לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מצרים, קהיר

הגניזה הגדולה בעולם

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך המדור "יהודי עולמי", מקור ראשון

תקציר: הרצף המופלא של הנוכחות היהודית בקהיר הפך את הגניזה שלה לאוצר שלא יסולא בפז-וגם הביא לאגדות רבות, הקושרות את בית הכנסת למשה רבנו

מצרים, קהיר

את סיפורה של הקהילה היהודית של קהיר לא ניתן כיום לספר על ידי בני אדם אלא על ידי בניינים. את סיפורה של הקהילה - המונה כיום ארבעים נשים - לא ניתן לשמוע מפיהן של הנשים. רובן ככולן נשואות לנוצרים ומוסלמים.

 

ניתן לשמוע את הסיפור מפיהם של בתי הכנסת אשר היו פארה והדרה של יהדות קהיר, וכעת - למרות שהם בשיממונם - הם יודעים לספר ולתאר את אשר אירע ליהודים במקום.

 

מצרים היא המדינה שבה נמצאו בתי הכנסת העתיקים ביותר, מלבד אלה שבבבל ובארץ ישראל. בתי כנסת היו מצויים במצרים החל מהמאה השלישית לפני הספירה. בראשית המאה ה-20 היו בקהיר כ-30 בתי כנסת פעילים. כיום נותרו מתוכם כ-12, ורק אחד פעיל בימי חג ומועד. רוב בתי הכנסת היו בשכונה היהודית הימי ביניימית של קהיר, חארת אל יהוד, הלא היא פוסטאט העתיקה.

 

בשנים האחרונות החל תהליך מעניין של חידוש ושיפוץ של בתי הכנסת על ידי הממשלה המקומית. ממשלת מצרים ראתה ככל הנראה לנכון לחדש את פניהם של בתי הכנסת העתיקים, אם לצורך השלום ואם לצורך התיירות. אף שהם סגורים, בכל בתי הכנסת בעיר ישנה שמירה של שוטרים מצרים 24 שעות ביממה.

 

רבי יעקב ספיר מתאר כך את העיר קהיר: "העיר העתיקה אשר כל חוקרי תבל ותרי הארצות אספו אליה אמרים וספורים אמרים אמרים והוציאו ממנה גנזי מסתרים ולכולם שערים חדשים אשר ימצאו עוד מאה שערים..." (אבן ספיר עמ' ח').

 

ביקור בבית כנסת הרמב"ם

מלבד שני בתי הכנסת הפתוחים לרווחה לתיירים, בית כנסת בן-עזרא ובית כנסת שער השמים, בתי הכנסת האחרים נמצאים בקהיר העתיקה או בתוך סמטאות של שווקים עמוסי אדם האופייניים לארצות המזרח - אולם זו אינה סיבה לוותר על הישיבה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אף אם הם ריקים מאדם ולא מתקיים בהם 'שטיבל' של שחרית, מנחה וערבית.

 

החלטתי לשים את פעמיי לעבר בית הכנסת העתיק של הרמב"ם. הנהג שהוביל אותי לא ידע את המיקום המדויק ולא יכול היה להיכנס עם רכבו לאזור השוק ההומה אדם. הוא החנה את הרכב וסימן את מסלול ההליכה. חציתי רחובות רבים, ובהם אלפי חנויות ומאות אלפי בני אדם. קהיר, כידוע, היא עיר עמוסה וצפופה למדי. גברים בג'לביות ונשים מכוסות פנים הסתכלו עליי בדרכי במבט מוזר האומר: "מה היהודי הזה איבד כאן? מאין הוא 'נפל'?". לאחר דקות ארוכות של הליכה הגעתי ליעדי.

 

בית הכנסת נקרא על שם הרמב"ם לאור המסורת כי הרמב"ם התפלל, לימד תורה ואף נקבר בבית הכנסת. הרמב"ם נפטר בקהיר בשנת 1204, ומקובלנו שעצמותיו הועברו לקבורה בטבריה. אולם יהודי מצרים מאמינים שעצמותיו של הרמב"ם לא יצאו ממצרים והן שוכנות כבוד בגומחה קטנה בקיר של בית כנסת הרמב"ם.

