לחץ כאן לתצוגת הדפסה

אדוני המורה...

עברית: מרדכי אבי-שאול

מחבר: פרידייש קארינתי

מתוך הספר Karinthy Frigyes "Tanar ur Kerem" ("אדוני המורה") פורסם ב"אפקים" 41 (א) 1958

תוכן המאמר:
פרידייש קארינתי (1889-1938) משורר, פיליטוניסט וסטיריקן הונגארי גדול. ראשית פירסומו – עם צאת ספר הפארודיות שלו, יצירה מיוחדת במינה בספרות העמים, בשם "כך אתם כותבים". ספר זה, שהלך והתרחב ממהדורה למהדורה, הגיע לתפוצה עצומה, והוא חביב על קהל הקוראים ההונגארי עד היום הזה. קארינתי היה הומוריסט מזהיר, המוקיע בכתביו את הטימטום הביורוקראטי, את חוסר-הטעם והאכזריות שבחברה הבורגנית, את הגיחוך שבדיעות הקדומות. נודע לתהילה גם ה"מסע מסביב לגולגולתי". בשיריו המקוריים, בסיפוריו ובמאמריו הוא מופיע כיוצר בעל רגש עירני ובלתי-נלאה, כהוגה חריף וכהומאניסט לוהט, שלא ידע מנוח. חיקויי "הנוסח" הקארינתאי נפוצים בכל הלשונות (גם בעברית) בצורת "קבלת שפע" במישרין, או מכל שני ושלישי. [המתרגם]

אדוני המורה...

 

התוכן:
התלמיד הטוב עונה
התלמיד הרע עונה
גבר שנכשל
אני מסביר את תעודתי
אני מלמד את בני
התלמיד הטוב עונה
התלמיד הטוב יושב על הספסל הראשון: שם יושבים שלושה: הוא באמצע, הוא, התלמיד הטוב, שטיינמן. שמו אינו משמש כינוי לאדם מסוים: - לא שם הוא, אלא סמל: כמספר הנערים בכיתה, כן מספר האבות בבית, המכירים שם זה. "ושטיינמן, מדוע הוא יכול ללמוד זאת?" שואלים בבית שלושים-ושניים אבות את שלושים-ושניים הבנים. "בקש משטיינמן, שיסביר לך", אומר האב: ואכן, הבן מבקש משטיינמן. שטיינמן יודע הכול מראש, בטרם יסבירו לו. הוא כותב לכתבי-עת מתמטיים ויודע מלים של מסתורין שמלמדים אותן רק באוניברסיטה. יש דבר שגם אנחנו יודעים: אבל אותו דבר גופא אינו בטוח, אלא רק כפי שיודע אותו שטיינמן, וכך בלבד הוא נכון, ודברו הוא העצם המוחלט.
 
שטיינמן עונה.
 
זהו רגע של ייחוד, רגע חגיגי. המורה התבונן שעה ארוכה בפנקסו: מתיחות-מוות מרטטת על ראש הכיתה. לימים, כשקראתי על שלטון-האימים הצרפתי, על הרגע בו קוראים את שמות הנדונים למוות מקרב אסירי הקונסיארג'רי: רק כך יכולתי לדמות את הדבר. במאמץ אחרון, במאמץ-דמים, חוטפים המוחות אוויר-לנשימה, - עוד שתי שניות נותרו, ותוך כדי שתי שניות אלה חוזרים כולם על נוסחאות הטור הגיאומטרי. "אדוני המורה, אני התכוננתי", אומר אדם בלבבו. "האדון המורה, בני לא היה אתמול בקו-הבריאות". אחד מתכופף על פני מחברתו כעוף היען: שלא יראו אותו. השני נועץ מבטו בעיני המורה, לשם סוגסטיה. השלישי, אדם שכולו עצבים, מתרופף כליל, עוצם עיניו: יירד-נא על עורפו הקרדום! אגלמאייר בספסל האחרון מסתתר כולו מאחורי עיניו: הוא איננו כאן, תודה רבה, אינו יודע על שום דבר, ירשמו אותו בין הנעדרים, ימחקו אותו מספר החיים, ישכחו אותו, שלום לעפרו, הוא אינו רוצה לקחת חלק במאבקי-החיים הציבוריים.
 
המורה הופך שני דפים, אפשר נמצא אצל האות ק': אלטמן, ששינה את שמו בראשית השנה לקאטונא, מתחרט ברגע זה מעומק לבו על צעד נמהר זה. אבל אחר-כך הוא נושם ברווחה: הכול נעצר והמורה סוגר את הפנקס.
 
שטיינמן! – הוא אומר בלחשי-לחשים ובקול של-ייחוד.
 
אנחה כבדה, משוחררת. מצב-רוח של ייחוד, חגיגי. שטיינמן קם, - שכנו היושב לידו קופץ מהר מן הספסל, עומד בענווה ובאדיבות, עד שיוצא התלמיד הטוב וזוחל מתוך הספסל: כגון שומר-ראש, הוא אינו אלא בעל תפקיד אילם, צדדי, במאורע גדול.
 
גם המורה עצמו חגיגי. הוא יושב על כיסאו מן הצד ומהרהר כשאצבעותיו הדוקות. התלמיד הטוב ניגש אל הלוח ולוקח בידו את הגיר. המורה מהרהר. התלמיד הטוב חוטף אז את הספוג ומתחיל לנקות את הלוח במהירות: בכך טמונות הכרה-עצמית ואצילות שאין להן שיעור, כי בכך הוא רוצה להודיע, שיש לו פנאי, שאין הוא צריך לאמץ עכשיו את מוחו, הוא אינו ירא, הוא תמיד מוכן: גם עכשיו, עד שלא יתחיל לענות, רוצה הוא לעשות מעשה שיש בו תועלת לחברה האנושית: יש לו פנאי ליתן את דעתו על הניקיון הציבורי ועל התפתחותו של המין האנושי, ולפיכך הוא מנקה את הלוח.
 
