לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בני מנשה (2)

שוב יורד המן הריחני

מחבר: הרב אליהו בירנבוים

מתוך המדור: "יהודי עולמי" בעתון "מקור ראשון"

תוכן המאמר:
תפילתם של בני מנשה – שאחיהם הבכור יהודה ימצא אותם ויחזיר אותם לארץ-ישראל – מתגשמת והולכת בימים אלו ממש. השיבה מהודו

בני מנשה (2)

לאחר שבמשך יותר מ-2,500 שנה שמרו בני מנשה על מסורת יהודית וקיימו מצוות על פי מה שנשמר בידם, עברו בני השבט בשלהי המאה הי"ט תהליך של המרת דת על ידי מיסיונרים נוצרים. בעקבות הכיבוש הבריטי את הודו הגיעו לאזור המיסיונרים הראשונים, שפעלו משלהי המאה הי"ט ועד לשנת 1910. המיסיונרים נדהמו לגלות שבטים היודעים את סיפורי התנ"ך, מאמינים באל אחד ומתפללים לאלוקי מנשה, באזורים נדחים אשר לא הייתה בהם כל השפעה דתית נוצרית או מסולמית קודמת.

בני מנשה התפללו תמיד ליום שבו "אחינו הבכור יהודה ימצא אותנו יחזיר אותנו חזרה לאחינו ולארץ ישראל". באופן מפתיע ומתחכם, המיסיונרים אשר שמעו בקשה ותחינה זו ניצלו אותה, והציגו עצמם כאותו אח רחוק הבא לגאול את בני השבט, להשיבם לחיק המסורת ולהחזיר להם את הספר הקדוש שאבד. בני מנשה האמינו להם, ומתוך רצונם לשוב לחיק עם ישראל קיבלו עליהם את הדת הנוצרית. דווקא השורשים היהודיים והרצון להתחבר מחדש למורשת ישראל סבא גרמו להם להתנצר.
כפי שאירע בתקופות שונות בהיסטוריה היהודית ובמקומות אחרים, כמו בתקופת האנוסים בספרד ובפורטוגל, המרת הדת לא השכיחה מבני העדה את מוצאם ואת אמונתם ודתם המקורית. לאחר ניתוק של כמאה שנה החלו בני מנשה לשוב לדת אבותם.

כאשר בני מנשה גילו את העובדה שהורחקו מדת אבותיהם, הם ביקשו לחזור לשורשים. החזרה לחיק דת אבותיהם אירעה על ידי חלום. אחד מראשי העדה, מר צ'אלה, מסר לבני העדה שהיה לו חיזיון נבואי המבקש מבני מנשה לשוב לדת אבותיהם. חלום זה, שהיה בשנות ה-40 של המאה ה-20, החל את תהליך השיבה ליהדות של בני השבט. בני השבט שעדיין זכרו כיצד ההורים והסבים שמרו על מנהגי בני מנשה, עזבו את הנצרות והחלו מסע של חיפוש רוחני וקיום מצוות. בשלב החזרה ליהדות הם דבקו במצוות היהדות בדרך האורתודוקסית המקובלת בעם ישראל מדורי דורות ולא חזרו לשמירת המצוות כמנהג אבותיהם. כיום בני מנשה שומרים מצוות בנוסח הקלאסי, מתפללים תפילה רגילה, מניחים תפילין מידי בוקר, מחולקים לספרדים ולאשכנזים, מתפללים בליל שבת בנוסח קרליבך ובעונג שבת שרים שירי מרדכי בן דוד.
 

"כבר איננו אבודים"

כל תושבי אזור מיזורם ומניפור, המונים כמיליון וחצי איש, הם צאצאים ביולוגים של שבט מנשה, אולם רק 7,000 איש חיים כיהודים ומבקשים לקיים את חזונם לשוב לארץ אבותיהם. הפניות הראשונות של בני מנשה אל מדינת ישראל הגיעו בשנת 1948, שנה בה גם הודו זכתה לעצמאות מהאימפריה הבריטית. בשנת 1974 שלחו ראשי העדה מכתב פנייה נרגש לראש הממשלה דאז גולדה מאיר, ובו סיכום דברי ימי עולם של בני מנשה לצד בקשה נרגשת לעשות כל מאמץ לקרבם למורשת ישראל סבא, ולהשיבם לחיק עם ישראל ולנחלת אבותיהם בארץ ישראל.

בין הדברים שנכתבו במסמך חשוב זה הנמצא תחת ידנו: "אנו, בני ישראל, אחים בדם, שבכינו ונאנחנו למען ציון, אנו מתגעגעים לארץ ישראל ולעלייה לרגל. היום, יש לנו הכבוד להגיש מזכרת זו משלנו לפניך... אנו אחד מעשרת השבטים אשר ממשלת ישראל עדיין לא גילתה, אנו בטוחים... כבר איננו אבודים. כעת מצאנו את שורשנו על פי הבטחתו של הקב"ה...".