 

בית הכנסת שופץ במחצית השנייה של המאה ה-19, אבל הוא בנוי על מקומו של בית מדרשו של הרמב"ם. כיום ניתן לראות במקום עזובה והזנחה רבה. מי תהום מציפים את אולם בית הכנסת ורק לאחרונה החלו שיפוצים לחידוש פניו.

 

הרמב"ם, ר' משה בן מימון, הוא כמובן אחת הדמויות החשובות אשר פעלו במצרים והשפיעו על העולם היהודי כולו עד ימינו. הרמב"ם הגיע למצרים בשנת 1166 והפך לדמות מרכזית בקהיר, הן בעיני היהודים והן בעיני הציבור המקומי, בהיותו איש רוח ואיש מדע. המוסלמים הכירוהו בשמו הערבי: אבו עמרן עובייד אללה מוסה אבן מימון אל קורטובי. הרמב"ם הפך לרופאו של סלאח א-דין, ובתוקף תפקידו זה היה מקורב למלכות. למצרים הגיע רבנו מארץ ישראל, שאליה הגיע אחרי נדודים מספרד ארץ הולדתו דרך מרוקו.

 

תיאורו הידוע של הרמב"ם על סדר יומו ועבודתו כרופא בחצר המלך מתייחס לתקופת מגוריו בקהיר אשר במצרים, ומעיד על סדר יומו:

 

אני שוכן במצרים [=פוסטאט, העיר העתיקה] והמלך שוכן באל קאהרה [=קהיר, הבירה הצעירה יותר. כיום פוסטאט היא חלק מקהיר], ובין שני המקומות שני תחומי שבת [=כשני ק"מ] ולי על המלך מנהג כבד מאד, אי אפשר מבלי ראותו בכל יום בתחילת היום... ולעיתים אני רוב היום בבית המלך... וכאשר אשוב למצרים אחר חצי היום ואמצא האכסדראות כולם מלאות בני אדם, גויים ויהודים, חשוב ובלתי חשוב... ערב רב ואצא לרפואתם ולכתוב להם פתקאות ונוסחאות רפואות חלייהם.

 

אולם בנוסף לפעילותו הרפואית, הרמב"ם מילא תפקיד חשוב בהנהגת הציבור והיה ל"נגיד" היהודים בקהיר ובמצרים. הוא לימד תורה בבית מדרשו בקהיר והשיב לחכמי הדור אשר פנו אליו להיוועץ בענייני ציבור והלכה. הרמב"ם כתב את רוב יצירתו התורנית והספרותית על אדמת מצרים. הוא כתב בעברית, בערבית ובערבית-יהודית (ערבית באותיות עבריות).

 

עדלי ועזרא

בית הכנסת המרכזי של הקהילה בקהיר הוא בית כנסת "שער השמים" הידוע בשמו עדלי על שם הרחוב שבו הוא ממוקם במרכז העיר. לאחר בדיקות קפדניות יכולתי להיכנס לבית הכנסת ולהתרשם מיופיו והדרו של הבניין שנחנך בשנת 1905. בית הכנסת שופץ בשנות ה-80 והוא שמור מאוד ויפה. תפילות מתקיימות בבית הכנסת רק בימים נוראים, כאשר נאספות מעט המשפחות היהודיות בעיר יחד עם תיירים יהודים מהעולם, סטודנטים ממדינות שונות ואנשי השגרירות.

 

אולם נדמה שבית הכנסת המפורסם ביותר בקהיר הוא בית כנסת "בן עזרא" – או "עזרא" - הנמצא בקהיר העתיקה, פוסטאט. בית הכנסת התפרסם לא בזכות קירותיו ותפילותיו, אלא בזכות הגניזה אשר נמצאה בו והפכה לאוצר שלא יסולא בפז בחקר מדעי היהדות.

 

למרות שבמשך השנים התגלו גניזות אחרות ברחבי העולם עם ממצאים חשובים, במזרח התיכון ובאירופה, ערכן כאין וכאפס לעומת הגניזה בה"א הידיעה - הלא היא הגניזה של בית הכנסת עזרא. גילוי הגניזה בקהיר בשלהי המאה התשע עשרה חולל שינוי מהותי בחקר מדעי היהדות, במיוחד בכל הקשור לתולדות היהודים בימי הביניים וליצירתם הספרותית עד אותה עת ובמהלכה.

