גואטמלה

 

גואטמלה היא מדינה קטנה, אבל יפה וצבעונית. בפי רבים היא זכתה לכינוי "ארץ הקשת בענן", כסימן לצבעוניות הנופים במדינה, ולססגוניות שבלבושי התושבים, ובפרט הנשים בבגדיהן הרקומים. גואטמלה היא אחת הארצות היותר אינדיאניות שנותרו באמריקה הלטינית כולה. רוב תושביה  מגזע אינדיאני. כ-50 אחוזים מהאוכלוסייה הם ילידים טהורי גזע, אינדיאנים צאצאי שבט המאיה אשר לא נטמעו באירופים. כ-40 אחוזים הם "מסטיסוס", דהיינו בני תערובת של אינדיאנים ואירופים.

 

אמריקה הלטינית מתחלקת למעשה לשני סוגים: מדינות אירו-אמריקה ומדינות אינדו-אמריקה. מדינות אירו-אמריקה הן אלו שרוב האוכלוסייה (הלא יהודית) שבהן היגרה מאירופה (ספרד, פורטוגל, צרפת, איטליה) לאמריקה הלטינית. בקבוצה זו נמצאות ארגנטינה, אורוגוואי וצ'ילה. מדינות אחרות, שבהן התושבים אינדיאנים, צאצאי אינדיאנים או מעורבים, נחשבות לאינדו-אמריקה. במשפחת מדינות אלו נכללות פרו, בוליביה, פנמה וגואטמלה. מעניין לציין שההבדלים בין אירו-אמריקה לאינדו-אמריקה השפיעו גם על קליטתם של היהודים במדינות. דרך כלל, במדינות האירופיות שבאמריקה הלטינית השתלבו היהודים תרבותית וחברתית, וממילא גם רמת ההתבוללות ונישואי התערובת נמצאת בעלייה. לעומת זאת, בארצות שבהן רוב האוכלוסייה בעלת תרבות וחזות אינדיאנית, היהודים שמרו יותר על תרבותם ואף על הנישואין בתוך הקהילה.

 

הדת הראשית בגואטמלה היא הנצרות הקתולית, ומרבית התושבים הם קתולים אדוקים.אולם, גם לדת הקתולית יש צבעים שונים. בקהילות האינדיאנים מתקיים סינקרטיזם דתי, והאמונה הנוצרית מעורבת לעיתים קרובות בדימויים אינדיאנים מקומיים. כפריים רבים ממשיכים לקיים בכנסיות את פולחני המאיה, וכן עובדים לאלי טבע מקומיים. כמעט כל טקס דתי ממזג את הפולחן הנוצרי עם מנהגים פגאניים, ששורשיהם נטועים עמוק באדמתה של המדינה.

 

הקהילה היהודית בגואטמלה היא קהילה קטנה מאוד, מיעוט זעיר ביחס לאוכלוסייה. 900 יהודים בתוך 12 מיליון תושבים.

 

בעולם היהודי בתפוצות יש אלפי קהילות יהודיות. הקהילות מתחלקות לקהילות גדולות מאד (מעל 200,000 יהודים), קהילות גדולות (עד 100,000 יהודים), קהילות בינוניות (עד 50,000 יהודים), קהילות קטנות (עד 2,000 יהודים) וקהילות זעירות (פחות מ-1,000).

 

