לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מעשה בשבעה קבצנים

סיפורי מעשיות - ההדיר: יהודה איזנברג

מחבר: רבי נחמן מברסלב

תוכן המאמר:
ביער
תינוק ותינוקת נשכחים ביער
שבעה קבצנים נותנים לילדים אוכל
הילדים מקבצים נדבות
חתונת הילדים
ביום הראשון
סיפורו של העיוור
ביום השני
סיפורו של החרש
ביום השלישי
סיפורו של כבד הפה
ביום הרביעי
סיפורו של עקום הצוואר
ביום החמישי
סיפורו של הגיבן
ביום השישי
סיפורו של משותק הידיים

מעשה בשבעה קבצנים

 ביער

תינוק ותינוקת נשכחים ביער

ויהי היום, והיה בריחה באיזה מדינה, וברחו כולם. ובדרך בריחתם עברו דרך יער ואיבדו שם שני ילדים: ילד וילדה. ועדיין היו הילדים קטנים, בני ארבע וחמש שנים, ולא היה להם מה לאכול. וצעקו ובכו.

 

בתוך כך בא אצלם קבצן אחד עם השקים שלו שנושא בהם לחם. התחילו הילדים להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו, ונתן להם לחם לאכול, ואכלו.

||שאל אותם:| מהיכן באתם לכאן?

||השיבו לו|: אין אנו יודעים, כי היו קטנים.

התחיל לילך מהם, ובקשו ממנו שייקח אותם עמו.

||אמר להם:| איני רוצה שתלכו עמי. בתוך כך הסתכלו - והנה הוא עיוור. והיה אצלם פלא: מאחר שהוא עיוור, איך יודע לילך?

ברכם שיהיו כמותו, שיהיו זקנים כמותו, והשאיר להם עוד לחם לאכול והלך לו.

 

שבעה קבצנים נותנים לילדים אוכל

והבינו אלו הילדים כי השם יתברך השגיח עליהם, והזמין להם קבצן עיוור בכאן, לתן להם אוכל. אחר-כך כלה אצלם הלחם, ושוב התחילו לצעוק עבור אוכל. אחר-כך נעשה לילה ולנו שם. בבוקר גם-כן לא היה להם לאכול, והיו צועקים ובוכים.

 

וחזר ובא קבצן חרש. והתחילו לדבר אליו, והראה להם בידיו, ואמר להם שאינו שומע. ונתן להם גם-כן לחם לאכול, והלך מהם. ורצו גם-כן שייקחם עמו - ולא רצה.

ברכם גם-כן שיהיו כמותו, והשאיר גם-כן להם לחם, והלך לו.

 

וחזר וכלה הלחם אצלם, וחזרו וצעקו, וחזר ובא אצלם קבצן כבד פה. והתחילו לדבר עמו, והיה מגמגם בלשונו, ולא ידעו מה הוא אומר כי היה מגמגם בלשונו, והוא היה יודע מה הם מדברים.

נתן להם לחם לאכול, והלך לו, וברכם שיהיו כמותו.

 

חזר ובא קבצן שהיה צווארו עקום.

חזר ובא קבצן בעל גיבנת.

חזר ובא קבצן משותק ידים.

חזר ובא קבצן משותק רגלים.

כל אחד נתן להם לחם, וברכם שיהיו כמותו.

 

הילדים מקבצים נדבות

אחר-כך חזר וכלה הלחם אצלם. התחילו לילך לישוב, עד שבאו לדרך. הלכו באותה הדרך עד שבאו לכפר. נכנסו לבית, והיו מרחמים עליהם ונתנו להם לחם. חזרו ונכנסו לבית, ונתנו להם גם-כן. והיו מחזרים על הפתחים.

ראו שזה טוב לפניהם, ונדברו ביניהם שיהיו תמיד ביחד. ועשו להם תרמילים גדולים, והיו מחזרים על הפתחים, והלכו לכל השמחות: לסעודת ברית מילה ולחתונות.

 

הלכו לעיירות, והיו מחזרים על הפתחים. הלכו לירידים, וישבו בין הקבצנים כדרך שהם יושבים על האצטבאות עם קופסת הצדקה, עד שהיו הילדים מפורסמים אצל כל הקבצנים, כי כולם הכירו אותם, וידעו שאלו הם הילדים שאבדו ביער.

 

חתונת הילדים

פעם אחד היה יריד גדול בעיר גדולה. הלכו לשם הקבצנים, והילדים הלכו גם-כן. עלה על דעת הקבצנים שישדכו את אלו שני הילדים, שיישאו זה את זו.

תכף שדברו זאת קצת קבצנים - הוטב הדבר מאוד בעיני כולם, וגמרו השידוך. אבל איך עושים להם חתונה?! התייעצו באשר שביום פלוני יהיה סעודה של יום הולדת המלך, ילכו לשם כל הקבצנים, וממה שיבקשו לעצמם שם, בשר ולחם, מזה יעשו חתונה. וכן היה.

הלכו לשם כל הקבצנים, ובקשו להם לחם ובשר, גם קיבצו מה שנשתייר מן הסעודה: בשר ולחם וחלות, והלכו וחפרו בור גדול שיהיה מחזיק מאה אנשים, וכיסו אותו בקנים ועפר וזבל. נכנסו לשם כולם, ועשו שם חתונה לאלו הילדים, והכניסו אותם לחופה, והיו שמחים שם מאוד מאוד.

גם החתן והכלה היו שמחים מאוד, והתחילו לזכור החסדים שעשה עימהם השם יתברך בהיותם ביער.

 

 

ביום הראשון

היו בוכים ומתגעגעים מאוד: איך לוקחים לכאן את הקבצן הראשון העיוור, שהביא לנו לחם ביער?

 

תכף ומיד, בתוך שהיו מתגעגעים מאוד אחרי הקבצן העיוור, ענה ואמר: הנני! הנה באתי אצלכם על החתונה, ואני נותן לכם מתנת דרשה, שתהיו זקנים כמוני! כי בתחילה ברכתי אתכם בזה, ועכשיו אני נותן לכם זאת במתנה גמורה לדרשה: שתחיו חיים ארוכים כמוני.

