא קרי ביה אתם שני לימודים:

א. שאחרי שראש בית דין אומר מקודש, כל העם עונין אחריו מקודש מקודש.

ב. שאם בית הדין קבע את החודש אפילו כשהם שוגגין, מזידין או מוטעין - החודש מקודש.

 

אומנם בראש השנה כד, א ישנה רק הלשון קרי ביה" - אבל לשון קרי ביה שבתלמודים ומדרשות היא בעצם הסיום של לשון אל תקרי, כלומר אל תקרי כך, אלא קרי ביה כך. לפי זה גם שם כה, א, בדבריו של ר' עקיבא לר' יהושע, כאילו שנו אל תקרי אותם - אלא קרי ביה אתם.

 

להבנת דרשת אל תקרי אותם - אלא אתם שבה הסתמכו ר' יהושע ור' עקיבא בחיזוק סמכותו של בית הדין בקידוש החודש יש להביא כאן בקצרה את הדעות השונות על מהות דרשת אל תקרי שבתלמוד ומדרשות.

 

הרמב"ם במו"נ חלק ג פמ"ג אומר כי דרשת אל תקרי היא "מליצת השיר" והיא לא דרשה, אלא מגמתה היא להסמיך רעיון על פסוק, בכדי שלא ישכחוהו. הרדב"ז בשו"ת ח"ג, סימן אלף סח (תרמ"ג) אומר בשם "אחד מן הראשונים ולא ידעתי שמו":

 

"... שמשום כך נכתבה התורה בלא נקודות שהיא כוללת שבעים פנים, ובכל מילה ומילה תלויים תלי תלים של הלכות, ולפיכך אמרו אל תקרי כך אלא כך, כדי שיהיה נדרש גם ניקוד אחר, ושני הפירושים כלולים בתוך המקרא...".

 

כלומר אל תקרי רק כך - אלא גם כך. השל"ה, בתורה שבעל פה, אות א, אומר:

 

"... וקבלתי כל מקום שאמרו אל תקרי הוא משום שיש איזו קושיא המורית כן שלא לקרוא כך אלא כך וכו'. ועוד אני אומר כי לפעמים אומר אל תקרי אף כשאין לו קושיא בקריאה, והוא משום שאותו הדבר בעצמו הוא מקובל איש מפי איש, וכדי שלא ישכח מפיהם ומפי זרעם שמו כמו סימנא בפיהם והציב ציונים לדבר כדמות אסמכתא ואמרו אל תקרי וכו'...".

 

רוב דרשות אל תקרי הן בדברי אגדה ומוסר, ושם הן אסמכתא לרעיון. אבל ישנן דרשות אל תקרי המשמשות יסוד לקביעת ההלכה, ושם הן אינן אסמכתא, כי אם קרובות לדרשה גמורה.

 

על סמך דרשות אל תקרי: בברכות ל, ב אל תקרי בהדרת קודש אלא בחרדת קודש; בראש השנה יג, ב ועשת את התבואה לשלש השנים, אל תקרי לשלש אלא לשליש; בבא קמא י, ב: תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלים בנבלה, מנא הני מילי א"ר אמי דאמר קרא מכה נפש בהמה ישלמנה, אל תקרי ישלמנה, אלא ישלימנה (יעויין בהתורה והמצווה לפרשת אמור, סימן רמז) נקבעות הלכות פסוקות.

 

במקומות אלה באה דרשת אל תקרי כתשובה לשאלת מנא לן או מנא הני מילי. לפי דברי הר"ן ריש פ"ח דיומא בכל דרשה שבאה במשא ומתן של הגמרא כתשובה לשאלת מנא לן או מנא הני מילי, הדבר הוא מן התורה.

