לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עשרים ואחד סיפורים קצרים של רבי נחמן

מחבר: אליעזר שטיינמן

מבוססים על כתבי ר' נחמן, מנוסחים וערוכים בידי אליעזר שטיינמן

תוכן המאמר:
א. מנורת החסרונות
ב. על הלצים ועל התאוות
ג. התנועה בשני העולמות
ד. התקשרות
ה. מעשה בגזלן
ו. כיד המלך
ז. שני הציירים
ח. החכם והממונה
ט. בחסד המחלוקת
י. שתיית רפואות וטבילה ברפואות
יא. האבן והלב
יב. הרובה והמקל
יג. חייטי הלבנה
יד. אור הבטחון
טו. שלושה סוגים של שומרי-סוד
טז. מי שרוצה כבוד הוא שוטה
יז. תבואת-שגעון
יח. אוכלי מרור
יט. מעשה באדם שנעשה תרנגול הודי
כ. אוצר תחת הגשר
כא. יהודי-תהלים


עשרים ואחד סיפורים קצרים של רבי נחמן

 

א. מנורת החסרונות
מעשה באדם אחד שעזב את בית אביו ואת ארץ מולדתו ויצא למדינות רחוקות ללמוד שם חכמות ומלאכות. לאחר שנים חזר לארצו ולבית אביו.
שאלו אביו:
- מה אומנות למדת בני, בארצות הרחוקות?
אמר לו הבן:
- למדתי להתקין מנורה תלויה, שהיא מעשה אומנות נפלא. ואם הדבר טוב לפניך, אבי, כנס נא את כל בעלי האומנות הזאת היושבים במדינתנו ואראה להם את המנורה מעשה-ידי להתפאר.
 
עשה האב כך וכינס את כל בעלי האומנות הזאת שבמדינה, להראות להם מה למד הבן בכל השנים שהיה בחוץ לארץ.
 
הביא הבן את מנורת הפלאים והציגה לעיני האומנים. הסתכלו בה ולא מצאה חן בעיניהם. וכשביקש מהם האב להגיד לו את דעתם על המנורה ענו כולם פה אחד, שהיא מגונה מאוד, משום שלא רצו להעלים ממנו את האמת.
 
כיוון שיצאו האורחים מן הבית אמר האב לבנו:
- שמע, בני, דעתם של בני אומנותך על המנורה. כולם הסכימו פה אחד שהיא מגונה. ובכן, מה חכמה יש בה?
 
ענה ואמר הבן:
- זו היא החכמה: שבמנורה זו חברתי לאחדים את כל החסרונות, שהם מצויים אצל כל בני אומנותי שנתכנסו היום בביתנו. צא וראה, אבא: כל אומן יש לו חסרון משלו. אומן זה מיטיב לעשות צד זה של הכלי, ואילו צד שני של הכלי יוצא אצלו פגום, אומן פלוני מוציא מתחת ידו חלק מן המלאכה בתכלית היופי, וכנגד זה חלק אחר ממנה הוא ממש מכוער. היינו, דווקא אותו חלק שעולה כל כך יפה אצל חברו. וכך הדברים משתלשלים והולכים. מה שנאה אצל זה מגונה אצל חברו, ומה שירוד ומקולקל אצל זה הוא דווקא מלא-חן בידי חברו. ואני עשיתי מנורה, שהוא צירוף כל החסרונות שישנם אצל כולם. להכריז ולהודיע לכולם, שאין אצלם שלימות. מנורת החסרונות שלי היא מזכרת-חסרון לכל אחד ואחד. אבל באמת יכול אני לעשות מנורה כתיקונה.
 
כשרבי נחמן סח סיפור מעשה זה הוסיף ואמר:
 
מתוך ידיעת החסרונות והמעצורים של הדברים אנו לומדים להשיג את מהותם אפילו לא הכרנו עדיין אותם כהלכה.
 
גדולים מעשי ה'. אין אדם דומה לחברו וכל הצורות היו באדם הראשון, היינו, בתיבת "אדם" לבד. היו נכללות כל הצורות הללו. הוא הדין בשאר דברים. כל המאורות היו נכללים בתיבת "אור" לבדה. וכך כל מעשי בראשית. ואפילו העלים של אילן אחד אינם דומים לחברו.
 
ורבנו האריך בזה הרבה. ואמר שיש חכמות בזה העולם שאפשר לחיות בכוחן בלבד בלי אכילה ושתייה. והאריך אז שיחה נפלאה ונוראה.
 
 
ב. על הלצים ועל התאוות
מעשה באיש אחד שלא האמין בדברי הבריות, שיש לצים שבאים מפעם לפעם ומטעים בני-אדם. פעם בלילה שמע דפיקה על חלונו וקול קורא: שמע, בן-אדם, רצונך לקנות סוס נאה ובזיל הזול? צא לחוץ ותראה סוס נאה שיש לי למכור.
 
יצא החוצה וראה סוס נאה מאוד ונתאווה לקנותו.
שאל את המוכר:
- וכמה אתה רוצה בעד הסוס?
אמר המוכר:
- ד' אדומים.
 
ראה שהסוס שווה פי שנים, היינו ח' אדומים, ואף יותר מזה, משום שהוא סוס מובחר וטוב מאוד, קנה אצלו את הסוס בעד ד' אדומים והיתה זו מציאה גדולה.
 
למחרת הלך האיש לשוק למכור את הסוס.
ביקש קונה אחד לשלם מחיר רב בעד הסוס. חשב המוכר כך: כיוון שמשלמים לי מחיר זה, מכלל שהסוס שווה פי שניים, עמד על המקח ולא רצה למכרו בעד הסך ההוא.
בא קונה שני ורצה לתת לו את המחיר הכפול, חשב המוכר: אם נותנים לי מחיר כפול, סימן שהוא שווה יותר. עמד על המקח ולא מכר את הסוס.
בא קונה שלישי ושילם לו הרבה יותר מן המחיר הכפול, ואף לזה לא נתרצה האיש למכור, משום שהיה בטוח, שהסוס שווה הרבה יותר אף מן המחיר המופקע. והאיש לא נתרצה למכור את הסוס אף לקונה, שנתן לו בעדו אלף אדומים. שהרי ככל שהרבו במחיר הסוס כן נתברר לו שנפל בחלקו מין סוס שהוא פלאי-פלאים, שאין מי שיכול לשלם את מלוא שויו, חוץ מן המלך.
 
הלך אל המלך והביא לפניו את הסוס. ולפי שהסוס מצא מאוד חן בעיני המלך רצה ליתן לו הון עצום טבין ותקילין, ושוב לא נתרצה האיש, שהיה דן בדעתו ואומר: אם גם המלך להוט לקנות את סוסי, הרי בוודאי ובוודאי שזה מין סוס יקר ונבחר, שלא כדאי למכור אותו אפילו אם ישקלו בעדו אוצרות-כסף. וגם למלך לא מכר את הסוס.
 
הלך האיש עם הסוס אל השוקת להשקותו. קפץ הסוס לתוך השוקת ונעלם. צעק מאוד ונתקבצו אנשים לצעקתו. שאלוהו: מה אתה צועק? אמר להם, שהסוס שלו קפץ לתוך השוקת. תפסוהו הרבה ידים בחזקה והיו מנענעות אותו, והאנשים אומרים לו: משוגע שכמותך, הכיצד יקפוץ סוס לתוך חור קטן שבשוקת? הרי אין כאן כלל סוס, ולא היה סוס, ואתה בצעקתך מקהיל אנשים על לא דבר.
 