 

ואתם סבורים שאני עיוור? אין אני עיוור כלל, רק שכל זמן העולם כולו, אינו עולה אצלי כהרף עין (ועל כן הוא נדמה כעיוור, כי אין לו שום הסתכלות כלל על העולם, מאחר שכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין, ועל כן אין שייך אצלו הסתכלות וראייה בזה העולם כלל). ואני זקן מאוד, ועדין אני צעיר מאוד, ולא התחלתי עדיין לחיות כלל. ואף על פי כן אני זקן מאוד ולא אני בעצמי אומר זאת, רק שיש לי הסכמה על זה מהנשר הגדול. ואספר לכם מעשה: 

 

סיפורו של העיוור

פעם אחת הלכו אנשים בספינות הרבה על הים, ובא רוח סערה ושבר את הספינות. והאנשים ניצלו ובאו אל מגדל אחד, ועלו אל המגדל, ומצאו שם כל המאכלים והמשקאות והמלבושים, וכל מה שצריכים. והיה שם כל טוב וכל התענוגים שבעולם. ענו ואמרו, שכל אחד יספר מעשיה ישנה שהוא זוכר מזיכרון ראשון, מעת שהתחיל אצלו הזיכרון. והיו שם זקנים ונערים, והיו מכבדים את הזקן הגדול שביניהם שיספר בתחילה.

ענה ואמר: מה אספר לכם, "אני זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף". ולא ידע שום אחד מה הוא אומר. אך היו שם חכמים, ואמרו בודאי זאת היא מעשיה ישנה מאוד.

 

כבדו את השני שיספר.

 

ענה השני, שלא היה זקן כמו הראשון: זאת היא מעשייה ישנה?! זאת המעשייה אני זוכר גם-כן, אבל אני זוכר גם- כן "כשהיה הנר דולק".

ענו ואמרו שם: זאת היא מעשייה ישנה יותר מהראשונה. והיה פלא אצלם שזה השני, שהוא יניק מהראשון, זוכר מעשיה ישנה יותר מהראשון.

 

כבדו את השלישי שיספר.

 

ענה ואמר השלישי, שהיה יניק יותר: "אני זוכר גם כשהתחיל להתרקם הפרי", ענו ואמרו: זאת היא מעשייה ישנה ביותר.

 

ענה הרביעי, שהיה יניק עוד יותר: אני זוכר גם "כשהוליכו הגרעין לנטוע את הפרי".

 

ענה החמישי, שהיה יניק עוד יותר: אני זוכר גם "את החכמים, שהם היו חושבים וממציאים את הגרעין".

 

ענה השישי, שהוא זוכר גם "את הטעם של הפרי קודם שנכנס הטעם בתוך הפרי".

 

ענה השביעי ואמר "שהוא זוכר גם את הריח של הפרי קודם שנכנס בפרי".

 

ענה השמיני ואמר, שהוא זוכר גם "המראה של הפרי קודם שנמשך על הפרי".

 

הוסיף הקבצן העיוור וסיפר:

ואני הייתי אז תינוק לגמרי, והייתי גם-כן שם, ועניתי ואמרתי להם: אני זוכר כל אלו המעשיות, ואני זוכר את ה"לאו כלום"! ענו ואמרו: זאת היא מעשייה ישנה מאוד, יותר מכולם! והיה חידוש גדול אצלם שהתינוק זוכר יותר מכולם.

 

בתוך כך בא נשר גדול, ודפק על המגדל, ואמר להם: חידלו מלהיות עניים! שובו אל האוצרות שלכם, והיו משתמשים באוצרות שלכם. ואמר להם שיצאו מן המגדל כדרך זקנותם, שכל מי שזקן יותר -  יצא תחילה.

הוציא את כולם מן המגדל, והוציא תחלה את התינוק, כי באמת הוא זקן יותר מכולם, וכן כל מי שהיה יניק יותר -  הוציא קודם. והזקן הגדול הוציא באחרונה, כי כל מי שהיה יניק יותר, היה זקן יותר. והזקן שבהם היה יניק יותר מכולם.

 

אמר להם הנשר הגדול: אני אפרש לכם את המעשיות שספרו הכל.

זה שספר שהוא זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף, הוא זוכר גם כשחתכו את טבורו בעת הולדתו.

השני שאמר שזוכר בשעה שהיה הנר דולק, הוא זוכר גם כשהיה בעיבור, שהיה נר דולק על ראשו.

זה שאמר שזוכר גם בעת שהתחיל רקום הפרי, זוכר גם כשהתחיל להתרקם הגוף, דהינו עת יצירת הולד.

זה שזוכר שהיו מוליכים הגרעין לנטוע הפרי, זוכר גם כשנמשכה הטיפה בעת הזיווג.

וזה שזוכר את החכמים שהיו ממציאים את הגרעין, זוכר גם כשהיה הטיפה עדיין במוח.

זה שזוכר את הטעם - היינו הנפש והריח - היינו הרוח והמראה - היינו הנשמה.

והתינוק אמר שזוכר "לא-כלום", הוא למעלה מן הכל, וזוכר אפילו מה שהוא קודם מנפש רוח נשמה, שהוא בחינת "אין".

 

אמר להם: חיזרו אל הספינות שלכם, שהם הגופים שלכם שנשברו, שיחזרו ויבנו עתה. חזרו אליהם, וברך אותם.

 

הוסיף הקבצן העיוור וסיפר:

ולי אמר הנשר הגדול: אתה בוא עמי, כי אתה כמותי. כי אתה "זקן מאוד ועדיין אתה יניק מאוד" ועדיין לא התחלת לחיות כלל, ואף על פי כן אתה זקן מאוד. וגם אני כך, כי אני זקן, ועדיין אני יניק.

 

נמצא, שיש לי הסכמה מ הנשר הגדול (שאני חי חיים ארוכים), ועתה אני נותן לכם חיים ארוכים שלי במתנה לדרשה.

 

נעשה שם שמחה וחדווה גדולה ועצומה מאוד מאוד.

 

ביום השני

ביום השני של שבעת ימי המשתה, חזרו וזכרו הזוג הזה את הקבצן השני, החרש שהחיה אותם ונתן להם לחם. והיו בוכים ומתגעגעים: איך מביאים לכאן את הקבצן החרש שהחיה אותנו?

 

בתוך שהיו מתגעגעים אחריו, והנה הוא בא, ואמר הנני! ונפל עליהם, ונישק אותם, ואמר להם: עתה אני נותן לכם במתנה שתהיו כמוני, שתחיו חיים טובים כמוני. כי בתחילה ברכתי אתכם בזה, ועתה אני נותן לכם חיים טובים שלי - במתנה גמורה לדרשה.

