לחץ כאן לתצוגת הדפסה

החסידות - סקירה כללית

מחבר: ד"ר יצחק אלפסי

חסידות מדור לדור, תשנ"ה

תוכן המאמר:
שנות הפורענות והתפתחות הקבלה - הרקע
מרן הקדוש רבי ישראל בעל שם טוב
במה פתר הבעש"ט את בעיות הדור?
מהותה של החסידות
יסודות החסידות
מפודוליה לווהלין והנהגתו של ה"מגיד" ממזריטש
החרמות הראשונים כנגד החסידות
החסידות בליטא
החסידות ברייסן (רוסיה הלבנה)
החסידות בארץ ישראל
החסידות בגליציה
החסידות ברומניה הגדולה
א. מולדביה ובוקובינה
ב. בסרביה
ג. טרנסלבניה
החסידות בהונגריה

תקציר: סקירה היסטורית של הרקע לצמיחת החסידות והתפתחותה.

מילות מפתח: חסידות, בעל שם טוב

החסידות - סקירה כללית

שנות הפורענות והתפתחות הקבלה - הרקע

שנת ת"ח נועדה להיות, לדעת גדולים וטובים, שנת גאולה לעם ישראל. רבים ממחשבי הקצין - מגדולי ישראל ומגאוניו, ניבאו לבואו של גואל ישראל בשנה זו. סמוכים היו על דברי הזוהר הקדוש שקבע: "באלף הששי לזמן ארבע מאות ושמונה שנים יהיו קמים כל דרי העפר תהו שכתוב בשנת היובל הז'א'ת'. תשובו איש אל אחוזתו"1.

 

עוד רבי משה קורדבירו, הרמ"ק, קבע שנים רבות לפני ת"ח:

"שאמנם נתעלמו כמה קצים בעוונותינו - אמנם לא יעבור משנת ת"ח לכל הדברים שבעולם"2.

בדרך זו המשיכו גדולי דור ת"ח ות"ט: רבי שמשון מאוסטרופלה, המקובל הגדול, שנספה בשנה זו3. רבי מרדכי דאטו בעל ה"מגדל דוד" הקובע ברורות: שבשנת ת"ח יקומו המתים מן העפר"4. רבי שעפטיל הורוויץ האומר בשיר:

"ת"ח למספר אלף הששי - אמרתי בלבבי לצאת חופשי"5

רבי נפתלי כץ קבע:

"בשנת ת"ח יקח המשיח המלוכה ממנו"6 (מהשולטן התורכי).

 כמוהם מקונן רבי שבתי כהן, הש"ך:

"שנת ת"ח אשר חשבתי בזא"ת יבוא אהרן אל הקודש"7.

 

גם רבים מאומות העולם דבקו באמונתם של היהודים וכמוהם האמינו בת"ח כשנת גאולה... אמונה זו היא שגרמה לצמיחתם של משיחי שקר שהביאו בעקבותם סבל רב ויגון לעם בגלותו.

 

משעברה שנת ת"ח נתברר כי הפכה להיות שנת חורבן, אימים ופורענות לעם, כשנה אחרת בהיסטוריה היהודית שקוו בה למשפט והיתה למשפח8. "נהפך כינורי לאבל ושמחתי ליגונים"9.

 

הקוזקים ובוגדן חמלניצקי בראשם, במלחמתם האיומה נגד מדכאיהם הפולנים, רצחו מאות אלפי יהודים והשמידו כליל שלש מאות קהלות יהודיות.

 

מזעזעות הן עדויות בני אותו דור על ההשמדה של ת"ח ות"ט:

"דרכי פולין אבלות הם. חזירים גם כלבים חרקו בשניהם, בכורי בני ישראל ועולליהם, ולא יכלו לתתם בקבריהם. פשטו עורם מעליהם ונשים מעוברות פתחו רחמיהם והוציאו הילדים מהם. וילדיהם הרכים אחזו ברגליהם בשתי ידיהם וקרעום לשניהם, או שחבטום בקרקע עד שיצאו נשמותיהם"10.

 

"ונהרגו על קידוש השם במיתות משונות קשות ומרות, קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים"11.

 

"תיו תיט א'ח'ת' היא, שנה דמי נשפך"12.

 

על השרידים שניצלו ממות, נאסרה כל מלאכה מכובדת. הם נאלצו לעסוק בכל מיני עיסוקי בזיון, שה"פריצים" המיוחסים נגעלו מעסוק בהם. חייהם היו תלויים להם מנגד ואיש לא בטח בחייו ובחיי בני ביתו. הפריצים משלו ביהודיהם ביד רמה ועשו בהם רצונם עד שבשנת ת"ק (1740) הוצעה אפילו הצעת חוק שהיהודים יחשבו כקנין שאפשר להורישו ולהעבירו מפריץ לפריץ13. ההצעה אמנם נכשלה אך היא מעידה על מצבם המדיני של היהודים באותה תקופה - היא תקופת גילויה של החסידות.

 

כך הרשה לעצמו הגרף בסיל פוטוצקי בביקורו בלבוב לירות ביהודים וגם בנזירים, כאילו היו אלה צפורים ולא בני אדם. והנסיך רדזיביל ציוה על החוכר היהודי שלו לטפס על גדר גבוה, בשעת משתה שערך, ולעיני האורחים ירה בו והמיתו, רק כדי להוכיח את כושרו ביריה למטרה. בשנת תכ"א (1661) נערך פוגרום בלבוב ולאחריו היו פוגרומים בקראקא ובלובלין.

 

"מנהג קבוע היה - מספר הספר תפארת מהרא"ל - להוריד כל יהודי שעיכב את תשלומיו לפריץ לבור אפל. שם נשאר ימים וחדשים עד ליום הגנוסיה של הפריץ. בטוב לבו של הפריץ ביין, היה מצווה להביא אליו את "יהודונו" והיה פוקד עליו לרקוד בתוך עור של דוב מיובש בצוותא עם אחד מעבדיו, שהיה רקדן מעולה. כשהיה היהודי מצליח ברקודיו- דבר שקרה לעתים נדירות, כי מנין ידע זה לרקוד - היה ניצול ולהפך - בהכשלו, היה מוצא להורג16. האגדה החסידית מרבה בתיאור הצלתם של יהודים מבורות שביים על ידי צדיקי הדור וגם בתיאור "ריקודי דב" על ידי צדיקים שהחליפו, בדרכים פלאיות שונות, את האסירים.

 

אופיינית למצב זה, היא עדותו של אכר פולני: "ה' בינואר. החוכר הירשקא לא סילק לי עד לזמן הפרעון שעבר צ"א טאליר... אתמול צויתי לאסור אותו בכבלים ולכלוא אותו ברפת החזירים... את בנו הקטן, את לייזא, לקחתי לביתי וציוויתי ללמדו את עיקרי דתנו ותפלתינו... יש בדעתי להטבילו וכבר כתבתי על זה אל הבישוף..." 16.

 

רועי הדת הנוצריים עמדו בראש גוזרי הגזירות. הם גזרו שאסור ליהודים להראות ברחובות בימי חג נוצריים ואסרו עליהם לשבת בצוותא עם נוצרים. ועידתם בלוביטש בשנת ת"פ  (1720)  אסרה על היהודים לבנות בתי כנסת חדשים או לתקן את בתי הכנסת הישנים  מבלי רשיון מיוחד. כשהיה ניתן רשיון כזה הוא היה מלווה בסגנון מזלזל ופוגע17. בועידתם אשר בפלאצק הם קובעים:

"בכל לבבנו עלינו להצטער על שבאיפרכיה הפולנית שלנו, שאין בה שום מינות ותורת שקר, רק היהדות הנפסדת ושנואת אלהים לבדה תופסת מקום בערים" כל קיומם הוא ש"בשביל מעמדם הבזוי והדל, מעמד השעבוד שהם נמצאים בו, תראה צדקתו של האל עין בעין".

מקרי עלילות דם - ביזמתם, היו תכופים. הבישוף המלומד זאלוסקי מונה למעלה מעשרים עלילות דם בשנים שבין ת"ס לתק"כ (1700-1760) 18, הן שנות חייו של יוצר החסידות. מפורסמת עלילת הדם הזיטומירית - עלילת פאבליטש משנת תקי"ג (1753) שבה נאשמו עשרים וארבע יהודים ברצח נער נוצרי. הנאשמים עונו עד ש"הודו" על חטאם. אחד עשר מהם נהרגו על קידוש השם - בהפשטת עורם מעל בשרם והיתר נאלצו להשתמד. עלילת הדם בסנדומיר בשנת ת"ע (1710) ובוויסלוביץ בשנת תק"כ (1760)19. יש איפוא, אמת בתיאור הספרותי הבא:

"הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין, בכל מיני מיתות דמנו נשפך... בכל שנה ושנה מחדשים עלינו גזירות חדשות" 19* או: "אנו ועינינו רואים בכל יום ויום בני ישראל אשר דמם נשפך כדם פרים..."19**.

 

אין תימה, איפוא, אם במצב מדיני וכלכלי כזה, היה גם מצבם הרוחני של היהודים, בעיקר בכפרים ובערים הקטנות, בשפל המדרגה. הידיעות הדתיות של העם באוקראינה, וואהלין ופודוליה היו מעטות ביותר. כל מיני אמונות טפלות נתקבלו ונפשטו בעם20 והן שגרמו להצלחת השפעתם של משיחי שקר שונים ובראשם שבתי צבי, שסר מדרך היהדות ובהתאסלמותו קרע קרעים גדולים מגוף העם. יש לזכור כי חבל פודוליה סופח בשנים 672 1 - 1699 לתורכיה. כך יכלה תורת שבתי צבי וההולכים בעקבותיו, למצוא מהלכין בפודוליה ובפולין. אפילו יעקב פרנק, המושחת ורע המידות, הצליח לרכוש לו חבורות לא קטנות של מעריצים בפודוליה ובפולין. אף הוא, כשבתי צבי בגד ביהדותו ומשך אחריו אחרים להתנצר אתו בצוותא, לאחר שגרמו צרות צרורות ליהודים וליהדות ששיאם היה בשריפת התלמוד בשנת תקי"ח (1757) ועדותם שהיהודים צריכים לדם נוצרים 21. התנצרותם של יעקב פרנק וההולכים בעקבותיו, פגעה, אגב, קשות בבעש"ט שאמר: "השכינה מיללת ואומרת: כל זמן שהאבר מחובר יש תקוה שתהיה לו איזה רפואה וכשחותכין האבר אין לו תקנה עולמית, כי כל אחד מישראל הוא אבר מהשכינה"22.

 

על הבורות הגדולה של יהודי הכפרים באותו דור, מעיד הספר "תפארת מהרא"ל":

"כל אנשי העיר היו בורים ועמי ארצות גמורים. היהדות היתה אצלם בשפל המצב מאד. מנטילת ידים לסעודה לא ידעו בכלל. מקוה טהרה לא היתה להם. השופר היה דבר איום עד שפחדו להסתכל עליו והיה מובטח להם כי התוקע ימות באותה שנה"23.

 

גדולי התורה בדור - והיה זה דור פאר של גדולי תורה - לא שמו לב, די הצורך, למתרחש בעיירות ובכפרים. הם היו שקועים בלמוד תורה ובחידושי תורה ובהשפעה רוחנית על תלמידי חכמים שנאבקו באבק רגליהם. עתים יצאו מכותלי ביתם להלחם נגד תופעות שליליות בעם, אבל כדי חינוך ה"עמך", ה"יהודי הפשוט" - הסובל, הנדכה והנענה - לא הגיעו.

 

המנהיגות של הקהילות, לאחר שנת ת"ח, היתה מנהיגות חדשה שבחלקה חסרה את המסורת הנעלה של מנהיגי ועד ארבע ארצות שבעבר. אלה רדו בעם, כדי להשביע את רצון המושלים והפריצים.

 

יש לנו עדויות על שלשה מנהיגים כאלה אשר רדו בעם בצורה מחרידה. בשבחי הבעש"ט בעצמו מסופר על שמואל וגדליה ה"דירזאווצעס" - היינו החוכרים הגדולים שכאשר נתפסו בנסיון הברחה של רכושם ע"י הנסיך רזדוויל שהזכרנוהו, הם שולחים שליח אל הבעש"ט שיתפלל עליהם, אולם בני הקהילה - סלוצק - מבקשים מהשליח שלא יעשה את שליחותו. יהודים מבקשים ששמואל וגדליה ישבו בבית סוהר ואמנם הבעש"ט אינו מתפלל עליהם!

 

מנהיגים כאלה - דאגו להשתדך בבתי רבנים גדולים, כדי להגדיל את ייחוסם. (גם חתן ה"דירזעווצעס" היה רבי יצחק יוסף תאומים רבה של ברעסלוי!).

 

היהודי הנדכא ממצבו המדיני, הנמצא בשפל המדרגה מבחינה רוחנית, המאוכזב עד עומק נשמתו מאי בואו של משיח, התעמולה הבלתי פוסקת של השבתאות המבטיחה גאולה מצאה אצלו מהלכים.

 

ביניהם היו רבנים, תלמידי חכמים ונכבדי היהודים כמו משפחות אייזנשטאט ושור! - רחמנא ליצלן! - שהאמינו שע"י חילול הקודש יקרבו את הגאולה והיו בהם גם תמימי נפש! חסרה היתה כתובת שיוכל לפנות אליה, שהרי המימסד הקהלתי העשיר הוא שרדה בהם. אל הרב הוא פחד לגשת בגלל המרחק העצום שבינו לבין הרב, מה עוד שהרב היה שארו וקרובו של הגביר השנוא עליו.

 

גדולי החסידות הראשונים, בהתקפותיהם על רבני הדור, מדגישים עובדה זאת. בולט בהם סופרה הראשון של החסידות, רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, שמגדיר את המנהיגים הרוחניים בצורה חריפה ביותר: "כל אחד מתנשא לאמור: אני אמלוך, אני תלמיד חכם יותר"24. "מהדרין אחרי הנדיבים מזה מצאו הנדיבים מקום לבזות החכמה"25 והוא מזהיר ומוחה:

"כי בשעה שדורשין בשבת הגדול ובשבת תשובה לפני העם, במקום להורות דרך לעם איך יתקדש לעבודתו יתברך, הם דורשים פירושים וחריפות לעם להראות חריפות ובקיאותם"26.

 

לא רק ראשוני החסידים מתבטאים בחריפות שכזו. לדוגמא: "אילו היו הרבנים והקצינים תקיפים ובחמימות גדול לה' ולא מחניפים ודאי ראוי ונכון להתיר דמם של אלה הרשעים"27. "ועברתי בכמה מדינות ולא מצאתי שיכולים לקרב הגאולה כמו אנשי פולין אשר הריחו ביראת ה' ומגודלים מנעוריהם, אבל בעוונותינו הרבים הגאוה וחמדת הממון זה שאור שבעיסה המעכב, והם הלומדים והדיינים וראשי עם ושמשים וחזנים, באשר אפרט מעשיהם אשר לא ייעשה... שרוב לימודם הוא שלא לשמה, אקרא כדי שיקראוני רבי או להיות דיין ועושים ממש קרדום לאכול ממנו בעוונותינו הרבים"28.

 

מרן הקדוש רבי ישראל בעל שם טוב

מתוך אפילה רוחנית ומדינית נוראה זו, בקע אורו של האיש המופלא, ש"אחד היה ומהקדמונים לא קם כמוהו, אחריו לעפר מי יקום" הוא החזיר ליהודי הפשוט את צלם האלקים שבו, את צלם ישראל. הוא נטע אמונה תחת יאוש, שמחה תחת עצבות. שמו של המופלא, לא התהדר בתאר גדול בתורה. מן העם בא ואל העם הלך ושמו ינון לעולמים - ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט).

 

התנועה שיצר נקראה בשם תנועת החסידים והיא מהתנועות הגדולות ביותר בהיסטוריה היהודית. למתנגדי החסידות קראו בשם "מתנגדים". הללו מתוך לעג וזלזול קראו לחסידים בשם "הכת".

 

כל יסודה של החסידות הוא: תיקון הנפש היהודית. חינוך העם לעבודת ה' ולשמירת מצוותיו.