ובכן, - אומר המורה ומושך את המלה בהרהור, - ניקח איזה תרגיל מעניין.. .
 
התלמיד הטוב משתעל באדיבות ובהבנה מופלגת. ממילא מובן, תרגיל מעניין, המתאים למצב המעניין. עכשיו מביט הוא אל המורה, ברצינות ובחמימות כגון הרוזנת היפה שעה שהרוזן מדבר בה נכבדות, ובטרם תענה מביטה היא אל עומק עיני הרוזן בהבנה ובאהדה, ונפשה יודעת מאד, שמבט זה מקסים את הרוזן, והרוזן משער ברעדה של אושר, כי התשובה תהיה כלבבו.
 
ניקח חרוט... – אומר הרוזן.
 
חרוט, - אומר שטיינמן הרוזנת. ואפילו זאת יודע הוא, שטיינמן, להגיד כך, בהבנה ובחוכמה עצומה: רק הוא בלבד יודע, עד-כמה חרוט הוא החרוט שניקח. אני, שטיינמן, הטוב שבתלמידי הכיתה, לוקח חרוט, יען-כי בי, במסוגל ביותר לתפקיד זה, בחרה החברה האנושית לשם כך. עדיין אינני יודע, מדוע לקחתי את החרוט, אבל יהא לבכם סמוך ובטוח, יקרה אשר יקרה לחרוט הזה, אני אהיה במקומי ואגבר עליו.
 
או אולי, - אומר המורה לפתע, - מוטב שניקח פירמידה קטומה.
 
פירמידה קטומה - חוזר ואומר התלמיד הטוב, וביתר תבונה, אם אפשר. הוא עומד ביחסים מוחלטים, ידידותיים, אם-כי במעמד נעלה יותר, גם עם הפירמידה הקטומה, בדיוק כיחסיו עם החרוט. פירמידה קטומה מהי בעיניו? הוא יודע יפה, אותו אי-אפשר להוליך שולל, גם הפירמידה הקטומה פירמידה היא ככל הפירמידות, הנורמאליות הפשוטות, אשר כמותן יכול לתאר לעצמו גם אחד כגון אגלמאייר: אלא מה? – שנקטעה מעליה פירמידה אחרת.
 
המבחן נמשך רק זמן קצר. הם מדברים זה אל זה בחצאי מלים, מבינים הם איש את רעהו, לאט-לאט מתפתח דיאלוג אינטימי בין המורה ובין התלמיד הטוב: אנחנו כבר איננו מבינים כלל, זהו עסק בין השניים, שתי נפשות קרובות ברוח המתאחדות כאן לעינינו, באווירה הנשגבה של המשוואות הדיפרנציאליות. באמצעו של אחד המשפטים ניעור המורה: מדוע לכאורה משיחים הם, שלכאורה הרי זהו מבחן, לשם בדיקת ההישגים. התלמיד הטוב אינו צריך כלל לגמור את המשפט. לשם מה יגמור? כלום יש עוד שמץ ספק בכך, שיכול יוכל לגמור אותו?
 
התלמיד הטוב חוזר אל מקומו באורח צנוע ומנומס. כעבור רגע הוא מתבונן כבר בהתעניינות עצומה אל גמגומו העלוב של הנבחן הבא: למשמע מלה מסוימת הוא יתחייך בלעג דיסקרטי, וחרש-חרש יתור אחרי מבטו של המורה, כדי שייפגשו עוד פעם מבטיהם, ויראה המורה, כי הוא, אף-על-פי שאינו מדבר, אף שריר קטן אינו זע בפניו: מבקש הוא לרמוז בחיוך לגלגני זה, עד מה ברור לו, איזה דבר של טמטום אמר הנבחן ואיזוהי התשובה שהיה עליו להשמיע.
 


 

 
לא, דבר אחר אי-אפשר היה באמת לקוות. הרי מוכן היה לדבר, מסתבר, שמוכן היה, ובלילה שעבר אפילו חולם היה חלום מעין זה: אבל בחלומו נקרא לענות בספרות, אמנם אמת, בחלומו היה כך, שגם ספרות מלמד פרויליך. בחלומו סידר את כל השאלה, הוא ענה על שאלה בדבר הקווים המקבילים לכמעט-טוב-מאוד.     
 
כשמבטאים את שמו, אינו מאמין למשמע אוזניו: מביט סביבו: אפשר יתרחש נס, אפשר רק דמיון תעתועים, או מועקת סיוט הוא שזה שמו שלו, ועכשיו יתעורר מחלומו. אחר-כך הוא חוטף ערמה של מחברות מעל הספסל. בשעה שהוא עובר במעבר שבין שורות הספסלים, חושב הוא: "א-פלוס-בי-כפול-א-מינוס-בי הוא א-ברבוע-מינוס-בי-ברבוע".
 
את זה הוא ישאל. בטח, את זה הוא ישאל. "אם לא את זה הוא ישאל, אעבור לבית-הספר האזרחי בבחינת מעבר ואלך לשרת בצבא הקבע".
 
תוך-כדי-כך הוא כושל ומפיל את המחברות. עד שהוא מלקטן על הרצפה, פורץ מאחוריו הצחוק, הנהוג במקרים כאלה, אשר איש אינו מטיל עליו איסור הפעם: התלמיד הרע עומד מחוץ לחוק, עליו מותר לצחוק.
 