 

ואתם סוברים שאני חרש? אין אני חרש כלל! רק שכל העולם כלו אינו עולה אצלי לכלום, שאשמע החסרון שלהם. כי כל הקולות  כולם הם מן חסרונות, כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו, ואפילו כל השמחות שבעולם כולם הם רק מחמת החסרון, ששמח על החסרון שחסר לו ונתמלא. ואצלי כל העולם כלו אינו עולה לכלום, שיכנסו באזני החסרון שלהם, כי אני חי חיים טובים שאין בהם שום חסרון. ויש לי הסכמה על זה שאני חי חיים טובים, מן המדינה העשירה. וחיים טובים שלי הם, שאוכל לחם ואשתה מים.

 

סיפורו של החרש

יש מדינה שיש בה עשירות גדולה, שיש להם אוצרות גדולים. פעם אחת נתקבצו, והתחיל כל אחד להתפאר בחייו הטובים, וכן סיפר כל אחד ואחד מסדר החיים טובים שלו. ועניתי ואמרתי להם: אני חי חיים שהם טובים יותר מהחיים הטובים שלכם. והראיה  - אם אתם חיים חיים טובים, נראה אם תוכלו להושיע את מדינה פלונית.

 

יש מדינה שהיה להם גן, והיו באותו הגן פירות. והיו לפירות כל הטעמים שבעולם, גם כל הריחות שבעולם. גם היו שם כל מיני מראות, כל הגונים וכל הפרחים שבעולם, הכל היה באותו הגן. והיה ממונה על הגן גנן אחד, והיו בני אותו המדינה חיים חיים טובים על ידי אותו הגן. ואבד הגנן. וכל מה שהיה באותו הגן, בודאי מוכרח להיות כלה ונפסד, מאחר שאבד הגנן. אבל אף על פי כן היו יכולים לחיות מן הספיחים שבגן.

בא מלך אכזר לאותה מדינה, ולא היה יכול לעשות להם דבר. הלך וקלקל את החיים הטובים של המדינה שהיו להם מן הגן. ולא קלקל את הגן, רק השאיר באותה המדינה שלוש כיתות עבדים, וצווה עליהם שיעשו מה שפקד עליהם, ועל ידי זה יקלקלו את הטעם. על ידי מה שעשו העבדים, כל מי שרצה לטעום איזה טעם - היה טועם נבלה. וכן קילקלו את הריח, שכל הריחות יהיה להם ריח חלבנה. וכן קלקלו את המראה, שהחשיכו את העיניים כאילו יש עננים ועבים.

ועתה, אם אתם חיים חיים טובים, נראה אם תוכלו להושיע אותם. ואני אומר לכם שאם לא תושיעו אותם - יוכלו הקלקולים של אותה מדינה להזיק לכם גם-כן.

 

הלכו העשירים אל המדינה, וגם אני הלכתי עימהם. וגם בדרך הילוכם היו חיים  כל אחד ואחד חיים טובים שלו, כי היו להם אוצרות. כשבאו סמוך למדינה, הרגישו שהתחיל להתקלקל אצלם הטעם ושאר הדברים. אמרתי להם: אם עתה, שעדיין לא נכנסתם למדינה, כבר נתקלקל אצלכם הטעם, איך יהיה אם תכנסו לשם? ואיך תוכלו להושיע אותם? ולקחתי לחם ומים שלי, ונתתי להם, והרגישו בלחם ובמים שלי כל הטעמים וכל הריחות. ונתקן מה שנתקלקל אצלם.

ובני המדינה שהיה שם הגן, התחילו לפקח על תיקון המדינה שנתקלקל אצלם הטעם. ונתיישבו בדעתם: היות שיש מדינה עשירה, שיש להם חיים טובים והגנן שלהם שאבד הוא משורש בני המדינה העשירה, על כן הייתה עצתם לבקש עזרה מן המדינה העשירה, ובודאי יושיעו אותם, וכן עשו.

 

שלחו שלוחים אל המדינה העשירה. הלכו השלוחים, ופגעו במשלחת שהייתה הולכת אליהם. שאלו בני המשלחת את השלוחים:

- להיכן אתם הולכים?

השיבו: אנו הולכים אל המדינה העשירה, שיושיעו אותנו.

ענו ואמרו: אנחנו בני המדינה העשירה, ואנו הולכים אצלכם.

אמר החרש למשלחת המדינה העשירה: הלא אתם צריכים לי, כי אתם לא תוכלו לילך לשם להושיע להם. על כן אתם תישארו כאן, ואני אלך עם השלוחים להושיע להם.

 

והלכתי עימהם, ונכנסתי במדינה, וראיתי שבאים אנשים ואומרים דבר הלצה, ואחר-כך מתקבצים עליהם עוד איזה בני אדם עד שנעשה איזה קיבוץ, ואומרים דברי הלצות. והם מחייכים ושוחקים. והטיתי אוזן, ושמעתי שהם מדברים ניבול פה. זה אומר דברי ניבול פה, וזה אומר בדקות יותר, וזה שוחק, וזה יש לו הנאה.

 

אחר-כך הלכתי לעיר אחרת, וראיתי ששני בני אדם רבים זה עם זה. והלכו אל בית-דין לדין, ופסק להם בית-הדין: זה זכאי וזה חייב. ויצאו מבית-הדין. אחר-כך חזרו והתקוטטו זה עם זה, ואמרו שאינם רוצים בית-דין זה, רק בית-דין אחר. ובחרו להם בית-דין אחר. ודנו לפני אותו בית-דין. אחר-כך חזר ונתקוטט אחד מאלו עם אחר, ובחרו להם בית-דין אחר, וכן היו רבים ומתקוטטים, ובחרו להם כמה בתי דינים, עד שכל העיר הייתה מלאה בתי דין. והסתכלתי, שזה מחמת שאין שם אמת. וזה מטה דין ונושא פנים לזה, ואחר-כך חברו נושא פנים לו, כי הם מקבלים שוחד ואין בהם אמת.

 

אחר-כך ראיתי שהם מלאים ניאוף ממש, ויש שם ניאוף הרבה עד שנעשה כהיתר אצלם. ואמרתי להם, שבשביל זה נתקלקל אצלם הטעם והריח והמראה.