כיוון שלא חדל לצעוק התחילו להכותו עד שפצעוהו ודמו זב. הלכו האנשים, ביקש אף הוא ללכת מן המקום ההוא - והנה סוסו מוציא ראשו מתוך החור. חזר וצעק בקול גדול ונורא ונתכנסו שוב אנשים רבים למקום הזה. ולפי שהסוס נעלם שוב ובני-אדם ראו שאין סוס ולא היה סוס, הכוהו שנית עד שפצעוהו ודמו זב. וכך היה הדבר חוזר חלילה כמה פעמים, היה האיש תוהה ומשתומם למראה עיניו ונעשה באמת כאילו מוכה-שיגעון, משום שלא ידע שכל עניין הסוס לא היה אלא תעתוע, כוח המדמה.
 
הוא כוח המדמה, הוא יצר הרע, הוא שטן וליצן. כך דרכו של השטן הליצן שהוא מטעה את האדם בכל פעם על לא דבר בשקר גמור שאין בו ממש. והאדם נפתה להאמין בהבלי-שוא והולך אחר השטן החומד לו לצון, וכוח המדמה שלו ישיאהו להאמין בכל פעם ופעם שירויח יותר וימלא תאוותו יותר. והריהו רץ אחרי תאוותיו כמה עתים ופתאום הן נעלמות ובורחות ומסתלקות ממנו מכל וכל. ופעמים יש שהתאוות מסתלקות רק קצת, וכשאדם רוצה לעזבן לגמרי הן חוזרות ומושיטות את ראשיהן אליו בדומה לאותו הסוס, שאפשר ובאמת לא היה ולא נברא, אלא חלום היה, חלום הסוס, חלום השוקת. אך האדם החולם נתעה להאמין שהשקר הוא ממש, יצא החוצה והיה צועק בקולי-קולות, והאנשים שנזעקו לקולותיו הכוהו ופצעוהו עד שדמו זב. וכל זה היה מעשה-לצים. וכך נהוג, שכיוון שהתאוות מושיטות את ראשיהן קצת, מיד רודפים אחריהן.
 
ורבינו לא ביאר העניין יותר.
 
ג. התנועה בשני העולמות
מעשה בצדיק אחד, ששקע לתוך עצבות. ועצבות התוקפת את הצדיק היא קשה מאוד ומגבירה את כבדה עליו עד שמביאה אותו חס ושלום לבחינת "עד דכא".
 
היה הצדיק כל כך עצב, ורוחו הייתה כבדה עליו, שלא היה יכול היה לזוז ממקומו. חוץ מן העצבות נכנסה בו גם עצלות כבדה מחמת גודל העצבות שהתגברה עליו מאד. ביקש הצדיק לשמח עצמו ולהרים עצמו משפלותו ולא יכול, מפני שבכל דבר שביקש לרפא את עצבותו, מצא בעל הדבר בו עצמו עילה לעצבות נוספת, ואף בשמחה עצמה ראה עצבות.
 
ביקש הצדיק לשמח עצמו בברכת שלא עשני גוי. זו היא בוודאי שמחה גדולה, שהרי אין לשער את גודל ההפרש וההבדל שבאלף אלפי הבדלות, שיש בין הקדושה שיש בפחות שבפחותים מישראל לבין טומאת עובדי כוכבים ומזלות. וכשיזכור אדם מישראל את גודל החסד של השם יתברך שלא עשאו גוי, בוודאי ראוי לו שישמח על כך מאד. וזו היא שמחה, שאין בה עצבות כלל.
 
אם אדם משמח עצמו בדבר שהוא מעשה ידיו, אפשר תמיד למצוא בכל מעשה בשר ודם מקור לעצבות, משום שיש בכל דבר חסרונות. אבל בכך שהשם יתברך לא עשאו גוי, היכן תמצא חסרון בדבר שהוא ממנו יתברך? ולכן היה הצדיק באמת שמח על הברכה הזאת, והיה שמח עד כדי כך שהגיע למידת שמחתו של משה רבינו עליו השלום בעת שעלה למרום לקבל את הלוחות.
 
ומתוך שהצדיק הרים ושימח את עצמו, עלה ופרח בעולמות העליונים כמה אלפי פרסאות. הסתכל בעצמו וראה שהוא רחוק מאוד מן המקום שעמד בו בתחילה.
 
ושוב הצטער מאוד על כך, שהיה חושש שמא יפליג למקום רחוק ויהיו הכל תמהים עליו ושואלים היכן הוא, ולמה פרש מאתנו והלך ונסתלק מבינינו, והרי חפצו תמיד היה להיות בדרגת הצנע לכת.
 
ובין כך וכך חדלה השמחה להיות מעיין הנובע בלב הצדיק, שהשמחה לעולם יש לה גבול, וכשם שיש לה תחילה יש לה סוף.
כיוון שנתמעטה קצת היתה פוחתת והולכת, עד שחזר הצדיק כמעט למקום שבשעת השמחה עלה ופרח משם.
ושוב הסתכל בעצמו וראה שלאמתו של דבר לא הפליג כלל ממקומו הראשון אלא כדי חוט השערה דק, שאין לבר-נש כלל תפיסה בה ורק השם יתברך יודע ומבחין בו.
כיוון שכך עלתה לפניו פליאה גדולה: מה משמע, ששם בעולמות העליונים היה פורח ומרחיק לעוף כדי אלפי פרסאות, ואילו כאן למטה לא נעתק כלל ממקומו אלא כדי חוט השערה ממש.
הוא מקשה והוא מתרץ ואומר: מכאן אתה למד, שתנועה קטנה והעתקה כל שהיא כאן למטה בזה העולם, אפילו כדי חוט השערה בלבד, חשובה בעיני השם יתברך כדי מהלך אלפי פרסאות בעולמות העליונים.
 
ואתה צא ולמד כמה גדולה בעולמות העליונים מעלתו של אדם, המעתיק עצמו כאן למטה בעבודת השם יתברך פרסה אחת או כמה פרסאות. הרי זה ממש בבחינת עין לא ראתה כי הוא מגמא שם למעלה מרחקים אין לשער.
 
ד. הת קשרות
מעשה ברב, שהייתה לו אהבה גדולה עם בעל-בית אחד בעירו ונתקשרו ביניהם, שכל מי שיסתלק קודם יבוא ויספר לחברו את המקרים שיעברו עליו.
 
נסתלק הרב ראשון, ונשתהה הדבר עשר שנים ולא הגיע ממנו אל החיים כל קול וקשב. ובעל הבית כשהגיעה שעת פטירתו קרא לבנו וסיפר לו את דבר ההתקשרות, ומסר יפוי-הכוח שלו לבנו.
לאחר שעברו שמונה שנים נוספות בא הרב בחלום לבן-בנו של ידידי נפשו האהוב וסיפר לו את מקריו משעת קבורתו.
 
מעשה שהיה כך היה. כשהורידו אותו לקבר היה תוהה ותמה הרבה למה עשו לו עוול כזה, שלקחו אותו חי ובריא בכל גופו ובכל אבריו והורידו אותו לתך בור?
עלה לפניו במחשבתו, שכדאי לו לנסות לקום מקברו. עודנו חוכך בדעתו, והנה חש שהוא מרים את הגולל. לא עברו רגעים מרובים - קם ויצא מקברו. אלא שהוא מתלבט אם ייכנס לעיר, מאחר שהוא לבוש תכריכים, כיוון שכך, החליט להמתין עד שירד היום ויוכל לילך לביתו. וכן עשה. וכשיצא מן הקבר הסתכל בעיר והכיר את הבתים וגם את ביתו הכיר. אף על פי כן לא הלך תיכף לביתו משום שנתעורר בלבו חשש שמא יפחיד את בני הבית בלבוש התכריכים שיהיו סבורים שהוא מת.
 
בתוך כך ראה רוכל אחד עובר לידו ונושא מלבושים. שיש ביניהם גם איצטלה של רבנים. אמר הרב לרוכל:
- בוא ונעשה חליפין: יש לי תכריכים חדשים עשויים בד טוב, קח אותם ותן לי תמורתם איצטלה זו.
 