המורה מתיישב ומניח לפניו את פנקסו. מביט על התלמיד. התלמיד הרע חוזר ואומר בלבבו כאחוז מכווץ: "אפלוסביכפול..." ולוקח בידו את הגיר. המורה מביט עליו.
 
התכונן? – אומר המורה.
 
התכוננתי.
 
הה, ודאי, הכיצד לא היה מתכונן? גם הנדון-למוות מתכונן: מתוודה לפני הכוהן, וגוזז את שערו.
 
אם כן, יכתוב!
 
התלמיד הרע פונה כלפי הלוח.
 
בברבועמנוספלוסמינוסשרשמרובעבימינוסארבעאיסיכפולשלשא.
 
התלמיד הרע מתחיל בצייתנות וכותב וחוזר ואומר אחריו את המספרים. כותב כותב, כפי שכתב המן על היהודים: יודע במה העניין, רואה את הנוסחה כגון "בלילה ההוא", בשעה שנרדם עם הנוסחה, ולא היה לו מושג, מה פירושה. כן, זהו זה, משער הוא בעמעום, איזה מין משוואה מן המעלה השנייה – אבל מה ייצא מכל זה?
 
הוא כותב לאט לאט, יפה, בכתיבה תמה. מדקדק בקו הזקוף של ה-4 שיהיה עבה, ומן הקו, המשמש לסימון השבר, הוא מוחק חתיכה בהקפדה רבה, ולשם מלאכה זו הוא הולך במיוחד אל החלון להביא את הספוג. כך הוא מרוויח זמן. אפשר יצלצלו בינתיים. או שיתרחש משהו. בין כה וכמה לא תתמשך הופעתו כאן. על במה זו. עוד זאת יכתוב, עוד את סימן השוויון יצייר – כן, את זה יבצע עוד כבריות אחרות, כבריות של מעלה, כתלמיד טוב. הוא כותב עוד a2. בבית-הספר לפרחי-קצונה חייבים להשכים קום, - מבזיקה במוחו מחשבה, לפתע. אבל אחר-כך יקבל האדם דרגת סגן. וייתכן אפילו שיישלח לבה"ד 1.
 
תוך-כדי-כך כותב הוא לאט – ועדיין לא סיים. אדם שאינו בקי בעסק, אם יסתכל במחזה, סבור, שעומד לפני הלוח איזה תלמיד טוב. אבל המומחה תופש, מה פירושו, שיהא אחד מצייר בדקדוק מופלג שכזה את זנב סלסולה של הספרה 2. דומיית-מוות מסביב. המורה אינו זע. עכשיו הוא פותח ואומר:
 
המשוואה מן המעלה השנייה... – הוא מתחיל בקול נבון: ובעיניים מצומצמות, בקשב עמוק, הוא מתבונן אל הלוח.
 
המשוואה מן המעלה השנייה... – הוא חוזר כאורח בן-אדם שאינו חוזר על המלה משום שאינו יודע מה הוא רוצה לאמור, אלא אדרבה, משום שמתוך שפעת הדברים שיש בפיו מבקש הוא לומר את הנכון ביותר, את החריף ואת המושלם ביותר ואותו הוא שוקל בדעתו.
 
אבל המורה, הה, המורה כבר יודע, מה משמעות הדבר.
 
התכונן? – אומר הוא בקול קשה ויבש.
 
אדוני, אני התכוננתי, בבקשה.
 
אכן, את זה הוא משמיע במהירות הבזק: בקולו רועדים קשיות-עורף ויאוש מרדנים.
 
המורה (בתנועת-יד רחבה): ובכן, נשמע.
 
התלמיד הרע נושם עמוקות: המשוואה מן המעלה השנייה מוצאה מן המשוואה מן המעלה הראשונה, כך, שאנו מכפילים את כל המשוואה...
 
עכשיו הוא מדבר. הוא מדבר משהו. במשפט השני סומך היה על כך, שיפסיקוהו – הוא מציץ כלפי המורה בגניבה. אבל הלז מביט כשפניו נוקשים, אינו אומר, טוב, ואינו אומר, רע. אינו פותח פה – אם-כי יודע התלמיד הרע, כי בלתי-אפשרי הוא, ובכן, מדוע אין המורה מדבר? זה איום. קולו מתחיל רועד. פתאום הוא רואה שהמורה מרים את הפנקס. אז מחווירים פניו והוא מתחיל במהירות מסחררת:
 
המשוואה מן המעלה השנייה יוצאת מן המשוואה מן המעלה הראשונה, כך שבכל... אדוני, בבקשה, אני התכוננתי.
 
ארנו פולגאר, - אומר המורה בקול רם.
 
מה זה? תלמיד אחר נקרא כבר? ואתו כבר גמרו? מה זה? האם זה חלום?
 
המשוואה מן המעלה השנייה... – הוא חוזר ומתחיל באיום.
 
ארנו פולגאר יוצא בזריזות וכבר הוא עומד בקצהו השני של הלוח, כבר הוא נוטל בידו את חתיכת-הגיר השנייה.
 
המעלה השנייה... אדוני, בבקשה, אני התכוננתי.
 
איש אינו עונה. ועכשיו הוא עומד שם, יחידי בהמון, באדם שנקלע אל אי בודד. אך עדיין עומד הוא, אינו הולך. לו – לא אמרו שישוב ויישב על מקומו... עומד הוא שם, לבו נבוב ומופקר ומודח – לו לא אמרו, לא אמרו. הוא עדיין נבחן. עכשיו יעבור ויחזור בין שורות הספסלים? לא, מוטב שיעמוד, כטומטום: ידו ממשמשת בלימלום על הלוח, בין חורבות המשוואה שהופסקה באמצע, כטייס בין גליליו המבוקעים של מטוסו שנפל. הנער השני התחיל כבר בינתיים לענות. מדבר על מיני קווים מקבילים – זה כה זר ומוזר... כמו הכול... כל-אשר מתעסקים בו כאן מסביבו... מתעסקים בעליזות וברעננות ובקולי קולות... אשר הוא לא תפש ממנו מאומה מעולם... אילו פסוקים זכר ועליהם היה צף...
 
