אורוגוואי, מונטבידאו
אירופה של אמריקה הלטינית
מחבר: הרב אליהו בירנבוים
מתוך מדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"
תוכן המאמר:
היהודים שנהרו לאורוגוואי במחצית הראשונה של המאה העשרים מצאו בה את כל מה שיכלו לבקש: ביטחון, סימפתיה, שלווה והזדמנות כלכלית. ה'קלאפערס' בנו קהילה איתנה ומעוז ציוני בפאתי מערב
הערת פתיחה: אבי ז"ל היה מחלוצי הקהילה היהודית באורוגוואי. אני נולדתי שם, ולאחר שנים רבות של לימודים ופעילות בארץ ובעולם אף זכיתי לשמש בה כרב ראשי. אין ספק אפוא שאני קרוב אצל קהילה זו יותר מאשר שאר המקומות שעליהם אני כותב. למרות כל זאת, אני מקווה לא לחרוג מדרכי במדור זה ולספר את סיפורה של קהילה נאה זו בדרך של ריחוק וקירוב גם יחד.
שוויץ ללא הרים
עד היום, מדינת אורוגוואי ועיר בירתה מונטבידאו ידועות בכינוי "שוויץ של דרום אמריקה". השדות הירוקים, עדרי הבקר המפוזרים בכל שטחי המדינה, חוף הים האין סופי המקיף את העיר והמדינה ובעיקר השלווה והיציבות של מדינה זו בתוך היורה הרותחת לעיתים של דרום אמריקה, ואולי גם היותה מדינה קטנה בין ענקים – ברזיל וארגנטינה - הביאו להשוואה מעניינת זאת.
אורוגוואי היא ארץ של מהגרים: כמעט כל תושביה הם ממוצא אירופי, ממגוון ארצות, כאשר גלי ההגירה הגדולים אליה היו במהלך המאה התשע-עשרה. האוכלוסייה המקורית של אורוגוואי, בני השבט האינדיאני
צ'ארואה, הושמדו במשך כשלוש מאות שנה עד מחצית המאה ה-19 ולא נותר מהם אלא זיכרון פולקלוריסטי בלבד. חשוב לציין שמלכתחילה מדובר היה באוכלוסייה של אלפים בודדים בלבד.
בין ארצות המוצא האירופיות של תושבי אורוגוואי ניתן למצוא כמובן את ספרד, ששפתה שפת המדינה: אזרחים ספרדיים היגרו לאורוגוואי אחרי מלחמת האזרחים העקובה מדם בין השנים 1936-1939 וגם בתקופת שלטונו של הרודן פרנסיסקו פרנקו (ששלט עד 1975). מלבדם באו לארץ החדשה מהגרים מאיטליה, מפורטוגל, מצרפת, מארמניה ומיוון, ומצאו בה חוף מבטחים. אורוגוואי נהפכה למעשה למדינה קוסמופוליטית בעלת תרבות אירופית רחבה. השלטון הדמוקרטי והליברלי אשר אפיין את המדינה במשך רוב שנות קיומה היווה תשתית נוחה להגעת מהגרים מרחבי העולם.
אחת החלוקות המקובלות של ארצות אמריקה הלטינית מתבססת על הרכב האוכלוסייה והתרבות, ומבחינה בין 'אירו-אמריקה' ל'אינדו-אמריקה'. בשם 'אירו-אמריקה' מכונות הארצות שבהן רוב האוכלוסייה הגיע מארצות אירופה הים תיכונית; כאלה הן ארגנטינה, אורוגוואי וצ'ילה. במדינות האחרות, 'אינדו-אמריקה', שיעור ניכר מהאוכלוסייה הוא אינדיאני או מעורב (מסטיסוס); כאלה הן פרו, בוליביה, פנמה וגואטמלה.
נחיתה רכה
הגעתם של היהודים לאורוגוואי, ארץ שכולה מהגרים אירופים, וקליטתם במדינה ובתרבות המקומית היתה אפוא נוחה וטבעית. המדינה קיבלה בסבר פנים יפות את המיעוטים השונים, וביניהם את היהודים, ובמשך המאה האחרונה השתלבו אלה במדינה בכל תחומי החיים והתרבות.
המשיכה של יהודים לאורוגוואי נבעה לא רק ממדיניות ההגירה הפתוחה ששררה במדינה עד שנות השלושים, אלא גם מהפרדת הדת מהמדינה, שנקבעה כאן הרבה לפני מדינות אחרות באמריקה הלטינית. את מזג האוויר הנעים ואת המצב הכלכלי היציב יש לציין כגורמים חיוביים נוספים. גורם נוסף שאסור להתעלם ממנו היה הטעות: יהודים רבים ממזרח אירופה ומרכזה ביקשו להגר ל"אמריקה", ובעוד מילה זו בעיניהם היתה שם נרדף לניו-יורק, לאחר ההפלגה גילו שמי שמכר להם את אמריקה לא מכר להם אלא את בואנוס איירס או מונטבידאו...