החסידות הכריזה שכל יהודי הוא עולם מלא, וגם בלא מטען של ידיעת התורה הוא יכול לעבוד את בוראו. עיקר הוא הלב, הרצון הטוב, הכמיהה לבורא - "רחמנא לבא בעי". עקרונותיה של החסידות הם עקרונות שגם היהודי הפשוט תופס אותם, מבין אותם, מקיים אותם ומתעלה בהם והם: תפילה, שמחה, התלהבות, אהבת הבורא ואהבת ישראל.

 

לא בכדי נהרו אחריו ההמונים - הוא החזיר להם חיות וחיים. חיים של אהבת ה' ויראתו. חיים של חיוב, חיים של שמחה. הוא - הבעש"ט הקדוש - היה מקרב כל אחד ואחד. נוסע ממקום למקום ומחזיר נשמות טועות-תועות לחיק האומה.

 

מעולפת אגדות ועטורת פלאים היא דמותו של מייסד החסידות. אין בידינו כל נתונים ביוגרפיים מוסמכים. ברם, מן האגדות המרובות שעיקרם בספר "שבחי בעל שם טוב", שהופיע לראשונה בשנת תקע"ה (1815) בשלש מהדורות נפרדות, אנו למדים על דמותו של הבעל שם טוב.

 

לדעת ההסטוריונים נולד הבעש"ט בשנת ת"ס. אולם מסורת חבדי"ת קובעת בדיוק: ח"י אלול תנ"ח30.

 

לפי האמור, היה שם אביו אליעזר, ושם אמו שרה, שמצבתה עדיין נשמרה דורות רבים. האגדה מעטרת את דמותם של ר' אליעזר ושרה, וקשה למצוא מתוך עיטורים אלה פרטים ביוגרפיים מדוייקים. ר' אליעזר נשבה ע"י גדוד של ליסטים שהביאוהו למדינה רחוקה, ללא יהודים. במדינה זו הגיע עד למשרת "משנה למלך" ואף בת המלך ניתנה לו לאשה, אלא שר' אליעזר נתרחק ממנה. משנתגלה לאשתו טיבו של בעלה ויהדותו הסכימה להחזירו לביתו. בשובו, עדיין מצא את אשתו, ושם נתבשר כי בגלל צדקותו יוולד לו בן שיאיר את עיני ישראל, אף כי שניהם היו בזקנה מופלגת31. ר' אליעזר אף מפורסם היה כ"מכניס אורח" בלתי רגיל, ובשל הפרזתו במידת "הכנסת אורחים" זכה לבן כבעש"ט.

 

עיר הולדתו היתה אוקופ OKOPY שליד קמיניץ הפודולית, דהיינו על גבול פולין-תורכיה, כמו שהיה לאחר הכבוש התורכי. אף ענין זה נלמד מכללא ולא נאמר בפירוש. הוריו מתו עליו בילדותו והילד היתום נתחנך בקשיים רבים. נוהג היה לברוח מהחדר ולהתבודד ביערות שבסביבות העיר, עד שבסופו של דבר עזבוהו לנפשו.

 

את פרנסתו מצא לו הנער-הילד ממשרות שונות: תחילתו עוזר ל'מלמד' הילדים. הוא היה

 המוליך והמביא את הילדים לחדר ולבית המדרש. לאחר מכן נעשה לשומר בית המדרש. שעה שהיו הכל ישנים, אזי היה הנער עובד את עבודתו - "עבודה תמה", כפי שהיא נקראת בפיו של כותב השבחים, ומתעלה בתורה ובקבלה.

 

בהיותו נער בן 14 מובאים אליו כתבים של מקובל בשם רבי אדם בעל שם. כתוצאה מכתבים אלה הופך הנער לבעל ידע-רב בקבלה. הוא מתקדש ומטהר ע"י טבילות וקיים מצוות בדבקות.

 

עד עתה היתה נחשבת דמותו של רבי אדם כדמות בלתי קיימת ואגדית בלבד, אולם בינתיים נתגלו עקבותיה של אישיות מופלאת זו, ולסיפור אודותיו יש ערך היסטורי רב. בתקופה בלתי ידועה לנו בא הנביא אחיה השילוני ומלמדו תורה, והוא הנקרא בפי הבעש"ט: "מורי ורבי הידוע".

 

הוא עוזב את עיירתו ועובר לגליל בראד, הסמוך לפודוליה. הוא נעשה מלמד באחד החדרים וכתוצאה מפגישה עם רבי אפרים מבראד, מנכבדי העיר ואביו של הרב המפורסם רבי אברהם גרשון, הוא נעשה לחתנו. אלא שרבי ישראל, מבקש להשאיר את ענין האירוסין בסוד. רק לאחר פטירתו של רבי אפרים, בא הבעש"ט לשאת את אשתו, אולם בבואו הסתיר את עצמו. לבוש היה כאכר, עטוף בגדים גסים, כ"אחד הריקים". נסיונותיו של רבי אברהם גרשון להפטר מן ה"אכר הגס" עלו בתוהו והוא מיהר, לפחות, להרחיק אותו מסביבתו.

 

הזוג הצעיר עבר לאחד הכפרים שבין קוטוב (בפולאנית KUTY) לקוסוב. ר' ישראל היה מבלה רוב זמנו בהתבודדות. פעמיים בשבוע היתה באה אשתו עם עגלתה. הבעש"ט היה ממלא את העגלה בטיט והטיט היה נמכר על ידה בעיר. לאחר מכן שוב עברו לאחד הכפרים. הפעם עסקה אשתו במכירת משקאות. לאחר מכן היה, לפי מקור אחר, ריש דוכנא בהורדונקא, מלמד בבית מוכסן אחד, שוחט בכפר קשילוויץ הסמוך לעיר יאזילוויץ, שהיתה אז עיר גדולה. בשנת ת"ץ 1730 ) עבר הבעש”ט לטלוסט שבגליציה TLUSTE והיה שוב למלמד. גם שם חי בדחקות רבה ו"אצבעות הרגלים היו יוצאות דרך חורי המנעלים".

 

בן 36 נצטוה הבעש”ט להתגלות בעולם. לפי מסורת חב"ד: ביום י"ח אלול תצ"ד. הוא נתכנה בתואר "בעל שם" שהיה נפוץ בדורות אלה ושלא נראה אגב, לכמה מבני חבורתו הראשונים. פרסומו הראשון היה בעיר טלוסט. כמה אגדות נפלאות מתארות את התגלותו הראשונה. יש בהן מן הראשוניות שבאגדות החסידיות וכדאי להביאן:

 

אחד מבני חבורתו של רבי אברהם גרשון מקיטוב, נזדמן לכפרו של הבעש"ט. קבלו הבעש"ט בכבוד גדול ושרתו. אחרי האכילה אמר התלמיד: ישראל! תכין לי הסוסים שאסע מיד. הבעש"ט הפציר בו שישאר אתו לשבת. אולם התלמיד צחק ממנו, כי אותו יום - יום שלישי בשבוע היה. נסע התלמיד כברת דרך ונשבר לו האופן. חזר ונטל האופן ונשבר לו משהו אחר בעגלה. כך קרה לו מכשול אחר מכשול, עד שנאלץ לשבות שבתו עם הבעש"ט.

 

התפלל התלמיד מנחה, קבלת שבת ומעריב והבעש"ט איננו. לשאלה היכן הוא? השיבה אשתו: בשדה. בשעה מאוחרת חזר הבעש"ט לביתו והתנהג כאדם פשוט. בקשו הבעש"ט שיאמר דברי תורה. אמר לו התלמיד את פרשת השבוע והנאמר בה. אחרי האכילה הלכו כולם לישון. באמצע הלילה הקיץ האורח והנה אור גדול מעל התנור. סבר האורח כי התנור בוער ורץ אליו לכבותו, אולם משנתקרב ראה שלא העצים בוערים, אלא אור לא-טבעי הוא ונתעלף. העירו הבעש"ט ואמר: לא היית צריך להסתכל במה שלא הורשית.

 

בבקר, שוב יצא הבעש"ט להתבודדותו, אולם משחזר החל לומר את הקידוש ואת הזמירות בדביקות רבה. לאחר ששוב אמר האורח דברי תורה כפשוטם, אמר הבעש"ט: אני שמעתי אחרת. במנחה, כבר בא בהתגלות. אמר דברי תורה עמוקים, מיוסדים על הקבלה ואמר "דברי תורה, רזין דאורייתא, אשר לא שמעתן אזן מעולם". תלמיד זה הוא שפרסם את הבעש"ט בין חסידי העיר ואלה קבלו את הבעש"ט לרב עליהם.

 

לפי מקור אחר, עוד לפני ההתגלות היה מפורסם לאיש קדוש והיו באים אליו חולים רבים שירפאם, אולם הבעש"ט סרב לקבלם. אולם משמלאו לו שלשים ושש שנה, הסכים לקבל חולה-טירוף שהובא אליו והבעש"ט רפאו. מאז נודע לבעל שם.

 

עיקר פעילותו היה בנסיעות ובנדודים. אנו מוצאים אותו בהורדנקא, קיטוב, נמירוב, שאריגראד שבגליציה ופודוליה, אולם גם בפולנאה, שדה לבן, זאסלב ואחרות שבוואהלין. אגדות מאוחרות יותר מספרות גם על ביקוריו בפולין ואף במדינות אחרות. נוהג היה בנסיעותיו לרפא חולים - גם על ידי רפואות וגם ע"י קמיעות. אולם עיקר פרסומו בא לו ע"י תפילותיו הנלהבות שלא היו מקובלות עד אז וברוח קודשו המפליאה. כמה מספוריו המופלאים המובאים בספר "שבחי הבעש"ט" מצוינים בשמות של מקומות ואישים שנתאמתו לנו גם ע"י מקורות היסטוריים אחרים.

 

משנתרבו הדבקים בו, עבר הבעש"ט, שנתפרסם כבר כ"בעל שם טוב", לעיר מז'בוז'. יש הנוקבים את שנת ת"ק כשנת בואו למז'בוז' MIEDZYBORZ שבפודוליה שהיתה מאז לירושלים של החסידות. כאן החלו להתרכז מסביבו אלפים ובתוכם גדולי תורה רבים וצדיקים מפורסמים, כיום יודעים אנו שהבעש"ט הוזמן לבוא למז'בוז' והוא אף שוחרר מתשלום מסים עירוניים וכך גם רבי זאב וולף קיצעס, שהיה נאמן ביתו, מעין "גבאי" המוכר כיום בהיכלי החסידים. הדבקים בו היו לתנועה רבת עם. יש הקובעים את מספר הדבקים בו, בסוף ימיו, לעשרת אלפים איש, ויש שמונים את מספרם בארבעים אלף.

 

בשנים אלה עמד הבעש"ט לעלות לארץ ישראל, שתפסה מקום חשוב ומרכזי בתורתו, אולם תכניתו לא יצאה אל הפועל. האגדה החסידית מרבה לתאר את השתוקקותו של הבעש"ט לארץ ישראל ונסיונותיו לעלות אליה. לפי מקור מפורסם אחד, הגיע כבר הבעש"ט עם בתו וסופרו לתורכיה, אולם שם נתגלה לו, ע"י סימנים שונים, שעליו לחזור לביתו. אף על פי כן באגרתו אל גיסו הוא מודיעו: "אין אני מיאש עצמי מנסיעה לארץ ישראל".

 

בשנות הנהגתו במז'בוז' היה הבעש"ט למנהיג האומה. היה עליו לטפל בגזירות שונות שהובאו על העם, בעלילות דם בפדיון שבויים, באוסף כספים לטובת העניים הרבים ומשפחות הקדושים והתפוסים.

 

פרסומו הרב החל מעורר התנגדות בין רבני הדור, אף כי רק הדים קלושים על כך הגיעו אלינו אף הם ממקורות אגדיים בלבד. עוד נעמוד על פרשת היחס של בני הדור - חסידי החסידות וחולקיה - אל הבעש"ט. אולם בני הדור התוקפים את החסידות, אין מזכירים את שמו אפילו ברמז.

 

ביום רביעי א' דשבועות התק"ך (1760)   נסתלק הבעש"ט לבית עולמו32.

 

תיאור הסתלקותו מתואר באופן דרמטי ביותר בספר שבחי הבעש"ט ומן הראוי להביאו: בימי הפסח של שנת תק"ך חלה הבעש"ט בקיבתו. הוא נעשה כחוש וקולו כמעט שלא נשמע. כוחותיו הלכו ורפו, עד שלא יכול היה לקרוא לשמשו ועל כן השתמש בפעמון.

 

בליל חג השבועות התאספו כל בני החבורה. הבעש"ט אמר לפניהם תורה. בבקר שלח

 לקרוא לאנשי ה"חברא קדישא" והורה להם כיצד יתעסקו בקבורתו. לאחר מכן התחזק מעט והתפלל בעצמו לפני התיבה בביתו. לאחר התפילה, יצא תלמידו רבי נחמן מהורודנקא, כדי לשפוך תפילה על שלום רבו. אמר הבעש"ט: לחינם הוא מרעיש בתפילה. אם היה יכול להיכנס באותו פתח שבו הייתי נכנס אנכי, היה פועל. לאחר מכן שמעוהו מלחש: "אני מוחל לך אותן שתי שעות. אל תענה אותי!". משבאו בני העיר לברכו בברכת החג, אמר לפניהם דברי תורה. אחר שוב אמר דברי תורה לתלמידיו המקורבים "על עמוד שעולה מגן עדן תחתון לגן עדן עליון". אחר נפרד מבני העיר באומרו: "עד כאן גמלתי עמכם חסד ועכשיו תגמלו אתי חסד".

 

כוחותיו עזבוהו. הוא ציוה לתלמידיו לומר "ויהי נועם", הפרק בתהילים הנאמר בשעת הסתלקותו של אדם. משראה את תלמידיו מצטערים, אמר: "אין אני דואג לעצמי. כי יודע אני בבירור שאצא מפתח זה ואכנס בפתח אחר". לאחר מכן שכב וישב כמה פעמים. אחר ציווה לכסותו בסדין וישכב פעם נוספת. הוא התחיל להזדעזע ולחרוד כמו שנהג בתפילת "שמונה עשרה" ואח"כ נח מעט. קולו לא נשמע עוד, רק שפתיו נשמעו מרחשות: אל תבואני רגל גאוה! אותה שעה נסתלק ובאותו רגע בדיוק - מסיימת האגדה החסידית - עמדו שני השעונים שהיו בבית ופסקו מללכת. תלמידו רבי ליב קעסלער סיפר שראה את יציאת הנשמה "כמו שלהבת מראה תכלת" והעיד "שבשעת יציאת נשמתו זרחו פניו כבקבלת שבת עם קבלת ה"נשמה היתירה".

 

הבעש"ט השאיר אחריו בן אחד - רבי צבי, שהיה נחבא אל הכלים ובלתי ידוע. מפורסמת יותר הבת - אדל, הן בזכות עצמה והן בזכות בניה - רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, מחבר "דגל מחנה אפרים" ורבי ברוך ממזבוז'.

 

תורתו של הבעש"ט לא נרשמה על ידו. דברי התורה מובאים בשמו בספרי תלמידיו. אפילו צוואתו המפורסמת שנדפסה בשם "צוואת הבעש"ט" לא נכתבה על ידו, אלא ע"י תלמידו - רבי ישעיה מיאנוב. התוכן אמיתי, אולם אין זו לשון הבעש"ט. עיקר תורתו של הבעש"ט ודעותיו הובאו בספרי תלמידו המובהק - רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, אולם גם בספרי תלמידיו האחרים ונכדיו. לאחר מכן, רוכזו התורות שבספרים אלה לספר אחד: "כתר שם טוב". בדורות האחרונים כונסו התורות האלה ומוינו לפי נושאים בספר "בעל שם טוב" ב-2 כרכים גדולים. היו גם נסיונות נוספים לרכוז תורת הבעש"ט.

 

האגרת האחת הודאית של הבעש"ט היא האגרת הנפלאה, - שנדפסה עשרות פעמים -שנשלחה אל רבי אברהם גרשון מקיטוב שישב בארץ ישראל ושנועדה להיות מכתב המלצה לרבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה (לראשונה נדפסה האגרת בסוף ספר "בן פורת יוסף").