וכך הוא עומד עכשיו, עדיין עומד הוא, מקווה, מקשיב באדיבות, היאך שהשני מדבר... לפעמים מניע הוא את ראשו בהסכמה, ומרמז לפחות בכך, שהוא התכונן... לפעמים אף משמיע קול במורך (מנחם את עצמו באשליה שאותו שואלים), אבל רק בלחש, כדי שלא ישלחו אותו למקומו... אחר-כך משתתק הוא בענווה ומקשיב... מטה את גופו לקדים, משתתף במבחן, משיב גיר, מתעסק בשקידה מסביב לנער העונה, אפילו לוחש הוא לו, בקול, לא בשביל שיעזור אלא בשביל שיראה המורה, שהוא לוחש, משמע יודע... הקיצור: הוא לא נכנע.
 
אך לפתע יעזבנו כל כוחו: הוא משתתק וחושב על בית-הספר הצבאי. בבינתו המסתתרת מהדהד השאון כדיבור רחוק רחוק... רשרוש הגיר... הפרצופים מיטשטשים, ולהרף-עין רואה הוא בבהירות את האין-סוף, אשר עליו הודיע התלמיד הנבחן באותו רגע, כי שם נפגשים הקווים המקבילים. הוא רואה את האין-סוף... משהו גדול, כחול... מן הצד איזה בית קטן, ולמעלה כתוב: "כניסה לאין-סוף הרביעי". בבית נמצאים קולבים, עליהם תולים הקווים המקבילים את כובעיהם, אחר-כך נכנסים הם לחדר, מתיישבים על הספסל ומברכים בשמחה איש את ריעהו... הקווים המקבילים, כן... בכיתה של האין-סוף, כיתת ההבנה, טוב-הלב ואהבת-הבריות, - זו הכיתה שאליה לא יעלה לעולם "מחמת הישגים בלתי מספיקים".
 


 

 
הגבר שנכשל עמד שעה ארוכה לפני פתח חדר-המורים. כולם הלכו כבר הביתה, אחד-אחד מסתלקים גם המורים. "שלום, אדוני" – הוא חוזר ואומר עשרים פעמים זו אחר זו ומרכין את ראשו. אבל הוא מחכה לשוויקר, הה כן, משעה אחת-עשרה הוא מחכה לשוויקר, עמו ידבר בקיצור ובמנוחה ובקול לא-מתכתי. "אדוני המורה", יאמר לשוויקר, "חיי אדם מוטלים על כף-המאזניים. אינני רוצה שיקרה אסון, אדוני המורה, וגם הוא לא יכול לרצות זאת. הוא יודע יפה, איך התרחש הדבר – נדבר כגברים גלויות, כאדם אל אדם. אני, אז, כן, הן הוא יודע, אימתי, בשעה שאמרתי, הנרי השמיני, ידעתי בעצמי, שלא הנרי השמיני, אלא ריצ'ארד השלישי, וכעבור רגע כבר רציתי לתקן, הואיל והנרי השמיני רק נפלט מפי כך-סתם. אבל הוא – לא לבקר את מר אני רוצה, אלא רק לקבוע בקרירות את העובדה -: הוא שילח אותי מיד אל מקומי. אל נבדוק, האם עשה כך לפי החוק והנוהג – אני רוצה, שהדבר יסתדר ביננו לבין עצמנו. ניכנס כאן אל חדר-המורים, הוא יעביר קו על ה"לא-מספיק" ועל ההערה למטה "נשאר במחלקה לשנה נוספת". אחר-כך ניפרד איש מעל ריעהו, כגבר מעל גבר. אפשר ישתומם מר, ששומע הוא אותי מדבר בקול בלתי-רגיל כזה – ובכן, נניח זאת. עובדה היא, שהאדונים טעו בהבנתי, - ידוע לי יפה, שהדבר היה בגלל אופיי הסגור -, עד-עתה לא הייתה סיבה להצהיר הצהרתי זו: ומה יכולתי לדבר בסביבה שאינה מסוגלת להבין אותי?"
 
כך ידבר הגבר שנכשל, ושוויקר, שישמע את הדברים כאיש נדהם, ייעצר ויעמוד, יביט אל עיניו עמוקות, אחר-כך יסמיק ולפתע יושיט את ידו. "נייגיבואר", - יאמר שוויקר, - "די. אני מבין לרוחך. תן לי את התעודה ההיא. אתה חשבת שאני אדם חסר-רגש – אבל אני לא ידעתי עד עכשיו, עם מי יש לי עניין, נייגיבואר".
 
כן, כך ידבר הגבר שנכשל עם שוויקר. אם כן מדוע זה נסוג הוא, הגבר שנכשל, כמבוהל, בכל פעם שהדלת נפתחת? שעה שתיים מתקרבת כבר והוא הבטיח לבוא הביתה באחת-עשרה עם התעודה – טוב היה, אילו יצא כבר שוויקר – או, מדוע היה זה טוב? הרי הוא אינו רוצה כלל ללכת הביתה – כלום יש לו בית, לגבר שנכשל?
 
אבל, הנה שוויקר כבר בא... כן, הוא מדבר לאחוריו ואומר משהו, עכשיו אי-אפשר לפנות אליו. גם עכשיו לא, הוא יורד במדרגות, אין זה נאה – מוטב למטה, אצל פתח השוער. אבל השוער עומד בחוץ, לפני הדלת, אי-אפשר... פה אי-אפשר... אבל מה זה, הרי הוא יוצא עוד מעט בשער, ואז...
 