 

כי המלך האכזר השאיר אצלם שלוש כתות עבדים, שיהיו הולכים ומקלקלים את המדינה: היו הולכים ומדברים ביניהם ניבול פה, והכניסו ניבול-פה במדינה, ועל-ידי ניבול פה נתקלקל הטעם, שכל הטעמים הם טעם נבלה. וכן הכניסו שוחד במדינה, ועל ידי זה חשכו העיניים ונתקלקל המראה, כי "השחד יעור עיני חכמים". וכן הכניסו ניאוף במדינה, ועל ידי זה נתקלקל הריח. על כן, תראו לתקן את המדינה משלוש עבירות אלו, ולחפש אחרי האנשים ולגרשם, ואז כשתתקנו שלוש עבירות אלו, לא די שיתוקן הטעם והמראה והריח, כי אם גם הגנן שאבד יוכל גם-כן להימצא.

 

עשו כן, והתחילו לתקן את המדינה משלוש עבירות אלו, וחפשו אחרי האנשים של המלך האכזר, וגרשו אותם, ותקנו את המדינה מעבירות.

 

בתוך כך נעשה רעש: אפשר שזה המשוגע שהולך ואומר שהוא הגנן, וזורקים אחריו אבנים ומגרשים אותו, אפשר שהוא הגנן באמת?! והלכו והביאו אותו לפנינו. ואמרתי: בודאי זה הוא הגנן באמת!

 

נמצא, שיש לי הסכמה מאותו המדינה העשירה שאני חי חיים טובים, כי אני תיקנתי את המדינה, ועתה אני נותן לכם במתנה את החיים הטובים שלי!

 

נעשה שם שמחה גדולה וחדווה רבה מאוד: (וכן כל הקבצנים כולם חזרו ובאו על החתונה, ונתנו במתנה לדרשה מה שבתחילה ברכו אותם שיהיו כמותם - ועכשיו נתנו זאת במתנה לדרשה): הראשון נתן להם במתנה חיים ארוכים, והשני נתן להם במתנה חיים טובים.

 

ביום השלישי

ביום השלישי חזרו ונזכרו הזוג הזה והיו בוכים ומתגעגעים: איך לוקחים לכאן את הקבצן השלישי, שהיה כבד פה?

 

בתוך כך והנה הוא בא, ויאמר: הנני! ונפל עליהם, ונישק אותם ואמר להם בתחילה ברכתי אתכם שתהיו כמוני, עתה אני נותן לכם במתנה לדרשה שתהיו כמוני.

 

ואתם סבורים שאני כבד פה? אין אני כבד פה כלל, רק שהדיבורים של העולם, שאינם שבחים לה' יתברך, אין בהם שלימות. אבל באמת אין אני כבד פה כלל, אדרבא אני מליץ ודברן נפלא מאוד, ואני יכול לדבר חידות ושירים נפלאים, עד שאין שום נברא בעולם שלא ירצה לשמוע אותי. ובחידות והשירים שאני יודע, יש כל החכמות. ויש לי הסכמה על זה מאותו האיש הגדול הנקרא "איש חסד האמת" ויש בזה מעשה שלמה:

 

סיפורו של כבד הפה

פעם אחת ישבו כל החכמים, וכל אחד התפאר בחכמתו. זה היה מתפאר שהמציא בחכמתו עשיית ברזל, וזה התפאר במין מתכות אחרת, וזה התפאר שהמציא בחכמתו עשיית כסף שהוא חשוב ביותר, וזה התפאר שהמציא עשיית זהב, וזה היה מתפאר שהמציא כלי מלחמה, וזה היה מתפאר שהוא יודע לעשות מתכות, מדברים שאין עושים מהם אלו המתכות. וזה היה מתפאר בחכמות אחרות, כי יש כמה דברים שהמציאו בעולם על ידי חכמות, כגון חומרי גלם ואבק שריפה וכיוצא בזה. והיה כל אחד מתפאר בחכמתו.

 

ענה שם אחד ואמר: אני חכם יותר מכם, כי אני חכם כמו היום. ולא הבינו שם מה אמר, שהוא חכם כמו היום. ואמר להם: כי כל החכמות שלהם יכולים לקבץ אותם, ולא יהיו מהם רק שעה אחת. אף על פי שכל חכמה וחכמה נלקחת מיום אחר, כפי הבריאה שהייתה באותו יום, אף-על-פי-כן יכולים על ידי חכמה לקבץ כל אלו החכמות בשעה אחת. אבל אני חכם כמו יום שלם.

 

עניתי אני, כבד הפה, ואמרתי לחכם: "כמו איזה יום אתה חכם"?

ענה החכם ואמר: כבד הפה הוא חכם ממני, מאחר ששואל "כמו איזה יום". אבל כמו איזה יום שתרצו - אני חכם.

ועתה יקשה מפני מה זה ששואל "כמו איזה יום", הוא חכם יותר ממני? מאחר שהוא חכם כמו איזה יום שירצה.

 

אך יש מעשה שלמה: כי זה האיש חסד האמת הוא באמת איש גדול מאוד, וכבד הפה הולך ומקבץ כל החסדים של אמת, ומביא אותם אל זה האיש חסד האמת. ועיקר התהוות הזמן (כי הזמן בעצמו הוא נברא) הוא על ידי החסדים של אמת. וזה הכבד פה הולך ומקבץ כל החסדים של אמת, ומביא אותם אל זה האיש חסד האמת.

 

ויש הר, ועל ההר עומדת אבן, ומן האבן יוצא מעיין. וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב. וזה הלב של העולם הוא קומה שלמה - עם פנים וידים ורגלים. אבל הציפורן של הרגל של אותו הלב של העולם, מלובב יותר מלב של אחר. ואותו ההר עם האבן והמעין עומד בקצה אחד של העולם, והלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. והלב עומד כנגד המעין, ונכסף ומשתוקק תמיד מאוד מאוד לבוא אל המעין בהשתוקקות גדולה מאוד מאוד, וצועק מאוד לבוא אל המעין. וגם המעין משתוקק אליו.

וזה הלב, יש לו שתי חולשות:

אחת - כי החמה רודפת אותו ושורפת אותו, (מחמת שהוא משתוקק ורוצה לילך ולהתקרב אל המעין).

וחולשה שניה יש לו ללב מגודל ההשתוקקות והגעגועים, שהוא מתגעגע ונכסף תמיד ומשתוקק מאוד, בכלות הנפש, אל אותו המעין, וצועק. כי הוא עומד תמיד כנגד המעין, וצועק ומשתוקק אליו מאוד.