גואטמלה היא ללא ספק קהילה זעירה, והאתגרים העומדים בפניה מתאימים לקהילה בגודל זה. אי אפשר להתעלם מכך שנתונים דמוגרפיים משפיעים גם על מצבה החברתי, הרוחני והחינוכי של קהילה, שכן יש צורך במספר מינימלי כדי להשלים מניין, לקיים גן יהודי, בית ספר, פעילויות קהילתיות, וכמובן - להיות שותפים בתקציב הקהילה. אחת הדרכים שהקהילה בגואטמלה מנסה לאמץ לצורך הצמיחה הדמוגרפית היא תוכנית של "עלייה לגואטמלה": הזמנה של משפחות יהודיות שמסיבות שונות רוצות או זקוקות לעזוב את מקום מגוריהן במדינות אחרות, לעבור להתגורר במדינה ולהיות חלק מהקהילה. ואכן, המצב הקיים בחלק משכנותיה של גואטמלה באמריקה הלטינית גורם למשפחות יהודיות לרצות לקבל את ההזמנה. במקסיקו הקרובה יש חוסר ביטחון ואלימות ברחובות, בקולומביה היחסים בין השלטון ללוחמי הגרילה עדיין לא התייצבו, ובוונצואלה ישנו איום ממשי על המשך חיי היהודים במדינה מצד הממשל. יש לזכור שתופעה זו של "היהודי הנודד" איננה חדשה; יהודים נחשבו תמיד לנעים ונדים בגלותם, לעיתים מתוך בחירה ולעיתים מתוך כפייה. פעמים שתמורות במצב הכלכלי במדינה גורמות לכך, ופעמים שהמצב הפוליטי או חיפוש רוחני מביאים לשינוי מקום מגורים. מכל מקום, ניידות יהודית זו איננה נחלת ההיסטוריה בלבד. גם כיום אנו עדים למעבר יהודים ממדינה למדינה, ולעיתים גם מיבשת ליבשת עקב תנאים סביבתיים וצרכים שונים. הקהילה היהודית בגואטמלה מנסה לנצל מצב זה לחיזוקה וצמיחתה.

 

אחת היוזמות המעניינות והברוכות אשר החלו לפתח בקהילה לפני מספר שנים היא הקמת אחוזה יהודית בשם "הר כרמל". יהודי בעל חזון ומעש רכש עבור הקהילה שטח של כ-1,000 דונם בכדי שכל אחד מבני הקהילה יוכל לבנות שם את ביתו. הוא החל בבניית בית כנסת, בית ספר וגן ילדים, מרכז תרבות ונוער, מקווה וכל הנדרש לחיים יהודיים במקום. מטרתו של הפרויקט, שלמיטב ידיעתי הוא ייחודי בעולם, היא לשמור על היהודים בצוותא ולקרבם זה לזה, כדי לשמור על הקהילה המזערית. אולם, כצפוי בקהילות יהודיות, ישנן דעות שונות באשר לאפשרות שכל היהודים יעברו לגור יחדיו בשכונה זו. יש הרואים בכך חזרה מרצון אל מעין "גטו" יהודי, ויש שאף חוששים שהדבר יביא לאנטישמיות.

 

על פי מסמכים המצויים בארכיון של האינקוויזיציה המקסיקנית, היו יהודים אנוסים בתקופה הקולוניאלית בגואטמלה. הקהילה היהודית הנוכחית, על כל פנים, החלה את דרכה במאה ה-19, כאשר ראשוני היהודים הגיעו אל אדמתה מתורכיה, מסוריה וממצרים בשנת 1870. יהודים נוספים הגיעו מגרמניה וכן מפולין בשנת 1920. חלק מהיהודים שהגיעו מאירופה היו בדרכם לארה"ב, ובהמתנה לוויזה עצרו בגואטמלה כמדינת מעבר ונשארו בה עד היום. לפני השואה ולאחריה הגיעו יהודים רבים מארצות אירופה לגואטמלה, וניסו לחדש את חייהם הפרטיים ואת הקהילה היהודית במקום.

 

היהודים שהגיעו הקימו קהילות ובתי כנסת לפי ארצות מוצאם. בית הכנסת הראשון, "מגן דוד", הוקם על ידי הספרדים. האשכנזים הקימו את בית כנסת "שערי בנימין", והקהילה הרפורמית הקימה את בית הכנסת "בית אל", אשר בו התפללו יוצאי גרמניה ואלו שנטו לליברליות.

 

כיום הקהילות פועלות באופן מאוחד ומשותף, כמאמץ לשמר את החיים היהודיים במקום. כפי שקרה בקהילות רבות בעולם, היהודים שהגיעו מארצות מוצא שונות, עם מנהגים ותרבות מסוימת, עיצבו את זהותם היהודית גם על פי עדתם; אולם כיום, ברוב העולם היהודי, יש מעין "כפר גלובלי יהודי". לא משנה מהיכן בא האדם, אלא להיכן הוא הולך. החלוקה העדתית הולכת ונחלשת ברוב המקרים (פרט לקהילות הסוריות אצל עדות המזרח, והקהילות החסידיות אצל האשכנזים, השומרות על ייחודן ויחוסן). כבר אין זו הפתעה לראות קהילות ספרדיות עם רב אשכנזי וקהילות אשכנזיות עם רב ספרדי. כאשר ביקרתי את הקהילה בגואטמלה לפני מספר שבועות, ושאלתי אותם האם הם רוצים רב אשכנזי או ספרדי, תשובתם היתה: "לא חשוב לנו. אנו רק רוצים רב שיקרב את היהודים לקהילה וליהדות".