הסכים הרוכל ונתן לו את האיצטלה, התעטף הרב באיצטלה ונכנס לעיר. אולם כשנכנס לשם ראה שאין זו עירו כלל, כי יש שם בתים אחרים לגמרי.
נתיישב בדעתו ואמר: מן הסתם טעיתי ונטיתי מן הדרך המוליכה לעירי. בתוך כך נשתהה קצת לתוך הלילה וכבר כיבו את האור בכל הבתים. היה חושך מסביב, ורק מתוך בית אחד בקעה ויצאה קרן-אור. והיה רעב מאוד, נכנס לבית המואר וראה שזהו בית-תבשיל לעוברים ושבים,
שאל: יש כאן מה לאכול?
אמרו לו: יש. ובלבד שתשלם מעות.
אמר להם: אין לי מעות.
אמרו לו: כאן אין אוכל בלי מעות כי כאן בית תבשיל.
 
יצא משם בפחי נפש.
 
בתוך כך האיר היום, כי היה הלילה ליל-קיץ קצר מאוד. ראה מרחוק שני אנשים, שיש ביניהם דין ודברים. נתקרב אליהם ושאלם: יהודים, על מה אתם מתדינים?
ספרו לו שיש להם סכסוך חמור, והרצו לפניו את טענותיהם.
מיד עמד ופסק להם דין צדק, דין-אמת.
נתן לו אחד בשכר פסק הדין שני זהובים.
לקח הרב את שני הזהובים ובא לבית התבשיל וציוה לתת לו אוכל. הגישו לו אוכל, אף מזגו לו קצת יי"ש, ביקש לשתות.
 
בתוך כך באו שני שליחים ואמרו אל הרב בגערה:
 
- אנו שליחי בית-דין, נצטוינו מטעם ראש אב בית דין של קהלתנו להביאך לפניו, בוא בלי שהיות, כי העניין דחוף.
הלך עם השליחים לבית דין. כשבא לשם נתן עליו ראש אב בית דין בקולו ואמר:
 
-- מי התיר לך, הזר, לבוא לעיר שאינה שלך ולפסוק בה דין-צדק, דין- אמת? לא יעשה כדבר הזה. ואנחנו זה ימים ושנים מצפים ומייחלים, שיביאו לפנינו דין-תורה, דין-צדק, דין-אמת, והנה באת אתה לכאן ופסקת דין-תורה, דין-צדק, דין-אמת, מי התיר לד לעשות זאת? אחד עובר ושב כאן וישפוט שפוט! ובוודאי קבלת שוחד מבעלי הדין.
 
מיד ציווה ראש אב בית דין לחפש בכיסי האיצטלה, לחפש בכל הכיסים. חפשו ומצאו בכיס שני זהובים.
כינס ראש בית דין את כל הדיינים לעשות דין לזר שבא בגבולם להיות שופט-צדק, שופט-אמת.
הוציאו הדיינים פסק-דין להפשיט את הזר מהאיצטלה שלו. להניחו ערום כביום היולדו ולגרשו החוצה.
 
עשו כך ודחפוהו החוצה והוא ערום לגמרי.
היה הרב מצטער מאוד וסובל חרפת-בושה. היה מהלך ערום ויחף ותוהה על דרכו ועל הילוכו המשונה בעולם הזה ולבו אומר לו: מה לי פה ומי לי פה? הלא טוב לי לשוב לקברי ולהיקבר שם חיים. טוב המות מחיי-בזיונות כאלה.
 
והיה הרב מוכן ומזומן לשוב אל הקבר, נכספה גם כלתה נפשו לגווע, לבל יראה ברעה אשר מצאתו. אך צרה היא שאין לו תכריכים. זוכר הוא שהיה מוטל מת בבוקר ותכריכים עליו. אך הנה גם את תכריכיו איבד בעניין רע, וגם איצטלת הרבנים ניטלה ממנו. אין לו לא זה ולא זה, ונפשו עליו כעוטיה. אף זאת, הגה ברוחו הקשה, אין איש עומד לי בצר לי, אין סומך ואין תומך. וי לי וי! אף מליץ-יושר אחד לא קם לי בצרה.
 
בתוך כך שמע קול דובר: - למה אתם מצערים כל כך את האיש הזה? אם יש בו חטא קחו אותו למשפט, יקבל את דינו ויפטר.
על כך ענה קול שכנגד ואמר: אי אפשר להביאו עדיין לפני כס המשפט מחמת תקיעת-כף שנתן בזה העולם. גזירה עליו לילך תחילה ולהודיע ולהיפטר מתקיעת הכף.
 
הלך אחרי כ"ח שנה והודיע לבן-בנו של ידיד-נפשו האהוב בחלומו.
 
ה. מעשה בגזלן
מעשה בגזלן שפגע באיש אחד לבדו בשדה ורצה לעושקו.
שאל לאיש: יש לך מעות?
השיב האיש: יש לי! והריני מוכן ומזומן לתת לך כל מה שיש לי להציל את נפשי.
נטל ממנו הגזלן כל מה שהיה לו.
 
פתח האיש ואמר לגזלן: - ניחא, לקחת ממני כל הוני ולא השארת לי אף פרוטה לפורטה. ואני מה יהיה בסופי? איככה אשוב לביתי ובידי אין פרוטה לפורטה? ימים וחדשים הייתי נע ונד להרויח קצת ממון לפרנס את בני ביתי, וכעת מה אומר ומה אגיד להם בשובי וצרור כספי אין עמי? איכה אוכל להביט להם בפניהם וידי ריקות? ואתה טובה זאת עשה עמדי: קח את הרובה שבידך וירה בכובע שלי, שהנחתי אותו כאן על הקרקע, כדי שיהא ניכר, ששודד התנפל עלי ועשק ממני את מעט הממון שהיה בידי, ובלבד שלא יאמרו בני-ביתי, שריקם שבתי כי הולך-בטל הייתי ולא דאגתי אף במעט לפרנסתם. נענה הגזלן לאיש וירה בכובעו.
 
חזר ואמר הנגזל:
 
- אם הואלת אדוני להראות לי את חסדך ולירות בכובעי, נא ונא הראה לי עוד אות אחד לחסד וירה גם בנעל זו, שחלצתיה מעל רגלי והטלתיה כאן על הקרקע, כדי שבני-ביתו יאמינו בלב שלם לדברי, שעשוק אני, כי שכובעי ונעלי שניהם יחד יעידו בי. כי טובים השנים מן האחד, ועל פי שנים עדים יקום דבר, שלא מחמת עצלות או רשלנות חזרתי לביתי עני ואביון, כי אם רכושי המעט אבד לי בעניין רע.
 
נכמרו רחמי הגזלן על האיש העשוק ועשה לו כבקשתו פעם שניה. אך האיש הוסיף להפציר בגזלן לשוב ולרחם עליו לירות גם במעילו, שפשט מעל גופו חיש-מהר והטילו על הקרקע, כדי שלא יצטרך כלל לייגע את שפתיו ולספר לבני ביתו את צרת לבו באבדן צרור כספו. כי בגדו, נעלו וכובעו כולם יחד יעידו עליו נאמנה בלי אומר ודברים ויספרו לבני ביתו את אשר קרהו בדרך, כי צרה אשר יבטאנה אדם בשפתים הלא משנה צרה היא. אך תחת זאת טוב כי אנשי-ביתו בעיניהם יראו ומאליהם יבינו, אשר איש אשר כל אלה לי, כלומר, שהוא מלא נקבים מכף רגל ועד ראש מן הסתם...
 
בלום פיך - קרא השודד בקוצר-רוח - אעשה לך גם זאת ובלבד שתשתוק.
 
נטל הגזלן את רובהו וכוונו כלפי הבגד וינסה אותו לירות בשלישית, אף לחץ על ההדק פעם ופעמיים ולא נשמע כל קול-נפץ.
-        אל נכון כלה אבק השריפה מן... - אמר האיש.
 