 

נדמה שגורמים שונים חברו יחדיו במקום ובזמן כדי להפוך את הגניזה הקהירית למה שהיא:

 

ראשית, מצרים הייתה במשך ההיסטוריה מקום קיבוץ של חכמים, סופרים וחוקרים אשר הגו, למדו וכתבו על אדמתה, ומטבע הדברים התגלגלו לידם ספרים רבים ומשונים. במצרים עברו פרשנים ומשוררים כר' אברהם אבן עזרא, ר' יהודה הלוי, הרמב"ם, חכמי אשכנז וצרפת ורבים אחרים. למעשה אין כמעט שבט או קבוצה אשר לא נמצא בגניזת ממצרים ממצא הקשור לעברו.

 

לנתון פתיחה מוצלח זה מצטרף האקלים היבש של מצרים, שבזכותו נשמרו אלפי הקלפים והדפים אשר היו בעליית הגג של בית הכנסת ולא נרקבו במשך מאות שנים. בנוסף לכך, הגניזה הקהירית לא הייתה גניזה בת יומה, אלא שימשה כמקום גניזה במשך למעלה מאלף שנה (!).

 

הבנייה והשיפוצים שנעשו במשך השנים לא פגעו בגניזה אלא להפך - שמרו על תוכנה שמירה יתרה. הגניזה הייתה בראשית הדרך בבניין גדול בן ארבע קירות ללא דלתות וחלונות, כך שאדם לא יכול היה להגיע אליה. למעלה, בצד המערבי של הגג, סידרו מעין חור שדרכו היו זורקים כל דבר שבקדושה הזוקק גניזה. גם בשנת 1890, כאשר שיפצו את בית הכנסת, לא נגעו או פגעו בגניזה.

 

אולם נדמה שיותר מכול, סייעה לשמירה האגדה בדבר הנחש הניצב בפתחה של הגניזה. כך היו אומרים: "כל הנוגע בה ימות... נחש כרוך על חור דלתה אשר ישוך כל החפץ לחתור בה". אין כמו איום שכזה כדי לשמור אוצר יקר במשך שנים ארוכות...

 

כאשר ביקרתי בבית כנסת בן עזרא ביקשתי לעלות לעזרת הנשים ולהתבונן מקרוב בפתח העליון המצוי בה. כיוון שחלקו העליון של בית הכנסת נמצא בשיפוץ, נאמר לי שהכניסה אסורה. פניתי לנשיאת הקהילה הנכבדה, גב' כרמן ויינשטיין, וביקשתי ממנה אישור מיוחד לעלות למקום. זכיתי והאישור התקבל באופן מיידי.

 

קשה לתאר את ההתרגשות אשר אחזה בי כאשר עמדתי מול פתח הגניזה. תחושה של עבר והווה החיים בערבוביה. כביכול עמדתי מול מנהרת הזמן, מול פתח צינור המחבר בין דורות קדמונים לבין עולם התורה וחוקרי מדעי היהדות בימינו...

 

פרופ' זלמן שכטר הגיע למצרים אחרי שהבין, מכתב יד שמסרו לו נזירות, שייתכן שיש במקום אוצר בלום של כתבי יד. יותר ממה שציפה מצא: הוא מתאר שמצא בין דפי הגניזה קטעי תרגום של המקרא ליוונית (תרגום עקילס), דפי תלמוד ומפרשיו, פיוטים, קטעים מתוך ספר בן סירא אשר אבד, טקסטים צדוקיים וקראיים, הקדמה של רב סעדיה גאון לפירושו לספר בראשית, מכתבים מאת רבי יהודה הלוי, איגרות בכתב ידו של הרמב"ם, ועוד. המסמך הקדום ביותר שנמצא בגניזה הוא משנת 750 לספירה. שלל המסמכים הנמצאים כיום, כמיליון במספר, מפוזרים באוניברסיטאות בעולם

 

אף שעברו למעלה ממאה שנים מאז גילוי הגניזה ואוצרותיה, היא ממשיכה להיות מוקד עלייה לרגל לחוקרים וללומדים. אין כיום כמעט תחום במדעי היהדות אשר איננו נעזר בממצאים שדלה שכטר מתוך הגניזה והביאם לספריית האוניברסיטה בקמברידג' (קיצרנו כאן בעניין הגניזה בשל כתבת 'דיוקן עם' השבוע המרחיבה על כך).

