לחץ כאן לתצוגת הדפסה

צ'כיה, ברנו

ליל סדר אחר הצהרים

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: אחרי שלושים שנות תרדמת, מתעוררת קהילת ברנו שבצ'כיה לחיים חדשים ועמוסי דילמות הלכתיות.

מילות מפתח: מורביה, צ'כריה, ברנו

צ'כיה, ברנו

אחים ואחיות יקרים, היום הוא יום חשוב ביותר לא רק לקהילתנו אלא לכל היהודים במורביה. אנו עומדים לחנוך מקווה חדש בקהילתנו, מקווה ראשון שנבנה לאחר השואה בצ'כיה. השקענו הרבה כסף במקווה החדש, כיוון שהמקווה שלנו הוא ההוכחה שסטלין והקומוניזם והיטלר והנאציזם טעו, ולא הצליחו להשמיד את עם ישראל. המקווה הזה יהיה סמל ותקווה לדורות הבאים, שלמרות השואה עם ישראל חי וקיים.

 
(מתוך נאומו של מר פבל פריד, נשיא קהילת ברנו, בטקס חנוכת המקווה בראש חודש מרחשוון תשס"ז)
 
כולם מכירים את עברה היהודי המפואר של פראג, בזכות המהר"ל ודמויות חשובות אחרות. אבל מעטים שמעו על העיר ברנו, בירת אזור מורביה שבצ'כיה.
 
הקהילה היהודית בעיר זו הינה מן העתיקות באירופה, ושורשיה בתחילת המאה השלוש-עשרה. כבר ב-1243, השנה בה הוכרה ברנו רשמית כעיר, היו בה יהודים; אחד מחמשת השערים בחומה שהוקמה אותה שנה אף נקרא "שער היהודים".
 
לפני השואה גרו בברנו למעלה מ-14,000 יהודים, שפקדו שבעה בתי כנסת. בשנים 1941-42 נלקחו היהודים לגטו טרזין, ומשם למחנות ההשמדה. לאחר המלחמה חזרו לברנו כאלף יהודים בלבד. כאשר עלו הקומוניסטים לשלטון בשנת 1948 עזבו יהודים רבים את המדינה, ועשרים שנה לאחר מכן, כאשר כבשו הרוסים את צ'כוסלובקיה, היגרו חלק מהנותרים למדינות אחרות באירופה. עד מהפכת 1989 היה מסוכן להצהיר באופן גלוי על יהדותו של אדם. יהודים נפגשו רק בטקס יום השואה, וחיו סביב ההיסטוריה והתרבות היהודית. 
 
לאחר השחרור מהקומוניזם נפתחה אפשרות לחיים יהודיים, ונפתח גם בית הכנסת היחיד ששרד את המלחמה. כיום חברים בקהילה כשלוש מאות יהודים תושבי ברנו, רבים מהם מבוגרים. כשלוש מאות חברים נוספים גרים בערים הסמוכות אולומוץ ואוסטרבה.
 
על קירותיו החיצוניים של בית הכנסת, שנבנה ב-1936, אין כל סימן יהודי. בבית הכנסת מתקיימות תפילות בשבת וחגים, אולם כדרכן של קהילות אשר נישואי תערובת היו חלק מעברן, יש לעיתים כשלושים מתפללים, גברים ונשים, ומניין אין...
 
רב בהתמודדות
השואה והקומוניזם לא היו המכות הראשונות שניחתו על יהודי מורביה. בשנת 1455, ארבעים שנה לפני גירוש ספרד, גורשו היהודים מערי המלוכה, וביניהן ברנו ואולומוץ, לכפרים. נוצר מצב מעניין שבו הקהילות החשובות ביותר היו בעיירות ולא בערים הגדולות. רק בשנת 1870, בימי שלטונו של יוזף השני בקיסרות האוסטרו-הונגרית, קיבלו יהודי האזור שוויון זכויות.
 
באזור מורביה חיו גדולי החכמים בתקופות שונות: הש"ך (שפתי כהן), ר' יהונתן איבישיץ, הרב שמשון רפאל הירש וגם המהר"ל מפראג, אשר רוב שנותיו היה בעצם רב במיקולוב הקרובה לברנו ושם כתב ככל הנראה את רוב ספריו.
 
עד שנת 1970 רב הקהילה היה הרב ריצ'רד פדר ז"ל, אשר פעל תחת השלטון הקומוניסטי. ואחריו לא היה רב לקהילה עד הגיעו של הרב משה קולר ילח"א בשנת 2003. לאחר תקופה ארוכה כל כך בלא רב התעוררו כמובן שאלות הלכתיות שונות ומשונות. הרב החדש צריך היה להתמודד עם מצבים מעניינים המצביעים על ריחוק ממסורת ישראל סבא מחד, ורצון לשמור על המורשת היהודית מאידך.
 