לא הספיק הגזלן להשיב את מענהו ברוב מבוכה וגמגום, והאיש העשוק תפסו בערפו וטלטלו ביד חזקה עד שנאנס להחזיר לו את כל כספו.
 
האיש אשר הבורא יתברך נתן לו לב מבין הלא יבין, כי ככה יסובב בעל הדבר הרשע את האדם לעשוק ממנו את צרור המידות הנאות והמעשים הטובים ויזרוק לתוך לבו ספיקות ופקפוקים וכפירות רחמנא ליצלן. וזה צרור המעשים הטובים הרי הוא חלקנו מכל עמלנו, לשוב בו אל בית הורתנו ולעמוד לפני משפטו של הדיין העליון. וזה השודד בעל הדבר בא עלינו בחרבו להציגנו ריקים, אך גם לאחר כל מעשי השוד והשבר שעושה בנו רשע בעל הדבר, מתחנן לפניו השכל ואומר: הבא לי טעמים מדוע אין אני צריך להיות איש כשר, ירה בי חצים מאשפתך, בעל דבר. כיוון שבעל הדבר מכלה את כל חציו מתעורר השכל הטוב ומחזיר מידיו את העושק ועוקר את כל הספיקות של בעל הדבר. וטוב לשכל שלא יתיאש לעולם, כי בחשבון אחרון יצר הרע הוא מלך זקן וכסיל ואין הרבה חצים באשפתו.
 
ו. כיד המלך
מעשה בבן-מלך שנתרחק מבית-אביו והיה מתגעגע מאד-מאוד על אביו.
 
פעם אחת קיבל אגרת מאביו והיה שמח בה ומשתעשע עמה. ומרוב שמחה ושעשועים גברו בו מאוד הגעגועים על אביו, והיה מוסיף מפעם לפעם געגועים, מתלונן ואומר:
וי לי, וי, מי יתנני לנגוע ביד אבי נגיעה קלה-קלה, מי יתנני ואבי יושיט לי את ידו כי אז אחבקה ואנשקה, כל אצבע ואצבע של אבי היקר הייתי מנשק מנשיקות פי מרוב געגועים שאני מתגעגע על אבי מורי ומאורי, אבי הרחום, מה מאוד הייתי רוצה לנגוע לפחות בזרתו הקטנה.
ועד שהוא קובל ורוגש ומתגעגע מאוד-מאוד על מגע יד אביו הבריק רעיון במוחו: הרי בידי איגרת אבי, כתובה בעצם יד אבי. האם כתב המלך אינו משול ליד המלך? ומלב הבן פרצה שמחה גדולה ביד המלך, כיד המלך.
 
כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך.
 
ז. שני הציירים
מעשה במלך שבנה לעצמו פלטין והטיל על שני אנשים לצייר את הפלטין, כל אחד את מחציתו, אף קבע להם זמן לסיים את מלאכתם.
 
הלך אחד מהם ולמד את אומנות הציור על בוריה והתחיל תיכף במלאכה. היה מתייגע וטורח הרבה עד שהשלים את מלאכתו במחצית הפלטין המוטלת עליו, וצייר שם חיות ועופות נאים להפליא.
ואילו חברו לא נתן כלל את דעתו על העניין, לא למד את אומנות הציור, לא טרח ולא נתייגע כלל וכלל, וכשהגיע המועד הקבוע לגמר העבודה התחיל תוהה ומהרהר בדעתו מה לעשות ואיך יבוא לפני המלך, אף השעה לא תספיק לו לעשות את המלאכה. היה דואג ומצטער ולבו נוקפו מאוד-מאוד.
 
מה עשה?
נמלך בדעתו ומרח על הקירות של המחצית השניה של הפלטין מין משחה זכה ושקופה כמראה ממש, שכל הציורים הנפלאים שעל גבי הקירות שבמחצית הראשונה נשקפים גם לכאן. אחר כך כיסה את הקירות שאינם מצויירים בוילון. וכשבא המלך להסתכל במלאכה, קרע את הוילון מעל הקירות, והשמש הזורחת האירה בצד זה את כל הציורים הנפלאים שבצד ההוא. נמצא שכל החן והתפארת שהיו בחלקו של הצייר, נראו בשלמותם גם בחלקו של מי שלא עמל ולא צייר. אף כל הכלים הנאים שהעמיד המלך בחלק המצוייר של הפלטין נראו גם כאן נתונים כבמחזה.
 
ראה המלך את המעשה ושיבח את פעלו של האיש. [נוסח אחר: צרר המלך צרור דינרים, ותלה אותם על הקיר של הצייר. אמר לזה שמשח את הקירות ושם ראי ששיקף את עבודת רעהו: הנה שכרך, במראה שבתוך הקיר].
 
ח. החכם והממונה
מעשה במלך אחד שהיו לו שני בנים, אחד חכם ואחד שוטה.
ציוה המלך את השוטה להיות ממונה על האוצר ולחכם לא נתן שום מינוי, אלא ייחד לו פלטין לישב שם ביחידות.
היו הבריות תמהים ושואלים: מה ראה המלך למסור את מפתחות האוצר לידי בנו הטיפש, שהכל יהיו נצרכים לו ובאים אליו ומרצים לפניו את בקשותיהם, ואילו לחכם לא נתן כל משרה ולא העלה אותו למדריגת שררה?
 
ענה המלך ואמר:
- מה פליאה היא זו? כלום רבותה היא לקחת ממה שמוכן בתוך האוצר ולהעבירו ליד הנצרכים לו?
לא כן בני החכם, שאינו לוקח כלום מן המוכן. אדרבה הוא יושב תמיד ספון בחדרו ותפוש מחשבות להמציא לי מקורות-עושר חדשים. שעל ידי עצותיו המחוכמות אני כובש מדינות חדשות, שמהן מתמשך אלי שפע אושר חדש, זהו העושר שבני השוטה, הממונה עליו, מחלק ממנו לבריות.
מעלתו של בני החכם, שאינו זקוק לשום שררה והתמנות. העליונה שבמעלות להיות ממשיך השפע.
מכאן אתם למדים שצדיקים גדולים באמת אינם בעלי-מופת.
 
ט. בחסד המחלוקת
מעשה באחד, שנתעוררה עליו מחלוקת גדולה, הלך ובנה לו מגדל גבוה וישב בו. קמו עליו אויביו והיו יורים בו חצים וזורקים אבנים על כתלי המבצר להפילו. ולא יכלו לפגוע בו. 
 
ויש אבנים טובות הצומחות מן האוויר ומתהוות מהאדים המתאבכים. ואף בקרבת המגדל גדלה אבן טובה באוויר, אלא שלא הגיעה עדיין לגמר צורתה. ועל ידי שנפלו כאן חצים ואבני-אש מיהרו את צמיחתה של האבן הטובה ואף החישו את נפילתה. והאבן הטובה הייתה מלאה חן ונפלה על גג המגדל. וכשעלה החכם על הגג להסתכל באויביו, מצא את האבן הטובה ונטלה לידו. מיד זרח אור גדול מסביבו, וכל אויביו כרעו נפלו לפניו וקראו: יחי החכם!
 
אולם הנשמות החלשות נופלות על ידי המלחמות והן בבחינת תשתפכנה אבני קודש, שהן נשפכות על ידי החומה השפוכה מסביב בטרם תגענה לידי שלימות.
 
י. שתיית רפואות וטבילה ברפואות
מעשה במלך אחד, שבנו יחידו חלה במחלה נואשה וכל הרופאים סירבו לטפל בו, משום שלא מצאו לו שום תרופה. קרא המלך לרופא הגדול במדינה, המופלג בחכמה, והתחנן להשתדל ולהמציא תרופה לבנו. אמר לו הרופא:
 
- אגיד לך את האמת, אדוני המלך, בנך חולה אנוש ורפואתו קשה ורחוקה מאד. אך עדיין לא ננעלו שערי התקווה. יש עמי תרופה אחת, אך מתקשה אני לומר לך, משום שהיא קשה מאוד.
 