עוד נמשכו לכאן יהודים ספרדים, אשר הגיעו מתורכיה ומארצות הבלקן; עבורם היתה גם שפת המדינה, הספרדית הדומה ללאדינו, יתרון מובהק.
הגירתם של היהודים לאורוגוואי היתה במספר גלים. ראשוני היהודים הגיעו בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ואחר כך בתקופת המשבר הכלכלי העולמי של ראשית שנות השלושים. גלי האנטישמיות שהתעוררו באירופה לקראת סוף שנות השלושים הביאו את הגל הבא של המהגרים היהודים, והגל האחרון היה זה של ניצולי השואה, שבאו לאורוגוואי לאחר מלחמת העולם השנייה.
כבשאר מחוזות ההגירה, גם לאורוגוואי לא הגיעו המשפחות, ברוב המקרים, בהרכב מלא מן ההתחלה. ראשית נשלח האב כדי להכיר את הארץ החדשה ולהשיג בה עבודה ודיור. רק לאחר חודשים, ולעיתים שנים, הצטרפו בני המשפחה אל ראשה וחזרו לחיות חיים משפחתיים.
לאחר שהגיעו ראשוני היהודים למדינה נפוצו בריכוזים היהודיים השמועות על "גן העדן" שנמצא בין נהר אורוגוואי לאוקיינוס האטלנטי. משפחות רבות הזמינו את קרוביהן שנשארו מעבר לים ואף עזרו להם להגיע על ידי האישורים והוויזות הדרושים ועל ידי התמיכה הכלכלית והאישית הדרושה להתחיל חיים חדשים.
המהגרים היהודים אשר הגיעו לאורוגוואי ללא שפה, ללא כסף, ללא מקצוע וללא הכרות עם התרבות המקומית, היו צריכים למצוא דרך מקורית להתפרנס בתנאים אלו. כדרכם של יהודים, הראש היהודי החל לעבוד שעות נוספות, והם פיתחו תחום חדש שלא היה מוכר כלל והפך במהרה למקצוע היהודי בה"א הידיעה: "קלאפער" או "קואנטניק". פירושו של קלאפער הוא "דופק בדלתות", ותרגומו של קואנטניק הוא "בעל החשבונות". במילים פשוטות, מדובר כאן על רוכלות מדלת לדלת תוך מכירה בהקפה – שיטה שהיתה חדשה לחלוטין בחלק זה של העולם. הם יצרו מעין "כרטיסי אשראי" לבני המקום, וכך הביאו לשוק הסחורות המקומי מושג חדש של קנייה בתשלומים אשר הקל על הציבור. יהודים רבים התפרנסו מדרך מכירה זו, עד אשר צמחו והצליחו לפתוח חנויות ובתי חרושת. עד היום הכינוי ליהודים בפי בני המקום הוא "קלאפער" או "קואנטניק", וגם... "רוסים" ו"פולנים".
בונים קהילה
המשימה הראשונה אשר עמדה בפני היהודים אשר הגיעו למדינה היתה הקמת תשתית לחיים יהודיים מלאים. קשה לתאר את המאמצים העילאיים שעשו המהגרים היהודים הראשונים להקמת מוסדות אלו. בפרק זמן קצר נבנו בתי כנסיות, בתי ספר, ארגוני צדקה וחסד, בתי ספר ובתי עלמין, למרות שמצבם הכלכלי של מייסדיהם לא היה עדיין שפיר. בשנת 1909 הוקם המוסד היהודי הראשון באורוגוואי, הלא הוא "עזרה" - אגודה לעזרה וחסד בין היהודים המהגרים. בשנת 1911 הוקמה אגודת "דורשי ציון" אשר מטרתה היתה לשמר את התרבות היהודית ואת היידיש בקרב היהודים. בשנת 1916 הוקמו הקהילות, האשכנזית והספרדית, ואחריהן קמה קהילה הונגרית; שלושתן אורתודוקסיות. גם קהילה של יוצאי גרמניה הוקמה בעיר, קהילה ייקית הנמנית על הזרם הקונסרבטיבי.
עד אמצע המאה העשרים התגוררו רוב היהודים בשכונה יהודית דמוית שטייטל, בשם גואס או ווילה מוניואס. השכונה קיימת עד היום, אך היא ריקה מתושביה היהודים אשר עברו להתגורר בשכונות חדשות יותר על שפת ימה של העיר. השכונה היתה מעין גטו יהודי מרצון: יהודים חיו בשכנות זה לזה, קיימו חיים יהודים ובעיקר הווי חברתי יהודי הן בימות השבוע והן בשבתות וחגים, ובין רחובות השכונה ניתן היה לנשום את ריחה של העיירה היהודית.