 

הבעש"ט מתגלה ב"שבחי הבעש"ט" כאדם הקרוב להמוני העם, דואג דאגות הכלל וחרד לפרט. באהבתו לאדם מישראל היה הבעש"ט מרפא חולים, מסייע לצדיקים נסתרים, עוזר לנדכאים, בכל דרך אפשרית. גם ע"י שנוי דרכי הטבע.

 

שבחי הבעש"ט וכל ספרי האגדה החסידיים מעלים את הבעש"ט למדרגת נביא וצדיק. אין דבר אשר הבעש"ט אינו מסוגל לקיימו - אפילו להחיות מתים. עוד נפרט את ההערכות של צדיקי החסידות לאישיותו של הבעש"ט וכחו הרב בעליונים - אולם מספורי המעשה והעובדות מוכח כי אכן כח נדיר לו, אשר ניתן ממרומים והוא בבחינת "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". לפי אותם מקורות - המאושרים גם ע"י מתנגדי החסידות - היו גם רבים מהשרים והדוכסים מבקשים את עזרתו הרפואית וכך היטיבו גם עם היהודי הנדכא אשר היה נתון למרותם ולשלטונם.

 

בראשית התגלותו היה לבעש"ט סופר מיוחד - רבי אלכסנדר זיסקינד, שהיה כותב את קמיעותיו, אולם משרבו הבאים, נתקבל עוזר נוסף - רבי צבי סופר, שפרשיותיו היו ליקרות

ערך ביותר. לאחר מכן נשאר רבי צבי לסופרו היחיד.

 

כיורשו המוכתר של הבעש"ט נחשב רבי דב בער ה"מגיד" ממזריטש, שעמד בראש הדור השני של החסידות.

 

אין שבח שלא נשתבח בו הבעש"ט בפי מעריציו. אין גבול ליכולתו ואין מעצור לכחו הרב בעליונים ובתחתונים. האגדה החסידית הרבתה לתאר את כח מופתיו עד כדי החייאת מתים ושינוי מעשי הטבע.

 

דמות זו של מפליא פלאות, מקורה לא רק בספרות האגדה שעליה נאמר "אין מקשין על האגדה", אלא בספרי היסוד של החסידות - בספרי המקור שלה, מתקופת תלמידי הבעש"ט שהכירוהו בחייו.

 

יורשו של הבעש"ט - ה"מגיד הגדול" רבי דב בער ממזריטש, מעיד עליו ש"ידע בכל חודש ניסן איזה ממונים ממנים על העולם בכדי לדעת איך להתנהג עמם ועל ידם" ו"הוא ידע שיחת עופות ושיחות דקלים"33.

 

גדול התלמידים ומפיצה הראשון של תורת החסידות - רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, מעיד על הבעש"ט: "אחיה השילוני, קבל ממשה רבינו, והיה מיוצאי מצרים, ואחר כך מבית דינו של דוד המלך, עליו השלום, והיה רבו של אליהו הנביא ורבו של מורי זלה"ה34. או "הבעל שם טוב ראה מרחוק ושמע הכרוזין כאשר נתברר לאמיתו"35.

 

רבי אהרן שמואל הכהן מסטעפן-אוסטרהא מעיד עליו: "אשר דברי האלהי הקדוש כל דבריו כגחלי אש ואפילו שיחות חולין שלו היו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומיליו לצד עילאה ימלל"36.

 

מענינים עד מאד הם דבריו של רבי מאיר מרגליות, רבה של אוסטרהא ומחבר "מאיר נתיבים" שנתמנה בשנת תקל"ז (1777), בפקודת מלך פולין, לרב הכולל של אוקראינה ופודוליה:

"כאשר הזהירו אותי מורי הגדולים בתורה וחסידות, ובתוכם ידידי הרב החסיד מופת הדור, מוהר"ר ישראל בעש"ט זצ"ל, בענין כונה רצויה בלימוד לשמה, לדבק את עצמי בקדושה וטהרה, עם האותיות (של התורה) בכוח ובפועל... וכשיזכה להבין ולהתדבק בהאותיות הקדושות יוכל להבין מתוך האותיות ממש אפילו עתידות. ומילדותי מיום שהכרתי בדביקות האהבה את מורי ידידי מוהר"ר ישראל הנ"ל, ידעתי נאמנה שהנהגותיו היו בקדושה ובטהרה ברוב חסידות ופרישות... דמטמרין גלין ליה, כבוד ה' הסתר דבר"37.

 

תשמע גם עדותו של רבי מנדלי מויטבסק, שהכיר את הבעש"ט בימי ילדותו:

"היה היה דבר ה' בידי הבעל השם טוב ויגזור אומר ויקם. אחד היה, ומהקדמונים לא קם כמוהו - אחריו לעפר מי יקום"38.

 

מענין להביא כמה עדויות של בני דורות מאוחרים:

"העידו על מרן הקדוש רבינו חיות נפשינו אור זורח האר"י הבעש"ט כשהיה לומד תורה עם התלמידים הקדושים היה אש מלהטת סביבותיהם, ומתקבצין מלאכי השרת, והיו שומעין הקולות והברקים ואמירת אנכי ה' אלקיך מפי השם יתברך וזה מפורסם הרבה"39" .

 

"אור ישראל וקדושו, רוח אפינו קדוש ה', רבן של כל בני הגולה, שר התורה, אשר לו דומיה תהלה, רבינו ישראל בעל שם טוב, זכותו יגן עלינו, וללהב יצא ללבב, ולהלהיב לבות בני ישראל ולהאיר את העולם, והנה קבלה בידינו מצדיקים יסודי עולם אשר היה בחינת נפש דוד המלך עליו השלום"40.

 

כך במקורות החסידיים של בני דורו של הבעש"ט והדורות הבאים אחריו.

 

במקורות של בני הדור האחרים אין הבעש"ט נזכר כלל. קיימים כמה מקורות המגיבים על תנועת החסידות שנתחדשה בימיהם, אולם אין שם הבעש"ט נזכר בהם במפורש. יש המפקפקים אם רמזים אלה מכוונים לתנועת החסידות הבעש"טנית או לספיחים של תנועות אחרות. כגון זו של רבי יהודה חסיד ואחרים. אפילו אלו הפוגעים בחסידות במפורש כמו רבי יחזקאל לנדא מפראג בעל ה"נודע ביהודה", אין מזכירים את שם הבעש"ט.

 

המקורות היחידים המזכירים את הבעש"ט בשמו - בחייו הם רבי מאיר מקונסטנטין, בנו של רבי יעקב מעמדין, ורבי מאיר תאומים אביו של ה"פרי מגדים". רבי מאיר מקונסטנטין שלא היה חסיד, כותב עליו בהוקרה רבה:

"אלוף ביהודה ובישראל עושה חיל, קטן וגדול שם הוא, ממציא מזור ותרף לגבר אין איל, גדול הוא בששר ושם לו ברקת וגבר בכל, ה"ה הרב המופלג המפורסם בשם טוב מורנו הרב ישראל נרו יאיר"41.

 

רבי מאיר תאומים "מגיד מישרים בקהילת לעוורטוב לערך עשר שנים אחר כך נתקבל למגיד מישרים ומורה הוראה בק"ק לבוב" מזכיר את המכתב שנשלח מארץ הקודש, "מה שכתב החסיד מוה"ר גרשון נ"י לגיסו המפורסם בעל שם טוב נ"י".

 

מקור אחר, בן אותו דור, שלא הכיר את הבעש"ט, כותב אף הוא בהוקרה - רבי חיים יוסף דוד אזולאי מזכירו בשתי רשימות בספרו המפורסם "שם הגדולים": "הרב המפורסם קדוש יאמר לו, מוהר"ר ישראל בעל שם טוב"42. וכן מעיד שהספר "אור החיים" נתחבב על הקוראים בפולין מפני ש"הרב החסיד הקדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד גדולת נשמתו" של מחבר אור החיים43.

 

 במה פתר הבעש"ט את בעיות הדור?

א. כיסופי הגאולה שפעמו בבני הדור, מאז הציפיה לבואו של משיח בשנת ת"ח, באו לידי ביטוי בתנועה החדשה הרואה עצמה כתנועה של גאולה, כפי שאומר הבעש"ט בעצמו באגרת לגיסו - רבי אברהם גרשון מקיטוב וכביטויו של נכדו רבי משה חיים אפרים מסאדילקוב בספרו "דגל מחנה אפרים" בשם רבי ליפא מחמלניק "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" והתרגום: "נפקין בריש גליה". ברי"ש - אותיות רבי ישראל בעל שם, כאשר תתגלה תורתו, יצאו ישראל ביד רמה! מכאן גם חידוש העליה לארץ ישראל, שפתחה שרשרת של עליות לארץ ישראל.

 

ב. המשבר הדתי. הבעש"ט נתן להמוני העם נתיב של חזרה ל"צלא דמיהמנותא", על ידי הדגשת ענינים שגם המוני העם יכולים לעמוד בהם: חסד, אמונה תמימה, תפילה בהתלהבות, דביקות בה' בכל המעשים - "לעבוד את ה' בכל האופנים", ריקוד בהתלהבות, מכאן - הדרך ללימוד תורה לקיום מצוות טבעית וברורה.

 

ג. המשבר המדיני. הקב"ה נמצא עם האדם הישראלי בכל מקום. גם במצוקתו, גם בשבתו בבית הסהר - "לית אתר פנוי מיני" בפועל, "אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הנך" - בפועל. "בכל צרתם לו צר" - לקב"ה צר בצערם של ישראל והוא אתו בפועל ממש. השכינה מתייסרת עם האדם מישראל.

 

ד. המשבר החברתי. הבעל שם טוב יצר את הצדיק החסידי שהוא חלק מן העם. אין הוא מתנשא מעליו. אפשר לשטוח בפניו את כל הבעיות הפנימיות, הכלכליות, הפרטיות. הוא אוכל עם הציבור, חי עמו, רוקד עמו. הוא מוקד של סיוע רוחני וגשמי ב"בני חיי ומזוני". האדם מישראל, אינו בודד בכאבו. יש בפני מי להביע את הכאב והצער.

 

מהותה של החסידות

החסידות היתה תנועת תגובה, ריאקציה, כנגד קדרות החיים ויובש החיים בו היה נתון רוב העם. היא הכניסה רגשי שמחה וסיפוק לפרט האומלל. היא החזירה ליהודי הפשוט את אלוקיו החיים, הקרוב אליו.

 

החסידות ינקה מהקבלה ורגילים לכנותה בשם "בתה של הקבלה". ואמנם הרבתה החסידות לקבל מן הקבלה בשטח העיוני, כהשקפה. (10 הספירות, צמצום ושבירה, בירורי ניצוצות, העלאת מחשבות זרות, ענוה ועוד). ברם, שונה היא במאד מן הקבלה בשטח המעשי. הקבלה, אם אפשר לומר כך, פסימית בכל דרכיה. היא ראתה את הרע כהעדר הטוב ודגלה בצומות ובסיגופים44. ואילו החסידות היא אופטימית ומלאת שמחה. ראשוני החסידים התנגדו לצומות ולסיגופים. הרע הוא רק אמצעי לטוב ("כסא לטוב" - הבעש"ט)45. הקבלה פנתה אל יחידים, החסידות עשתה אותה לתורת חיים. יפה הגדיר זאת אחד מראשוני סופרי החסידות:

 

"כל אשר גילה האר"י הוא בשמים ממעל, בעולמות העליונים ולאו כל מוחא סביל דא, להשיג אשר למעלה והבעש"ט גילה את האלקות פה בארץ, בפרט באדם התחתון שאין בו שום אבר ושום כח מה שאינו לבוש לכח האלקי, אשר טמון וגנוז בקרבו".

 

אמונה תמימה, שמחת מצוה, תפילה בכוונה, דביקות, הזדככות הגוף (מקוה), והנפש (תפילה), נשמת המצוה ונשמת הלמוד - אלה הם עיקרי החסידות. המעשה עיקר ולא רק הלימוד. ובמעשה - הכוונה עיקר ולא העשיה השגרתית, "מצות ה' מלומדה". צריך להכניס "נשמה" בלימוד ולא לפלפל בפלפול יבש...

 

החסידות מעמידה את הפרט, את היחיד במרכז המרכזים. (שלא כקבלה שהדגישה יותר את האומה). כל אחד יכול להתקרב אל ה' לאהבה אותו, להדבק בו. בכל מקום המצאו שם מלווה אותו ההשגחה. "לית אתר פנוי מיניה".

 

החסידות היא שני דברים כאחד. השקפת עולם, שיטה רעיונית - מחד ומאידך תנועה עממית, כמעט הסתדרות מאורגנת, המטילה חובות מעשיות על חסידיה. יניקתה הרעיונית של החסידות נובעת מכל תחומי המחשבה היהודית: ספרי מוסר, ספרי קבלה, פרשנות המקורות הקבליים העיקרים הם הזהר וכתבי האר"י.

 

אם אפשר לומר כך, היתה החסידות תקופת הרנסנס לאמנות היהודית. כי החסידות ביקשה את הנשמה שבעצמים אשר בטבע. זאת היא תופעה אמנותית. ראשוני החסידים קרבו את המוני העם לטבע, לחי - לראשונה בגלותנו, כן פיתחה החסידות את השירה והנגינה. אפילו ניצני הספרות היפה נצנצו לראשונה בשדה החסידות: ספורי הרביים וספורי הפלאות על הצדיקים.

 

אהבת הטבע, השירה והסיפור - החסידות היא שהחלה להכניסם תחת כנפי העם היהודי בגלותו.

 

 יסודות החסידות

הבורא והבריאה: הבורא מצוי בבריאה. "מלוא כל הארץ כבודו" - כפשוטו. כבודו - שכינתו. "יחשוב שכל דבר שיש בעולם, הכל מלא מהבורא יתברך"46. "וכל מחיצות וחומות ברזל, וכל לבושין וכיסויין הם עצם מעצמותו"47 כהנה - מלאה הספרות החסידית. "יחשוב ויאמין באמונה שלמה שהשכינה אצלו ושומרת אותו והוא מסתכל בבורא והבורא בו"48. מכאן חשיבותו של בן ישראל - מבחר הבריאה, כי הוא דבוק בבריאה והוא חלק אינטגרלי ממנה. "דע מה למעלה ממך - פירוש שכל מה שלמעלה הוא ממך"49, כי פעולתו של האדם מישראל, משפיעה, כביכול, על השכינה עצמה, והיא המחייבת אותו, לבחון מעשיו ולבדקם. "ה' צלך - כמו שהצל עושה מה שהאדם עושה כך הקב"ה, כביכול, עושה מה שהאדם עושה"50.

 

בכל - יש רמז לאלהי מרום: בכל תנועה, בכל רגש, בכל אושה, בכל בת קול, בכל אשר תחוש, תראה, תשמע, העתק דברים ממובנם, הסר מהם את לבושם הגס ותראה בהם את האלהות. הבריאה, המידות הרעות והשפלות, התאוות המגונות - בהתבוננך לפנימיות מהותן, אף הן אינן אלא גלוי האלהות.

 

רע וטוב בעולם אין רע גמור בעולם. מתוך תפיסתם ההרמונית-האחדותית של הבריאה ממילא עולם שהוא לבוש הקב"ה אינו יכול להיות רע. הרע אינו אלא מדרגה לטוב, או כבטוי הבעש"ט: "הרע הוא כסא לטוב"51. כי אפילו ברע עצמו יש ניצוצות אלקיים, אלא ש"הוא מכוסה בכמה לבושין" ועל כן: אל לו לאדם להתמרמר כשרע לו ועליו לומר: 'הלא זה מהשם יתברך ואם בעיניו הגון, גם בעיני הגון הוא"52. גדולה מזו: מחשבות האדם, גם הרעות, "יש בהן משום מציאותו יתברך וכל מחשבה היא קומה שלמה"53. בעצם אין דבר רע בעולם. אם רע הוא טוב - זה נקבע ע"י שמוש האדם. למשל: "להיטות" היא תכונה שאינה לא טובה ולא רעה תלוי אחר מה להוט האדם. אם האדם להוט אחר שתיית יין, או גנבה, או תאוות - הרי שהיא רעה. תפקידו של האדם הוא לעשות את הרע "כסא לטוב" ע"י שישתמש בתכונותיו שעתה הן לרשות המעשים הרעים לשם עשיית מצוות ומעשים טובים54. "סור מרע ועשה טוב" - היינו שיעשה מרע טובה כי גם בתוך שקר יש אמת55. לרעיון זה, אגב, התנגד בחריפות רבה רבי חיים מוולזין תלמידו הנאמן של הגר"א האומר: "ונעשה משל בפי כל הכסילים הלא בכל מקום וכל דבר הוא אלוקות גמור ועינם ולבם כל הימים לעיין בזה"56.