הפציר בו המלך לגלות לו את התרופה.
 
ענה ואמר הרופא:
-- תדע לך, אדוני המלך, שבנך חולה מאוד וחייו בסכנה, ושוב אי אפטר להכניס לתוך פיו אפילו טיפה של סם-רפואה, אך יש עצה אחת, והיא, לקחת חביות מלאות סמי-רפואה, לשאוב מתוכן דליים, ולשפוך אותם על החולה שכל גופו יטבול בתוך הסמים, העולים ביוקר רב. ואף על פי שכל החביות המלאות הנשפכות עליו ילכו לאיבוד, אין זה מן הנמנע, שכמה טיפות תיפולנה לתוך פיו, ואולי תהיה להן פעולה של רפואה.
 
הסכים המלך לדבר זה ולחולה הייתה רפואה שלימה.
 
והנמשל מובן מאליו, שדווקא מחמת שאנו משוקעים במחלות-נפש רבות, חייב הצדיק הרופא הנאמן לשפוך עלינו סמי-רפואה יקרים של אמרי-מוסר שאובים בדליים מתוך חביות מלאות.
אף על פי שלכאורה נדמה, שכמעט הכל הולך לאיבוד חס ושלום, נקלט בכל זאת איזה ריח טוב מדברי הצדיק, וברבות הימים אולי נזכה לחטוף מהם איזו טיפה יקרה ונפלאה לתוך פינו ופנימיותנו, ואולי נגיע לרפואה שלימה.
 
יא. האבן והלב
מעשה במלך ששלח את בנו למרחקים ללמוד חכמות, לימים שב הבן לביתו מלומד בחכמות. פעם אחת ציוה המלך על בנו לקחת אבן גדולה, כגון אבן הרחיים, לטלטלה ולהעלותה לעליית הגג. מסתמא לא יכול הבן לטלטל בידיו אבן גדולה כזו והיה מצטער מאוד, שאינו יכול לקיים כיבוד אב ולמלא את רצונו.
 
עד שהמלך פתח ואמר לו:
כלום יעלה על דעתך שאני אצווה עליך להגביה בידיים אבן גדולה כל כך. ומה גם לטלטלה למעלה? אלא אני נתכוונתי לומר לך שתיקח פטיש חזק ותכה על האבן ותפוצצה לחתיכות קטנות ולאחר כך תוכל להעלותה למעלה.
 
ואף כאן הנמשל פשוט מאד: השם יתברך ציוה עלינו שנשא לבבנו אל אל בשמים, ולנו לב אבן, ואבן זו גדולה מאוד ואי אפשר כלל לנשאה למעלה. אלא צריך לקחת פטיש, לשבר ולפוצץ את לב האבן כדי שנוכל להרימו למעלה. רק לב נשבר מסוגל להתעורר ולהתרומם. צריך לקחת פטיש ולהכות על הלב. רק לב נשבר יתרומם משפלותו.
 
יב. הרובה והמקל
מעשה באדם אחד שהיה מהלך בדרך ופגע בזאב, נפל עליו פחד גדול. נטל את מקלו שבידו והיה מנפנף בו ומכוונו כלפי הזאב, כדרך שנוהגים ברובה, משל הוא עומד לירות מתוך הרובה. והוא עשה כך כדי להפיל אימה על הזאב. אותה שעה עבר שם איש אחד, שהחזיק בידו רובה ממש. כיוון שראה זאב, ירה בו והרגו בו במקום, אך בעל המקל, שלא ראה את בעל הרובה, השלה את עצמו שהוא במקלו הרג את הזאב, או שפרחה נשמתו של הזאב מחמת עוצם פחדו מפני המקל.
 
אף מפורסמים של שקר מדמים בטעות שהם עשו את המופתים הגדולים, ואינם יודעים שרק בזכות הצדיקים האמיתיים, המצויים בכל דור ודור, משתנים לפעמים סדרי-בראשית ומתבטלות גזירות רעות רבות.
 
יג. חייטי הלבנה
מעשה בלבנה שבאה בטענה לפני השמש על רוע מזלה: באשר השמש משמשת ביום וכל עיקרה בימות החום, ואולי היא, הלבנה, מצווה לשרת את העולם בחורף הקר ובלילות הארוכים דווקא. מיד התחילה השמש להשמיע ללבנה דברי-פיוסים, והבטיחה לתפור לה מלבוש לחמם את גופה בלילות הקרים.
 
קראו לכל החייטים, שיצאו להם מוניטין באומנות זו, ואמרו להם לתפור מלבוש ללבנה. שמעו זאת כל החייטים האחרים שבעולם ובקשו גם כן לבוא בין המוזמנים אל השמש, אלא שנתישבו בדעתם ואמרו: לא נאה לנו לבוא לא-קרואים. באו החייטים בעלי המוניטון אל השמש ושאלו אותה מה בפיה. אמרה להם את מבוקשה.
 
ענו החייטים ואמרו: - אין אנו יכולים, שמש-מלכה, לתפור מלבוש ללבנה, מאחר שאין שיעור קומתה קצוב ומסוים בכל זמן, אלא היא מתמעטת ומתרחבת לסירוגין. עתים היא גדולה ועתים היא קטנה ואין אנו יכולים לכוון את מידתה ולעשות לה בגד ההולם את צורתה.
 
כיון שראו החייטים הקטנים, שהחייטים הגדולים סרבו לעשות את המלאכה, חזרו ונמלכו בדעתם ובאו לפני השמש ואמרו לה: - אנו נתקין את הבגד. אמרו להם המשמשים לפני השמש:
- דבר זה שאינו בגדר יכלתם של החייטים הגדולים, קל וחומר שאינו בכוחכם.
 
יד. אור הביטחון
מעשה במלך אחד שאמר:
ברכי נפשי ה' אלוהי כי גדלתי מאוד, כי אין מאושר כמוני בכל הארץ, שאין לי שום דאגות ושום צער ויש לי כל טוב.
 
הלך לחקור אם יש אחד במדינה, שהוא שרוי בטובה ופטור מן הדאגות והיסורים כמוהו. היה עומד בלילה מאחורי החלונות ומקשיב לשיחות הבריות בבתיהם כיצד הם מספרים זה עם זה על טרדותיהם וצרותיהם, שזה אין לו פדיון בחנות, וזה מחוסר-פרנסה, וזה עמוס חובות, וזה אינו בקו הבריאות, וזה חולה, וזה חייב מסים למלכות וכיוצא באלו צרות-צרורות, שאין בית אשר אין שם מזה המין.
 
לאחר כך הלך וראה בית אחד. נמוך מאוד, שקוע בתוך הקרקע ממש - וחלונותיו מגיעים לאדמה והגג רעוע ושבור, ואחד יושב שם ומנגן בכינור, שאין קול הנגינה מגיע כמעט לאוזניים, והמנגן עצמו צוהל ושמח.
 
הסתכל המלך וראה שהשולחן ערוך מאכלים, ובקבוק-יין עומד עליו ולאיש פנים שוחקות וכולו אומר אך טוב לי.
 
נכנס המלך לבית הקטן, נתן לאיש שלום והחזיר לו שלום. כיבד האיש את האורח בכוס משקה ושתה עמו "לחיים". אף האורח שתה מן היין לשם חברותא. לאחר כך שכבו לישון.
 
למחרת בבוקר שאל האורח את בעל הבית:
- ומקור פרנסתך מהו?
 
ענה ואמר בעל הבית:
 
- אומן אני, אלא שאיני יכול לעשות כלים חדשים. כל מיני קלקולים יכול אני לתקן, אך להתקין כלי חדש איני מסוגל. מדי בוקר בבוקר אני יוצא לשוק לתקן קלקולים שונים וכך מקבץ אני על-יד על-יד חמשה או ששה זהובים, וקונה לי צרכי-אוכל, ואף קצת משקה להיטיב בו את לבי.
 