וכשהוא צריך לנוח קצת להאריך רוחו, אזי בא ציפור גדולה ופורשת כנפיו עליו, ומגינה עליו מן החמה. ואז יש לו מנוחה קצת. וגם אז, בשעת המנוחה, הוא מסתכל גם-כן כנגד המעין ומתגעגע אליו.

 

מאחר שהוא מתגעגע כל-כך, מפני מה אינו הולך אל המעין? כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אינו רואה השיפוע, ואינו יכול להסתכל על המעין. ואם לא יסתכל על המעין תצא נפשו, כי עקר חיותו הוא מן המעין. כשהוא עומד כנגד ההר, הוא רואה ראש השיפוע של ההר ששם עומד המעין. אבל תכף כשילך ויתקרב אל ההר - אזי נעלם מעיניו ראש השיפוע, ולא יוכל לראות את המעין, ותצא נפשו, חס ושלום. וכשזה הלב יסתלק, חס ושלום, יתבטל כל העולם כולו, כי הלב הוא החיות של כל דבר, ובודאי אין קיום בלא לב, ועל כן אינו יכול לילך אל המעין, רק עומד כנגדו, ומתגעגע וצועק.

 

זה המעין אין לו זמן, כי זה המעין אינו בתוך הזמן כלל. אך עיקר הזמן של המעין, הוא רק מה שהלב נותן לו במתנה יום אחד. וכשמגיע היום לסופו, אזי כשייגמר היום לא יהיה זמן למעין, ויסתלק, חס ושלום. ואז יסתלק הלב, ויתבטל כל העולם, חס ושלום.

וסמוך לגמר היום, מתחילים להיפרד זה מזה. ומתחילים לומר חידות ושירים נפלאים זה לזה. וכשמגיע היום בסופו להיות נגמר ונפסק, אזי זה האיש חסד האמת נותן במתנה יום אחד ללב, והלב נותן את היום למעין, ושוב יש זמן למעין. וכשהיום הולך ממקום שהוא בא משם, אזי הוא הולך גם-כן בחידות ושירים נפלאים מאוד (שיש בהם כל החכמות).

 

ויש שנויים בין הימים: כי יש יום אחד בשבוע ויום שני וכו' וכן יש ראשי- חדשים וימים טובים.

 

הוסיף כבד הפה ואמר:

כל הזמן שיש לאיש חסד של אמת, הכל על ידי. כי אני הולך ומקבץ כל החסדים של אמת, אשר מהם התהוות הזמן. נמצא שעיקר התהוות הזמן עם החידות ושירים שיש בהם כל החכמות - הכל על ידי.

 

נמצא שיש לי הסכמה מזה האיש חסד האמת שאני יכול לומר חידות ושירים, שיש בהם כל החכמות (כי כל הזמן עם החידות והשירים מתהוים על ידו), ועתה אני נותן לכם במתנה גמורה לדרשה שתהיו כמוני.

 

ונעשה שם שמחה וחדווה גדולה מאוד.

 

ביום הרביעי

גמרו השמחה של אותו היום ולנו. בבוקר חזרו הזוג והיו מתגעגעים לקבצן שהיה צווארו עקום.

 

בתוך כך והנה הוא בא, ואמר הנני. בתחילה ברכתי אתכם שתהיו כמוני, עתה אני נותן לכם במתנה לדרשה שתהיו כמוני.

 

ואתם סוברים שיש לי צוואר עקום? אין צווארי עקום כלל. אדרבא, יש לי צוואר שווה מאוד, צוואר יפה מאוד. רק שיש הבלי עולם, ואני איני רוצה להוציא שום הבל ורוח בהבלי עולם, אבל באמת יש לי צוואר נפלא מאוד, כי יש לי קול נפלא מאוד. וכל מיני הקולות שבעולם, שהם קול בלא דבור, כולם אני יכול להוציאם בקולי, כי יש לי צוואר וקול נפלא מאוד. ויש לי הסכמה על זה מאותה המדינה.

 

סיפורו של עקום הצוואר

יש מדינה שהם בקיאים מאוד בחכמת הנגינה, וכולם עוסקים שם בחכמה זו, ואפילו בנים קטנים. ואין שם קטן שלא יכול לנגן על איזה כלי שיר. והקטן שבאותו המדינה - הוא חכם גדול בחכמת הנגינה במדינה אחרת. והחכמים והמלך שבאותו המדינה, והמקהלות הם חכמים מופלגים מאוד מאוד באותו החכמה.

 

פעם אחת ישבו חכמי המדינה, והיה כל אחד מתפאר בנגינה שלו: זה היה מתפאר שהוא יודע לנגן על כלי שיר פלוני, וזה התפאר שיודע לנגן על כלי שיר פלוני, וזה היה מתפאר שיודע לנגן על כמה כלי שיר, וזה התפאר שיודע לנגן על כל כלי השיר, וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כלי שיר פלוני, וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו כלי שיר פלוני וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמה כלי שיר. וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כמו תוף ממש, וזה התפאר שיכול לעשות בקולו כאלו יורים בתותחים.

אני הייתי גם-כן שם. עניתי אני ואמרתי להם: קולי טוב יותר מקולות שלכם! והא ראיה כי אם אתם חכמים כל-כך בקול נגינה, אם-כן הושיעו את שתי המדינות.

 

ואלו שתי המדינות רחוקות זה מזה אלף פרסאות. ובשתי המדינות, כשמגיע הלילה אין יכולים לישון. כי כשנעשה לילה מתחילים הכל ליילל בקול, אנשים ונשים וטף. אם היה מונח שם אבן - הייתה נימוחה. כי בלילה הם שומעים קול יללה רמה מאוד, ומחמת זה כולם מייללים.

כן המנהג בשתי המדינות: שומעים קול יללה, ומייללים הכל. ושתי המדינות רחוקות זו מזו אלף פרסאות.

על כן, אם אתם חכמים כל-כך בנגינה, הושיעו את שתי המדינות, או שתתקנו את קול היללה בקולכם.

אמרו לו החכמים: תוליך אותנו לשם?

אמרתי: הן, אני מוליך אתכם לשם.

נתעוררו כולם לילך לשם.

 

והלכו ובאו לאחת המדינות. כשהגיע הלילה, היו כולם מייללים מאוד, וגם החכמים היו מייללים.

אמר להם עקום הצוואר: על כל פנים, תאמרו לי מהיכן נשמעת היללה?