 

תפילה. החסידות מדגישה את התפילה, כי להתפלל יכול כל אחד, אף מי שאין בידו מצוות הרבה, אף מי שאינו יודע ללמוד. התפילה צריכה להיות בכוונה. הקב"ה דורש את הלב, את הכוונה, הרגש. תפילה קרירה היא דבר מת. היא חייבת להיות חדורה התלהבות רוחנית ואפילו גשמית (נענועי הגוף). "יחשוב כאלו הוא מוכן למות מרוב כונה"57. וכמו שאין להתלוצץ על אדם הטובע בנהר ועושה תנועות בראשו ובידו כדי שיוציא את עצמו מהמים, כך אין להתלוצץ על המתפלל ועושה תנועות כי הוא מציל עצמו מן המים הזידונים שהם הקליפות ומחשבות זרות, הבאות לבטלו ממחשבתו בתפילה58. התפלה מאפשרת לאדם להתעלות לעולמות עליונים, רוחניים, בשעת התפילה מחוסר האדם צרכים גופניים, ואם יתפלל בהתלהבות עד כדי שכחה עצמית, הריהו יכול להתעלות עד "להתפשטות היש". הבעש"ט הרחיק כ"כ בערך התפילה עד שאמר כי התפילה נוגעת, כביכול, בקב"ה. כלומר זוכה כמעט לנבואה59, או לפי ביטויו של המגיד ממזריטש: התפילה היא זווג עם השכינה. הרעיונות העיקרים של התפילה: העלאת ניצוצות הקדושה, דביקות, כוונות, התדבקות באותיות התפילה.

 

תלמוד תורה: עצם הלמוד חשוב, אך העיקר בו היא הנשמה, "לא לשמה כי אם לשמו". הלמוד הוא זה המביא לידי מעשה. לכן מצוה הבעש"ט: "והעיקר לא לשכח הדברים". לכן העדיפה החסידות את הלמוד "בדברים שיבוא לו יראת שמים על ידם, כמו ספרי מוסר או שלחן ערוך לדעת הדינים על בוריין"60

           

המקוה: יש צורך לא רק בטהרת הנפש, אלא גם בטהרת הגוף. המקוה באה במקום סגופים וצומות שבקבלה. היא מטהרת את האדם, ועם זאת משמחתו וגורמת להתעלות רוחו.

 

ענוה: "האדם יכול להשיג כל מה שהשיגו כל התנאים והאמוראים, רק הגאוה מעכבת"61 אולם אין הענוה צריכה להיות מופגנת כלפי חוץ, כי זאת היא "גאוה שבענוה", אלא חייבת הענוה להיות פנימית, בלב; ומתוך כך אמיתית, כנה62. היו אפילו אדמו"רים שנהגו בעושר ובכבוד חיצוני שלא יחשדו בהם שהנם רוצים להיות ענוים - ורק בלבם ידעו את קטנותם וענותנותם. החסידות רדפה את הגאוה, כי: "היסוד הוא עיקר שורש הבנין, ואם היסוד רעוע כל הבנין נופל. כן האדם אם היסוד רעוע כמו אדם שיש לו גסות הרוח, אז כל מעשיו הטובים נבנו על היסוד הרעוע" 63. התוצאה מובנת מאליה, הבנין נופל.

           

עצבות ושמחה: כשאדם בעצבות אין הוא יכול להתעלות. רק בשמחת הנפש אפשר "לעלות מקטנות ולהתדבק בגדלות". העצב הוא "מניעה גדולה לעבודת הבורא". "אם דמעה פותחת שערים - היה הבעש"ט אומר - הרי שמחה הורסת אותם לגמרי"64. משום כך התנגד הבעש"ט לסגופים ותעניות הגורמים להחלשת השמחה: "טוב יותר לעבוד את ה' יתברך בשמחה, בלי סיגופים, כי הם גורמים עצבות65. "הבכי'ה היא רעה מאד, שצריך לעבוד את ה' בשמחה"66. ובעל "מאור ושמש" אף אומר: "אילו היו לי עוד שנים להצטרף עמי לבטל התעניתים הייתי מבטל אותם"67.

 

הצדיק: דמותו של ה"צדיק", "הרבי", "היהודי היפה", "היהודי הטוב", ה"אדמו"ר" (אדוננו מורנו ורבנו) היא תופעה חדשה. החסידות רוממה את הצדיק - "תקון בעל תשובה נעשה על ידם68. "וכל מה שהם מבקשים, עושה הקב"ה תיכף"69. רבי אלימלך מליזנסק אמר: "הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטל, הקב"ה מבטל וצדיק גוזר ומקיים"! רבי נחמן מברסלב אף קבע: צדיק הוא בעל רוח הקדש, יודע מחשבות אדם, ע"י פרנסה שמפרנסים את הצדיק כאילו עובדים עבודת בית המקדש70. תפקידו של הצדיק לקרב כל אדם מישראל לעבודת השם. הגדרת צדיק היא: "שאינו רואה שום רע באדם ובעיניו הכל זכאין וצדיקים, ולכן הוא אוהב את ישראל מאד"71. את עצמו רואה הצדיק "כאילו לא התחיל בעבודה"72.

 

 מפודוליה לווהלין והנהגתו של ה"מגיד" ממזריטש

עם פטירתו של הבעש"ט, עברה הנהגת החסידות לידי תלמידו הנאמן רבי דב בער ממזריטש.

 הבעש"ט שחש כי החסידות עומדת לפני מאבק קשה ביותר, הבין כי יש להעמיד בראשה אישיות מרכזית שתוליך ותביא את החסידות לנצחון במערכות העומדות לפניה. הוא עצמו בחר ב"מגיד" לתפקיד זה וכל תלמידיו קיבלו את מרותו. אפילו רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, תלמידו-חביבו של הבעש"ט ומותיקי ה"חבורה" קיבל את סמכותו של ה"מגיד" ממזריטש, בהעידו: "מעיינות החכמה שהיו הולכות לבעש"ט, הולכות עתה ל"מגיד" והשכינה עם תרמילה, הלכה לה ממז'בוז' ובחרה לה את מזריטש למושב לה".

 

ה"מגיד" לא הסתפק בזרע שזרע הבעש"ט בפודוליה - שם כבר צמחו ניצנים ופרחים לחסידות. הוא לא התיישב במז'בוז' הפודולית עיר הבעש"ט אלא עבר למזריטש שבוואהלין MESCHIRTSCH כדי להרחיב את השפעת החסידות גם על וואהלין וליטא, שם טרם נתגבשה החסידות דיה.

 

רבי בער ממזריטש נולד בשנת תס"ד בערך בעיירה לוקאטש. בהיותו עילוי וחריף מוח נשלח אל ישיבתו של רבי יעקב יהושע בלבוב, מחבר "פני יהושע". אחרי נשואיו היה למגיד בטורטשין, ממנה עבר לקוריץ ולדובנא.

 

בהיותו אמון על תורת הקבלה, הרבה בסיגופים וכך חלה קשות. כל הנסיונות לרפאו עלו בתוהו. בהשפעת קרוביו נסע אל הבעש"ט שנתפרסם כעושה פלא - שם נכבש בקסמו והיה לתלמידו הנאמן. "זה כמה שנים היו לי געגועים אליך" - גילה לו הבעש"ט לאחר שעשהו ליורשו, ולא בכדי.

 

ה"מגיד" לא נסע ממקום למקום כרבו הבעש"ט, כנראה, בגלל חולשתו. הוא שלח שליחים שונים לארצות שונות כדי לזרוע בהם את זרע החסידות, אכן, שלוחיו עשו מלאכה נאמנה, מכל עבר נהרו רבנים וגדולי תורה למזריטש וקבלו הדרכה חסידית. בין תלמידיו אנו מוצאים גדולי תורה מפורסמים מארצות שונות, כרבי שמואל שמעלקא הורביץ מריטשוואהל

- רבה של ניקלשבורג, רבי פנחס הורביץ מלעכוויטש - רבה של פראנקפורט, רבי אהרן מקרלין הליטאית, רבי שניאור זלמן מלאדי-ליאזני, רבי ישראל מקוז'ניץ ורבי לוי יצחק מזעליחוב הפולניות, רבי יעקב יוסף מאוסטרהא, רבי נחום מטשרנובל, רבי מנחם מנדל מהורודוק-ויטבסק שבליטא, רבי אלימלך מליז'נסק, רבי פייביש מזבארז' ורבי יחיאל מיכל מזלאטשוב שבגליציה וכהנה רבים.

 

הבעש"ט יסד את החסידות. ה"מגיד" ביססה והרחיב שטחי השפעתה מפודוליה לוואהלין, ליטא, רייסן, גליציה ופולין.

 

תלמידיו העריצוהו מאד והרבו בשבח גדלותו, "תפלתו היתה נשמעת והקדוש ברוך הוא גוזר והוא מבטל" רבי שניאור זלמן מלאדי, המעמיק והמחושב, העיד: "בבית הרב המגיד היינו שואבים רוח הקודש בכלים והמופתים היו מונחים מתחת הספסלים"74.

 

סייע בידיו של ה"מגיד" במלאכה זו, הפצת החסידות, רעו הטוב, רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה. ה"מגיד" היה דברה וקברניטה של החסידות, ורבי יעקב יוסף בעל ה"תולדות", היה סופרה הראשון של החסידות ומפיץ תורתה בכתב.

 

רבי יעקב יוסף כיהן כרב בשארגרוד כשהכיר את הבעש"ט ודבק בו75. הוא גורש ע"י יהודי

העיר, כששמעו על חסידותו. משם נתקבל כרב ברשקוב ובנמירוב - שם החל להטיף בגלוי לחסידות. הבעש"ט אהבו מאד ואמר: "רבונו של עולם, לא על מעשי אני מבקש שכרי, אלא על שהעמדתי לך יוסלה כזה"76. מנמירוב נתקבל כמוכיח בפולנאה שבוואהלין שם היה, כאמור, מרכז החסידות, ועל שמה גם מפורסם. הוא היה הראשון שהכין בכתב את תורת החסידות ותקף בחריפות את דרכי המתנגדים. ספריו היו הראשונים ש"זכו" להשרף ע"י המתנגדים במלחמתם נגד החסידות, בבראד ובפראג - מאידך, נחשבו מאד ספריו בעיני החסידים. בן דורו - רבי פנחס מקוריץ שהיה נחשב אפילו כלפי הבעש"ט כ"תלמיד חבר" העיד על ספרו: "לא היו ספרים כאלה בעולם, כי הוא תורה מגן עדן"77.

 

 החרמות הראשונים כנגד החסידות

הרחבת גבולות החסידות שהגיעה עד לוילנא, מבצר הלמדנות, גרמה לחיזוק מלחמת המתנגדים נגד החסידות. עתה לא הסתפקו המתנגדים בלעג ובחירופים אלא החליטו לעבור לחרמות ולשמתות.

 

הם הרגישו שבלעג לא יוכלו לחסידות. תשובה כתשובתו של רבי יחזקאל לנדא שכתב את הפסוק: "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" - חסידים במקום פושעים78, לא הרפתה ולא פגעה בהתפשטות החסידות והם עברו למעשים..

 

בחודש ניסן תקל"ב, בחייו של ה"מגיד" ממזריטש, התאספו בוילנא ראשי הקהל ו"התירו את דמם של החסידים כמים". הם עשו זאת גם למעשה. רבי חיים הדרשן הוילנאי ורבי ישראל איסר מוילנא מראשוני החסידים בוילנא "אשר היה לפנים בישראל לשם ולתהילה" נתפסו ע"י ראשי הקהל והולקו. את כתב החרם שהוכרז בוילנא שלחו לכל תפוצות ישראל ודרשו "להשגיח על כת החסידים וחלילה להתחבר עמהם או להחזיק בידם, אלא מצוה להודפם עד שישובו מדרכיהם הרעים".

 

באותה שנה יצא כתב הפלסתר של המתנגדים (נדפס באלעקסניץ תקל"ב) בשם "זמיר עריצים וחרבות צורים" ובו מותקפת החסידות בחריפות רבה. כתבי החרם החמורים פורסמו בו והוא קורא למלחמת חורמה בחסידים ובמנהיגיהם.

 

השפעת הספר היתה מרובה ובעטיו נרדפה החסידות, בעיקר בליטא, קשות. מענינים דברי רבי יוסף שטיינהרדט מפיורדה שלא הכיר את החסידות אלא מקריאת "זמיר עריצים": "...ימאסו בלימודי יסוד התלמוד, ידברו עתק על הגאונים והרבנים... אם ישמעו ויאזינו טוב הארץ העליונה יאכלו ואם ימאנו וימרו - בחרם יאכלו לחרפה ולכלימה"79 לא בכדי שרפו החסידים את כתב פלסתר זה, עד שכמעט לא נשאר ממנו שריד.

 

בית הדין בברודי החרים אף הוא, בהשפעת החרם הוילנאי, את החסידות. היה זה בכ' ניסן תקל"ב ביום השוק הגדול בברודי. רבי שמלקה הורביץ, תלמידו של ה"מגיד" ממזריטש, שכבר כיהן כרבה של ניקלשבורג, תקף קשות את בית הדין של ברודי על החלטתם זו שנבעה מהגררות אחרי וילנא, ללא בדיקה מספקת של עקרונות החסידות80.

 

בתוך שנה מהכרזת החרם, נסתלק ה"מגיד" ממזריטש בי"ט כסלו תקל"ג, ולפניו גם מפיצה הראשי של החסידות בליטא - רבי אהרן מקרלין שנפטר בי"ט ניסן תקל"ב. המתנגדים ראו בכך אות ממרומים. הם האמינו כי עתה תמות גם החסידות ולא ידבקו בה עוד.

 

אגדה חסידית מספרת: כשהחלו החרמות נגד החסידים וגירושם של רבני החסידים מעריהם, התאספו עשרה מגדולי תלמידיו של ה"מגיד" ומבלי לקבל את הסכמת ה"מגיד", הכריזו על חרם נגדי. כששמע על כך ה"מגיד" - אמר: הסכלתם עשות. עתה חייב אני להסתלק מהעולם. אולם - מעתה ואילך, כל אימת שתיווצר מחלוקת בין מתנגדים לחסידים, ינצחו החסידים 81

 

אכן, נתקיימו דבריו. תלמידיו לא התיאשו. להפך, כל אחד חזר למקומו ומשם הפיץ את תורת החסידות כפי שקבלה במז'ריטש. אולם המכה שהכתה את ה"מתנגדים" קשות, היתה דווקא ספר מודפס. ה"מתנגדים" שישבו לבטח ושקטו על משמרתם בהאמינם כי מותו של ה"מגיד" שם קץ להתרחבות החסידות, נדהמו לראות את הספר הראשון של החסידות ובו האידיאולוגיה החסידית וגם התקפות קשות על רבני הדור ומנהיגיו. היה זה ספרו של רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, "תולדות יעקב יוסף" שהופיע בשנת תק"מ, ללא כל הסכמות.

           

"המתנגדים" נזעקו למלחמת חורמה מחודשת, הפעם ביתר עוז. רבני וילנא וראשיה בראשותו של רבי שמואל ב"ר אביגדור ובצירוף חתימתו של הגר"א פרסמו חרם חדש תקיף, בעברית ובלשון המדוברת נגד "המספחת בכל תפוצות ישראל... שורש פורה ראש ולענה... כאשר נתגלה קלונם וזיופם בספריהם החדשים82... כל המחזיק ידיהם והנותן להם עצות והמחפה עליהם חלים גם עליו החרמות. הם מוחרמים ומנודים, מופרשים ומובדלים מכל עדת ישראל ופשיטא שאסור להדבק בהם ולדבר אליהם"83.