כיוון ששמע המלך כך החליט לקלקל לו את מקור פרנסתו ולשבור את מטה לחמו. הוציא צו מלכות, ששום איש במדינה לא יתן כלי מקולקל לאומן לתקנו. אלא יתקנו בעצמו או יקנה לו כלי חדש. וכשניתן צו המלך שוב לא מצא האיש מקור-מחיה לעצמו. אך לא אמר נואש.
 
ראה איש אמיד אחד עומד וחוטב עצים.
אמר לו:
- למה אתה עוסק במלאכה שאינה לפי כבודך?
ענה לו האיש האמיד:
- חזרתי אחרי חוטב-עצים ולא מצאתי. על כרחי שלחתי ידי במלאכה.
אמר לו האיש השמח:
- תן לי ואני אחטוב בעבורך.
 
מיד הסכים האמיד. עמד האיש ועשה את העבודה בחשק ובשקידה וקיבל בשכרו זהוב אחד. כל אותו יום היה מהלך מאיש לאיש וחוטב עצים, עד שכינס לתוך צרורו ששה זהובים. ושוב אגר לו האיש צרכי-אוכל בצרור כספו והסעודה היתה סעודה כהלכתה, אף השמחה היתה במעונו.
 
בערב חזר המלך ובא לביתו הדל ועמד מאחורי החלון, שוב שמע כבערב הראשון קול ששון ושמחה וקול כנור מנגן יוצאים מן הבית, הביט וראה השולחן ערוך מאכלים ובקבוק-יין עומד עליו. נכנס לבית, אכל ושתה וישן שם.
בבוקר חזר ושאל:
- ומקור פרנסתך מהו?
ענה בעל הבית ואמר:
- לשעבר הייתי מתקן כלים מקולקלים, כיוון שהוציא המלך פקודה שאסור לתקן כל כלי מקולקל נעשיתי חוטב-עצים ופרנסתי מזומנת לי.
 
הלך המלך ופקד, שלא יעסיקו שום איש בחטיבת עצים, אלא כל אחד יחטוב לו בעצמו את עציו. אך רוחו של האיש לא נפלה. מה עשה? ראה אחד מנקה דיר.
נגש אליו ואמר לו:
- למה אתה בעל הדיר טורח בעצמך על נקוי הדיר?
השיב לו בעל הדיר:
- חזרתי אחרי איש לנקות לי את הדיר ולא מצאתי. על כרחי אני עצמי עושה את המלאכה.
רצונך תנקה אתה ותבוא על שכרך.
 
עמד האיש וניקה את הדיר וקיבל בשכרו שני זהובים. אותו יום ניקה עוד כמה דירים עד שקבץ ששה זהובים, וקנה בכל כספו מאכלים ובקבוק-יין, והסעודה היתה סעודה כהלכתה והאיש צוהל ושמח.
 
לערב חזר המלך ובא אל הבית הדל, ומצא שם את המאכלים ובקבוק המשקה ואת השמחה במלואה. לן שם גם בלילה ההוא. למחרת בבוקר הוציא פקודה לבלי תת לשום איש עבודה בנקוי דירים.
 
אך האיש לא איבד גם הפעם את הבטחון. מה עשה? הלך והשכיר עצמו להיות חייל לזמן מוגבל על מנת שישלמו לו בכל יום את משכורתו. הלבישוהו בגדי-חייל ונתנו לו חרב, ועשוהו שליח השלטון בעניני מלכות. כל היום היה רץ בשליחות, ולערב קבל את שכרו וקנה לו את מזונותיו ובקבוק המשקה והסעודה היתה סעודה כהלכה והשמחה במעונו.
 
לערב חזר המלך ובא אל הבית הדל וראה שהכל מוכן שם לסעודה והשמחה כסדרה. למחרת בבוקר גזר המלך שלא ישלמו באותו יום מקופת המלכות לשום אדם. אך האיש לא שינה כלל ממנהגו להתקין לו לערב סעודה כהלכה. מה עשה? הלך ושבר חתיכה מלהב החרב ונתן במקומה עץ, שהתיקון לא היה ניכר כלל. הלך ומכר חתיכת החרב השבורה וקנה בכספה צרכי-אוכל והסעודה הייתה סעודה כהלכתה.
 
לערב בא המלך וראה שבבית העני הכל כתיקונו והשמתה בשלמותה. שוב חקר את בעל הבית היכן לקח ממון לקנות צרכי סעודתו. ובעל הבית, שהיה איש ישר מאוד ודובר-אמת, סיפר לו בלב תמים שבחרבו הביא סעודתו.
 
מיד ציוה המלך על ראש השרים להטיל על אותו חייל לחתוך בחרבו ראשו של רוצח גדול, שנתפס למלכות ונתחייב מיתה. הלך ראש השרים וכינס את כל השרים לבית המלך ואף את החייל הביא אל המלך להשמיעו במעמד המלך והשרים את הצו לכרות בחרבו ראשו של הרוצח.
 
כרע החייל על ברכיו, בכה והתחנן לפני המלך ואמר לו:
 
- אדוני המלך, לא אוכל לעשות זאת באשר מימי לא שפכתי דם, אנא, אדוני המלך, בחר נא באחר במקומי לעשות זאת.
 
אך המלך לא שמע לתחנוניו ופקד עליו בגזירת המלכות לכרות בחרבו את ראשו של הרוצח. וכשראה העני הישר והשמח, שתחנוניו לא נכנסו באזני מלך בשר ודם, הפיל את תחינתו לפני בורא העולם וכך אמר:
 
- רבון העולמים, אתה יודע ועד, שמימי לא שפכתי דם, שאני שונא דמים, כל שכן שאני שונא שפיכת דם נקי. והרי לבי סמוך ובטוח שהאיש הזה אינו כלל רוצח ודינו אינו דין. ובכן, אתה אלוהים בשמים, עשה נס, ובאם הנידון למיתה הוא נקי, הפוך את חרב הברזל להיות חרב-עץ. והיה זה לאות כי משפטך משפט צדק.
 
וכך היה, כיוון ששלף האיש את החרב מתוך הנדן נראה פתאום לעיני כל המסובים, שאין זו חרב-ברזל, כי אם חרב שכולה עץ.
 
ראה המלך שהוא איש צדיק וישר ושלחו לשלום.
 
טו. שלושה סוגים של שומרי-סוד
מעשה במלך ששלח שלושה מאנשיו למדינה זרה בשליחות-סתר אל מלך המדינה. כשבאו השליחים לשם ראו מיד, שיש מחלוקת גדולה במדינה ההיא על המלך ורבים האורבים המתחקים על עקבותיהם של אנשי-סודו.
 
שליח אחד נהג בחכמה והעלים לחלוטין את שליחותו ולא נודע לשום איש, שיש בידו דבר-סתר. משום כך עבר את המדינה בשלום.
 
השני לא נזהר כראשון, ונתפס על-ידי בני המדינה שביקשו לכפותו שיגלה להם את סודו. אך הוא הצליח להימלט מידיהם בתחבולות חכמה וגבורה.
 
השלישי, שלא נזהר ונתפס גם כן, לא השכיל לברוח מהם ונגרמו לו על ידיהם צרות וענויים גדולים. אלא שעמד בנסיון ולא גילה להם שמץ דבר. כיוון שראו מעניו ומציקיו שהוא מקבל על עצמו כל כך הרבה יסורים ואינו מגלה להם כלום, הסכימו בדעתם, שאין לו כלל מה לגלות, שאין עמו שום סוד כמוס, והניחוהו ללכת לדרכו.
 