 

בשנים האחרונות החל מפעל עצום של מחשוב כל אוצרות הגניזה תחת קורת גג דיגיטלית אחת. בסיומו יוכל כל אדם להגיע לכל דפי הגניזה ולמחקרים אשר נעשו בעניינם בלחיצת מקש באתר אינטרנט המיועד לכך.

 

אגדות משה ועזרא

לאורך הדורות, בית הכנסת המרכזי והחשוב היה תמיד בית כנסת "עזרא". בית הכנסת נחשב לבית הכנסת העתיק ביותר בעולם. הבניין הנוכחי הוא בבירור לא המקורי. היסטוריונים מאשרים שהמבנה שינה את ייעודו מספר פעמים מבית כנסת יהודי לכנסייה קופטית ושוב לבית כנסת יהודי. האגדה מספרת שכאשר אלכסנדר הגדול כבש את מצרים, הוא הגיע לפוסטאט, שם קיבל את פניו הנביא ירמיה, שהיה אדם גבוה, מבוגר, עם זקן לבן ארוך, לבוש כולו לבן. אלכסנדר זכר שדמות זו הופיעה אליו בחלום וניבאה שינצח במלחמותיו. ירמיה ביקש רשות לבנות מקום פולחן ליהודים בפוסטאט ואלכסנדר נתן את רשותו לכך. בית הכנסת נבנה בערך 350 שנה לפני הספירה.

 

ארבע מסורת שונות זו מזו מקנות לבית הכנסת את יוקרתו המיוחדת. מסורת אחת טוענת שבית הכנסת נבנה לצד תעלה ממימי הנילוס, שבה הניחה יוכבד אמו של משה את בנה לצד קני הסוף. כיום קיים בחצר האחורית של בית הכנסת מעין בור מים עמוק אשר לפי האגדה נמצא במקום המדויק שבו הניחו את תיבתו של משה על שפת היאור.

 

אגדה אחרת מספרת שהחיבור בין מקום בית הכנסת למשה רבנו הוא בכך שמשה עמד והתפלל במקום זה כל אימת שיצא אל מחוץ לעירו של פרעה להתפלל אל ה'. על הבמה בבית הכנסת מופיע הכיתוב הבא: "אגדה בפי תושבי העיר תספר כי במקום הזה התפלל משה רבנו ע"ה ועל המקום הזה כתוב בתורה ויצא משה את העיר ויפרוש כפיו אל ה'. וקבלה בידם כי במקום הזה הייתה תפילתו".

 

מסורת אחרת מקשרת בין המקום לאתר שבו הקים ירמיהו הנביא את המזבח לא-להי ישראל כאשר הגיע למצרים אחרי רצח גדליהו בן אחיקם.

 

אולם נדמה שהמסורת המקובלת ביותר, אשר ביסודה גם נמצא המקור לשמו של בית הכנסת, היא זו המספרת כי בבית הכנסת היה מצוי במשך דורות ושנים ספר התורה המקורי אשר נכתב בידי עזרא הסופר. רבי עובדיה מברטנורא ביקר בבית הכנסת בקהיר בסוף המאה ה-15, וכך כתב על אשר ראו עיניו:

 

במצרים העתיקה יש בית כנסת יפה מאד על גבי עמודים גדולים ונאים. גם הוא מיוחד לאליהו הנביא ז"ל כי אומרים שנתגלה בו אליהו לחסידים בקרן דרומית מזרחית שבו ושם מדליקים נר תמיד. בקרן צפונית מזרחית יש מקום מיוחד גבוה, למעלה, ששם היה מונח הספר תורה של עזרא הסופר.

 

בשל כל זאת ועוד, לבית הכנסת נודע מקום מכובד מבחינה רוחנית בקרב היהודים. מכל קצוות מצרים היו מגיעים יהודים כדי לישון בחדרי בית הכנסת, ולבקש עזרה בפתרון צרותיהם. כמחוות תודה, נתנו לרוב תרומה לבית הכנסת.

 

עם כל חשיבותו, הוזנח בית הכנסת מאז ששקעה שמשה של הקהילה. רק בשנת 1980, לאחר הסכם השלום עם מצרים, החל בו תהליך שיפוץ כסמל לדו קיום ההיסטורי בין מצרים והיהודים. יש לציין שגם בבתי כנסת אחרים החלו באותה עת תהליכים של שיפוץ ותיקון, ובימים אלו מספר בתי כנסת בקהיר עוברים גם הם תהליך שיפוץ על ידי שלטונות מצרים.