 

רבני וילנא שיגרו שליחים מיוחדים - ר' דוד ור' יהושע זליג - שיעוררו את העם לרדוף את החסידות. בהשפעתם הוכרז החרם ביריד זלווה שבגליל הוראדנה, עליו חתמו רבנים רבים, ובראשם רבי אליעזר אב"ד הוראדנה ורבי אברהם קצנלבוגן אב"ד בריסק, בו הוכרז בין היתר: "לבער הקוצים בכרם ה' צבאות כל בני ישראל להודפם ברדיפות מלאות הזעם, להחרימם ולעקור שורשם בנפשם ומאדם, לעקור אותם ולשרש אותם כדין עבודה זרה... ובכל מקום שהם מצויים לשלחם מן המחנה כדין צרוע וזב".

 

רבי שניאור זלמן מלאדי, שישב אז עדיין בלאזני, מספר על השפעת חרם זה: "ויתנו אותנו לבני בליעל ואפיקורסים גמורים, שכל הקודם להרגם זכה וזיכה את הרבים... ונעשו מעשים אשר לא יעשו".

 

בעקבות חרם זה, נשרף בערים רבות, הספר "תולדות יעקב יוסף". בברוד התקיימה השריפה ליד ביתו של רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב, מאבות החסידות. אגדה מספרת כי ה"נודע ביהודה", השליך את הספר, רמסו ושם את כסאו עליו. אולם, לאחר פגישה עם רבי יעקב שמשון משפיטובקה שבא אליו בערמה וניצחו בדברים, הרים את הספר ונשקו84. כדאי לציין שרבי חיים יוסף דוד אזולאי - זה הגאון הספרדי המהולל, שליחה של ארץ הקודש, מציין את הספר "תולדות יעקב יוסף" בציון "ונותנין לו את השבח"85. והוא היה בדורו של המחבר.

 

גם חרמות אלה לא הועילו. עתה נתפשטה החסידות גם בכתב וגם בע"פ, ואם כי עברה חרמות נוספים - יכלה להם בקלות. מיד אחרי החרם בתקמ"א - הופיע ספר חדש של רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה "בן פורת יוסף" - קוריץ תקמ"א ולאחריו "צפנת פענח", קוריץ תקמ"ב. הופיע ספרו של המגיד ממזריטש - "מגיד דבריו ליעקב", קוריץ תקמ"ד. באותן השנים הופיעו גם ספרים חדשים של החסידות. אף ה"תולדות יעקב יוסף" שהועלה על המוקד הופיע מחדש בקוריץ תקמ"ג.

 

גם תלמידי ה"מגיד" ממזריטש, שהתישבו בארצות שונות, יכלו כבר להצביע על השיגים

 רבים וחשובים. החסידות כבר נתנה פרי גם בליטא, רייסן, גליציה ונזרעה במולדביה, בסרביה ובוקובינה.

 

יש לציין כי תלמידיו של ה"מגיד" ממזריטש הגיעו עד למערב אירופה ונהגו בה מנהגי חסידים והם רבי שמואל שמלקה הורביץ שכיהן כרבה של ניקלשבורג במורביה ואחיו, רבי פנחס הורביץ, רבה של פרנקפורט בגרמניה ומחבר "הפלאה". השפעתם לא נקלטה בגרמניה בגלל ההשכלה שכבר תקעה יתד והביאה כמעט לחורבנה של היהדות שם. "ההשכלה - המכשילה", צררה את החסידות ובגרמניה יכלה לה. רבי שמלקה מנילקשבורג נפטר בב' אייר תקל"ח.

 

החסידות בליטא

את החדירה לליטא ביצעו שנים מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש - רבי אהרן מקרלין ורבי מנדלי מויטבסק שישב תחילה במינסק והיה עוד מתלמידיו הצעירים של הבעש"ט86. המלאכה בליטא היתה הקשה ביותר, כי ועד הקהלות הראשיות - הוראדנא, בריסק, פינסק, וילנא, סלוצק, פעל עד לשנת תקכ"א. היו אלה קהלות מאורגנות שסבלו רק מעט מההיידמקים והיו בהם תלמידי חכמים. גם התנועות המשיחיות הצליחו מעט בחבל ארץ זה.

 

רבי אהרן מקרלין, הנקרא רבי אהרן הגדול, נולד בשנת תצ"ו. בהשפעת דודו רבי מנלי, נסע למזריטש והיה לאחד מבחירי החבורה. בחיי רבו יסד את המרכז החסידי בקרלין הליטאית - פולסית והשפעתו נתרבתה. בשנת תק"ל אנו מוצאים קבוצות מאורגנות של חסידים בוילנא ובמינסק. רבי אהרן, על אף צעירותו, היה אישיות מופלאת. בכתבי הפלסתר הרבים נגד החסידים, הם נקראים לא אחת, ה"קרלינים" - עדות להשפעת רבי אהרן.

 

רבי אהרן נפטר עוד לפני פטירת ה"מגיד" ממזריטש, בעצם הסערה והפולמוס נגד החסידים, אולם הזרע שזרע בליטא - צמח ונתן פירות. תלמידו - רבי שלמה ביסס את החסידות בקרלין, תלמידו רבי חיים חייקל נטע אהלו בהמדורא, ומהם נסתעפו שושלות חשובות בסטולין, לעכאוויטש, קוברין, קוידנוב, שרשוב ואחרות.

 

לא קלה היתה דרכם של תלמידי רבי אהרן. החרמות שנבעו מוילנא, פגעו בראש וראשונה, בהם. לאחר חרם תקמ"א - נאלץ רבי שלמה לברוח מקרלין ללודמיר שבוואהלין, מרכז החסידות. עתה רוכזה כל המלחמה נגד רבי חיים חייקה מהמדורא, שממנו לא חשכו כל גידוף, ונגד רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שכיהן אז כרבה של פינסק. נגדו, כנראה, כוון המכתב החריף של פרנסי ווילנא בחתימת הגר"א מווילנא ורבי שמואל ב"ר אביגדור אל "מנהלי עדת ישורון דק"ק פינסק יע"א" - בו הם דורשים להלחם נגד כת "החשודים המתחסדים" ולהוריד את הכתר מרבם, אב בית הדין של הקהלה. המכתב שנכתב בו' תמוז תקמ"ד, כנראה פעל את פעולתו, כי בשנת תקמ"ה עזב רבי לוי יצחק את פינסק ועבר לברדיטשוב. במקומו נתקבל כרב, הלוחם הגדול של המתנגדים, רבי אביגדור ב"ר חיים מפינסק.

 

אכן, בריחתם של רבי שלמה ורבי לוי יצחק לא השתיקה את הגל של החסידות בליטא. במקום העמיקו יתד תלמידיהם, ואם כי גם הם ידעו את ידם הקשה של המתנגדים ואף ישבו - רבי אשר מסטולין ורבי מרדכי מלעכוויץ - בבית הסוהר, לא רפתה ידם והחסידות יצאה מנצחת גם בליטא, אם כי נשארה מצומצמת במספר מאמיניה, בשל השפעת הגר"א מוילנא.

 

בד בבד עם התפשטות החסידות בארצות נוספות, היא נתבססה יותר ויותר בארצות יסודה, - פודוליה, אוקראינה וואהלין, בהן הנהיגו עדות חסידים - הצדיקים: רבי יהודה ליב מפולנאה, רבי פנחס מקוריץ, רבי ברוך ממז'בוז' ואחיו רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, רבי זאב וולף מטשרני - אוסטרהא, רבי יעקב שמשון משפיטובקה, רבי נחום מטשרנובל, רבי אריה לייב משפולה, רבי אהרן ורבי זאב מזיטומיר. רבי יעקב יוסף, - רב ייב"י, - מאוסטרהא, רבי זושא מהאניפולי, רבי שמעון שלמה מסאווראן, רבי גדליהו מליניץ ולאחר מכן גם רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי מרדכי מטשרנובל, רבי נחמן מברסלב. הם, חבריהם וצאצאיהם.

 

החסידות ברייסן (רוסיה הלבנה)

העול העיקרי של כיבוש רייסין הוטל על רבי שניאור שלמן מלאדי, מצעירי חבורתו של ה"מגיד" ומהבולטים שבהם, לאחר שרבו, מותיקי החבורה המזריצ'אית, רבי מנדלי מויטבסק נסע לארץ ישראל, בעצם ימי הריב והפולמוס עם המתנגדים.

 

רבי שניאור זלמן מלאדי, הנקרא בשם "הרבי", נולד בשנת תק"ה בלאזני LOZNA . בעוברו, לאחר נשואיו, לויטבסק נתפס לחסידות ונסע למזריטש אל ה"מגיד". אחרי פטירת ה"מגיד", המסתופף בצילו של רבי מנדלי מויטבסק ועם נסיעתו, כנזכר, לארץ ישראל מילא את מקומו והוא אז בן שלשים שנה בלבד. נתקיימה נבואת ה"מגיד" ממזריטש, שאמר פעם בהתפעלות: רבונו של עולם, יהודי צעיר זה - וכיון ידו על רבי שניאור זלמן - יהיה רבי על כל מדינות רייסן87?

 

רבי שניאור זלמן שהיה גאון עולם ואישיות מזהירה הצליח להרחיב את שורות החסידים ברוסיה הלבנה, שנקרעה מעל פולין וצורפה לרוסיה, באלפים רבים. הוא גם העמיק את תורת החסידות, ביססה וייסד את החסידות העמקנית המתקרית חב"ד (חכמה, בינה, דעת). מרכזו היה בעיר הולדתו לאזני.

 

הצלחותיו הגדולות של רבי שניאור זלמן הפנו אליו את החצים המורעלים ביותר של המתנגדים. רבי שניאור זלמן עצמו רדף את השלום ועוד בהיות רבי מנדלי בויטבסק, נסע יחד אתו לוילנא, כדי לשכנע את הגר"א בצדקת החסידות אולם הגר"א סירב לקבלם88. גם נסיונותיו להתווכח עם המתנגדים בשקלוב, עלו בתוהו.

 

מלבד החרם בתקמ"א, שעליו מתלונן רבי שניאור זלמן, שנעשו בעקבותיו "מעשים אשר לא יעשו", יצאו חכמי שקלוב לקיים את החרם בשנת תקמ"ז וקיום החרם כוון בעיקר לרבי שניאור זלמן, ובעקבותיו גאתה סאת היסורים של חסידי חב"ד.

 

הופעת ספרו של רבי שניאור זלמן, ה"תניא" - ספרן של בינונים, שנדפס בשנת תקנ"ז בסלאוויטה הקפיצה את המתנגדים מעורם. אגרת מיוחדת בשמו של הגאון מוילנא, שהיה כבר ישיש מופלג, נשלחה לקהלות ובה פקודה "להודפם ולרודפם בכל מיני רדיפות עד מקום שיד ישראל מגעת". שגרירים מיוחדים - רבי חיים ורבי סעדיה - יצאו להפיץ את תוכן האגרת.

 

עם פטירת הגר"א בשנת תקנ"ח, קיבלו הרדיפות אופי אחר. עתה עברו הרדיפות לא רק ל"יד ישראל", אלא גם לדילטוריות ולרדיפות. בראש הלוחמים עמד ישראל ליבל מגיד במוהילוב ונוברדוק, ששנאתו לחסידות לא ידעה גבול. סופו שאין איש יודע את תולדות חייו ומקום קבורתו. בהשפעתו ובהשפעת חבריו, נשלח כתב שטנה על החסידים, חתום בידי איש וילנאי צבי בן דוד (הירש דוידוביץ). בכתב השטנה מתוארים הרב מלאדי, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי חייקל מהמדורא, רבי אשר מסטולין, כפושעים מדיניים המסוכנים לממשלה. בעקבות ההלשנה נאסר רבי שניאור זלמן מלאדי ועוד עשרים ושנים ממנהיגי החסידות שרובם יצאו לחופש, לאחר חקירה קצרה. היה זה בסוף תשרי תקנ"ט. נשארו במאסר רבי שניאור זלמן, רבי אשר מסטולין ורבי מרדכי מלחוביץ.

 

יום שחרורו של רבי שניאור זלמן בי"ט כסלו תקנ"ט היה ליום חג לחסידי חב"ד - ראש השנה לחסידות.

 

בכך לא תמו צרותיו של הרב. אביגדור בן חיים יורשו של רבי לוי יצחק ברבנות פינסק, מתנגדה הגדול של החסידות, הודח ע"י החסידים מהרבנות בחרפה ובבוז89, והוא ביקש לקחת נקם בכל מחיר. הלשנות שלו לממשלה נדחו מדי פעם בפעם. בסופו של דבר הצליח, לאחר שגילה כי רבי שניאור זלמן אוסף כספים ושולחם לארץ ישראל, אל השלטון התורכי. בד' כסלו תקס"א נאסר רבי שניאור זלמן בפעם השניה והושם במאסר סתר. שבועיים ישב במאסר. לאחר מכן חוייב לגור בפטרבורג - עיר המלוכה ובה שהה חמשה עשר שבועות. רק אחרי מות הקיסר פאול ועלותו של הקיסר אלכסנדר הראשון שוחרר רבי שניאור זלמן לחלוטין90. אף יום זה, כ"ט בכסלו, חג הוא לחסידיו. בשובו העתיק רבי שניאור זלמן את דירתו מלאזני ללאדי. ועל שמה גם שמו - "הרב מלאדי".

 

מששקטו קצת הרוחות נפגש "הרב" עם כמה מגדולי הדור ושכנעם כי אין בחסידות, חלילה, פגיעה בעקרונות הדת. גם "גדולי המתנגדים באו בברית עם החסידים. אכלו משחיטתם ושתו את יינם וקראו בספריהם ולא היו חוששים לחרם המשולש שיש עליהם כלל וכלל"91.

 

כך יכלה חסידות חב"ד, בהנהגתו המופלאת, להעמיק שורשים ולהרחיב יריעותיה. כשנפטר רבי שניאור זלמן מלאדי בשבת כ"ד טבת תקע"ג, כבר מנתה חסידות חב"ד אלפי חסידים ולא חששה ממתנגדים וממתנקשים בה.

               

 

החסידות בארץ ישראל

רבי ישראל בעל שם טוב, יוצר החסידות, שאף כל ימיו לעלות לארץ ישראל. "העלוני לארץ ישראל ואבטיחכם עולם הבא" - הבטיח לחסידיו. אף עשה כמה נסיונות לממוש שאיפתו זו אולם ללא הצלחה. אף על פי כן הוא כותב לגיסו: "השם יודע שאין אני מייאש עצמי מנסיעה לארץ ישראל"92. החסיד הראשון שנסע לארץ ישראל היה גיסו של הבעש"ט - רבי אברהם גרשון מקיטוב שהיה בתחילה מתנגדו החריף של הבעש"ט - ולאחר מכן מעריצו הגדול.

 

אחרי פטירת הבעש"ט עלתה קבוצה מאורגנת של חסידים, לא גדולה במספרה, בראשותם של רבי מנחם מנדל מפרמישלן ורבי נחמן מהורודנקה. העליה שהגיעה לארץ ישראל בשנת תקכ"ה התישבה בטבריה.

 

אולם עליות אלה לא קבעו ישוב חסידי בארץ. רק תלמידיו של המגיד ממזריטש בראשותו של רבי מנדלי מויטבסק שהיה מהנחשונים הראשונים לכיבוש ליטא לחסידות ולאחר מכן מנהיגה של החסידות ברוסיה הלבנה, הצליחו לכבוש גם את ארץ הקודש כמקום משכן לחסידות.

 

עליה זו שהגיעה לארץ ישראל בשנת תקל"ז (1777) מנתה שלש מאות נפש והשתתפו בה מלבד רבי מנדלי מויטבסק גם רבי אברהם מקאליסק ורבי ישראל מפאלאצק. החסידים התישבו בצפת ולאחר מכן בטבריה. "זה היום קוינו לו - כתב רבי ישראל מפאלצק לגולה - נגילה ונשמחה בארץ חמדתנו, חמדת הלבבות, משוש הרעיונות, הקדושה בכל מיני קדושות"93.