כשנודע המעשה לשרי המדינה, שהשליחים הלכו משם, נחלקו הדעות מי מן השלושה ראוי יותר לקבלת פרס.
הללו אמרו: לראשון מגיע שכר רב, שמלכתחילה היה חכם להסתיר את הסוד מעיני הכל.
והללו אמרו: שמגיע יישר- כוח גדול לשליח השני שעשה בתחבולותי להימלט מן התפיסה. אך המלך גזר אומר, ששכרו של השלישי יהיה גדול משל כולם, הואיל והוא עמד בנסיון גדול וסבל עינויים לאין-שיעור והשכיל לשים לו סתר-פנים, שהכל היו בטוחים שאין לו סוד כלל, שאילו רצה לבגוד בסודה הרי לא די שהיה נפטר מן היסורים, היו מעלים אותו לגדולה. וזו ראיה שהוא התמים באמת.
 
אף חכמים כך. יש מהם תמימים, שאין איש חושד בהם כלל שהם חכמים. יש שחושדים בהם שהם חכמים, אך הם מתחמקים בתחבולות שונות מפח הכיבודים, ויש שכופים עליהם כיבודים והם בכל זאת עומדים בנסיון ומצילים את נפשם מהם. אלו האחרונים מעלתם גדולה משני הסוגים הראשונים.
 
טז. מי שרוצה כבוד הוא שוטה
מעשה בשר גדול ששלח פקיד לעיר אחת מן הערים שלו במקום רחוק. והפקיד לקח לו שם את כל הכבוד, משום שתושבי המקום לא ידעו שהוא עבד השר, אלא סבורים היו שהוא השר עצמו, וכל פעם שהיו צריכים לאיזה דבר היו כורעים ומשתחוים לפני הפקיד וקוראים לו בכל שמות הכבוד המגיעים לשר עצמו.
 
לימים בא השר לעיר ההיא. בא אליו הפקיד והיה עומד ומשמש לפניו. היה השר חוקר ודורש מפי הפקיד על עניני העיר ועל עסקי העבודה של כמה מן הפועלים השכירים. אחר כך קרא השר לשוטרי העיר לבוא ולהתיצב לפניו. והשוטרים נפלו לרגלי הפקיד והיו משתחווים לפניו מכיוון שהיו בטוחים שהוא השר עצמו ולשר גופו לא הביטו ולא התבוננו כלל. ואין צריך לומר שלא חלקו לו אותות-כבוד.
 
אותה שעה השחירו פני הפקיד כשולי-קדירה, והוא התבייש מאוד, שאין בזיון גדול לפקיד, מזה שחולקים לו כבוד-שר בפני השר עצמו, שהרי הוא נמצא גונב את השר.
 
צא וראה, כלום מי באדם חולק כבוד? היד אינה יכולה בעצמה לחלוק כבוד. אף אין ניכרת ביד תבנית האדם. אפילו הפרצוף אינו מיוחד לאדם בלבדו. שיש קוף ולו פני אדם. שום אבר שבאדם אינו יכול לחלוק כבוד מתוך עצמו. אין נותן כבוד אלא הדיבור, שבו נבדל האדם מכל יתר החי למינהו, והדיבור הוא היכל המלך, כמה שנאמר ה' שפתי תפתח. ואם כך הרוצה כבוד רוצה לקבל כבוד בהיכל המלך, והוא שוטה.
 
יז. תבואת-שגעון
פעם אמת אמר המלך לאהובו המשנה למלך:
- באשר אני חוזה בכוכבים, ראיתי באיצטגנינות, שהתבואה של השנה כל אוכליה יכנס בהם השגעון. ובכן, תן עצה ידידי: מה נאכל השנא?
ענה ואמר המשנה למלך:
- אני זאת עצתי, אדוני המלך. תן צו להכין למעננו תבואה של אשתקד די צרכנו, ולא נאכל כלל מיבול השנה.
חזר ואמר המלך:
- אבל מה הועלת, חכם, בתקנתך? מה בצע שאנחנו לבדנו נהיה צלולי-דעה וכל יתר הבריות משוגעים? הרי הכל יאמרו שאנחנו המשוגעים ולא הם.
תאמר: נכין גם בשביל אחרים משל אשתקד - אין אנו מספיקים.
 
- ובכן, מה עצתך, אדוני המלך? - שאל המשנה למלך.
ענה המלך ואמר:
- אני, ידידי אהובי, עצתי, אין לנו ברירה אלא לאכול גם כן מן התבואה של השנה ולהיות משוגעים יחד עם כל העולם. אלא שרצוני כי שנינו ניבדל מיתר הבריות בזאת, שנדע לפחות כי הננו משוגעים. ואילו אחרים לאו.
 
שאל המשנה למלך:
- ילמדני אדוני המלך כיצד נעשה זאת.
ענה המלך ואמר:
- לזאת יש לי עצה. בוא ונחקוק על מצחנו סימן של שיגעון. וכל פעם שאתן עיני בך ואתה תיתן עינך בי נדע שאנחנו משוגעים.
 
יח. אוכלי מרור
פעם אחת התחברו יהודי ואשכנזי להיטלטל יחד בדרכים ולחזר על הפתחים. והיהודי לימד את האשכנזי לאחוז במנהגים יהודיים, אף הלבישו מלבוש יהודי, והרגילו לדבר בלשון יהודית, שיש בה דמיון ללשון אשכנז, כדי שיהא נראה כאחד מאחינו בני ישראל, שיהודים רחמנים בני רחמנים הם ואינם חוסכים צדקה לעני.
 
כיוון שהגיעו לעיר אחת סמוך לפסח התחיל היהודי להרגיל את האשכנזי בהלכות "סדר" לפסח, שעושים "קידוש" ומקיימים "רחץ" ואומרים הגדה, כדי שלא יהיה בור גמור כשישב בבית יהודי אורח ל"סדר". אלא שאותו יהודי שכח לספר לגוי שקודם כל אוכלים מרור.
 
וכך היה. בעל בית יהודי הביא את ה"גוי" בצורת יהודי אל הסדר. וה"גוי" - תאות האכילה תקפה עליו מאוד, ובכל זאת היה סבלן מלכתחילה. קיים קדש ורחץ, ואף שמע בסבלנות את הקושיות. אפילו אכל כרפס במי-מלח. בעל כרחו נעשה שותף גם לאמירת הגדה, וכל אותה שעה לבו כתנור בוער מתאוות האכילה. סוף-סוף נסתימה גם ההגדה. האשכנזי עיניו יוצאות מחוריהן: היכן האכילה? הרי חברו היהודי היה עומד כל הימים האחרונים שלפני החג ודורש באזניו בשבח המאכלים הטובים, מעדני-מלכים ממש, העולים על שולחן יהודי בשעת הסדר. עוד האשכנזי מייחל ומצפה למטעמים, מגישים לו שתי פרוסות מצה ומרור ביניהם. אכל את הכורך ונעשה לו מר בפה ומרירות גדולה נכנסה לתוך לבו: יהודים רמאים, יהודים ארורים, הבטיחו לי מאכלי-תאוה ואין בפי אלא המרור הזה. נתמלא כעס, דפק על השולחן וצעק: נבזים שכמותכם! ומיד נשא את רגליו וברח מן הבית.
 
כששמע לאחר כך חברו היהודי ספור המעשה הזה גער בו ואמר:
- אי לך, אשכנזי שוטה, בשל פחזות שהיתה בך הפסדת את הסעודה השמנה, שעלתה על השולחן לאחר מרור.
 
וזו היא גם מידת רבים, שהם קצרי-רוח, יש נגשים אל שולחן גבוה ומתקרבים אל אחד חכם וצדיק. כיוון שאינם מקבלים מיד את השפע מידו הגדולה והברוכה, כי אם, להיפך, סופגים קצת מרירות מתוכחת מוסרו, שכל כוונתה לזככם ולמרקם - מיד הם בורחים ממקור החן והחכמה. אילו היו מיושבים בדעתם וסבלנים לצפות במנוחה עד בוא מועד היו באים על שכרם לשבוע רוב נחת ותענוג ללא מצרים. אין הם יודעים, שהמרור אינו אלא פתיחה לסעודה ונמצאים אוכלי-מרור כל ימיהם.
 