השפה היידית נשמעה ברחבות השכונה, ולא פחות מארבעה עיתונים בשפה זו יצאו לאור: שלושה עיתונים יומיים - פאלקסבלאט (עיתון העם), אינעט (היום) ואונזער פריינד (ידידנו) - ואחד שבועי: דער מאמענט (הזמן הזה).
בין בתי הכנסת המיוחדים בעיר, אציין את "בית הכנסת הראשון" שנבנה על ידי היהודים האשכנזים הראשונים שהגיעו למונטבידאו ואת בית כנסת "ועד העיר" אשר שימש בית ועד לחכמים תחת הנהגתו של אחד הרבנים החשובים אשר היו בעיר, הרב אהרון מילבסקי, אשר הוסמך על ידי שני גדולי הדור ההוא - הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל והרב חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל - ופעל רבות למען חיזוק יסודות הדת בעיר. בית הכנסת של הקהילה הספרדית בנוי לתלפיות בסגנון בתי הכנסת של תורכיה. למרות שהוא נמצא בשכונה שליד הנמל, הוא מהווה אבן שואבת למי שרוצה לראות את יהדות אורוגוואי בתפארתה בתחילת המאה, ולאחרונה אף הוכר כמונומנט היסטורי בעיר.
התבוללות וציונות
אותו מאפיין 'אירו-אמריקני' של אורוגוואי, אשר משך אליה יהודים רבים, עלול היה להיות לרועץ בכל הקשור לשמירה על האופי והזהות היהודית. אופיה של החברה הבטיח אקולטורציה וטמיעה בקצב מהיר ביותר. ואכן, האתגר הגדול של הקהילה היהודית באורוגוואי היה ועודנו ההתמודדות עם ההתבוללות. האוכלוסייה היהודית, שהיתה בגידול מתמיד עד אמצע המאה העשרים בשל הגירה ופריחה, נמצאת בשנים האחרונות בירידה מתמדת. מלא יותר מ-109 היהודים שהתגוררו באורגוואי ב-1909, גדלה הקהילה עד ליותר מחמישים אלף נפש בשנות החמישים. כיום עומדת הדמוגרפיה המקומית על כ-15,000 יהודים, ירידה המוסברת בשלושה גורמים עיקריים: התבוללות, הגירה למדינות אחרות (בעיקר ארה"ב, פנמה, ספרד ואיטליה) ועלייה לישראל – שכן הקהילה היהודית של אורוגוואי נחשבת, ובצדק, לאחת הקהילות הציוניות ביותר.
אורוגוואי היא בין המדינות האחרונות בעולם שבהן יש נציגות רחבה של תנועות נוער, רובן - שמונה במספר - ציוניות:
הבונים דרור,
השומר הצעיר,
הנוער הציוני, חזית הנוער, מכבי צעיר, ישראל הצעירה,
בית"ר ו
בני עקיבא. בנוסף לתנועות הנוער, פועל במונטבידאו גם מרכז הלל לסטודנטים יהודיים. במונטבידאו פועלים גם שני בתי ספר יהודיים: בית ספר יבנה ובית ספר אינטגרל – אריאל, בהם לומדים כ2,000 תלמידים יהודים.
ארבע הקהילות שנזכרו לעיל חיות וקיימות גם היום, למרות הירידה באוכלוסייה היהודית. על הקהילות הוותיקות נוספה בשנים האחרונות קהילה נוספת, "קהילת יבנה", המהווה אבן שואבת לקירוב לבבות לצעירי הקהילה ולכל מי שמבקש להצטרף לשיעורי תורה ולחיי קהילה תוססים, בהנהגתו של הרב הצעיר צבי אלון. אלון הוא בוגר מכון "שטראוס-עמיאל", וכאלה הם גם שני הרבנים של הקהילות הוותיקות יותר: רבה של הקהילה הספרדית הרב מרדכי קורטז ורבה של הקהילה האשכנזית, שהוא גם הרב הראשי לאורוגוואי, הרב שי פרוינדליך.