בבקשה אדוני המורה, בבקשה, אדוני המורה...
 
נו, מה העניין? מה אתה רוצה?
 
בבקשה, אדוני המורה, פה כתוב... פה כתוב...
 
מה כתוב? מה שמך?
 
נייגיבואר.
 
אה כן, אצלי נכשלת? ובכן, לך לך הביתה והתכונן לבחינת-המילואים.
 
כן, אדוני המורה.
 
לא יזיק לך מעט לימוד בימי החופש.
 
ונייגיבואר מעווה פניו בגיחוך אדיב.
 
כן, אדוני המורה. שלום, אדוני המורה.
 
שלום עליך.
 
הגבר שנכשל מרכין את עצמו, עוקר ממקומו ויוצא אל השדרות. אין טעם רב בכך, שהוא עקר ממקומו, כי לכאורה לאן ילך? השיחה עם שוויקר הניחה בו רק איזו הרגשה תפלה, אטומה, ולא אכזבה. הרי ברור היה מראש, שכך יתרחש, הן לאמיתו של דבר הוא לא רצה כלל לדבר עם שוויקר, מה לו ולהם? ומה עוד נותר? נו, כן, כמה רחובות שיעבור בהם – כמה חנויות – ואי-אלו מחשבות חמוצות, גבריות, על האיוולת שבחיים, על נוולותם של בני-האדם – ואחר-כך אותו עניין קטן. האם יניח אחריו איזה דבר-שבכתב? לשם מה? אולי רק שורה אחת? "טוב היותי ראשון באוטיקה מהיותי שני ברומי העתיקה..." המ-, ודאי, שבאוטיקה אמר זאת יוליוס קיסר? לא, אין זה ודאי... שם קרה משהו, דבר אחר : הוא ידע, אבל כבר שכח... על-כן יכתוב : "מוטב היותי שני במוות, מאשר בחיים ראשון לשבת..." כן, זה יפה בלי ספק, אם-כי אין הוא מבין, אבל הם... הם יבינו... העלובים... ובכן, יבינו להם. מוטב היותי הראשון בקבר...
 
לעיני הגבר שנכשל מקפץ ענן קטן, מגוון : צבעי-הקשת משתקפים עליו, מחנק בגרונו, ורק עכשיו הוא נותן את דעתו על כך, שכל הזמן, בכל עת שהיה מהרהר הרהורים אלה, מזמר הוא כמעט בקול רם את הטנור של שיר-הלכת שלמד לשם חגיגת הספורט:
 
"קדימה, דור-אמונים במול-הד-הת, / פה כר נרחב, ופה נתיב, / פונתיב!"
 
כך היה שר, ומקפץ תוך-כדי-כך וטופח ומכה את הקירות בילקוטו העשוי בד-שעווה. לבד-זאת הייתה בלבו איזו הרגשה של אי-שקט, כאילו שכח משהו, שעליו לסדר בתחילה. מה היה הדבר, אלי שבשמים, מה היה, הרי בבוקר החליט החלטה נחושה. סרגל זכוכית... לא : הן על זה אינו יכול אפילו לחלום לפי-שעה, כל-זמן שאין בידו חמישה פלורינים, ויום זה רחוק הוא עוד! לכל המוקדם באחד בחודש הבא... א, כבר זוכר הוא : מחדד-עפרונות... - - ועוד משהו, כן נקניק-תירוש.
 
נקניק-תירוש! פיו נתמלא ריר ברוב תאוותו. איזה שם מוזר, מי יודע מה טיבו? מין דבר חום, מלא בליטות, שם הוא תלוי בחנות המגדנות : מן-הסתם טעם גן-עדן יש בו – גם תירוש וגם נקניק. לפי שעה את זה, הכול אי-אפשר בבת אחת – הטרוטה הקרושה היא עדיין מנגינת העתיד. כמה כסף יש לו בכיס? הבה ונראה. שמונה ועוד שלושה. והעשירית : ושישה, ועוד זה – בסך-הכול כמעט שלושה כתרים. כעבור שני רגעים כבר נמצא בידו המחדד, וכעבור שני רגעים נוספים עומד כבר הגבר שנכשל בחנות המגדנות. "מזה בשלושים", הוא אומר, ואצבעו הקטנה, המלוכלכת, רועדת כשהוא מושיטה : ולבבו דופק בגרונו. החלטת-ייאוש פתאומית וקלות-דעת של כיליון משתפכות עליו : הוא מתמלא שיכרון. "וגם מאתיים גרם פירורי-שוקולדה אני מבקש... חושבני, זה מספיק... ובעשרים אני מבקש גבינה שוויצרית... ובעשרים-וחמישה מזה... אילתית? בבקשה, גם זה..."
 
את הכול צוררים לו בצרור נאה, והוא מניח להם, אף-על-פי שידע, כי לא כדאי, במבוא הבית הסמוך בין כה וכה יפתח את הכול. שני כתרים ועשרה... בבקשה... מחזירים לו כמה עשיריות עודף.
 
במבוא הבית הוא מתיר את הצרורות ודוחק הכול לתוך כיסו. מתחיל בגבינה השוויצרית. חתיכות עבות הוא שובר בתוך כיסו, ומפטם את עצמו : כמעט שנחנק הוא, פניו מאדימות. אחר-כך הוא אוכל את נקניק-התירוש... ואת האילתית... כאילו הכניס מישהו אבנים בתוך קיבתו. אין דבר, ילך הכול לאבדון – עכשיו אוכל הוא את פירורי השוקולדה : זה טוב וחמים ומתוק, ונמס בפה. ובכן, גם זה נגמר, אבל עכשיו קיבתו כבדה, ויש צורך במשהו קל... לרענן ולאושש את עצמו. "מה מחיר התפוז?" מובן, זה יקר, בסוף העונה : היינו הך. מה יש לו עוד? תשעה גרשים נותרו לו, מה יעשה בהם? "אבקש הדבש התורכי בתשעה."
 