אולם הבקשות הרשמיות והרגשיות של בני מנשה לא נענו, ורק בזכות אנשים יחידים ועמותות אשר פעלו למענם חודש הקשר עם בני מנשה. הרב הישראלי הראשון שביקר אצל בני מנשה היה הרב אליהו אביחיל בשנת 1981 (הרב מרווין טוקאייר מארצות-הברית ביקר אצלם עוד בשנת 1963).
נושא מעמדם וייחוסם של בני מנשה צריך להיות מונח בפני פוסקי הדור והרבנים הראשיים. כך היה גם בעבר כאשר התגלו קהילות נדחות של יהודים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה, כגון אנוסים, בני ישראל בהודו, קראים וכו'. גם בנושא דידן, אגודת "שבי ישראל" (אגודה העוסקת בהשבת נידחי ישראל לחקי העם היהודי ופועלת למען קירובם וחזרתם של קבוצות שונות בעולם) ביקשה מהרב הראשי, הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר שליט"א, לתת את לבו ולחוות את דעתו באשר לייחוסם של בני מנשה ויחסם לעם ישראל. הרב הראשי נאות לשלוח ועדה של אבות בתי דין (הר ציון בוארון והרב עמרם אלחדד) אשר ביחד עם צוות האגודה (יו"ר מיכאל פרוינד) נסענו למסע הבירור והחקר בצפון מזרחה של הודו.
 

סגירת מעגל

הוועדה למדה מקרוב על מנהגיהם של בני מנשה, שמעה עדויות, מסורות, שירים וסיפורים חוותה מקרוב את החיים היהודים במחיצתם של בני מנשה. לאחר חקירה ודרישה של הוועדה, הכיר הרב הראשי לישראל שלמה עמאר שליט"א בשורשיהם היהודיים של בני שבט מנשה והיותם זרע ישראל, אולם קבע שהדרך להשיבם לחיק עם ישראל היא על ידי גיור מלא. הרב הראשי הביע את נכונותו ורצונו לשלוח בית דין מטעם הרבנות הראשית כדי לגיירם ולהשיבם לחיק עם ישראל, לאחר שיתקיימו דרישות מסוימות. אחת הדרישות של הרב הראשי היתה לבנות מקוואות במקום מושבם של בני מנשה, גם לצורך הגיור עצמו וגם לצורך שמירת טהרת המשפחה עד העלייה לארץ. ואכן, לקראת הגעת בית הדין, הוקמו במקום מקוואות מפוארים, שלא היו מביישים גם שכונה מכובדת בירושלים (סיפור בניית המקוואות מצדיק מאמר נפרד, שיפרוש את התלאות, הניסים והנפלאות שאפשרו בניית מקוואות באמצע הג'ונגלים ללא כל ניסיון קודם), וכן הועמקו ושכללו מסגרות לימודי היהדות הקיימות.

כשנה לאחר החלטת הרב הראשי, באלול תשס"ו, הגיעו למיזורם שני הרכבים של בתי הדין המיוחדים לגיור, אשר זכיתי להיות אחד מדייניו. ההרכבים התקבלו על ידי בני המקום בקול ששון ובקול שמחה, כשליחי הקב"ה לקיום המשימה ההיסטורית של השבתם של האחים האבודים. תפילתם ההיסטורית של בני מנשה: "אחינו הכור יהודה ימצא אותנו ויחזיר אותנו חזרה לאחינו ולארץ ישראל", נשמעה בשלב זה קרובה ואמיתית יותר מתמיד.

בתי הדין לגיור החלו את מלאכתם על אדמת הודו, והרכבי בית הדין שמעו את סיפורם של כל אחת מהמשפחות, את המסורת שלהם, את רצונם לשוב לציון ואת מחויבותם לקבל על עצמם שמירת תורה ומצוות באופן מלא. בתום תהליך ממושך וציפייה של דורות, התקבלו 218 מבני הקהילה על ידי בית הדין כבמעמד הר סיני והשלימו את תהליך הגיור. לאחר קבלת מצוות בפני בית הדין, הגברים עברו בדיקת ברית והטפת דם ברית (רובם כבר היו נימולים), וגברים נשים וטף טבלו בפני שלושה כדין.

קשה לתאר את הרגע המרגש ומרטיט הלב בו חווינו הדיינים ביחד עם בני מנשה את רגע סגירת המעגל של 2,700 שנה, כאשר בני מנשה יצאו ממימי המקווה וקיבלו עול מלכות שמיים באמירת 'שמע ישראל'. בתום הטבילות והגיור לא הסתיימה השמחה: כעת היה צורך לקיים חופות כדת משה וישראל לעשרות זוגות. בערב אחד התקיימו 36 חופות מקבילות, על ידי כל הרבנים של בתי הדין, וכולם חגגו בקול ששון וקול שמחה.
 