 

לא קלה היתה ההתנחלות. מלבד לחץ קשה של הפחה התורכי, הגיעו גם לכאן הדים מן החרמות של המתנגדים שלמזלם לא נתקבלו על דעתם של הספרדים והיו בעיניהם ל"לעג ולקלס גדול"94. החרם של תקמ"א הסב לחסידים עגמת נפש מרובה כי כבר נמצאו אז בצפת אשכנזים "מתנגדים", בתוכם כאלה שבאו עם עלית החסידים95. רבי מנדלי נאלץ לעבור מצפת לטבריה. חלק מהחסידים התישב בפקיעין. בטבריה בנה רבי מנדלי בנין גדול "תחתיים שניים ושלישיים" והחסידים החלו מתפללים במנין נפרד. רבי מנדלי נפטר בשנת תקמ"ח והנהגת החסידות בארץ עברה לידי רבי אברהם מקאליסק.

 

מאז לא פסקו עליות חסידים לארץ ישראל. יש להזכיר את עלית חסידי חב"ד שהפכו את חברון לעיר חסידית. בשנת תקצ"ג (1833) כבר היה ישוב חסידי מבוסס בחברון96, ראשון עולי חב"ד היה רבי משה מייזלס, תלמידו של הרב מלאדי.

 

אחרי הרעש בצפת בשנת תקצ"ז עבר חלק גדול של החסידים לירושלים והקים בה ישוב חסידי. בראשם עמד רבי אהרן משה מברוד, מתלמידיו של ה"חוזה" מלובלין, שהגיע לירושלים בשנת תקצ"ט.

 

יש לציין כי רבים מגדולי החסידות עלו לארץ ישראל וביססו בכך את החסידות - בהם: רבי זאב וולף מטשרני-אוסטרהא - מתלמידיו החשובים של רבי בער ממזריטש, רבי ישכר בער מזלאטשוב, רבי דוד שלמה מסורוקא, רבי חיים מטשרנוביץ, רבי יעקב שמשון משפיטובקה, רבי אברהם דוב מאוורוטש. רבי נחמן מברסלב בא לראות את הארץ וחזר לחו"ל.

 

החסידות בגליציה

הפצת החסידות בגליציה הוטלה על רבי אלימלך מליז'נסק, אף הוא מתלמידיו של רבי בער ממז'ריטש. הוא שכבש את גליציה לחסידות - כיבוש מלא. קדמו לרבי אלימלך בזריעת זרע החסידות בגליציה, הבעש"ט עצמו שסייר בכמה מעריה וכמה מתלמידיו שהיו גרים בה כרבי נחמן מהורודנקה, רבי נחמן מקוסוב97, רבי מנדלי מפרמישלאן ואחרים.

 

עשו עם רבי אלימלך במלאכת קודש זו: רבי ישכר בער מזלאטשוב וחתנו רבי אברהם חיים מזלאטשוב, רבי משה מדאלינא, רבי משה מפשבורסק, ורבי פייביש מז'בארז בעל "דרך אמת". הבולט שבין מפיצי החסידות בגליציה, מלבד רבי אלימלך, היה רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב.

 

רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב מתלמידי הבעש"ט, נולד בברודי. בחרם תקמ"א שרפו את הספר "תולדות יעקב יוסף" ליד ביתו ואותו רדפו קשות. הוא עבר מברודי לזלאטשוב הגליצאית ועשה שם גדולות למען החסידות. בגלל הרדיפות ברח גם מזלאטשוב לארץ המקלט לחסידות - וואהלין. בה כיהן כמגיד מישרים בקלקי וביאמפולה - שם נפטר בכ"ה אלול תקמ"א.

 

בעזוב רבי יחיאל מיכל את זלאטשוב נשאר עיקר המעמסה על רבי אלימלך מליז'נסק, אולם הוא יכל לה. החסידות כבשה, כאמור, את גליציה כיבוש מלא.

 

גם בגליציה הביא המצב הסוציאלי לפריחת החסידות, נאסרה על יהודים הישיבה בכפר, שאף שלא הוצאה לפועל, הביאה לפחד ולסבל רב. בערים ישבו היהודים בגיטאות ובעיקר העיק עליהם נטל המסים - מס בשר כשר, מס נרות. גובי המסים השתלטו על הקהלות, שליש מהיהודים חי בדלות נוראה, עד שהממשל שחרר אותם מתשלום מסים ומכאן ההגירה לעבר הונגריה. ראשי החסידות לחמו בגובי המסים ויוסף פרל, המשכיל-המלשין, בכתב הלשנתו מציין ש"כל החרמות על מיסי היהודים ניזומים בבתי המדרש של החסידים".

 

רבי אלימלך מליז'נסק נולד בשנת תע"ז לאביו רבי אליעזר ליפא. בצעירותו קיבל עליו עול "גלות" וייסר את עצמו ביסורים רבים. בהשפעת אחיו רבי זושא נתפס לחסידות, נסע למזריטש והיה שם לאחד מראשי החבורה.

 

אחרי פטירת ה"מגיד", נסע לליז'נסק והחל להפיץ ממנה את אור החסידות בגליציה ובפולין. בהנהגתו קנה לעצמו מקום מרכזי בחסידות עד שהשווהו לבעש"ט98. ספרו "נועם אלימלך" נערץ על האדמו"רים עד כי העידו עליו ש"אין מי שישיגנו כי כולו מדרגות גדולות"99. ורבי מנדלי מרימנוב, גדול אדמו"רי גליציה, אמר: "רק אחרי טובלי במקוה, בערב שבת, מבין אני משהו ב"נועם אלימלך"100. רבי אלימלך נפטר בכ"א אדר תקמ"ו.

 

גם הנהגתו של רבי אלימלך וכיבושיו לא עברו בנקל, כחבריו ברייסין ובליטא שהחרימום המתנגדים, כן עשו לו ולחסידים. אחרי רדיפות רבות כנגדו, עליו הוא מעיד בעצמו: "הנני נרדף מגדולי הדור תפארת ישראל", התכנס בית הדין בקרקא, בראשותו של רב הגליל רבי יצחק הלוי והכריז: כי "חדשים מקרוב באו, ובים התלמוד עקבותם לא נודעו, אנשים צעירים לימים, רכים בשנים, מלאו את לבם לבנות במה לעצמם, לשנות נוסחאות שנים, לעשות אגודות אגודות להתפלל, והמה יביעו עתק, יעשו תנועות שונות, מהם ראשם יעקשו ומהם ישפיקו כפימו, ויפרשו ויכו כף על כף, יעשו להם כנפים ככנפי החסידה, לכוף כאגמון ראשם במעשי התפלה והעבודה"101.

 

אבל גם בגליציה לא הועיל החרם רבות. לאחר החרם שיצא לאור בתקמ"ו, היא השנה שנסתלק בה רבי אלימלך מליז'נסק, נתמלאה גליציה באדמו"רים וחסידים מלאו את כל גליציה. תחילה היו אלה אדמו"רים שיצאו מ"ביתו" של רבי אלימלך מליז'נסק ולאחר מכן גם אדמו"רים מ"בתים" אחרים.

 

מבין האדמו"רים הגליצאים שלאחר שנת תקמ"ו, יש לציין את רבי משה ליב מסאסוב, טיפוס מופלא של "אוהב ישראל". רבי משה ליב נולד בברודי תק"ה. תלמידו המובהק של רבי שמלקה מניקלשבורג ולאחר מכן קיבל את מרותו של רבי אלימלך מליז'נסק. שימש כאדמו"ר באפטא ובסאסוב. נפטר בד' שבט תקס"ז.

 

עלה עליו בהשפעה על יהדות גליציה חברו רבי מנדל מרימנוב. רבי מנדלי נתפס לחסידות עוד בימי נעוריו. כרבי משה ליב, התחנך בניקלשבורג ובריז'נסק, אחרי פטירת רבי אלימלך, התישב בפריסטיק ממנה עבר לרימנוב ועל שמה מפורסם. נפטר בי"ט אייר תקע"ה. גם רבי מנדלי סבל מהמתנגדים ולפי אגדה אחת, הוזמן למשפט ברישא, יחד עם ה"חוזה" והרב מאפטא, לאחר שהלשינו עליהם. הם שוחררו לאחר חקירה קצרה כשרבי מנדלי מדבר עם השופטים קשות102.

 

תלמידיהם של רבי מנדלי ורבי משה ליב כבר פשטו בכל גליציה - המזרחית והמערבית

- וכבשוה לחלוטין מבלי כל התנגדות. מהם יש לציין: רבי צבי הירש בזידיטשוב, רבי קלונימוס ה"מאור ושמש", בקראקא, רבי נפתלי צבי ברופשיץ. הם קבלו תורה עוד בליז'נסק. וכן רבי צבי אלימלך בדינוב, רבי צבי הירש ברימנוב, רבי שלום בבלז, רבי שמעון ביערוסלב, רבי אברהם דוד בבוטשאטש.

 

יש לציין כמה מצדיקי דינסטיות אחרות שהתישבו בגליציה: רבי מאירל תלמידו של רבי מרדכי מקרעמניץ בפרמישלאן, רבי אורי תלמידו של רבי שלמה מקרלין בסטרליסק, רבי צבי הירש בנדבורנא ורבי שלמה מלוצק, תלמידו של המגיד ממזריטש, בסקאהל.

 

החסידות בפולין הקונגרסית

את הפצת החסידות בפולין הקונגרסית, קיבלו על עצמם שלשה ממובחרי תלמידיו של רבי אלימלך מליז'נסק - רבי יעקב יצחק ה"חוזה" מלובלין, רבי ישראל מקוז'ניץ ורבי אברהם יהושע השל מאפטא.

עליהם ועל רבי מנדלי מרימנוב מצביעים החסידים, כיורשים העיקרים של רבי אלימלך מליז'נסק, להם הוריש את ירושתו הרוחנית. ל"חוזה" את כח העינים לחזות מרחקים, למגיד מקוזניץ את כח הלב, לרימנובי את הנשמה ולאפטאי את כח הפה103.

 

פולין ה"קונגרסית" היא פולין המרכזית שהוכרזה, בקונגרס וינה, כמדינה עצמאית, תחת ממשלת רוסיה. נקראה גם בפי יהודי גליציה בשם "פולין הרוסית". בשנת תקפ"ז היו בה 388.000 יהודים ובשנת תר"ג כבר ישבו 523.000.

 

קדם להם בהבאת החסידות לפולין - מורם רבי שמלקה מניקלשבורג שכיהן כרבה של ריטשוואהל, ומשם משך אברכים מובחרים למזריטש ושם נעשו לחסידים. על רבי שמלקה ואחיו רבי פנחס אמר המגיד ממזריטש: "מצאתי בית שכולו נרות, אלא שלא היו דולקים. הטלתי בהם ניצוץ אחד, נדלקו כולם והעלו אור גדול"104.

 

בתקופה זו הביאו את החסידות לפולין - גם תלמידים אחרים של ה"מגיד" ממזריטש: רבי לוי יצחק מברדיטשוב שכיהן כרב בזעליחוב ורבי עוזיאל מייזלש רבם של ריטשוואהל, אוסטרובצה ונובידבור. ברם, כל אלה זרעו את זרע החסידות בפולין, זעיר פה, זעיר שם - אולם לא כבשו אותה. מהם - רבי שמלקה ורבי לוי יצחק עזבו את פולין לאחר שנים מעטות. רבי עוזיאל לא הצליח ליצור מרכז לחסידות.

 

אחרי פטירת רבי אלימלך בשנת תקמ"ו, באה הסתערות על פולין. ראשוני המסתערים היו רבי משה ליב מסאסוב שישב באפטא ורבי ישראל מקוז'ניץ. המגיד מקוז'ניץ נולד בשנת תצ"ז בפולין. בהשפעתו של רבי שמלקה מניקלשבורג נסע למזריטש, שם נתקבל ע"י המגיד בברכה וניבא לו שיכבוש את פולין לחסידות. "עם בואך - אמר לו המגיד - יתחילו להתפלל "כתר" גם בוורשא"105. אחרי פטירת רבותיו אלה, דבק בחום ברבי אלימלך מליז'נסק והיה לאחד מגדולי תלמידיו. ה"מגיד" מקוז'ניץ היה מפורסם גם כגדול בתורה.

 

ברם, בראש מפיצי החסידות בפולין, עמד ה"חוזה" מלובלין. ה"חוזה" נולד בשנת תק"ה. כ"מגיד" מקוז'ניץ הסתופף בצילם של המגיד ממזריטש, רבי שמלקה מניקלשבורג ורבי אלימלך מליז'נסק - שם נחשב כראש החבורה עד כי רבו מצוה עליו לנהוג באדמו"רות עוד בחייו106. הוא התישב תחילה בלאנצהוט הגליצאית ממנה עבר לרוזבדוב וממנה לווינאבה, פרבר לובליני ומשם ללובלין גופא.

 

לא בכדי העיד עליו המגיד ממזריטש: "נשמה כזו לא היתה בעולם מזמן הנביאים"107. כל גדולי החסידות בפולין, כתרוהו בכתר המנהיג המרומם. עוד רבו, רבי אלימלך מליז'נסק אמר: "הוא גדול כמוני"108. ואחריו - חבריו של ה"חוזה": "הוא עובד עבודת המלך, מלכו של עולם, בשקידה היותר עצומה", - רבי מנדלי מרימנוב109. "הוא ממש כאבנים הטובות שבאורים ובתומים" - המגיד מקוז'ניץ110. "אפילו את עפעפי עיניו אינו מגביה בלי יחוד כל שכן דיבור ומכל שכן מעשה" - הרב מאפטא111. הדור הבא השאיר לו את הכתר לדורות. "קוראים לו "הרבי מלובלין" משום שהוא רבי עד לימות המשיח" - אמר הרי"מ מגור112.

 

אכן, השפעתו של ה"חוזה" היתה עצומה. עשרות רבנים מפורסמים נהרו אליו וקבלו את מרותו וכמעט כל האדמו"רים שבפולין ובגליציה, בדור אחריו, הם מתלמידיו.

 

עשה גדולות להפצת החסידות בפולין גם הצעיר שבחבורה רבי אברהם יהושע השל מאפטא, שהיה לאחר מכן כובשה של מולדביה, לחסידות. רבי אברהם יהושע השל המפורסם בשם "הרב מאפטא" וגם בשם ה"אוהב ישראל" נולד בשנת תקט"ו. קיבל מרבי יחיאל מיכל מזלאטשוב ומרבי אלימלך מליז'נסק. שימש כרב בקולבסוף, אפטא - ממנה עבר ליאסי ולמז'בוז'. נפטר בה' ניסן תקפ"ה. ספרו "אוהב ישראל" עה"ת הוא מספרי היסוד של החסידים.

 

גם דרכם של כובשי פולין לא היתה קלה. המתנגדים התקיפום קשות והשמיצום. שונא החסידות ר' דוד ממקוב, בספרו "זמיר עריצים" כילה את חמתו ב"מגיד" מקוז'ניץ שהשתדל שלא ידפיסו את ספרו113. "איך יכול להיות שתורתו אומנותו - שואל דוד ממקוב

- הלא צריך ליתן ריוח בין הדבקים ובין הפרקים, לרפאות החולים ולברך הנשים... וליתן תשובות באנשי און ועליות נשמה... בוודאי אין לו פנאי ללמוד שעה אחת בחודש"114. לפי אגדה אחת נאלץ ה"מגיד" לברוח מקוז'ניץ ולהחבא בבית רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהיה רב בזעליחוב ורק בהשפעת רבי לוי יצחק הוחזר למשרתו בקוז'ניץ115.

 

גם ה"חוזה" מלובלין סבל קשות מרב העיר רבי עזריאל הורביץ שהיה מפורסם בשם "ראש הברזל". רבי עזריאל הפעיל את כח תורתו וגם את כח השפעתו, בהיותו חתנו של רבי בנימין באשקה שעמד בראש ועד ארבע ארצות, נגד החסידות, המתנגדים הפיצו שמועות שה"חוזה" "לא היה תלמיד חכם ולעולם לא יהיה... אילן סרק מעצי היער"116.