ועכשיו הולך הוא, הגבר שנכשל, פה, ברחוב-השושנים. איך הגיע לכאן? היינו הך, הולך, הולך הוא לאורך רחוב-השושנים הארוך, מציץ אל מבואות הבתים, ומועקה בקרבו, ואינו יודע, האם לבו כבד או אם קיבתו... מציץ אל המבואות, אל מעבר לשערים, לועס הדבש התורכי, לועס... מסביבו ריקנות-מוות, חיים ללא תכלית, עוולה צוננת.
 
איזה קול מייבב, חד-גוני, מלווה אותו, בלי הרף, בעקשנות. אי-אפשר להיפטר ממנו. "קדימה, דור-אמונים במול-ה-ד-הת..."
 
הוא לועס בייסורים את הדבק הקשה, הנדבק בשיניו, ורוקו ודמעותיו מתערבבים ויורדים בקרבו : מחנק בגרונו.
 


 

 
ובכן, בבקשה:
 
קודם-כל : אין זו עוד תעודה סופית – רק מין תדפיס שכזה, שחילקו לי באופן זמני. העובדה, שהיום הוא יום חלוקת התעודות החצי-שנתיות, אינה אומרת כלום. שאר התלמידים באמת קיבלו את תעודותיהם, אבל את תעודתי שלי הוכרחו לשלוח אל המיניסטריון, משום שנתגלו טעויות, שיש לתקנן בדחיפות. כן. ואגב, המועצה לפיקוח על התעודות עוד תדון במקרה, בישיבת-המפקחים המורחבת. האדון המחנך, בשעה שמסר לי את התעודה, נשא נאום : הוא היה נבוך במקצת ודרש בשלום אבא. בבקשה ממך, בויאר יקירי, כך אמר, עשה לי טובה ומסור להוריך שנעשתה שגיאה מצערת בתעודה שלך, נכנסו בה פרטים משובשים. לפי פקודת הבולים הממשלתית מוכרחים, לצערנו, להמציא את התעודה גם בצורה זו, אבל אנוס אני לבקש ממך, בויאר חביבי, שתמסור להוריך, משמע, שזהו נייר רשמי שכזה, עראי, שאין כל משמעות בפרטים הכתובים בו. בקש מאת הוריך החביבים, שלא יכעסו בגלל הטעות הזאת, את התעודה האמיתית נכין במהרה – לפי שעה הנני מבקש מהם שיואילו בטובם לחתום על זו, יען-כי שלחנו את כל הניירות אל המשטרה, שם יש צורך בחתימה זו בשביל החקירה : אבל תדגיש בבקשה, שאין זה אלא דבר פורמאלי. מפקד המשטרה בעצמו ובכבודו כבר כתב אל הגימנסיה של הצי, שינסו לברר, כיצד נכנסה אל תעודתך אותה... אותה... אותה ספרה, שלכאורה אינה אלא ספרה פשוטה, שפירושה, כי ארבע פעמים נבחנתי בהיסטוריה – אבל אפשר שעלולה היא לגרום לאי-הבנות.
 
כלומר, מעשה שהיה, שמאנגולד, המורה להיסטוריה, אינו משמש אצלנו, אלא ממלא-מקום, ואין לו גם רשות לתת ציונים, כי עוד חייב הוא להיבחן בחינה אוניברסיטאית בתורת הציונים. אינו רשאי לתת אלא ציון-ממלא-מקום, וציון כזה אין להבינו כפשוטו, שכן במקום 1 כותבים 2, במקום 2 כותבים 4 - : לאחר שהוא יעמוד בבחינותיו, אז יתקנו בכל התעודות את הציונים הללו לציונים האמיתיים. עכשיו מבקש הוא לפי-שעה את אבא, שלא יכעס, ומודיע, שהוא שאל אותי ארבע פעמים בהיסטוריה, ואני קיבלתי פעם כמעט-טוב, ופעם טוב-מאוד ופעם עוד מעט-כמעט-טוב, בבקשה לצרף את אלה ולהוציא את הממוצע ההנדסי, ויתקבל הציון שלושת-רבעי-טוב-מאוד פלוס. פעם נבחנתי ביוסף השני, אבל אז צילצלו : בפעם השנייה שאל אותי בחוקי-ירושה של המלוכה, ואמרתי לו, הברית הספרדית, ראיתי איך שרשם כמעט-טוב-מאוד, אבל הוא איבד את הפנקס.
 
בפיזיקה, ובכן, בפיזיקה נבחנתי כבר בנובמבר, שאל אותי כיצד סובבת השמש, אמרתי במסלול של אליפסה, אשר באחת משתי נקודות המוקד שלו נמצאת השמש וזו זכותו של ניוטון. אבל אז החליף אותי בנער אחר היושב לידי, שיש לו כמעט-מספיק בפיזיקה, ובמקרה טעה וכתב את הציון אצל שמי. אז הערתי לו, וחבר-המורים כולו בדק את הפנקס, וקבע, שבאמת, כתב את הציון במקרה במקום צ'אקוניץ' אבל את זה אי-אפשר עכשיו כבר לתקן, משום שעלולים להיות אי-נעימויות אצל הממשלה, והוא ביקש ממני מאוד, שלא אחטט בעניין לפי-שעה, אלא אעשה לו טובה ואסכים לציון "שלושה", ובסוף השנה יתקן אותו לטוב וגם לא אצטרך להיבחן במחצית השנייה. את הטוב רשם אפילו מיד בתעודת הלידה שלי עם חתימת המנהל הראשי.
 