תורה שהגיעה בפקסימיליה

רובם ככולם של בני מנשה קשורים כיום לקהילות ובתי כנסת. התנאי להיות חבר בקהילה יהודית של בני מנשה הוא עזיבת הנצרות באופן מוחלט, קבלת האמונה בה' אחד ותחילה של תהליך שמירת מצוות. כל הגברים של בני מנשה הקשורים לקהילות נימולו למרות שאין דרכם של בני האזור למול. השתתפתי מספר פעמים בברית מילה בעדה, ולמרות שדרך המילה היא שונה, היא מכילה פריעה והסרת הערלה.

הקהילות של בני מנשה בנויות סביב בית הכנסת, ובית הכנסת מהווה את לבה של הקהילה בכל כפר. קיימים למעלה מ-40 בתי כנסת במקומות יישובם של בני העדה. בתי הכנסת בנויים בדרך כלל באופן צנוע, מאבן, מעץ, מעצי במבוק, או מחומר, כל קהילה לפי יכולתה, אולם הדרם הפנימי והשתתפותם של האנשים בתפילות מצביעים על החשיבות שבני מנשה מייחסים לבית הכנסת. קשה לתאר עד כמה מרגש לנסוע בתוך הג'ונגל בין הרים ויערות בשבילים מפותלים, מכפר לכפר, ולגלות עוד בית כנסת ועוד בית כנסת, כל אחד וסגנונו המיוחד.

לרוב אין תפילות בימי השבוע, שכן יום העבודה מתחיל מוקדם בקרב החקלאים. אך בשבתות ניתן לשמוע תפילה רהוטה, מלאה, בשפה העברית, עם המנגינות המוכרות לכל מתפלל בארץ ובעולם. התפילה מתקיימת בקול, עם שירים רבים, בשקט ובהתרגשות רבה. במספר הזדמנויות שנסעתי להודו הצטרפו אלינו רבנים או דיינים שהתקשו להאמין למראה עיניהם – כל הציבור ידוע להתפלל ושותף בכל שלבי התפילה. לחלק מהתפילות חיברו בני מנשה מנגינות מיוחדות משלהם. "שמע ישראל" נאמר על ידם בניגון וברגש שלא זכיתי לשמוע כמוהו בבתי כנסיות או קהילות רבות שביקרתי בעולם, הוא מרעיד את נימי הלב ומרגש עד דמעות.

לא מעט גברים ונשים יודעים לקרוא עברית בעקבות לימודיהם במרכזים החינוכיים של אגודת "שבי ישראל". בקהילות מסוימות מתפללים בנוסח אשכנזי ובקהילות אחרות בנוסח ספרדי. ספרי התורה שבארונות הקודש ברובם אינם כשרים, אלא הם צילום של ספרי תורה כשרים, אולם הם מתייחסים לספר תורה בכבוד רב ובשבת מקיימים טקס שלם של הוצאת ספר תורה והשבתו לארון הקודש.

ברוב בתי הכנסיות, לאחר הוצאת ספר התורה בשבת, מניחים את הספר על הבמה, פותחים את הספר במקום הקריאה ומניחים עליו חומש בשפת המיזו או הקוקי. הקורא מקריא מתוך החומש בשפת המקום, והגבאי קורא לשבעה קרואים לעלות ולברך את ברכות התורה. כל עולה זוכה גם לברכת "מי שברך" בתום עלייתו. צעירים ומבוגרים מבני העדה יודעים היטב לשמש כחזנים וצעירים רבים למדו בשנים האחרונות לקרוא בתורה עם טעמים.
 

החזרה לציון

כשנה לאחר הגיור הגיעו 218 מבני מנשה לארץ במבצע עלייה משותף עם הסוכנות היהודית. בשבת לפני העלייה הייתי עם הקבוצה במומביי (בומביי) וזכיתי לעלות איתם לארץ במטוס הראשון שהגיע מהודו עם העולים (סיפור שגם הוא מצדיק מאמר נפרד...). הגיור שנעשה לבני מנשה כבר בהודו, אפשר להם להגיע לארץ כעולים חדשים על פי חוק השבות. יש לציין שבשנים קודמות הגיעו לארץ קבוצות קטנות מבני מנשה עם ויזה מיוחדת של משרד הפנים לצורך גיור והתאזרחות. הרבנות הראשית ובתי הדין לגיור תמכו גם הם בהגעתם וטיפלו בגיורם לאחר הגעתם לארץ.