אמרו לו: ואתה יודע?

השיב: אני יודע בודאי.

 

כי יש שני ציפורים, אחד זכר ואחת נקבה, והם רק זוג אחד בעולם. ואבדה הנקבה. והוא הולך ומחפש אותה, והיא מחפשת אותו. והיו מחפשים הרבה זה את זה, עד שתעו, וראו שאינם יכולים למצוא אחד את חברתו, ונתייאשו. ועשו להם קינים: הוא עשה לו קן סמוך למדינה אחת, והיא עשתה לה קן סמוך למדינה השניה. וכשמגיע הלילה, אזי זוג הצפרים מתחילים כל אחד ואחד לילל יללה גדולה מאוד, כי כל אחד מילל על בן זוגו.

זהו קול היללה הנשמעת באלו שתי המדינות.

 

ביום מתקבצים ציפורים אצל כל אחד ואחד מהזוג, והם מנחמות ומשמחות את כל אחד ואחד מהזוג בשמחות גדולות מאוד, ואומרים להם דברי תנחומים, שעדיין אפשר שתמצאו זה את זה. לפיכך מתנחמות הציפורים ביום, ואינן מייללות. אבל בלילה עוזבות אותן הציפורים, והם נשארות בבדידותן, וקול היללה שהן מיללות בלילה נשמא למרחוק. ואי אפשר לבוא לשם מחמת היללה.

 

אמרו לו החכמים: ואתה יכול לתקן זאת?

השיב: אני יכול לתקן, כי אני יכול להשמיע את כל הקולות שבעולם. אני גם יכול להשליך קולות, היינו, אני יכול להשמיע קול, שכאן, במקום שאני מוציא הקול, לא יהיה נשמע, רק ברחוק יהיה נשמע הקול. ועל כן אני יכול להשליך את הקול של הציפורה, שיגיע סמוך למקום הציפור, וכן להשליך קול הציפור, שיגיע סמוך למקום הציפורה ולהמשיכם יחד על-ידי-זה, ועל-ידי-זה יתוקן הכל.

 

נמצא, שיש לי הסכמה מאותו המדינה שקולי נפלא מאוד, ואני יכול לעשות כל מיני קולות שבעולם. ועתה אני נותן לכם זאת במתנה גמורה לדרשה - שתהיו כמוני.

 

נעשה שם שמחה גדולה וחדווה רבה מאוד.

 

ביום החמישי

ביום החמישי גם-כן היו שמחים. וזכרו הזוג את הקבצן הגיבן, והיו מתגעגעים מאוד: איך לוקחים בכאן את אותו הקבצן, כי אם היה הוא בכאן הייתה השמחה גדולה מאוד!

 

הנה הוא בא, ואמר: הנני! הנה באתי על החתונה. ונפל עליהם, וחיבק ונישק אותם, ואמר להם: בתחילה ברכתי אתכם שתהיו כמוני, ועתה אני נותן לכם במתנה לדרשה שתהיו כמוני. ואין אני גיבן כלל, רק אדרבא יש לי כתפיים כאלו, שהם בחינת "מועט מחזיק את המרובה", ויש לי הסכמה על זה.

 

סיפורו של הגיבן

פעם אחת היו אנשים מתפארים, וכל אחד ואחד היה מתפאר שיש לו בחינה זו של מועט המחזיק את המרובה. ומאחד מהם היו מחייכים ושוחקים ממנו, והשאר שהתפארו בבחינה זו, של מועט מחזיק את המרבה, נתקבלו דבריהם. אבל בחינת מועט מחזיק את המרובה שיש לי, הוא גדול מכולם.

 

אחד התפאר שהמוח שלו הוא בחינת מועט מחזיק את המרובה, כי הוא נושא במוח שלו אלפים ורבבות אנשים עם כל ההצטרכות שלהם, וכל ההוויות והתנועות שלהם, הכל כאשר לכל הוא נושא במוחו, ועל-כן הוא מועט מחזיק את המרבה, כי מוחו נושא כל-כך אנשים. ושחקו ממנו, ואמרו כי האנשים אינם כלום, והוא אינו כלום.

ונענה אחד ואמר: אני ראיתי מועט מחזיק את המרובה כזה, כי פעם אחת ראיתי הר שהיה מונח עליו הרבה זבל וטינוף. והיה חידוש אצלי: מהיכן בא על הר הזה כל-כך זבל וטינוף? והיה שם אדם אחד אצל אותו ההר, ואמר: כל זה ממני, כי אותו האדם היה יושב שם אצל אותו ההר, והשליך שם תמיד זבל ופרש שלו מאכילה ושתייה שלו, וטינף שם עד שעל ידו נתרבה הזבל והטינוף. נמצא שזה האיש הוא מועט מחזיק את המרובה, כי על ידו נתרבה הזבל כל-כך.

 

אחד התפאר שיש לו בחינת מועט מחזיק את המרובה, כי יש לו חלקת אדמה שהיא מוציאה פירות הרבה ואחר-כך כשמחשבין את הפירות שהוציאה החלקה, רואין שהחלקה אינה מחזקת מקום רב כל-כך כמו הפירות, כי אין בה מקום כל-כך להחזיק כל-כך פירות. נמצא שהיא בחינת מועט מחזיק את המרובה. והוטבו דבריו כי באמת, בודאי הוא בחינת מועט מחזיק את המרובה.

 

אחד אמר שיש פרדס נפלא מאוד, שיש שם פירות. ונוסעים לשם כמה וכמה בני אדם ושרים, כי הוא נאה מאוד, ובקיץ נוסעים לשם כמה בני אדם ושררות לטייל שם. ובאמת אין בפרדס מקום כל-כך שיחזיק כל-כך אנשים, ועל כן הוא מועט מחזיק את המרבה והוטבו דבריו גם- כן.

 

אחד אמר שהדיבור שלו הוא בחינת מועט מחזיק את המרובה. כי הוא מזכיר של מלך גדול, ובאים אצלו כמה וכמה בני אדם, זה בא עם שבחים למלך, וזה בא עם בקשות. ואי אפשר למלך לשמוע את כולם. ואני יכול לקבץ את כל דבריהם בתוך דיבורים מועטים, ולספר לפני המלך, ויהיה כלול בתוך דבורים מועטים שלי כל השבחים והבקשות שלהם. נמצא שהדיבור שלי הוא מועט מחזיק את המרובה.