פרויליך מתלבש עלי באלגברה, זו אינה אשמתי. את המשוואה צריך היה לפתור במקדם הבלתי-מסוים, וכשהוא קרא לי וכאשר אני אמרתי לו, שצריך אני להכפיל ב- 1 ואז תיפול המשוואה השנייה, אבל המשוואה השנייה לא נפלה, כמובן שלא, משום שצריך היה להכפיל גם ב- X, אבל פרויליך לא הרגיש בדבר, וכאשר אני אמרתי לו, איך שצריך היה, והוא אז כבר הרגיש שלא ידע, אז התבייש ואמר לי, שאלך למקומי, ומאז טינה יש לו עלי, משום שידעתי יותר טוב ממנו את האלגברה : ואינו רוצה לקרוא לי שאתקן, אף-על-פי שכתוב בחוק, שחייבים לקרוא לתלמיד שיתקן לפני יאנואר, שאם לא כן, לא יהיה תוקף לציון : וגם שטיינמן התלמיד הכי-טוב, אמר שאפשר למסור את פרויליך לבית-המשפט, אבל לא רציתי, כי בין כה וכה הוא מתלבש עלי, אף-על-פי שבתרגיל יצאה לי התוצאה כמו לשטיינמן.
 
בהנהגה קיבלתי 2, מפני שאם מקבל מישהו שלושה ציוני 3, אז אינו יכול כבר לקבל 1 בהנהגה, אלא נותנים לו תעודה מיוחדת בהנהגה, ואותה שולחים בדואר להורים. וזה? זה לא 3, כי-אם 2, רק האדון המחנך כותב את ה-2 באופן כה מוזר, את סלסול ה-2 הוא כותב למעלה. בבקשה, תחתום רק את שם המשפחה... אבל בימים האלה לא רצוי שתבקר בבית-הספר... עקרו את השער, עכשיו יש שם שיפוצים, אין בכלל שער... עכשיו אי-אפשר להיכנס : רק בעוד שבוע או שבועיים...
 


 

 
אם בתשעה תנורים נשרפים שנים-עשר מטרים מעוקבים עצי-אלון במשך חמישה-ימים-וחצי – במשך כמה ימים יישרפו בשנים-עשר תנורים תשעה מטרים מעוקבים? יושב אני לפני שולחן-הכתיבה, קורא איזה מאמר. אינני יכול להתרכז. מן החדר הסמוך שומע אני כבר בפעם השלושים-וחמש את המשפט הנ"ל.
 
מה לכל הרוחות מתרחש באותו עץ אלון? אני מוכרח לצאת.
 
גבי בני נוגס את העט, כפוף על-גבי השולחן. אני מעמיד פנים כאילו יצאתי בגלל איזה דבר אחר, מפשפש בכובד ראש בין הספרים שעל הכוננית. גבי מביט אלי בגניבה, אני מצמצם את עיניי, כאילו הייתי מאוד שקוע בדאגותיי, עד שאינני מרגיש בנוכחותו – ומרגיש אני, כי על כך הוא חושב, אך בינתיים אני חוזר ואומר בלבבי : "אם תשעה עצי אלון... שנים-עשר מטרים מעוקבים... אז בכמה תנורים..." אי אי, רוחות ושדים! היאך העניין הזה?
 
עובר אני לידו בפיזור-הנפש, עומד, כאילו הרגשתי ברגע זה בנוכחותו.
 
נו, מה העניינים, בני הקט, לומדים, לומדים אנחנו?
 
פיו של גבי מתעקם כלפי מטה.
 
אבא'לה...
 
מה הדבר?
 
אינני מבין את הדבר הזה.
 
אינני מבין?! גבי!... איך אפשר לומר דבר כזה?! האם לא הסבירו לכם בבית-הספר?
 
כן, אבל...
 
אני חוכך את גרוני. אחר-כך, בגסות ובאיבה :
 
מהו שאינך מבין?
 
גבי, בבולמוס, במהירות, כמי שהוקל לו, כבר מתחיל לשגר את השאלה, מעמסה כבדה ירדה לו מעל כתפיו.
 
תראה, אבא, אם בתשעה תנורים נשרפים במשך חמישה-ימים-וחצי שנים-עשר מעוקבים עצי אלון...
 
ואני בחימה: - פאפאפאפא!... רק לא בפטפוט... כך אי-אפשר לחשוב מחשבה נכונה!...
 
בבקשה לחזור בנחת ובשיקול דעת, ואז תבין! – נו,נו, פנה לי מעט מקום.
 
גבי זז מהר, והוא מאושר. הוא סבור, שאני אינני יודע עכשיו, שהוא סמך עלי ומסר לי עכשיו את הדבר בלב עליז – הוא אינו יודע, שהרי אינו זוכר את המחזה הזה בדיוק, כפי שקרה לפני עשרים-שנה-וכמה, בעת שאני זזתי כך ופניתי מקום, מאושר ובלב קליל, ואבי היה יושב כך אצלי, באותן פנים של חשיבות מרוגזת, כשם שאני יושב עכשיו. והדבר האיום ביותר הוא – ברגע זה נתקעת בי המחשבה כברק – שגם אז היה מדובר בתרגיל זה גופו!... כן, כן היה, אין שום ספק! עץ האלון והתנור! אלי שבשמים!... והרי אז כמעט שהבנתי כבר – אלא ששכחתי!...
 
