פורטוגל - אל תקרא לי יהודי / אליהו בירנבוים
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פורטוגל

אל תקרא לי יהודי

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: לאחד מכל חמישה פורטוגלים יש דם יהודי, אבל יהודים של ממש יש מעט. אלה עוד חיים בצל הקהילה ההיסטורית המפוארת, שחרבה בגירוש

מילות מפתח: קהילות יהודיות, פורטוגל, אנוסים

פורטוגל

 

לפני שנתיים חגגה הקהילה היהודית בליסבון מאה שנים להיווסדו של בית הכנסת הראשון שנבנה על אדמת פורטוגל מאז הגירוש והאינקוויזיציה. זכיתי להיות במעמד היסטורי זה אשר אורחי הכבוד בו היו הראשון לציון, הרב הראשי לישראל הרב שלמה משה עמאר שליט"א, ונשיא מדינת פורטוגל ז'ורז'ה סמפאיו.
 
באופן מוזר, נשיא פורטוגל הוא יהודי מבחינת ההלכה. סבתא-רבה שלו הגיעה ממרוקו בתחילת המאה הקודמת, והוא בן דוד של ז'וזה אולמן, נשיא הקהילה היהודית בליסבון. סמפאיו מודע לרקע המשפחתי-היסטורי שלו ובהזדמנויות שונות טען שהוא "גאה בהיותו צאצא למשפחה יהודית", למרות שאינו מרגיש יהודי באמונתו.  
 
בית הכנסת הקהילתי "שערי תקווה", שנחנך בשנת 1904, הוא אחד היפים והמיוחדים באירופה. הוא נבנה בסגנון ניאו-רנסנסי, תוך שילוב אלמנטים מזרחיים ופורטוגליים טיפוסיים. אחד הדברים המאפיינים אותו מבתי כנסת אחרים בעולם הוא שהוא נבנה באופן מוצנע, ללא חזית כלפי הרחוב. בשנת היווסדו הדת הרשמית היחידה במדינה הייתה הדת הקתולית, והיה אסור על פי חוק לבנות מבני דת לא-קתוליים באופן גלוי ברחובות העיר. יתכן גם שהקהילה היהודית הקטנה שהקימה את בית הכנסת ביקשה שלא להתבלט במיוחד, עקב הרגשות הקתוליים החזקים שמשלו אז בכיפה. הקהילה היהודית ובית הכנסת קיבלו מעמד חוקי רק בשנת 1912, כלומר 416 שנה לאחר צו הגירוש של היהודים על ידי מלכי פורטוגל, ו-91 שנה לאחר ביטול חוקי האינקוויזיציה.
 
בצל ההיסטוריה
הקהילה היהודית הקיימת כיום בליסבון אינה המשך רציף לקהילה ההיסטורית. פורטוגל בכלל וליסבון בפרט היו בהיסטוריה היהודית מקום לידתן של קהילות חשובות וחכמים דגולים, עד אשר בשנת 1497, חמש שנים לאחר הגרוש מספרד, אולצו יהודי פורטוגל להמיר את דתם בצו מלכותי – תוך התכחשות להבטחות קודמות. כיום נותרו רק שרידים מעטים ביותר ליהודי פורטוגל מתקופה זו, למרות שפורטוגלים רבים טוענים שהם צאצאי אנוסים (Marranos).
 
במשך מאות שנים לא היו יהודים בפורטוגל. ראשוני היהודים החלו לשוב למדינה רק בראשית המאה ה-19, כאשר בוטלו חוקי האינקוויזיציה בפורטוגל (1821). היהודים הגיעו ממרוקו וגיברלטר, בשאיפה לשפר את תנאי חייהם.
 
מעניין לציין שיהודים שבו לאדמת פורטוגל למרות שמקובל שהיה "חרם הקדמונים" שלא לחזור ולהתיישב בחצי האי האיברי אחרי הגירוש משם. הרב קוק כותב בקשר לחרם: "על דבר הדירה בספרד לא מצאתי עדיין מפורש אם היה חרם או שבועה על זה ומן הסתם לא החמירו יותר מדירת מצרים שלא נאסרה כי אם לקבוע ולא לשם פרקמטיה ודעתו לחזור". (אגרות ראיה, ח"ב, ס' תרל"ב). כך גם בשו"ת קול מבשר הרב משולם ראטה (ח"ג סי"ג): "ומה שאומרים, שמגורשי ספרד גזרו חרם שלא לשוב לספרד, לא מצאתי זאת בשום ספר, ושמועה זו אין לה יסוד נאמן. אדרבא: בשו"ת מבי"ט ח"א, סי' שז, מוכח בהפך, וז"ל: כי אין שם יהודים באראגון זה שבעים שנה, ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי, כי הא-ל יתברך הוא מקבץ נידחי עמו ישראל לא"י בזמן קרוב. עיין שם היטב ותבין". ככל הנראה יהודים שבו לפורטוגל מטעמים מסחריים בלבד, אולם כעבור זמן הפך המסחר לקבע והם החליטו להתיישב שם.
 
למרות שלא היה רצף היסטורי בנוכחות היהודית בפורטוגל ובליסבון, הרי ש"היהודים החדשים" חיו במשך המאה האחרונה ועד היום בצילם של "היהודים ההיסטוריים", אותם האנוסים שגורשו מהמדינה והאנוסים שהתנצרו בתקופת האינקוויזיציה.
 