 

וגם בראש השנה כד, א באה דרשת קרי ביה אתם כתשובה לשאלת מנא לן. לפי זה הדבר הוא מן התורה. לפי דרכנו למדנו שגם דרשת אל תקרי אותם, אלא אתם בקידוש החודש ועיבור השנה אינה אסמכתא, אלא קרובה לדרשה גמורה. ולכן שם כה, א נקבעת ע"י הדרשה אל תקרי אותם - אלא אתם ההלכה הפסוקה שאין לערער אחרי מעשה בית דין בקידוש החודש, ואפילו הן שוגגין, מזידין ומוטעין וכו'.

 

ויש למצוא סיוע לזה בברייתא שם, שהבאנו לעיל, ממנה ובה. ר' יהושע היה מיצר וקשה היה לו מאוד לקבל את הכרעת רבן גמליאל ובית דינו בקידוש החודש ולחלל את יום הכיפורים שחל להיות בחשבונו. אבל כשר' עקיבא הזכיר לו לר' יהושע שהוא בעצמו לימד את תלמידיו את הדרשה אל תקרי אותם - אלא אתם, אתם אפילו שוגגין וכו' הוא שוכנע ומצפונו נשתקט וקיבל את הכרעת רבן גמליאל ובית דינו בקידוש החודש, ואמר לר' עקיבא: ניחמתני, ניחמתני.

 

ג. דרשת אל תקרי אותם - אלא אתם והכלל: אם יש אם למסורת

יש מחלוקת התנאים ואמוראים אם יש אם למקרא או יש אם למסורת (עיקר הסוגיא הוא בסנהדרין ד, א-ב). כשננתח יפה את דרשת אל תקרי, נראה כי היא מחזקת את הכלל: יש אם למסורת. כשדורשים ואומרים: אל תקרי כך - אלא כך, הרי כאילו אומרים: אין לנו ללכת רק אחרי הקריאה המקובלת של התיבה, ז. א. רק אחרי: "יש אם למקרא", כי אם גם אחרי קריאה אחרת המיוסדת על יסוד הכתיב של התיבה, ולומר גם: "יש אם למסורת"!

 

וזוהי, כנראה, דעתו של הרע"ב מברטנורה בפירושו לאבות פ"ג, מי"ג ד"ה ר' עקיבא אומר מסורת סייג לתורה:

 

"... המסורת שמסרו לנו חכמים בחסרות ויתרות שבתורה... שבכתב שעל ידיהם אנו מבינים כמה מצוות איך יעשו אותם, כמו בסכות בסכת בסכת, שנים חסרים ואחד מלא, שממנו אנו למדים להכשיר סוכה בג' דפנות, וכגון מועדי ה' אשר תקראו אותם שנכתב חסר בשלושה מקומות, ללמד אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעים...".

 

הרי שהר"ע מברטנורה משווה את הדרשה אל תקרי אותם - אלא אתם עם הכלל יש אם למסורת. כשאומרים ודורשים אל תקרי אותם - אלא אתם, אתם אפילו שוגגין וכו', כאילו אומרים: אין לנו ללכת בלבד אחרי הקריאה המקובלת שהיא: אותם - כי אם גם אחרי הקריאה לפי הכתיב החסר והיא: אתם! ובכן, יש גם אם למסורת!

 

צריך להעיר כי כמו שדורשים את המסורת של האותיות ז. א. את הכתיב החסר "אתם" ואומרים אל תקרי אותם - אלא אתם, כמו כן דורשים ומדגישים את הקריאה המקובלת: "אותם".

 

שנינו בספרא לאמור פ"י: קידשוהו קודם זמנו או לאחר עיבורו יום אחד, יכול יהא מקודש, ת"ל אותם אלה הם מועדי, ואין אלו מועדי... מעין זה בירושלמי שביעית פ"י, ה"א ר"ה פ"ג, ה"א וסנהדרין פ"א, ה"ב:

 

"... קידשוהו קודם זמנו או לאחר עיבורו יום אחד, יכול יהא מקודש, ת"ל אותם אותם אלה הם מועדי, אין אלה הם מועדי קודם זמנו כ"ט יום, לאחר עיבורו ל"ב יום..."