 

כל זה היה ללא הועיל. פולין נכבשה כולה. עם פטירת ה"חוזה" ורעיו בשנת תקע"ה וקודם לכן מלאו ערי פולין בצדיקי חסידות. יצוינו: רבי דוד בלעלוב, רבי מאיר באפטא, רבי ישכר בער בראדושיץ, רבי ישעיה בפשעדבורז', רבי יהודה ליב בזקילקוב, רבי יצחק אייזיק בלענטשנה, רבי אברהם מרדכי בפינטשוב, רבי פישל בסטריקוב, רבי שמעון דייטש בזעליחוב, רבי יוסף ביאריטשוב ועוד.

 

מן הראוי לציין, כי פולין שנתמלאה בחסידים, עד כי נתרבו בהרבה על המתנגדים, "הרשתה" לעצמה גם פילוג בחסידות. אחד מתלמידיו של ה"חוזה" מלובלין - רבי יעקב יצחק  מפשיסחה117, בהיותו מעמיק ולמדן חריף, יסד את שיטת העמקות בחסידות הפולנית, למורת רוחם של רבים מתלמידי ה"חוזה" שרדפוהו קשות. סופו של ה"יהודי הקדוש" שיצא כמנצח. ה"יהודי הקדוש" נפטר עוד לפני ה"חוזה", אולם תלמידו רבי שמחה בונים העמיק את שיטת רבו, הרחיבה וביססה, חרף כל ההתנגדויות עליו ואיומי חרם. שיטת פשיסחא כבשה כמעט את כל פולין ותלמידי שיטה זו התבססו בערים רבות. ייזכרו: רבי מנדלי מקוצק, רבי יצחק מוורקא, רבי יעקב אריה מרדזימין, רבי יחזקאל מקוזמיר, רבי מרדכי יוסף מאיזביצא, רבי יצחק מאיר מגור, רבי חנוך מאלכסנדר, רבי שרגא פייבל מגריצא אבי שושלת אלכסנדר ורבים אחרים.

 

גם תקופת ההמשך עוד סבלה מהתנגדויות חריפות. בתקופתו של רבי שמחה בונים מפשיסחא פנו השלטונות לקהלת ורשה לברר את מהות החסידות ואם אמנם מזיקה היא לדת ישראל והשכלת ההמונים. אחד מפקידי הממשלה הגבוהים, נפגש עם רבי מאירל מאפטא והרבי ר' בונים - תלמידי ה"חוזה" מלובלין. הוא השתכנע מתשובותיהם ורצונה של הועדה המחוזית בפלאצק לבטל את התפילה ב"שטיבלך" - בוטל. אעפ"כ לא רפו ידי המתנגדים לחסידות.

 

בשנת תקצ"ד, כ-7 שנים אחרי פטירת הפשיסחאי עוד פנו ראשי הקהלה בוורשה בתזכיר תלונה לשלטונות על התפשטותה של החסידות בפולין ועל "יהודים הנותנים לעצמם תארים שונים, וסוחטים כספים מקלי אמונה". התזכיר טוען כי "זה מחמשים שנה רצה האסון שבאמונת ישראל נוצרה כת נפרדת בשם חסידים. אחדים, קוראים לעצמם שמות, על שם עיר קוצק מקום מגורו של רב שבחרו להם".

 

על התזכיר חתמו, בין היתר, גם רבי שלמה איגר וגם ר' זלמן פוזנר.

 

גם תזכיר זה היה ללא הועיל. החסידות המשיכה להתפשט ומדי פעם כבשה לבות נוספים, גם של בניהם וחתניהם של המתנגדים לחסידות.

 

החסידות ברומניה הגדולה

א. מולדביה ובוקובינה

הראשון שהביא את החסידות למולדביה, היה אף הוא מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש ורבי שמלקה מניקלשבורג, והוא רבי חיים טיראר בעל "באר מים חיים" המפורסם יותר בשמו רבי חיים מטשרנוביץ. רבי חיים שימש ברבנות של מוהילוב-בוטושאן שבמולדביה. זכותו של רבי חיים היא שהיה מן הראשונים להביא את החסידות גם לבוקובינה, בשמשו כרב טשרנוביץ. שהעריצה אותו מאד ולא בחרה אחריו רב שנים רבות וכן בכהנו כרב בקישינוב הבסרבאית, שהיתה העיר הראשונה שנתפסה לחסידות בבסרביה.

 

רבי חיים מטשרנוביץ בן רבי שלמה נולד בשנת תק"ו בערך. בנעוריו למד יחד עם רבי אברהם דוד מבוטשאטש. עיקר תורתו בחסידות קיבל מרבי יחיאל מיכל מזלאטשוב118.

 

ספרו "באר מים חיים" מהחשובים בספרות החסידית. בסוף ימיו עלה לארץ ישראל ובה נסתלק בכ"ז כסלו תקע"ח.

           

במולדביה עשה רבות להפצת החסידות, גם השריד האחרון לחסידי ליז'נסק, שהיה רבן של החסידים בדורו, רבי אברהם יהושע השל מאפטא שכיהן ברבנותה של יאסי המולדבית. בשנים אלה כיהן כרב בבוטשאן ופלטישאן, רבי יצחק מראדוויל - בנו של רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב. יש לציין גם את רבי יוסף מיאסי בנו של רבי אריה ליב מוולטשיסק, ואת רבי יצחק משה מיאסי, תלמידו של רבי שניאור זלמן מלאדי, שעמד בראש חוג חסידי חב"ד.

 

לאחר מכן עמדה מולדביה וחלקה הקרוב לגליציה-בוקובינה, תחת השפעת רבי ישראל מריז'ין, שהתישב בסדיגורה הסמוכה לטשרנוביץ הבוקובינאית. בניו של הריז'יני כבר התישבו בתוככי בוקובינה. רבי ישראל ישב זמן קצר גם בקישינוב וביאסי, בבריחתו מריז'ין. מצאצאי רבי ישראל, רבה היתה השפעתם של רבי אברהם יעקב מסדיגורא, רבי יצחק מבוהוש, רבי אברהם מתתיהו משטעפינטש. צאצאיו של הריז'יני פשטו בכל רומניה, גם זו הפנימית119.

           

ב. בסרביה

בולט ביותר בין הצדיקים שכבשו את בסרביה לחסידות היה רבי דוד שלמה אייבשיץ ששימש כרב בסורוקא הבסרבאית. רבי דוד שלמה אייבשיץ היה גאון נודע ודרשן מפורסם. ספרו ההלכתי "לבושי שרד" על שולחן ערוך הוא רב ערך ללומדים, וספרו "ערבי נחל" הוא מספרי הדרוש המצוינים ביותר. תשובותיו נדפסו בספר "נאות דשא". כן חיבר ספרי הלכה נוספים. רבי דוד שלמה אייבשיץ היה תלמידו של רבי זאב וולף מטשרני-אוסטרהא. בהשפעת רבי מאיר מרגליות נלקח לחתן לבת רבי יחיאל מיכל מלשקוביץ. רב בביז'אנז ממנה נתקבל לסורוקא, בתקס"ט עלה לארץ ישראל ובה נסתלק בכ"ב חשון תקע"ד120.

 

יש לציין כי קישינוב קדמה להתפס לחסידות מסורוקא. קישינוב שהיתה לאחר מכן, הבירה של בסרביה, כיהנו בה רבנים חסידים, מאז יסודה כעיר. רבה הראשון רבי זלמן שורוגורדסקי, היה תלמידו של הבעש"ט וכן הבאים אחריו - רבי ישכר מקישינוב ורבי פאליק מטשיטשילניק היו תלמידי הבעש"ט. כבר הוזכר רבה, רבי חיים מטשרנוביץ. בקישינוב כיהן ברבנות גם תלמידו המפורסם של ה"חוזה" מלובלין - רבי אריה ליה מחבר "חומת אריאל" ולאחריו רבי משה צבי מסאוורן.

 

בין צדיקי החסידות הראשונים שבאו לבסרביה יש לציין את רבי שבתי מרשקוב ובנו רבי יוסלה מראשקוב, רבי זאב מבלטא, תלמידו של רבי פנחס מקוריץ, ואת רבי אריה לייב מבענדר, בנו של רבי שמעון שלמה מסאוורן.

 

ג. טרנסלבניה

ל"רומניה הגדולה" שייכת גם טרנסלבניה. ראשון הכובשים לחסידות היה תלמידו המובהק של רבי מנדלי מרימנוב וסופרו רבי יחזקאל פאנעט, רבה של קארלסבורג וזיבנבירגן, היא טרנסלבניה כולה.

 

רבי יחזקאל פאנעט נולד בש' תקמ"ג בעיר ביעליץ שבשלזיה. תלמידם של רבי אלעזר פלקליס ובעל ה"ברוך טעם". בעוברו, אחרי נשואיו, ללינסק דבק בחסידות והיה תלמידו הנאמן של הרימנובי. שימש ברבנות באיסטריק, טערצאל ההונגרית ובתקפ"ג עבר לקרלסבורג. "עשה בטרנסלוניה גדולות, פזר את ענני החושך ונתן נתיבות לא נודעו שם". נפטר בשנת תר"ה121 לאחר מכן שלטו בטרנסלבניה צאצאיו של רבי משה טיטלבוים מאוהל ורבים מצאצאיו של רבי מרדכי מנדבורנא ישבו בה. כן ישבו בה צאצאים של בתי צדיקים אחרים ואף הוקמו בה שושלות עצמאיות.

 

את מרמרוש, שהשתייכה אף היא ל"רומניה הגדולה", כבש רבי מנחם מנדל הגר, ממקום מושבו קוסוב, שבהרי הקרפטים הנשקפים אל מרמרוש. אגדה מספרת כי עוד הבעש"ט הבטיח לתלמידו, רבי יעקב קופיל מקולומייא, אביו של רבי מנדלי מקוסוב, כי חבל מרמרוש "שייך" לו ולזרעו. לאחר מכן התישבו אדמו"רים רבים במרמרוש גופא, ביניהם בולט רבי מרדכי מנדבורנא שישב בבושטינא.

 

רבי מנחם מנדל מקוסוב נולד בשנת תקכ"ח. תלמיד רבי זאב וואלף מטשרני-אוסטרהא. רבי פייבוש מזבארז ורבי צבי הירש מנאדבורנא. משנתמנה אדמו"ר נהרו אליו אלפי חסידים. מחבר ספר "אהבת שלום". נפטר בי"ז חשון תקפ"ו.

 

החסידות בהונגריה

הראשון שהביא את החסידות להונגריה היה רבי יצחק אייזיק, רבה של קאלוב וחבל סאבלאטש שבהונגריה המזרחית דרומית. נולד בשנת תקי"א בערך. לפי האגדה נתגלה על ידי רבי ליב שרה'ס והובא על ידו לרבי שמלקה מניקלשבורג ושם היה לאחד מתלמידיו המובהקים122. רבי אייזיק הסתופף גם בצילו של רבי אלימלך מליז'נסק. רבי יצחק אייזיק נפטר בז' אדר תקפ"א. אגדה חסידית אומרת כי הבעש"ט בעצמו ביקר בשנת תק"ו בהונגריה123.

 

ביקרו בהונגריה גם רבי לוי יצחק מברדיטשוב שישב בקראלי ורבי אהרן מז'יטומיר124 שעשה בהונגריה שלש שנים רצופות בשליחותו של רבי לוי יצחק. הופעת החסידות בהונגריה לא נתקלה כנראה בהתנגדות חריפה והיא פילסה דרכה אט-אט.

 

חיזק את החסידות ההונגרית וביססה, רבי משה טיטלבוים שבא אליה מגליציה ושימש ברבנותה של איהל שבהונגריה המזרחית-צפונית. רבי משה טיטלבוים נולד בש' תקכ"ט בפשעמישל. שימש כרב בשיניווה. בהשפעת חתנו רבי אריה ליב מווישניצא בעל "ארי דבי עילאי" נתפס לחסידות, לאחר שהיה ממתנגדיה, והיה אחד מתלמידיו הגדולים של ה"חוזה" מלובלין. בתקס"ט עבר לאיהל ושם נהרו אליו אלפי חסידים. נפטר בכ"ט תמוז תר"א. ספרו "ישמח משה" מספרי היסוד בחסידות. יש לציין כי לפניו ביקר באיהל גם רבי אלכסנדר מקומרנא, שנפטר בתקע"ח.

 

להונגריה הצפונית זינק רבי צבי אלימלך מדינוב, בקבלו את רבנותה של מונקאטש, שהיתה אח"כ מרכז לחסידות זו.

 

רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב היה מתלמידיו של ה"חוזה" מלובלין ורבי מנדלי מרימנוב. שימש ברבנותן של רובטיטש, סטריז'וב, האלישיץ, דינוב וכאמור מונקאטש. עשה רבות להפצת הקבלה ונלחם בחריפות נגד המשכילים. חיבר עשרות ספרים רבים וחשובים. נפטר בי"ח טבת תר"א.

 

רבי משה טיטלבוים, סבל מהתנגדות חריפה, הפעם בגלל קמיעות שנתן. אחד מדייני העיר, רבי דוד פריזנהויזן, כותב על רבי משה, בהעלמת שמו: "איש אשר אין לו שום יתרון על רבים מבני גילו יצא להתל ולהתעות רוב בני המדינה בדברי שוא ועמל ולאמור כל מיני חלאים אני מרפא". ענין הקמיעות הגיע לשלטונות. נערך חיפוש בביתו וצפוי היה לעונש חמור. הקהלה אסרה אז עליו לתת קמיעות125.

 

אולם, גם השפעתו גברה ונהרו אליו אלפי חסידים.

 

לאחר מכן עוד כבשה החסידות מקומות נוספים לתורתה - תורת ה' השלמה, אבל כיבושים אלה היו בדרך טבעית ולא בדרך של מלחמה. נתקיימו דברי המגיד הקדוש ממזריטש: במלחמה שבין המתנגדים לחסידים - ינצחו החסידים.

 

 

נצחון החסידים היה שלם!


הערות:

הערות

1. זוה"ק, בראשית, קל-ט. ע"ב "דבאלף שתיתא לזמן ארבע מאות ליתמניא שנין יהיו קיימין כל דיירי עפרין בקיומיהון"

2. בפירושו לספר שמות ח"ב דף " הנדפס בספר -אור החמה".

3. עדותו של רבי יצחק מוכיח לספרו "שברי לוחות" - לובלין ת"ם.

4. בספרו "מגדל דוד".

5. נדפסה בספר "לקורות הגזרות" ח"ב, מאת ח"י גורלנד.

6. עמק המלך" לרבי נפתלי בכרך, שנדפס בשנת ת"ח עמוד ל"ג.

7. בספרו "מגלה עפה" בסוף.

8. כידוע, נועדה גם שנת ד"א תתנ"ו להיות שנת גאולה והיתה למפח נפש. היתה זו השנה של מסע הצלב

הראשון.

9. ביטויו של הש"ך ב"מגילה עפה".

10. צער בת רבים ע' 12.

11. רבי נתן נטע הנובר ב"יון מצולה" ע' 31.

12. רבי יום טוב ליפמן הלר בעל "תוספות יום טוב" - "ספר הדמעות" ח"ג ע' קע"ג. ראה גם רבי מרדכי ב"ר שמואל מווילקומיר: "שער המלך" ח"ב שער ד' פ"ב, רבי יחיאל מיכל מקלווריא: "דרך המלך" דף ע"ז ע"ב.

13. מל. סמולנסקי "לשאלת היהודים הפולנים" - הספר נכתב בפולנית. ע' 2.

14. אהרן מרכוס בספרו "החסידות" עמוד 218. ראה על נסיך זה ויחסו ליהודים גם: "חיי שלמה מימון" ח"א תשי"ג ע' 103.

15. יוסף שפירא, -בשבילי גאולה- ח"ב ע' צ"ו.

16. תפארת מהרא"ל עמוד 68-69 ועיין -בשבילי הגאולה- קמ"ב.

16*. טקסט שנכתב בשנת 1774 בספרו של יאן דוקלאן אירטוסקי: "רשימות מן המאה הי-ח- ולקוח מספר זכרונותיו של אביו. השוה: דובנוב: תולדות החסידות ע' 1 1 כהנא: "החסידות" ע' ס'.

17. דובנוב: תולדות החסידות ע' 13.

18. סמולנסקי בספרו הנזכר ע' 29.

19. דובנוב: "דברי ימי עם עולם" כרך ו' ע' י"ח.