יט. מעשה באדם שנעשה תרנגול הודי
מעשה בבן-מלך שהשתגע וחשב שהוא תרנגול הודי.
פשט את בגדיו וישב ערום תחת השולחן, והדיר עצמו מן האוכל, ולא היה מכניס לתוך פיו אלא קצת גרעיני שבולת-שועל ופירורי עצמות.
 
הביא המלך אביו אליו את כל הרופאים לרפאותו ולא הועילו כלום.
 
לבסוף בא חכם אחד אל המלך ואמר לו: אני מקבל עלי לרפאותו.
 
מיד עמד אותו חכם ופשט את בגדיו, ישב תחת השולחן ליד בן המלך והיה מלקט גרעיני שבולת-שועל, וגורר לשם פירורי-עצמות ושם לתוך פיו.
 
שאלו בן המלך: מי אתה ומה כאן מעשיך?
אמר לו החכם: ומי אתה ומה מעשיך כאן?
השיב לו בן המלך: אני תרנגול הודי.
ענה החכם: וגם אני תרנגול הודי.
ישבו שני התרנגולים יחד עד שהתרגלו זה לזה.
 
כיוון שראה החכם כך בקש ברמיזה מאת המלך להגיש לו כתונת. לבש את הכתונת ואמר לבן המלך:
- כסבור אתה שתרנגול הודי אינו רשאי ללבוש כתונת? הוא רשאי, ואין הוא יוצא על ידי כך מכלל תרנגול הודי. נכנסו הדברים ללב בן המלך והסכים אף הוא ללבוש כתונת.
 
לימים ביקש החכם ברמיזה להביא לו מכנסים. לבשם ואמר לבן המלך:
- כסבור אתה שתרנגול הודי אסור במכנסים? אפילו הוא לבוש מכנסים יכול הוא להיות תרנגול הודי כהלכתו. הודה לו בן המלך אף בכך ולבש גם כן מכנסים, עד שלבש לפי הוראות החכם גם את יתר הבגדים. אחר כך בקש החכם להגיש לו מאכלי בני-אדם מעל השולחן. נטל ואכל ואמר לבן המלך:
- כסבור אתה שתרנגול הודי אסור באכילת מאכלים טובים? אפשר לאכול כל טוב ולהיות תרנגול הודי כדבעי.
נשמע לו בן המלך גם בכך והתחיל לאכול כבן-אדם. כיוון שראה החכם כך פתח ואמר לבן המלך:
- וכלום סבור אתה שתרנגול הודי אחד דינו לישב תחת השולחן? לאו דווקא, גם תרנגול הודי מתהלך לו לכל מקום שהוא רוצה ואין מוחים בידו.
 
ובן המלך סבר וקיבל את דעתו זו של החכם. כיוון שעמד והלך כבן-אדם התחיל להתנהג כבן-אדם גמור.
 
אף הצדיק מתלבש בחומריות ומתנהג כבשר ודם כדי לקרב את הבריות לעבודת השם.
 
כ. אוצר תחת הגשר
פעם אחת ראה יהודי אחד מתושבי אוסטריה המדינה בחלומו, שבעיר וינה מתחת לגשר טמון אוצר יקר. נסע לשם, עמד על הגשר והיה תוהה בדעתו מה לעשות, שהרי לחפש ביום אי אפשר שמא יראוהו הבריות בחיפושיו ויבינו שדבר בגו.
 
בין כך וכך עבר חייל בגשר, ראהו ליהודי עומד ותוהה. שאלו: מה לך פה, ואחרי מה אתה מחפש? נמלך היהודי בדעתו וסיפר את סודו הכמוס לחייל וביקש ממנו לעזור לו בחיפושיו אחרי האוצר על מנת לחלקו ביניהם לכשימצא מחצה על מחצה.
 
ענה החייל ואמר:
- אי, לך יהודי, שוגה בחלומות אתה. גם אני ראיתי בחלומי שבביתו של יהודי פלוני בעיר פלונית, שם במרתף, טמון אוצר יקר, שמא אקום אני ואסע לשם? שם היהודי שאמר החייל, הוא שמו של היהודי שחלם את החלום, ושם העיר שאמר - הוא שם עירו.
 
מיד לקח היהודי עגלה רתומה לשני סוסים אמיצים ואץ לנסוע אל עירו, ירד למרתף ביתו ומצא שם את האוצר.
 
כיוון שראה היהודי כך פתח ואמר:
עכשיו נגלה לי רז זה. לעולם טמון האוצר בביתי, אלא שצריך הייתי לצאת מחוץ לתחום עירי ולהרחיק נדוד עד וינה העיר בשביל לגלות שם את אוצרי שבביתי.
 
הנמשל: אף אוצר של יראת-שמים גנוז בלב כל איש, אך צריך לנסוע אל הצדיק בשביל לגלות אותו.
 
כא. יהודי-תהלים
מעשה במלך, שלבש בגדים פשוטים והלך בלוית שריו הקרובים לציד. בדרך נתקשרו השמים פתאום בעננים כבדים וירד עליהם גשם שוטף. מיד התפזרו כל השרים וברחו איש לעברו לחפש לו מקלט ומחסה. והמלך שנותר לבדו, עזוב מכל שריו, רץ אף הוא כל עוד כוחו בו עד שבא לבית כפרי אחד.
 
ריחם הכפרי על האיש שבא לביתו לחפש מחסה ממטר, אם כי לא ידע שהוא מלך, פשט מעליו את בגדיו הרטובים ונתן לו בגדים אחרים, הגיש למענו מאכלי איכרים פשוטים והציע לו משכב מאחורי התנור, שהסיקו לחמם את האיש הקופא מקור. נרדם המלך בשינה מתוקה, שלא טעם כמותה מימיו, משום שהיה עייף מאוד והצינה אחזה בכל עצמותיו.
 
כיוון שפסק הגשם נאספו השרים והלכו לחפש את מלכם, עד שמצאוהו בבית האיכר. בקשו השרים ללוות את מלכם לביתו. אך המלך שלחם מעל פניו ואמר להם בחרי-אף:
 
- לא אתם תהיו מעכשיו בני-לויה שלי. הרי בסופת הגשם ברח כל אחד מכם לנפשו ואותי עזבתם לאנחות. ואילו איש פשוט זה אספני תחת צל קורתו, האכילני והלבישני והציע לי משכב לנוח עליו מתלאות הדרך. הוא יסיעני בעגלתו הפשוטה עד שיביאני לביתי ועד לכסא המלוכה, ועמי יחד יעלה עליו לשמש משנה לי.
 
ורבי נחמן הפטיר ואמר:
- לעתיד לבוא, בימות המשיח, ירד גשם עז ושוטף לא של מים, כי אם של מינות ואפיקורסות, ובמים האלה יתכסו כל ההרים הגבוהים, וכל גדולי הדור יתפסו למינות. אפילו בארץ ישראל, שלא יהיה שם מבול כזה, גם כן גאה יגאו נחלי האפיקורסות, השוטפים ועוברים מארצות המבול. ובימים ההם גם החכמים הגדולים לא יוכלו לעמוד בפרץ המים העזים וכל שרי המלוכה, מאן מלכי רבנן, יתפזרו במנוסה גדולה איש לעברו.
 
והמים הרעים והמאררים יבקעו אפילו לבבות כשרים. ולא תהיה עצה ומצודת ישראל לא תוכל חס ושלום להתקיים. אך ריווח והצלה יעמוד לה מן היהודים הפשוטים, אומרי התהלים, אשר בצל קורתם יבוא להיחבא המלך הגדול. ויהודי-תהלים אלה ילוו את המשיח ויתנו כתר המלכות בראשו.