 

יעויין תוספות סוכה ו, ב וסנהדרין ד, א דבמקום שאין סתירה בין המקרא ובין המסורת, דורשים את שניהם.

 

ד. מזידין, אנוסין

הרמב"ם בהלכות קידוש החודש פ"ב, ה"י פוסק:

 

"... בית דין שקידשו את החודש בין שוגגין, בין מוטעין, בין אנוסין, הרי זה מקודש וחייבין הכל לתקן המועדות על היום שקידשו בו...".

 

וגם בספר המצוות, עשין קנג, הוא אומר:

 

"... שיאמרו הם שהם מועדות אפילו אנוסין, אפילו מוטעין, אפילו שוגגין, כמו שבאה הקבלה...".

 

בשני ספריו הגדולים הרמב"ם השמיט את הביטוי "מזידין" שבברייתא בראש השנה כה, א, ובמקומו הוא משתמש בביטוי "אנוסין". על השינוי הזה מעיר בהגהות מיימוניות להלכות קידוש החודש שם: "... ובמועד כתוב במקום מזידין אנוסים. ולשון הגמרא הוא אפילו מזידין, וכן כתב הסמ"ג עשין מו, ושמא טעות נפל בהעתקות...".

 

על זה יש להשיב. בספרא לאמור פ"ט, יג על הפסוק אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם, שנינו:

 

"לא הייתה השנה צריכה להתעבר ועברוה אנוסים או שוגגים או מוטעים, מנין שהיא מעוברת, ת"ל אשר תקראו אתם במועדם, אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מוטעים, אתם אפילו אנוסים, אם קראתם אתם, מועדי, ואם לאו, אינם מועדי...".

 

ושם פ"י, ג:

"קידשוהו אנוסים או שוגגין או מוטעין מנין שהוא מקודש, ת"ל אשר תקראו אתם..."

 

לפי זה ברור הוא כי המקור ללשון הרמב"ם: אפילו אנוסין בהלכות קידוש החודש שם ובספר המצוות, שם, הוא בספרא לאמור. ואין הכרח לומר, כדברי בעל ההגהות מיימוניות, כי "טעות נפל בהעתקות".

 

בתוספתא ראש השנה פ"ב, ה"א יש גירסא מורכבת מכל הלשונות. שם שנינו: קדשו את החודש בזמנו ונמצאו עדים זוממים, הרי זה מקודש. קדשוהו בלילה אינו מקודש, קדשוהו אנוסין, שוגגין, מזידין ומוטעין הרי זה מקודש. (בתורה שלמה לבא, כרך יג, עמ' טו מביא בשם הספר אשכול הכופר, עמוד קצג את הגירסא: אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מזידים, אתם אפילו רועי בקר...).

 

הגר"ד פארדו בפירושו "חסדי דוד" לתוספתא הנ"ל מסביר את גירסת התוספתא ובקשר לזה את דברי הרמב"ם בהלכות קידוש החודש שם, שהבאנום למעלה. ואלה הם דבריו:

 

"... בגמרא דף כה איתא דכתיב אתם שלוש פעמים, אתם אפילו מזידין, אפילו שוגגין ואפילו מוטעין. וזה ניחא. אבל הכא דקתני ארבע קשה, דהא בקרא ליתא אלא שלוש פעמים אתם. והנה הרמב"ם השמיט מזידין שבגמרא וכתב במקומו אנוסין. וכתבתי בחיבורי שושנים לדוד דדייק דבעל כרחינו מזידין דגמרא אין הכוונה מזידין לעבור. חלילה לומר כן על בית דין, וקשר רשעים הוא ואין בדבריהם ממש. ומפרש מזידין דיודעין שלא נראה, אלא שצריכין בשביל איזה צורך, כגון משום מתיא או משום ירקיא. ולכך נתחכם הרמב"ם וכתב אנוסין במקום מזידין, כלומר שהם אנוסין ומוכרחים לעשות כן. ולפי זה יש לפרש מה שכתב כאן אנוסין ברישא והדר מזידין, פירושו תרי גווני אנוסין, כגון שאנסום נכרים וכיוצא בהם בעל כרחם, וחד כגון צורך השעה אנסום, והיינו מזידין. ותרווייהו יליף מחד אתם דסוף סוף אנוסים הן וכו'. והרמב"ם כלל להני תרי מיני אונס בחדא...".