במשך השנים האחרונות הגיעו לארץ כ-1,500 איש ואישה מבני מנשה. הם מתגוררים בישובים קהילתיים דתיים (בית-אל, עפרה, קריית-ארבע, עשרות משפחות פונו מגוש קטיף) ומשתלבים בלימודים, בעבודה, בצבא ובחברה בארץ. בני מנשה ממשיכים בדרך של שמירת תורה ומצוות בארץ ורבים מהם לומדים בישיבות. כמה מבני העדה אף הוסמכו לרבנות ועוד כמה עשרות לומדים בישיבות ולקראת הסמכה לרבנות. כ-7,000 מבני העדה נמצאים עדיין בצפון מזרח הודו וממתינים לעלייתם למדינת ישראל ולהגשמת חלומם לשוב לציון. לפני מספר שבועות הגיעו לארץ עוד 230 נפשות מבני מנשה, בטיפולה של אגודת "שבי ישראל".

בשנים האחרונות הוקמו במיזורם ובמניפור מרכזים חינוכיים של אגודת "שבי ישראל" המשמשים כמרכזים קהילתיים אשר מטרתם לסייע לבני הקהילות לשוב ולכונן חיי קהילה יהודית, ולהכינם לגיור ולעלייה. במרכזים פועלים שליחים, רבנים ומחנכים הנשלחים מבני העדה אשר למדו בישיבות בארץ וכן רבנים אחרים המוכנים ללמד את בני מנשה. במרכזים מתקיימת תוכנית לימודים יום יומית ענפה הכוללת לימודי יהדות, עברית, וכן פעילות חברתית. במרכזים פועלים גן ילדים, שיעורי תורה לצעירים ולמבוגרים, תפלות שבת ועונג שבת. במסגרת פעילות זו עוברים בני הקהילה הכנה לקראת חיי היום-יום במדינת ישראל לאחר העלייה. בנוסף לפעילות במרכזים, השליחים נודדים גם לכפרים המרוחקים ביותר כדי להביא את קול התורה והשיבה לארץ ישראל גם לבני הכפרים שלא פועל בהם מרכז חינוכי.
 

להפוך חלום למציאות

מבחינה הלכתית מעמדם של בני מנשה הוא מעמד מיוחד. במהלך הדורות שחלפו התבוללו בני מנשה בקרב העמים בהם חיו, לכן למרות המסורת שהשתמרה אצלם הם חייבים בגיור מלא, הכולל את שלושת מרכיבי הגיור, מילה, טבילה, וקבלת מצוות. גם דעתו של שמואל בגמרא (יבמות ט"ט, עמוד ב) היא "שעשאום כגויים גמורים", כלומר שחז"ל הכריזו על תערובת עשרת השבטים כגויים גמורים. המשמעות של קביעה זו היא שאין חוששים לקידושיהם וממילא אין בהם פסולי ממזרות, וכמובן שיש צורך בגיור כדי להשיבם ליהדות. הכרתם כצאצאים ביולוגיים ורוחניים של שבט מנשה ועם ישראל והיותם "זרע ישראל" מחייבת אותנו לסייע בידם ככל האפשר לשיבתם המלאה לחיק עם ישראל.

בני מנשה מייחלים לקיים את חלומם לשוב לחיקו של עם ישראל ולעלות לארץ ישראל, מולדתם ההיסטורית. למרות שהם חיים בצפון מזרח הודו באופן מסודר וברמת חיים טובה, הם מבקשים לעזוב את כל הדרוש כדי לשוב ולהתחבר לעם ישראל. במכתב שנשלח לראש הממשלה לשעבר אריק שרון בשנת 2003 כתבו: "חברי שבט מנשה המתגוררים בצפון מזרח הודו, קוראים לך בזאת לעזור ולהגשים את חלומנו לבוא ולהתגייר בארץ המובטחת. במשך דורות רבים חלמו אבותינו על הארץ הקדושה ואנו מבקשים להפוך את החלום למציאות, לחיות בארץ שהקב"ה הבטיח לאברהם יצחק ויעקב...".

אנו תקווה שתתקיים הבטחת הנביא כי "לא ידח ממנו נידח" ו"שבו בנים לגבולם" בשבט מנשה ויזכו בקרוב לשוב לעמנו ולמולדתנו. כך יוכלו לשיר בארץ ישראל את ההמנון של בני מנשה:

אבדנו לפני אלפי שנים / אחינו יהודה מצא אותנו / א-ל אלוקים שבשמים / נמשיך לשיר שיר תודתנו / כולם יודעים עלינו אבא / יודעים עלינו בני מנשה / מצאו אותנו מחדש / פצחנו בשירה ונענינו / אבינו ה' אתה מושיענו / רק אתה לבד / בארץ זבת חלב ודבש / שוב יורד המן הריחני / ארחף כיונה / ואוכל מעץ החיים.

(תרגום חופשי משפת הקוקי (השנמ ינב לש וזימהו