 

אחד אמר שהשתיקה שלו היא בחינת מועט מחזיק את המרובה, כי יש עליו מקטרגים הרבה ובעלי לשון הרע שמלשינים עליו הרבה מאוד, וכל מה שמלשינים ודוברים ומקטרגים עליו בלשון הרע הרבה, הוא בשתיקתו מתרץ הכל על-ידי מה שהוא שותק. נמצא, ששתיקתו היא מועט מחזיק את המרובה.

 

אחד אמר שהוא בחינת מועט מחזיק את המרובה, כי יש עני אחד שהוא גדול מאוד, והוא עיוור.  ואני קטן לגמרי, ואני מוליך אותו. נמצא שהוא מועט מחזיק את המרובה, כי העיוור היה יכול להחליק וליפול, והוא מחזיק אותו על ידי שמוליכו, ועל כן הוא מועט מחזיק את המרובה, כי הוא קטן ומחזיק את הגדול.

 

הוסיף הגיבן ואמר:

אני הייתי גם-כן שם ואמרתי: האמת הוא, שיש לכם בחינת מועט מחזיק את המרובה ואני יודע כל מה שכונתם בדבריכם. והאחרון שהתפאר שהוא מוליך את העיוור הגדול, הוא גדול מכולכם. אבל אני למעלה למעלה מכולכם בכלל.

כי זה שהתפאר שהוא מוליך את העיוור הגדול, כוונתו שהוא מוליך את גלגל הירח, שהוא בחינת עיוור, כי אין לה אור מעצמו כלל. והוא מוליך את הירח, אף-על-פי שהוא קטן, וגלגל הירח גדול מאוד, והוא קיום כל העולם - כי העולם צריך את הירח. נמצא שהוא בחינת מועט מחזיק את המרובה באמת.

אבל בחינת מועט מחזיק את המרובה שיש לי הוא למעלה מכולם בכלל.

 

ראיה, כי פעם אחת הייתה כת אחת שהיו חוקרים: באשר שכל חיה יש לה צל מיוחד, שבזה הצל דווקא היא רוצה לנוח שם. וכן יש לכל עוף ועוף ענף מיוחד, שבאותו הענף דיקא הוא רוצה לשכון. ועל כן חקרו אם יכולים למצוא אילן כזה, שבצלו ישכנו כל החיות, ועל ענפיו ישכנו כל ציפורי השמים.

 

וחקרו שנמצא אילן כזה, ורצו לילך אל אותו האילן, כי העונג המופלא שיש באותו אילן אין לשער. כי שם כל העופות וכל החיות, ושם אין שום נזק משום חיה, וכולם משחקים שם, ובוודאי הוא תענוג מופלג מאוד להיות שם אצל אותו האילן. וחקרו לאיזה צד צריכים לילך אל אותו האילן, ונפלה מחלוקת ביניהם על זה, ולא היה מכריע ביניהם, כי זה אמר שצריכים לילך לצד מזרח, וזה אמר למערב, ולא היו יכולים להכריע לאיזה צד צריכים לילך לאותו אילן.

 

בא חכם אחד, ואמר להם: למה אתם חוקרים באיזה צד לילך אל האילן, חיקרו מתחלה מי האנשים שיכולים לבוא אל אותו האילן, כי לאותו האילן לא כל אדם יכול לבוא, כי אם מי שיש לו המידות של האילן.

 

כי זה האילן יש לו שלושה שורשים: שורש אחד הוא אמונה, והשני -  הוא יראה, והשלישי - הוא ענווה. אמת -  הוא גוף האילן, ומשם יוצאים ענפים. ועל כן אי אפשר לבוא אל האילן, כי אם מי שיש בו מדות הללו.

 

אנשי הכת היתה ביניהם אחדות גדולה מאוד, ולא רצו להיפרד זה מזה, שקצתם ילכו אל האילן וקצתם יישארו. כי לא היו כולם ראויים לבוא אל האילן, כי לא נמצא ביניהם כי אם קצתם שהיו בהם מדות, אבל השאר לא היו בהם אלו המידות. ועל כן נתעכבו כולם, עד שיהיו בשאר אנשי הכת גם-כן המידות שיהיו כולם ראויים לבוא אל האילן. וכן עשו ויגעו וטרחו עד שבאו כולם לאלו המידות. וכשבאו כולם לאלו המידות, באו כולם לדעת אחת, והסכימו כולם על דרך אחת לילך בה, והלכו כולם.

 

הלכנו איזה זמן עד שהיינו רואים את האילן. וראינו שאין האילן עומד במקום כלל. ומאחר שאין לו מקום, איך אפשר לבוא אליו?

אמרתי להם: אני יכול להביא אתכם אל האילן. זה האילן אין לו מקום כלל, כי הוא למעלה מהמקום לגמרי. ובחינת מועט המחזיק את המרובה שיש לי, היא בחינת סוף המקום לגמרי, שמשם ולמעלה אין מקום כלל. ואני בבחינת ממוצע בין המקום, ובין למעלה מן המקום לגמרי. על כן אני יכול לישא את כולכם אל האילן שהוא למעלה מהמקום לגמרי.

לקחתי אותם, ונשאתי אותם אל האילן.

 

נמצא שיש לי הסכמה, שיש לי בחינה עליונה של מועט מחזיק את המרובה. ועתה אני נותן לכם זאת במתנה, שתהיו כמוני.

 

ונעשה שם שמחה גדולה וחדווה רבה מאוד.

 

ביום השישי

ביום השישי היו גם-כן שמחים והיו מתגעגעים: איך מביאים לכאן את אותו שהיה בלא ידים?

 

והנה הוא בא, ואמר הנני! הנה באתי אצלכם על החתונה. וינשק אותם ואמר להם: אין אני בעל מום כלל. יש לי כוח בידי, רק שאין אני משתמש בכוח שבידי בזה העולם, כי אני צריך את הכוח לעניין אחר.

 

סיפורו של משותק הידיים

פעם אחת ישבנו יחד איזה אנשים, והיה כל אחד ואחד מתפאר בכוח שבידיו: זה התפאר שיש לו גבורה זו בידיו, וזה התפאר שיש לו גבורה אחרת.

אחד היה מתפאר שיש לו כוח וגבורה כזו בידיו, שכשהוא יורה חץ - הוא יכול לחזור ולמשכו אליו.