 

בבית הכנסת המרכזי, "שערי בנימין", מתקיימות תפילות בכל ימות השבוע ובשבתות. בית הכנסת הספרדי "מגן דוד" מקיים תפילות בשבת ובחג, ובית כנסת "שערי רפאל", בית כנסת חדש המיועד בעיקר לישראלים בעיר, מקיים תפילות בחגי ישראל.

 

הקהילה עושה מאמצים מרובים לשמור על זהותה ולבנות מסגרות של חינוך יהודי לכל הגילאים. גן 'הלל' של הקהילה נחשב לגן הילדים הטוב ביותר בעיר, ולומדים בו 130 ילדים (חלקם אינם מבני הקהילה). בית הספר "תרבות" הוא בית ספר משלים שבו לומדים הילדים שלוש פעמים בשבוע בשעות אחר הצהרים. הילדים שהגיעו למצוות, בנים ובנות, לומדים במסגרת תוכנית "תרבות עכשיו", וכל הצעירים חברים בתנועת הנוער "מכבי צעיר". גם סטודנטים ובני גיל הזהב זוכים לתוכניות בקהילה.

 

תופעה מעניינת מאוד המתפתחת בגואטמלה, ומדאיגה את הקהילה היהודית, היא הקמתה של מעין קהילה יהודית חדשה המאוישת על ידי גרים.חלק מחברי הקהילה טוענים להיותם צאצאי אנוסים ואחרים הם לא יהודים אשר החליטו לקשור את גורלם עם גורלו של עם ישראל. אנשים אלו לא התקבלו בקהילה היהודית, והקימו קהילה משלהם בשם "בית הלל". הם מקבלים תמיכה מרבנים רפורמים הבאים לעיתים קרובות לגואטמלה, ומגיירים עוד ועוד אנשים כדי שיצטרפו לשורותיהם. יש הטוענים שקשה להבין את המוטיבציה של הקהילה הזו, וחוששים שהם מיסיונרים אוונגליסטים או משיחיסטים. אחרים רואים בהם תוצר של צמיחתם של האוונגליסטים באמריקה הלטינית, ככאלו שמתוך לימוד התנ"ך הגיעו להחלטה להתגייר ולקיים אורח חיים יהודי. הקהילה היהודית חוששת מצמיחתה של התופעה, שכן ישראלים המגיעים לגואטמלה מתקרבים לקהילה זו, בחושבם שזו הקהילה היהודית, וכן קיים חשש מכך שקהילת בית הלל תצמח עם השנים ויהיו בה יותר חברים מאשר בקהילה היהודית המקורית. יש לציין שקהילות מסוג זה כבר קיימות במדינות רבות באמריקה הלטינית, והדבר דורש מחקר והתייחסות מיוחדת.

 

אולם למרות חידושה של הקהילה היהודית, סיפורם של האנוסים אשר הגיעו למדינה במאה ה-16 לא נמחה כליל. חותמם נשאר עד היום, דווקא בבניינה של כנסייה הנמצאת בעיר יפה ועתיקה שהיתה בעבר עיר הבירה של המדינה, אנטיגואה–גואטמלה. אנטיגואה (Antigua) הוקמה על ידי הספרדים ב-1543. פיליפ השני, מלך ספרד, העניק לה את התואר 'העיר האצילה והנאמנה של סנטיאגו ושל האדונים של גואטמלה'.