כל עשרים-וכמה שנות חיינו צוללות לתהום, והיו כלא היו? בכל-זאת, איך היה הדבר?
 
- ראה גבי, - אומר אני בסבלנות – לא בפיו חושב האדם, אלא בשכלו. מהו הדבר, שאינך מבין? הרי זה כה פשוט וברור, כשמש בצהרים, - אפילו ילד בכיתה א' מבין את הדבר, אם רק יקשיב לרגע. ראה, בני. הנה, מה כתוב כאן? – שבתשעה תנורים נשרפים עצי הסקה בכמות כזו וכזו במשך חמישה ימים וחצי. נו, ובכן. מה אינך מבין כאן?
 
- את זה אני מבין, אבא... אבל אינני מבין, האם הטור הראשון הוא יחס הפוך והטור השני הוא יחס ישר, או שהראשון הוא ישר והשני הפוך, או ששניהם ישרים או אם שניהם הפוכים.
 
עוד ראשי, בשורשי שערותי, הולך ומצטנן לאט לאט. מה הוא מפטפט כאן על טורי יחסים? מה טיבם של אותם היחסים?!... ואיך הייתי יכול לגלות זאת במהרה, על רגל אחת?
 
עכשיו אני גוער בו כבר בקול רם : גבי!... שוב אתה מגבב דברים בלא טעם!... איך אתה רוצה להבין, אם כך אתה עושה? אדם, בפיו הוא מד - - -, דהיינו... מה פירוש, הפוך וישר, וישר והפוך, פאפאפאפא, ופיטומי מלים של תרנגולת מנקרת בראש הגג!
 
גבי גועה בצחוק. אני צווח עליו!
 
אל תצהל! בשביל כך אני שולח אותך לבית-הספר, ומתענה בעבורך!... כל זו אינה אלא תוצאה של חוסר הקשבה בבית-הספר!... הרי אינך יודע כלל... אינך יודע אפילו... (מביט אני עליו כאיש נדהם, כאילו רק עתה ניעור בי חשד איום.) הרי אפשר שאינך יודע כלל, מה פירושו של יחס?!...
 
איך לא אדע, אבא... היחס... היחס... היחס... הוא שני ערכים... אשר האברים הפנימיים... זאת אומרת כפל האברים החיצוניים.
 
אני פורש את ידיי ביאוש: בחור בן אחת-עשרה, ואינו יודע, מהו זוג היחסים!
 
פיו של גבי מתעקם שוב כלפי מטה.
 
ובכן, מה?
 
מה? אוי ואבוי לך, ריקא שכמותך!... עכשיו תוציא מיד את הספר ותחזור שלושים פעמים!... שאם לא-כן...
 
גבי מדפדף, פג לבו במורך : אחר-כך פותח בשטף דיבור :
 
זוג יחסים הוא כמות, אשר שני אבריה הפנימיים מתייחסים אל שני אבריה החיצוניים, כמו... כן, אבא, אבל איפה כאן האברים הפנימיים, האם עץ האלון ומספר הימים, או מספר התנורים וכמות העץ?...
 
שוב אתה מגבב?! תן לי את הספר הזה! ועכשיו אני מתחיל בכובד-ראש עצום :
 
ראה-נא, גבי, אל תהיה שוטה שכזה. הרי זה ברור כשמש. תראה, כמה זה פשוט. נו. הקשב. האם לא כך הוא אומר, שבתשעה תנורים במשך כך-וכך ימים כך-וכך עצי אלון. מכאן, שאם כך-וכך עץ-אלון במשך תשעה ימים, הרי ברור, לא-כן, שבמשך שנים-עשר ימים לעומת-זאת לא כך-וכך, אלא...
 
כן, אבא, עד כאן גם אני מבין, אבל היחסים...
 
אני יוצא מן הכלים.
 
אל תפריע בפטפוטיך, כך לא אב - - -, כך לא תבין. הקשיב אלי. אם במשך תשעה ימים כך-וכך – אז במשך שנים-עשר יום, נניח, בכך-וכך יותר. לעומת-זאת, סליחה, בכל זאת לא יותר, כי לא בתשעה תנורים, אלא שבשנים-עשר, דהיינו בכך-וכך פחות, משמע יותר אילו היה בכך-וכך פחות מאשר יותר. יען-כי פה היחסים... היחסים...
 
פתאום אור במוחי. כמכת ברק כך נתקעה בי ההכרה הגדולה, אשר חסרונה מדמדם בי ומרפרף בי זה כעשרים-וכמה שנים, - כן הדבר, עכשיו מצאתי את האמת!...
 
אין ספק, - אז... שם... ברור לגמרי, גם אבי לא הבין את הבעיה!
 
אני מביט על גבי בגניבה. בינתיים פתח גבי חרש את ספר ההיסטוריה, ומביט בעין אחת בחדווה רבה אל המחזה המתואר בתמונה עתיקה, כשהגיבור פאל קיניז'י כותש שני תורקים.
 
אני טופח על קרקפתו טפיחה גדולה.
 
הא לך!... משוגע אהיה להתענות אתך כאן כשאינך מקשיב כלל!
 
גבי גועה בבכיה כשני תורכים ביחד.
 
ואני קופץ, משוחרר מדאגתי, ומבעד לערפילי העבר מצטיירים לי פנים מוכרים, - פני אבי, הטופח על קרקפתי, בעליזות וברוח קלה, כאומר: "תורישנו לבנך! אני כבר שבעתי!" ובקול צפצוף, ידיו בכיסיו, הולך הוא בגיל אל הקבר, אשר בו אין חילוק, ולא מטריד איש במשך כמה ימים נשרפים תשעה מטרים מעוקבים עצי-אלון ושישים או שבעים שנות-חיים.