מהגרים ישנים וחדשים
כיום מונה הקהילה היהודית בליסבון כ-600 נפש, חלקם בנים למהגרים הראשונים ממרוקו וגיברלטר, חלקם מהגרים שהגיעו כפליטים ממרכז אירופה ומזרחה לפני ואחרי השואה, וחלקם מהגרים חדשים מברזיל וישראל. בזמן המלחמה שימשה פורטוגל כארץ מעבר לפליטים שנמלטו מארצות הכיבוש הנאצי וחלקם נשארו בפורטוגל. בתום המלחמה עזבו רבים מהיהודים והיגרו לארצות אחרות. נכון לעכשיו אין לקהילה היהודית רב, אין בית ספר או גן ילדים, והמקווה נמצא בשיפוץ. אולם מאידך יש תנועת נוער, מורה לעברית ויהדות, מרכז ספורט יהודי ותפילות בבית הכנסת כל שבת לחברי הקהילה ותיירים מכל העולם.
 
בנוסף לליסבון פועלות עוד שלוש קהילות יהודיות קטנות בפורטוגל: בבלמונטה ובפורטו שבצפון המדינה, ובאלגרבי שבדרום, שם הוקמה הקהילה היהודית הראשונה במאה התשע עשרה. ייחודן של קהילות בלמונטה ופורטו הוא בהיותם של רוב חברי הקהילה צאצאי אנוסים ששמרו על מסורתם וזהותם לאורך הדורות. יש לזכור שמחקרים שונים מעריכים שאצל חמישית מאוכלוסיית פורטוגל זורם דם יהודי. בסקר שנערך לאחרונה עולה כי ישנם כ-6,000 פורטוגלים הרואים עצמם כיהודים, למרות שאינם חלק מהקהילה היהודית. דוגמא טובה לכך היא הפניות הרבות שהגיעו לרב האחרון של קהילת ליסבון, הרב בועז פש, בבקשה שיקיים טקס קבורה יהודי בבית קברות קתולי. כיוון שאין בפורטוגל בתי קברות "אזרחיים" שאינם משויכים לדת זו או אחרת, אנשים אלו ביקשו להצהיר לפני מותם שהם יהודים.
 
הדם היהודי הזורם בעורקיהם של אזרחי פורטוגל הוא כנראה הסיבה לכך שכמעט ואין אנטישמיות בפורטוגל. בספרד השכנה רמת האנטישמיות היא מן הגבוהות באירופה, אולם לא כך בפורטוגל. העמדה הרווחת היא שאין לפורטוגלים בעיה עם היהודים, פשוט מכיוון שמאות בשנים לא היו יהודים בפורטוגל. יש להם בעיה רק עם ה"יהדות", ואכן יש עדיין דעות קדומות לגבי הדת היהודית. המילה יהודי בשפה הפורטוגזית היא מילת גנאי. כאשר אומרים למאן דהוא "אל תהיה יהודי" הכוונה היא: "אל תהיה רע".
 
כאשר שאלתי את מנהיגי הקהילה היהודית מה הם ההתמודדויות המרכזיות של הקהילה כיום הם השיבו ללא היסוס: חינוך הדור הבא, קיום חיי קהילה, מניעת התבוללות ועיצוב זהות שתכיל את ערכי ההיסטוריה המיוחדת של פורטוגל ותאפשר לצעירים לשרוד כיהודים בעולם מודרני.
 
כבוד שלא נמחל
כאשר ביקרתי בבית העלמין החדש של הקהילה שמתי לב לתופעה מעניינת. בעוד שחלקו הצפוני של בית העלמין מסודר שורות שורות ומלא בקברים מפה לפה, הרי שמנגד, בחלק הדרומי של בית העלמין, השטח ריק ומוזנח, לא נוח לגישה, ורק בקצה הרחוק בין גדר בית העלמין ובניין מגורים סמוך יש קבוצה של קברים, ללא סדר וכיוון מסויים. תמהתי מי אלו. מתאבדים? עניים? חסרי זהות?  התקרבתי וקראתי את השמות על גבי כמה מצבות... ואז נתקל מבטי בשם "משה אמזלק". התקשיתי להאמין למראה עיניי. הזה המקום שנבחר לקברו של הנשיא המיתולוגי של הקהילה, ידידו לספסל הלימודים של שליט פורטוגל סלאזאר, אשר הנהיג את הקהילה למעלה מארבעים שנה?
 
לאחר בדיקה אצל זקני הקהילה, התגלה סיפור מופלא ונוגע ללב.
 
בקהילה היתה בחורה מבנות האנוסים, שהתעורר ספק האם היא יהודיה כהלכה. כאשר נפטרה החליט ראש החברא קדישא שלא לקברה בבית העלמין היהודי. ראש הקהל, ד"ר משה אמזלק, נפגש עם הרב והורה לו לקבור אותה בבית העלמין של הקהילה. כיון שזה ראה שההר נכפה עליו כגיגית, הלך וטמנה הרחק הרחק כמטחווי קשת, בקצה בית הקברות, עם המתאבדים וחסרי הזהות.
 
משנודע הדבר, חרה אפו של ראש הקהל על הזלזול שנהגו בה, ומחוסר אפשרות לשנות את מקום קבורתה, ציוה שלאחר מותו ייטמן בסמוך לה. וכך, משה אמזלק, האיש החזק של הקהילה במשך שנים, אדם נערץ על ידי יהודים ולא יהודים, מצא את מנוחתו שם למטה, סמוך לאותה בחורה אלמונית שעל כבודה לא מחל.