בשנה הראשונה להגעתו, כאשר ביקש לדעת באיזו שעה חל סדר פסח, השיב לו נשיא הקהילה שהסדר יתקיים בשעה חמש... אף שהשקיעה וצאת הכוכבים הם אחרי השעה 8 בערב. נשיא הקהילה הצדיק זאת בכך שרבים מבאי הסדר הם מבוגרים וזקנים, ובריאותם מקשה עליהם להמתין עד מאוחר בערב בלי מזון. וכך צריך היה הרב להתמודד עם עריכת סדר פסח בשעות היום. כיצד מקדשים ביום? האם יוצאים ידי חובת ארבע כוסות ביום? האם מגיד יכול להיאמר באור יום? האם הרב צריך אחר כך לחזור על חובות הפסח לאחר צאת הכוכבים לעצמו ולאנשי ביתו?
 
עפר ואפר
בית הקברות היהודי המקומי נראה היום כגן נאה ופורח, והקהילה מתגאה מאד בטיפוחו של המקום. הקברים הראשונים בו הם משנת 1854. אולם גם כאן מתגלות שאלות הלכתיות רבות ומקוריות.
 
לפני מספר חודשים נפטר אחד מיהודי המקום, אשר ביקש שלפני שריפת גופתו והטמנת כד האפר בבית קברות לא יהודי, יעשו לו טהרה ורחיצה כדת וכדין, יספידו אותו ויאמרו עליו קדיש ופרקי תהילים בבית הלוויות היהודי. מנהג שריפת הגופות קיים בצ'כיה מזה שנים ודורות רבים. זו הדרך ה"טבעית" להיקבר, וגם היהודים לא רואים בכך דבר חמור. בביקורי בבית הקברות ראיתי חלקה מעט נפרדת מחלקות אחרות, והוסבר לי שמדובר באנשים שבחרו לשרוף את גופתם אבל לא היו מוכנים לוותר על קבורה בבית הקברות היהודי...
 
"מנהג המקום" בבית הקברות בברנו הוא לדעתי כמעט יחיד בעולם ו"מקורי" מאד. במשך שנות השלטון הקומוניסטי התחתנו יהודים רבים בנישואיי תערובת עם נשים לא יהודיות. לא פעם גברה האהבה על ההלכה, וזוגות אלו ביקשו להיקבר יחד בבית הקברות היהודי. אבל כיצד תנוח האישה הלא-יהודיה מנוחת עולמים ליד בעלה היהודי?
 
לבעיה נמצא פתרון מקורי: לאחר שהבעל נפטר הוא נקבר בקבר ישראל. לאחר פטירת האישה שרפו את גופתה, ואת צנצנת האפר הניחו באדנית לרגלי המצבה של הבעל... כך זכו הבעל והאישה להיקבר יחדיו. ההסבר המצוי במקום למנהג זה הוא שלא יעלה על הדעת לקבור גוי לצד יהודי בבית קברות ישראל, אבל אחרי שריפת הגופה, הרי שאין כאן אלא רק אפר.
 
טבילה בג'קוזי
בשלבי תכנון הבניה של המקווה החדש בקהילה, קבלתי שיחת טלפון מרב הקהילה, אשר שאל אותי האם מותר לבנות מקווה טהרה שהוא גם ג'קוזי (באותו בור). כאשר שאלתי לפשר השאלה, הסביר לי הרב שהקהילה לא מבינה את חשיבות בניית המקווה, ומוכנה להשתתף בבנייתו רק אם הוא ישמש גם כג'קוזי, כחלק מחדר ספא. בסופו של דבר קיבלה הקהילה את דעת הרב, ובנתה מקווה "קלאסי" ללא ג'קוזי שלצידו סאונה, ג'קוזי וספא. חנוכת המקווה, שנבנה בתמיכת "ועידת רבני אירופה", הייתה אירוע מרגש בו נכחו חלק גדול מחברי הקהילה.
 
רב הקהילה, הרב משה קולר, מנסה לחדש את החיים היהודים בקהילה בברנו בשיטת חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל: ראשית, הוא מנסה לבנות את התשתית החומרית של הקהילה: בית כנסת, מקווה, חדר אוכל כשר שיהיו בו ארוחות כל יום לבני הקהילה ומקום לסמינרים ושבתונים בשבתות. לאחר מכן מבקש הרב לקיים את המשך הנבואה: "והעליתי אתכם מקברותיכם והבאתי אתכם..." , לקבץ את כל היהודים וצאצאיהם באזור ברנו ומורביה לפעילויות יהודיות ולשבתונים. ואזי בע"ה יתקיים: "ונתתי רוחי בכם וחייתם..."
 
למרות שהקהילה מונה רק 300 יהודים, שרובם מבוגרים, ויש להניח שהמקווה לא יהיה בשימוש יומי, שבועי או אפילו חודשי, יש במקום זה משמעות מיוחדת למקווה. הוא הופך לסמל של הקיום היהודי "אף על פי כן ולמרות הכול", לניצחון של עם ישראל על אויביו. במובן זה, גם אם נשים לא טובלות במקווה לעיתים קרובות, המקווה נמצא ב"שימוש" כל רגע ורגע. המקווה לא מפסיק לשמש כסמל לתקווה אפילו לרגע אחד.