 

לפני מספר שנים ביקרתי בעיר. מארחי ניסו להציג בפני את יופיה וקסמה של העיר העתיקה המלאה תיירים, ואכן ללא קושי רב אפשר להתרשם מהבניינים היפים ומן הרחובות המעוצבים שראשיתם במאה ה-16. בשלב מסוים ביקשו מארחילהציג בפני כנסייה אשר לטענתם היא יצירת אומנות. כאשר השבתי שאני מודה על ההזמנה אולם אינני מבקר בכנסיות, ביקשו שאגיע רק לשער הכנסייה כדי לצפות בסימנים היהודים החרותים על שער הכנסייה. ואכן, בפתחה של הכנסייה מצוי שער עץ גדול ומגולף עם דמויות וסימנים שונים. בין הסמלים המופיעים בשער מצויים המנורה, כלי המשכן, השולחן ולחם הפנים. מארחי הסבירו לי שהכנסייה נבנתה על ידי יהודים אנוסים, וכיוון שאלו לא יכלו לבטא את אמונתם ויהדותם, הם החליטו להציג את אשר בליבם בדרך אומנותית אשר לא כולם ידעו את מקורה.

 

התרשמתי מהסיפור וממה שראו עיני והתכוננתי לעזוב את המקום, אךלפתע הגיעו שני כמרים, שבאופן טבעי הניחו את ידם הימנית על פתחה של הכנסייה, נשקו את מקום המשקוף ונכנסו פנימה. קפאתי על מקומי מתוך פליאה, והבנתי שיש בכנסייה הזו גם זכר למזוזה. לאחר מספר דקות הגיע עוד זוג של כמרים, וגם הם, כאשר הכינו עצמם להיכנס לכנסייה, הקפידו להניח את ידם הימנית על המשקוף ולנשק את המקום. לא יכולתי אלא לפנות לכמרים ולשאול אותם על פשר המעשה. הכמרים אמרו לי שהם לא יודעים מה הרקע למנהג מיוחד זה, אבל זהו מנהג בלעדי לכנסייה זו. כאשר נשקו את מקום המזוזה, שמתי לב שגם לחשו דבר מה לעצמם. כאשר שאלתי האם הם נוהגים לומר דבר מה כאשר הם נכנסים לכנסייה, הם ענו שמנהגם לומר: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא". שאלתי אותם אם הם יודעים את פירוש המשפט, והם ענו בפשטות שלא. כמובן, לא גיליתי להם את הסוד. סודם של אנוסים אשר בנו את הכנסייה, ציירו את סמלי המשכן על פתחה, עשו זכר למזוזה על ידי נישוק המקום, ודאגו לזכור את האמונה היהודית אשר בליבם באומרם את הפסוק אשר מבדיל בין בית תפילה לבית עבודה זרה.

 

גואטמלה ידועה ביחסה המיוחד למדינת ישראל. לאחר הכרזת המדינה, היא היתה הראשונה באומות המאוחדות להכיר במדינת ישראל. כמו כן היתה המדינה הראשונה אשר פתחה את שגרירותה בירושלים (שוכנת כיום בתל אביב).

 

גם היהודים בגואטמלה ידועים כתורמים למדינה. למרות היותם מעטים, הם בעלי מעמד בעולם העסקי והפוליטי. בעבר סגן הנשיא ושר החוץ היו יהודים. כעת יו"ר הכנסת בגואטמלה ושגריר גואטמלה בישראל הם יהודים.

 

הקהילה היהודית בנתה לפני מספר שנים כיכר מרכזית הנושאת את השם "ישראל", שמגן דוד גדול מתנוסס בה. אולם למרות הכל, נדמה שלא כולם מכירים בגואטמלה את היהודים. אין כיום אנטישמיות בגואטמלה, אבל אינני בטוח שהסיבה לכך היא רק יחסם הסובלני והליברלי של המדינה והכנסייה למיעוטים. רבים פשוט לא יודעים מהו יהודי בגואטמלה.

 

הסיפור הבא יכול להמחיש את הדבר. בביקורי האחרון בגואטמלה, צעדתי ברחובות העיר העתיקה. בהיותי בעל זקן וכיפה על ראשי, עצרה אותי אישה מבוגרת ואמרה לי: "כומר, כומר, תברך אותי"... אישה זו מעולם לא ראתה יהודים, לפחות לא יהודים בעלי זקן וכיפה, ובאופן טבעי ביקשה לשייך אותי לדת המוכרת לה מימים ימימה. לא משנה מהי הסיבה האמיתית, אבל העיקר הוא שאכן אין אנטישמיות בגואטמלה. אלפי המוצ'ילרים המבקרים בה מדי שנה יכולים להעיד על כך.