שאלתי אותו: איזה חץ אתה יכול להחזיר? כי יש עשרה מיני חצים, ויש עשרה מיני סמים היינו, כי כשרוצים לירות חץ מושחים אותה באיזה סם: כשמושחים אותה בסם זה - היא מזקת כך, וכשמושחים בסם שני - היא מזקת יותר. ועל כן שאלתי אותו: איזה מן חץ אתה יכול להחזיר.

גם שאלתי אותו, אם רק קודם שהגיע החץ הוא יכול להחזירו, או גם אחר שהגיע החץ עדיין יכול להחזירה.

השיב: אפילו כשהגיע החץ, עדין יכול להחזירה.

- ואיזה מין חץ אתה יכול להחזיר?

השיב: מין חץ פלוני הוא יכול להחזיר.

אמרתי לו: אם-כן, אין אתה יכול לרפאות את בת המלכה, מאחר שאין אתה יכול לחזור ולמשוך כי אם מין חץ אחד.

 

אחד התפאר שיש לו כוח כזה בידיו, כי יש ממונים בעולם, וכל אחד צריך חכמה. ויש לו כוח בידיו, ועל-ידי שמסמיך אותם הוא יכול ליתן להם חכמה.

שאלתי אותו, איזה חכמה אתה יכול ליתן בידיך? כי יש עשרה קבין חכמה.

השיב: חכמה פלונית.

אמרתי לו: אם-כן אין אתה יכול לרפאות את בת המלכה, כי אין אתה יכול לידע הדופק שלה, כי אינך יכול לידע כי אם דופק אחד. כי יש עשרה מיני דפיקין ואתה יכול ליתן בידיך רק חכמה אחת.

 

אחד התפאר שיש לו כוח כזה בידיו, כשיש רוח סערה הוא יכול לעכבה בידיו, ולעשות בידיו לרוח משקל, שיהיה הרוח במשקל כראוי.

שאלתי אותו: איזה רוח אתה יכול לאחוז בידיך? כי יש עשרה מיני רוחות.

השיב: רוח פלוני.

אמרתי לו: אם-כן, אין אתה יכול לרפאות את בת המלכה, כי אינך יכול לנגן לפניה כי אם ניגון אחד, כי יש עשרה מיני נגינה, והנגינה היא הרפואה שלה, ואתה אינך יכול לנגן כי אם ניגון אחד מהעשרה.

 

ענו ואמרו הם: מהי היכולת שלך?

השבתי: אני יכול מה שאין אתם יכולים. היינו, כל תשעה החלקים שאין אתם יכולים, אני יכול.

 

מעשה

פעם אחת חשק מלך אחד בבת מלכה, והשתדל בתחבולות לתפסה, עד אשר עלתה בידו ותפסה.

 

פעם חלם המלך, שהיא עמדה עליו והרגה אותו. הקיץ ונכנס החלום בלבו, וקרא לכל פותרי חלומות, ופתרו לו שיתקיים החלום כפשוטו, שהיא תהרוג אותו.

לא יכל המלך לתת עצה לנפשו מה לעשות לה: יהרוג אותה - צר לו. ישלחה מעל פניו - איש אחר יקחנה וזה חרה לו מאוד, כי הוא השתדל אחריה כל-כך. ועוד: אם ישלחה ותבוא ליד אחר, עתה בודאי יכול להתקיים החלום שהיא תהרוג אותו, מאחר שהיא אצל אחר. יחזיקה אצלו - הוא מתיירא מחמת החלום.

ולא ידע המלך מה לעשות לה. בין כך נתקלקלה אהבתה אצלו מעט מעט מחמת החלום, ובכל פעם נתקלקל יותר ויותר. וגם היא נתקלקלה אהבתה בכל פעם יותר ויותר, עד שנעשה אצלה שנאה עליו, וברחה מפניו.

 

שלח המלך אחריה לבקשה, ובאו והגידו לו שהיא נמצאת אצל מבצר המים. כי יש מבצר של מים, ושם עשר חומות זו לפנים מזו, וכולן של מים. וגם הקרקע שהולכים עליה בתוך המבצר, היא גם-כן של מים. ויש שם אילנות ופירות, הכל של מים. ויופי המבצר וגודל החידוש שבו - אין צורך לספר, כי הוא חידוש נפלא מאוד. ולהיכנס למבצר אי אפשר, כי יטבע מי שיכנס בו, מאחר שהוא כולו מים.

 

בת המלכה כשברחה, באה עד המבצר, והייתה הולכת סביבו. הגידו למלך שהיא הולכת סביב המבצר, והלך המלך וחילו לתפסה. כשראתה זאת בת המלכה, נתיישבה בדעתה שתרוץ לתוך המבצר, כי טוב לה לטבוע במים משיתפוס אותה המלך ותהיה אצלו.

 

כשראה המלך שהיא בורחת אל המים, צווה לירות בה. אם תמות – תמות. והיו יורים בה, ופגעו בה כל עשרה מיני החצים המשוחים בעשרה מיני סמים. והיא ברחה לתוך המבצר, ונכנסה לתוכו. עברה דרך השערים של חומות המים, נכנסה דרך עשר החומות של מבצר המים, עד שבאה לפנים ונפלה שם, ונשארה חלשות.

 

אני ריפאתי אותה. כי מי שאין בידו כל עשרה מיני הצדקות - אינו יכול להיכנס לעשר החומות, כי יטבע במים. והמלך וחילו רדפו אחריה וטבעו במים, ואני יכולתי להיכנס. ואלו חומות המים - הם גלי הים שעמדו כחומה. והרוחות - הם מעמידים גלי הים ומנשאים אותם. ואלו הגלים שהם עשרת החומות, הם עומדים תמיד שם. אך הרוחות הם המעמידים ומנשאים את הגלים.

 

סיים המשותק ואמר:

אני יכול להיכנס לתוך כל עשרה החומות, ואני יכול לחזור ולמשוך מבת המלכה, כל עשרה מיני החצים, ואני יודע כל עשרה מיני הדפיקין על ידי עשר האצבעות. כי בכל אצבע ואצבע מעשר האצבעות - יודעים דופק מיוחד מהעשרה מיני דפיקין. ואני יכול לרפאות אותה על ידי כל עשרה מיני הנגינה, ועל כן אני מרפא אותה.

 

נמצא שיש לי כוח כזה בידי, ועתה אני נותן לכם אותו במתנה. ונעשה שם שמחה גדולה וחדווה רבה מאוד.

 

גמר המעשה לא זכינו לשמוע.