 

הסברו של ה"חסדי דוד" הוא נאה וחריף, אבל גם דחוק. דרכה של לשון המשנה והתוספתא, הברייתות ומדרשות ההלכה היא לפרש ולהרחיב את המונחים ולא לקצרם ולערפלם ולערבבם זה עם זה. קשה לקבל את הסברו של ה"חסדי דוד" כי מזידין" שבברייתא בראש השנה כה, א ו"אנוסין" שבתוספתא ראש השנה פ"ב, ה"א ובספרא לאמור פ"ט הם דבר אחד, ופירושם: כשבית הדין ראה צורך לעבר את החודש מחמת ירקיא או מחמת מתיא (ע' ראש השנה כ, א). לשיקולים והכרחים ונימוקים פנימיים מעין אלה אינו הולם השם "מזידין" ו"אנוסין". הביטויים: אנוס, אנוסין במשנה ותוספתא, במדרשות ההלכה, בגמרא וברמב"ם בענייני קידוש החודש ועיבור השנה פירושם: אונס וכח חיצוני, כמו אנסוהו נכרים (יבמות נג, נד), אונס השלטונות והמלכות. ע' סנהדרין יא, א ופירוש הראב"ד לספרא אמור פ"ט ג. התוספתא ראש השנה פ"ב, ה"א מביאה את שתי הגירסאות, את גירסת מזידין שבברייתא בראש השנה שם, ואת גירסת אנוסין שבספרא לאמור שם. ומכיוון שהיא אינה מביאה את דרשת אל תקרי של שלושת פעמים אותם - אתם, לכן אינה מקפידה על המספר. כנראה שהרמב"ם התקשה בהבנת הביטוי "מזידין" שבברייתא ראש השנה שם, ולכן השמיט את המונח "מזידין" ובמקומו הוא משתמש במונח "אנוסין" שבספרא אמור שם, לפעמים הרמב"ם פוסק כספרא וספרי, אף על פי שזה נגד הגמרא (יעויין הלכות מלוה פ"ח, ה"ב וספר המצוות, עשין קצח ויד מלאכי, כללי הרמב"ם סימן ט).

 

ואומנם אנו מתקשים מאוד בהבנת הביטוי "מזידין". והנה הריטב"א לראש השנה שם מפרש את המזידין שנזכרו שם בברייתא ואומר: "... אתם ואפילו מזידין, פירוש בידיעת החשבון..." לפענ"ד יש להסביר פירושו זה של הריטב"א באופן דלקמן. שם כ, א אמרו מצווה לקדש על הראייה. ופירש"י ד"ה על הראיה: "על פי עדים, מדכתיב החודש הזה לכם ראש חודשים, כזה ראה וקדש". אומנם בית הדין ידע היטב את חשבון המולד. אבל ידיעת החשבון מתי תיראה הלבנה לא הספיקה לכתחילה לקידוש החודש. המצווה הייתה שהחודש ייקבע על יסוד ידיעת חשבון המולד ע"י הבית דין וגם על יסוד הגדת העדים שראו את החודש. וזהו שפוסק הרמב"ם בהלכות קידוש החודש פ"א, ה"ז:

 

"מצוות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה, ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החודש...".

 

ושם פ"ב, ה"ד:

"... אם נמצאו דבריהם (של העדים) מכוונים למה שנודע בחשבון מקבלים אותם, ואם לאו אין מקבלין אותם...".