19*. רבי מרדכי ב"ר שמואל אב"ד ווילקאטשי: -שער המלך" ח"ב שער ד' פ"ב.

19** רבי יחיאל מיכל מקלווריא: "דרך המלך" דף ע"ז ע"ב.

20."שאין לך ארץ שעוסקים יותר בעניני שדים קמיעות, השבעות, שמות וחלומות כארץ הנזכרת" - רבי טוביה הכהן: -מעשה טוביה", יעסנק תפ"א, דף פ"ו.

21. מ. בלבן: "לתולדות התנועה הפראנקיסטית" ח"א ע' 210-209.

22. "שבחי הבעש"ט" ע' ס"ז. (מהדורת הורודצקי).

23. -תפארת מהרא"ל" ע' 19-20. הובא אצל אברהם כהנא: ספר החסידות ע' 12. זו עדות מאוחרת, אבל אופיינית.

21. "תולדות יעקב יוסף" פרשת וישלח.

25. תולדות יעקב יוסף" פרשת נשא.

26. שם, פרשת ויחי. ראה גם: פ' בא, פ' פקודי, פ' צו, פ' וזאת הברכה.

27. בהקדמת ספרו -טהרת הקודש".

28. בהקדמת -חבורי לקוטים" של המוכיח רבי זעליג ב"ר יצחק אייזיק מרגליות אב"ד קאל"ש. הוא יכל להדפיס דברים חריפים כאלה בוינציאה תע"ה. מקורות רבים כאלה הביא מנדל פייקרש בספרו החשוב ביותר: "בימי צמיחת החסידות".

29. הורודצקי: החסידות והחסידים ח"א ע' א', דובנוב ב"תולדות החסידות" ע' 42, "אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל" כרך ג' ע' 981 ורבים אחרים.

30. הרב א"ח גליצנשטק: -רבי ישראל בעל שם טוב" ע' 12, 17, כך גם גרץ: כרך תוספות ב', אולם הם נדחים ע-י דובנוב בתולדות החסידות ע' 44.

31. שבחי הבעש"ט דף א' (דפוסים ראשונים).

32. תאריך זה הוא סופי. לא צדק לנדוי בספרו "הבעש-ט ובני היכלו" בהביאו מסורת שעוד ביום השנה הראשון לפטירתו כבר לא ידעו את יום הפטירה. צדק דובנוב שקבע את התאריך ביום א' דשבועות (תולדות החסידות ע' 69). גם התלבטויותיו בקשר לשנת הפטירה מסולקות. בידי היה סדור כתב-יד מאת רבי אברהם שמשון מרשקוב, בנו של רבי יעקב יוסף מפולנאה. שנכתב בשנת חייו האחרונה של הבעש"ט. יום פטירתו ושנת פטירתו נאמרו במפורש.

33. בהקדמת ספרו של ה"מגיד- - "מגיד דבריו ליעקב" שנרשם ע"י תלמידיו.

34. "תולדות יעקב יוסף" פ' בלק.

35. "צפנת פענח- פ' וארא.

36. "מזכרת לגדולי אוסטרהא" ע' 256.

37. "סוד יכין ובועז", פולנאה תקנ"ד, ע' ה'.

38. "פרי הארץ" בדבור המתחיל "יהא שלמא".

39. "היכל הברכה" פ' ואתחנן, לרבי יצחק אייזיק מקומרנא.

40. דברי שלום בהקדמה דף ו' ע"ב. וראה גם: "זוהר ח" פ' וישלח דף של"א ע"ג.

41. בש"ת "מים חיים" לרבי חיים כהן רפפורט אב"ד אוסטרהא.

42. בערך "צפנת פענח".

43. בערך "אור החיים".

44. "עד הבעש"ט אשר היתה העבודה בסגופים היו נותנים כח במלאך אלקים בבחינת הצמצום. מהבעש"ט ואילך אשר נתחדשה העבודה ע-י יחודים..." - רבי ישראל דב מווילדניק: "שארית ישראל" דף י"א. ראה גם: רבי קלונימוס קלמיש מקראקא : "מאור ושמש" פ' תצא.

45. ראה תולדות יעקב יוסף פ' תזריע. רבי משולם פייביש מזברז: "יושר דברי אמת", קונטרס א' סימן ב"ב.

46. "צוואת הבעש”ט" ע' כ"א.

47. פורת יוסף, דרוש לשה"ג, תקכ"ה.

48. שם עמוד מ"ד "לקוטים יקרים" דף א.

49. "אור תורה", פ' תצא "תולדות יעקב יוסף פ' לך לך, מצורע, -פורת יוסף" פ' ויצא, "קדושת לוי" פ' שלח, וכן פעמים רבות ב"כתר שם טוב-, "צוואת הבעש”ט".

50. "קדושת לוי" פ' נשא, "מבשר צדק", פ' פנחס.

51. "צוואת הבעש”ט", ע' ל"ח, "כתר שם טוב" ח-א ע' ד', "פורת יוסף" פ' לך לך.

52. צוואת הבעש”ט דף ב'.

53. "כתר שם טוב". עיין גם: "אור תורה" פ' קדושים, "אור האמת" עמוד 156, "מגיד דבריו ליעקב" ע' ג', כ', "אור המאיר" פרשת בהר.

54. "תולדות יעקב יוסף" פ' בא, "נועם מגדים" לרבי אלעזר מטרניגראד פ' צו, "אגרא דפרקא" לרצ"א מדינוב, "ערבי נחל" לרבי דוד שלמה אייבשיץ מסורוקא פ' בהעלותך. ועיין רבינו סעדיה גאון ב"אמונות ודעות" בראש מאמרו הרביעי "עבודה ומרי".

"פורת יוסף" דרוש לשבת תשובה תקכ"ז.

55. "כתר שם טוב".

56. "נפש החיים" שער ג' פ"ג.

57. "צוואת הריב-ש".

58. כתר שם טוב, א', י-ג ב'.

59. "שפתי צדיקים" לרבי פנחס מדינוביץ פ' בשלח.

60. "תולדות יעקב יוסף" פ' בשלח.

61. רבי אהרן מקרלין, "בית אהרן" - סדר היום.

62. "שפתי צדיקים" פ' בהעלותך.

63. "צפנת פענח" פ' משפטים.

64. "פורת יוסף" פ' תולדות וכמעט בכל ספר חסידי. "כי בשמחה תצאו" - בשמחה אפשר לצאת מכל הצרות.

65. צוואת הבעש”ט ע' 10.

66. צוואת הבעש”ט, פורת יוסף פ' תולדות.

67. מאור ושמש, שבת תשובה.

68. "תולדות יעקב יוסף" פ' קרח.

69. "שבחי הבעש"ט" י', "נועם מגדים" פ' בלק.

70. בספר המידות שלו.

71. "נתיב מצוותיך" סימן כ"ו.

72. "שפתי צדיקים" פ' לך לך, "אמתת בנימין" ע' כ'.

73. תלמידו רבי שלמה מלוצקא בהקדמה לספר "מגיד דבריו ליעקב".

74. "בית רבי- עמוד ג'.

75. "שבחי הבעש"ט" דף ח'-ט'.

76. בסוף ספר "פורת יוסף". המגיד ממזריטש העיד עליו -שהיה לו גילוי אליהו ועוד מדרגות גבוהות מאד".

77. מדרש פנחס סימן ק"ד.

78. בסימן צ"ג בתשובותיו בספרו "נודע ביהודה".

79. בהקדמתו לספרו "זכרון יוסף" פיורדה תקל"ג.

80. מכתבו של רש"ש מניקלשבורג, נדפס במלואו ב"ילקוט מנחם" לרמ"מ ביבער דף ז, ע"ב ועיין, מיכלזון:

"שמן הטוב" ע' 80, 81, 82, 83.

81. "שבחי הרב" ע' י-ח, "שמן הטוב" ע' 74.

82. רמז לספר "תולדות יעקב יוסף".

83. החרם נדפם בספר הויכוח לישראל ליבל, "קריה נאמנה" ע' תל"ג וגם ב"שלום על ישראל" ח"ב ע' מ'. ראה גם כל כתבי החרם בספר "חסידים ומתנגדים" של מרדכי וילנסקי, ירושלים תש"ל.

84. אגדה זו נדפסה במהדורות רבות בשם "דברי נועם". שם כל השקלא והטריא בין רבי יעקב שמשון לרבי יחזקאל לנדא - ה"נודע ביהודה".

85. "שם הגדולים" מערכת ספרים בספר "צפנת פענח".

86. עדת צדיקים י"ג.

87. "שבחי הרב" ע' י"ח, "שמן הטוב" ע' 75.

88. עיין אגרתו המופלאת של הרב שנדפסה בסוף ספר "מצרף העבודה" ע' ע' קניגסברג תרי"ג וב"בית רבי", עמוד וגם: "הרב מלאדי ומפלגת חב"ד" פ"ו.

89. "הרב מלאדי- ע' ל"ו.

90. כדאי לציין: סופו של ר' אביגדור, כסופו של ישראל ליבל, בלתי ידוע. לפי דברי חסידים ירד מנכסיו וחיזר על הפתחים ומת מיתה משונה. נכדיו - היו חסידים נלהבים.

91. "מצרף העבודה" ע, כ"ז.

 92. באגרתו המפורסמת אל גיסו רא"ג מקיטוב שנדפסה בסוף ספר "בן פורת יוסף", האגרת נדפסה גם

ב"ספר החסידות" לכהנא, 73-77, ובספרי תולדות החסידות "אגרות ומכתבים" ע' 127.

93. מכתבו נדפס לראשונה ב"ירושלים" של לונץ שנת תרנ"ח ע' 164 .

94. אגרת רבי אברהם מקאליסק מס' תקל"ח - "ירושלים" כרך ה' ע' 172.

95. שם, כרך ה' ע' 266.

96. רבי מנחם מנדל מקמיניץ ב"קורות העתים". ראה גם בס' "מאה שנה" לטריוואקס-שטיינמן ע' 173 ובתולדות הישוב היהודי בא"י לפרופ' קליין ע' 230

97. רבי נחמן מקוסוב היה מבחירי חבורתו של הבעש"ט, ראה: א"י השל: "ר' נחמן מקוסוב חברו של הבעש"ט. - בספר היובל ליצחק וולפסון, ירושלים תשכ"ה, עמודים קט"ו-קמ"א, פרופ' תשבי ב"ציון" שנה ל"ב, חוברות א'-ב' ע' 7. דובנוב ב"תולדות החסידות" ע' 102. צדיקי החסידות, מרבים להזכירו, למשל: תולדות יעקב יוסף 22 פעמים, "עמוד העבודה" קס"ב ע"ב, תשואות חן, ירושלים תשכ"ה, ע' מ"ה ועוד.

98. רבי קלונימוס מקראקא: "מאור ושמש": "העולם היה שומם עד שבאו המאורות הגדולים לעולם הבעש"ט ואדמו"ר רבינו הרב אלימלך נבג"מ". על שנת הוצאת הספר "מאור ושמש" ראה רפאל: "חסידות וארץ ישראל להלכה ולמעשה", סיני, חוברת י"א ע' תמ"ט.

99. "דרך אמונה ומעשה רב" ע' 71.

100. "אהל אלימלך" ע' 10 אות קצ"ב.

101. נוסח החרם פורסם ב"לוחות זכרון" ע' 40 ראה: "רבי שמחה בונים מפשיסחא" ע' 3.

102. הרב גוטמן: "רבי מנדלי מרימנוב" ע' 23.

103. "אהל אלימלך" ע' 70 אות קפ"ו, "שיח שרפי קודש" ח"ב ע' 30 אות פ"ה, "נפלאות הרבי" ע' 24, "אם לבינה" ע' 28 "רבי מנדלי מרימנוב- ע' 11, "הרבי מגור" ע' 11.

104. "סדר הדורות החדש" ע' 93 ועיין "שבחי הבעש"ט" דף י"ד ע"ב.

105. "שפתי קודש" ע' 9.

106. "תפארת שלמה" עה"ת דברים, פ' נצבים והשוה: -תפארת היהודי" ע' ע"ט.

107. 'נפלאות הרבי" אות קצ"ה.

108. "נפלאות הרבי" אות קצ"ה.

109. "אם לבינה" ע' 60.

110. רבי צבי מרימנוב: "בארת המים" דף כ"ט.

111. רבי יצחק אייזיק מקומרנא: "זוהר חי" על בראשית דף קס"ח ע"ב.

112. אלטר: "מאיר עיני הגולה" ח"א אות נ"ד, "זכרון זאת", הוצאת פרנוולד, ע' קס"ב. על ה"חוזה" מלובלין חייו ותורתו, ראה ספרי "החוזה מלובלין" - ירושלים תשכ"ט.

113. ח. ליברמן: "לתולדות הדפוס בוורשה" בספר היובל לפרופ' אלכסנדר מרכס ע' 20. על הספר "זמיר עריצים" ומיהו מחברו, ספרות פולמוסית רבה. ראה: בן יעקב ב"אוצר הספרים" שלו בערך "זמיר עריצים", דובנוב ב"תולדות החסידות" תוספות ג' ע' 421. א. רובינשטין "ארשת", ספר ג'. (תשכ"א). ושוב: מרדכי וילנסקי ב"חסידים ומתנגדים" ח"ב ע' 20 ואילך ושם מקורות נוספים ותגובת א. רובינשטק ב"קרית ספר" - כרך מ"ז, חוברת ג' (תשל"ב) ע' 361, הסותר את הוכחות וילנסקי. ראה גם: צינברג

"תולדות ספרות ישראל" ע, 255 ובהערות א"מ הברמן ע' 326. נכדו של ר דוד ממאקוב היה "חסיד בלב ובנפש" - פנקס מלאווה ע' 300.

114. זמיר עריצים ע' י"ב. אצל וילנסקי, ח"ב ע' 207.

115. כ"י לוינשטין ב"עשר אורות" ע' 72. "ברכת אברהם" ע' 127-129, "שיחות חיים" ע' 17.

116. זמיר עריצים ע' י"א. אצל וילנסקי ח"ב ע' 208.

117. עליו ועל שיטתו ראה ספרו המצוין של צמ"ר - "רבי יעקב יצחק מפשיסחא" פיטריקוב תרצ"ב.

118. צוינו כאן מולדוביה, בסרביה ובוקובינה על אף שארצות אלה, בתקופת האירועים המסופרים, לא השתייכו לרומניה אלא בתקופה מאוחרת יותר אולם הדבר נעשה מתוך רצון לרכז.

119. עובדא מענינת לציון: בעוד תלמידיו של רבי אלימלך כבשו את גליציה, עברו תלמידיו של רבי יחיאל

מיכל לאיזורים אחרים - רבי חיים למולדבה, בוקובינה, בסרביה, רבי דוד שלמה אייבשיץ לבסרביה. כך השפיע גם רבי מנדלי מקוסוב שלא היה מבית ליז'נסק - על מרמרוש.

120. מפי מ. מ. בית דוד (דוידוון) היסטוריונה של יהדות בסרביה. עיין גם מאמרו: ב"גשרים" קובץ בסרביה

- א"י, תרצ"ח בשולי ע' 16 בהערה. כל-ההסטוריונים האחרים קובעים את שנת פטירתו של רדש"א כתק"ע - השוה: יצחק רפאל: ספר החסידות ע' ר"א, "שערי ירושלים", לונץ ב"לוח ירושלים" תרמ"ב ע' 261, יש המקדימים לתקס"ט - א. דרויאנוב: "הבדיחה והחידוד" ח"ג דף תכ"ז. והשוה הערתו של יצחק ריבקינד בספר תולדות חכמי ירושלים ח"ג, ירושלים תרס"ט עמוד 77.

121.      ראה עליו: רבי יקותיאל יהודה גרינוולד: "קורות קהלת ישראל קרלסבורג", תדפיס מתוך "אוצר החיים" ע' 127-154.

122. רא"י ברומברג - אדמו"ר מאוהל ע' י'. - פרטים רבים באגדה זו אינם מדוייקים, אולם אין בהם לפסול את הקשר עם רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג.

123.     שם ע' ט'

124. הרב גוטמן: תפארת בית לוי ע' 7.

125. הרב א.י. ברומברג - "האדמו"ר מאוהל" ע' נ"ג.