אחד המאפיינים הייחודיים של הקהילות באורוגוואי עד היום הוא החלוקה למפלגות. מאז הקמת מדינת ישראל, אימצה הקהילה היהודית באורוגוואי את המבנה המפלגתי המוכר בישראל - אם כי בניחוח של עולם ישן. ניתן למצוא כאן את העבודה ואת חירות, את המזרחי ואפילו את מפלגת ה'בונד' - מפלגת הפועלים היהודית ששגשגה במזרח אירופה ובאמריקה בסוף המאה ה-19, תחת דגל של סוציאליזם, חילוניות ותרבות היידיש. עד היום, כאשר חברי הקהילה היהודית מתבקשים לבחור נשיא קהילה וחברי ועד, הם הולכים לקלפי ומשלשלים פתקים למפלגות הללו, ועל פי התוצאות מתחילה מלאכת הרכבת הקואליציה, בדיוק כמו במדינת ישראל. חלוקה זו היא סימן לקשר החזק עם מדינת ישראל, עליו נעמוד מיד.
מדינת אורוגוואי ידועה בגישתה החיובית כלפי עם ישראל ומדינת ישראל לאורך השנים. בתקופת השואה נודע קונסול אורוגוואי בגרמניה, פלורנסיאו ריבס, בחסידותו כאשר הסתיר יותר מ-150 יהודים בתוך בניין השגרירות בזמן פרעות 'ליל הבדולח'. גם בשנת 1948 נמנתה אורוגוואי על המדינות הראשונות אשר הצביעו באו"ם בעד הקמת מדינת ישראל, והיתה הראשונה במדינות אמריקה הלטינית שתמכה והכירה במדינת ישראל הצעירה.
אכן, החיים הקהילתיים באורוגוואי מהווים שילוב של ניסיון לשמור על המודל של הקהילה הגלותית הקלאסית עם הנאמנות למדינת ישראל ולציונות, והפיכתה לגורם מרכזי בחיי היהודים והקהילות. הקהילה באורוגוואי ידועה בעולם כאחת הקהילות הציוניות ביותר, הן בהשקפתה והן בשיעורי העלייה הגבוהים ממנה.
בוקסה: החכם שושני – חייו סתומים בחידה
קשה לכתוב על קהילת אורוגוואי מבלי לחשוף את הקוראים ולו במעט לאחת הדמויות המיוחדות אשר עברו דרכה, הלא הוא "פרופסור שושני". זהו שמה או כינויה של דמות מסתורית אגדית אשר נחשבת למורם ורבם של הפילוסוף עמנואל לוינס, הסופר אלי ויזל, פרופ' שלום רוזנברג ועוד מאות תלמידים ברחבי העולם.
תולדות חייו ושמותיו של שושני נעלמים מאיתנו ויש הערכות שונות לגבי זהותו האמיתית, אבל הנעלם מרובה על הידוע. הוא עצמו דאג להסתיר את פרטי חייו האישיים עד כדי כך שנהג שלא לעלות לתורה כדי שלא יזכירו את שם אביו.
בשנת 1957 הגיע שושני לאורוגוואי ושם התגורר עד פטירתו בשנת 1968. על מצבתו בבית הקברות היהודי באורוגוואי נכתב:"הרב והחכם שושני ז"ל – לידתו וחייו סתומים בחידה". תלמידו פרופ' שלום רוזנברג, הרואה בו את מורו המובהק, נוהג תמיד לומר: "העולם נחלק לשניים: אלו שהכירו את שושני ואלו שלא הכירהו".
שושני היה גאון יחיד בדורו ואולי בדורות. הוא ידע בעל פה, ישר והפוך, את התורה כולה, וגם הידע המדעי היה פרוש לפניו כשמלה. מזקני הקהילה באורוגוואי שהכירוהו ולמדו אצלו שמעתי שכאשר לימד מעולם לא היה ספר מונח לפניו. הוא ידע את כל הספרות התורנית בעל פה ממש. זקנים אלו סיפרו לי ואף נשבעו בנקיטת חפץ שהם עדים לכך ששושני למד את שפת המדינה, הספרדית, תוך שלושה ימים, מתוך קריאה במילון.
אבל כוחו האמיתי של שושני לא היה בכוח הזיכרון של בור סוד שאינו מאבד טיפה אלא בכוח הניתוח הדיאלקטי שלו, שבעזרתו ירד לעומקי הסוגיות בדרך מקורית וייחודית. עמנואל לוינס ראה בו את מי שפתח בפניו את שערי עולם התלמוד.
זקני אורוגוואי יודעים לספר עד היום ששושני היה אדם מיוחד בלשון המעטה. מראהו, כמו פרטים נוספים בחייו הפרטיים, היה מוזר, פרוע ומפוזר. אולם עד היום, הפוגש במונטבידאו יהודים שהכירו את שושני יזכה לראות פנים של אהבה וחיבה רבה ליהודי מיוחד זה, אשר לא ידוע מאין בא, אבל ידוע שמקום מנוחתו הוא באורוגוואי.
rabanim@ots.org.il