 

אבל אם קרה שבית הדין לא שמע את עדי החודש, והסתמך בקביעת החודש על ידיעת החשבון בלבד - החודש מקודש. וזהו ששנינו בספרא אמור פ"ט: "... קידשוהו שלא בעדים וכו' מנין שהוא מקודש, ת"ל אשר תקראו אתם, אם קריתם אתם מועדי..." וגם בירושלמי ראש השנה פ"ב, ה"ז: "... יודעין היינו שאם קדשוהו שלא בעדים שהרי זה מקודש..." וזהו פירושו של "מזידין"! וזהו, לפענ"ד, פירושו של דברי הריטב"א באמרו: "... ואפילו מזידין, פירוש בידיעת החשבון..." וזה נקרא מזידין, מפני שבית דין ידע שבקביעת החודש צריך לכתחילה לידיעת החשבון על ידי הבית דין ולהגדת העדים שראו את הלבנה; ורק בדיעבד אם קידשו את החודש בידיעת החשבון בלבד, לללא הגדת עדי החודש - החודש מקודש.

 

ה. הדרשה מן תיבת "לכם"

במדרש נר השכלים (כתב יד מובא בתורה שלמה לבא, כרך יא, עמוד נט, סימן נז) מובא דרש חדש ל"אפילו שוגגין" וכו', וזה לשונו:

 

"... החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה (שמות יב, ב) לכם... לכם... לבית דין וכו' אפילו הם שוגגין, אפילו הם מוטעים...".

 

זהו דרש חדש. כי בראש השנה כה, א דרשו אתם, אתם, אתם, שלוש פעמים אפילו שוגגין וכו', הרי שדרשו זאת על יסוד המיעוט "אתם". מן המדרש הזה שחזותו מוכיחה עליו שמוצאו ממקור עתיק אנו למדים שני דברים:

 

א. הדרשה אפילו שוגגים, אפילו מוטעים אינה נלמדת מדרשת אל תקרי אותם - אלא אתם, כי אם מן תיבת "לכם" שבפסוק: "החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה".

 

ב. הגירסא שם היא: אפילו שוגגין, אפילו מוטעים. ושם אינם המונחים מזידין שבראש השנה שם ואנוסין שבתוספתא אמור פ"ט. לדרש זה יש מקור במקור חיים להר"ש צרצה, פירוש על הראב"ע לפרשת בא, וז"ל:

 

"... ובירושלמי מוכח מן הפרשה עצמה החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, מדכתיב לכם שני פעמים, אפילו מזידין, אפילו שוגגים...".

 

הוא מביא את המדרש הזה בשם הירושלמי, ובירושלמי הנמצא בידינו אין את הדרש הזה.

 

ו. הדרשה מן תיבת "תקראו"

בדרש מן תיבת "לכם" יש סמוכין לדברי רבינו חננאל לראש השנה שם, ד"ה אמור:

 

"... אמר לו היה לו לכתוב אלה מועדי ה' מקראי קודש, ודיו, למה כתיב אשר תקראו אותם שלש פעמים? אלא ללמד שאין מועדים עד שתקראו יום פלוני מועד, ולמה שלש פעמים כתיב תקראו? ללמד אפילו שוגגים, מוטעין ואפילו מזידין אין מועד אלא מה שתקראו...".

 

הרי לדעת רבינו חננאל עיקר הדרשה היא מן תיבת "תקראו".

 

ולפירושו זה של רבינו חננאל יש סמוכין בספרא לאמור פ"ט, ג:

 

"... ת"ל אשר תקראו אותם במועדם... אם קראתם אתם מועדי, ואם לאו אינם מועדי...".

 

וכן פ"י, א, ג, ד. בכל המקומות האלה אין ההדגשה על דרשת אותם - אתם, כי אם על אשר תקראו.

 

מעין זה בירושלמי ראש השנה פ"א, ה"ג. ויעויין גם בשמות רבה פרק טו ודברים רבה פ"ב, פסיקתא רבתי, פיסקא פרשת החודש. ובמדרש סוד העיבור (הובא בתורה שלמה לבא, יב, ג) על הפסוק החודש הזה לכם ראש חודשים:

 

"... אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם, אין אומר כן אלא אשר תקראו, הקריאה מסורה לכם...".

 

ז. אשר תקראו אותם, ולא - אשר תקראו להם

המלבי"ם בהתורה והמצווה לאמור, על הפסוק אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם. אומר:

 

"... והמפרשים פירשו משום דכתיב אתם חסר וקרי ביה אתם. וי"ל שמן המילה בעצמה למד. כי יש הבדל בקריאת השם בין קרא את ובין קרא לו. כשהנקרא מחוסר שם יאמר קרא אותו, אבל אם הנקרא יש לו שם ורוצה להוסיף עליו שם אחר, יאמר קרא לו, ויקרא לאור יום, צדונים יקראו לחרמון שריון וכו'. ולפי זה אם היה אומר אשר תקראו להם מקראי קדש, היה מבואר שצריך שיהיה זמן המועד כדינו, באופן שכבר הם מועדים מעצמם והם מוסיפים עליהם שם מקרא קודש; אבל כשאומר אשר תקראו אותם, ר"ל אף שאינם ראויים למועד כלל וקראתם עצם השם על דבר שאין לו שם מועד כלל ע"י שוגג או מזיד או טעות, בכל זאת הם מועדי...".

 

וע' בהתורה והמצוה לבראשית ב, יט-כ, על הפסוק וכל אשר יקרא לו נפש חיה הוא שמו.

 

ח. "מי שצווה לשמור המועדות - הוא צווה לסמוך עליהם"

הרמב"ם בהלכות קידוש החודש פ"ב, ה"י אומר:

 

"... בית דין שקידשו החודש בין שוגגין, בין מוטעין, בין אנוסין, הרי זה מקודש וחייבין הכל לתקן המועדות על היום שקידשו בו. אף על פי שזה יודע שטעו חייב לסמוך עליהם, שאין הדבר מסור אלא להם, ומי שצווה לשמור המועדות הוא צווה לסמוך עליהם שנאמר אשר תקראו אתם וגו'...".

 

למה הוסיף הרמב"ם את ההסבר הזה? והנה יש ליישב את הדבר. לכאורה יש לשאול מה נשתנתה הוראת בית דין בשגגה או בטעות בקידוש החודש משאר הוראות בית דין? כשם שאם בית הדין הגדול טעה או שגג בשאר הוראות, אין אומרים שכל מה שעשה עשוי, אלא מבטלין את ההוראות, ובזמן שבית המקדש קיים חייב בית הדין להביא קרבן, כן היה צריך להיות גם כשבית הדין טעה או שגג בקידוש החודש! לכן חשב הרמב"ם להוסיף את דברי ההסבר המאלפים האלה, שאין להשוות קידוש החודש בטעות או בשגגה לשאר הוראות בין דין בשגגה מפני "... שמי שצווה לשמור המועדות - הוא צווה לסמוך עליהם", ואין לערער אחרי מעשה בית דין בקידוש החודש.

 

והרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות שורש א, מסביר זאת בטוב טעם:

 

"... וזה מה שאמרו (ספרי שופטים) על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. אפילו אומרים לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל. שכך היא המצווה לנו מאדון התורה יתעלה שלא יאמר בעל המחלוקת האיך אתיר לעצמי זה ואנוכי יודע בוודאי שהם טועים, והנה נאמר לו בכך אתה מצווה, וכעניין שנהג ר' יהושע עם רבן גמליאל ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו, כמו שהוזכר במסכת ראש השנה...".