 

בית הכנסת הקראי

בית הכנסת של הקראים בשכונת עבאסיה דומה בצורתו החיצונית למזבח גדול מימדים. בדרך כלל הוא אינו פתוח למבקרים. מחוץ לבית הכנסת מצויים שוטרים במשך כל שעות היממה. לאחר משא ומתן קצר על גובה "דמי הכניסה", קיבלתי אישור להיכנס למתחם בית הכנסת אולם ללא אפשרות לצלם. גם בית כנסת זה עומד שומם לחלוטין, ריק מאדם ומכלי הקודש שהיו מצויים בו. בעבר הייתה בו ספרייה של כאלפיים ספרים וכתבי יד קראיים, אולם אלו נעלמו ואינם. אין זכר לגודלה ולפארה של הקהילה, והחול והאבק מכסים כל חלקה טובה במקום.

 

ההיסטוריה של הקראים במצרים היא ארוכה. כבר בשנת 1488 מצא ר' עובדיה מברטנורא כ-150 משפחות קראיות במצרים, מתוך 700 שגרו אז במדינה. בשנת 1950 התגוררו בעיר כ-10,000 קראים.

 

למרות שידועים דברי רב סעדיה גאון "הקראים אינם מתאחים לעולם", כלומר שאינם יכולים לשוב לחיק העם היהודי - וכן פסק הרמ"א: "הקראים אסור להתחתן בהם וכולם ספק ממזרים ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור" (שו"ע, אבן העזר, ד', ל"ז) - הרי שדווקא הפוסקים במצרים התייחסו אליהם ברגישות יתרה וניסו למצוא דרך לקרב אותם לחיק היהדות בתנאי שיעזבו את אמונתם ואת דרכם.

 

כאשר שאלו את הרמב"ם כיצד יש לנהוג בעדת הקראים השיב כך:

 

כי אלה הקראים השוכנים פה בנוא אמון (אלכסנדריה) ובארץ מצרים ובדמשק ובשאר מקומות ארץ ישמעאל וזולתם, ראויים הם לחלקם מחלקי הכבוד, להתקרב אצלם במעשה יושר ולהתנהג עמהם במנהג ענוה ובדרך האמת והשלום, כל זמן שגם הם התנהגו עמנו בתמימות ויסירו מהם עקשות פה ולזות שפה מלדבר תועה על חכמי רבנים שבדור כל שכן כשישמרו לשונם מלהלעיג ומלתלוצץ בדברי רבותינו ע"ה (תשובות הרמב"ם כרך ב' ס' תמ"ט).

 

בדרכו של הרמב"ם הלך נינו הנגיד רבנו אברהם, ובזמנו, בשנת רס"ז (1303), "אירעה מעשה מקהל גדול מהם (קראים) שהתיהדו ביום אחד במצרים" (ראה ספר כפתור ופרח לרבי אשתורי הפרחי, עמ' 13).

 

גם רבי דוד בן זמרא, מפוסקי מצרים החשובים, פסק כדרכו של הרמב"ם: "ומכל מקום מודה אני שאם היו מסכימים כולם לבוא לדת חברות ולקבל עליהם קבלת רז"ל להיות כמונו הייתי מתירם לבוא בקהל עם הסכמת החכמים" (שו"ת הרדב"ז ח"ב, ס' תשצ"ו, ראה גם שם ח"ד ס' רי"ט).

 

הרב עובדיה יוסף, בהיותו משרת בקודש כאב בית הדין הרבני בקהיר וסגן הרב הראשי במצרים, בין השנים 1947-1950, נדרש גם הוא למעמדם של הקראים - ופסק להיתרא: "כי עוד בהיותי במצרים בשנת תש"ח בא אלי מעשה, וישבתי על מצוקה זו ואחרי עיון בדברי רבותינו הפוסקים, ראשונים ואחרונים, באתי לכלל מסקנה שיש מקום להתירם לבוא בקהל ה'" (במכתב מיום כ"ג אלול תשל"ג אל הרב הראשי לתל אביב, הרב חיים דוד הלוי. ראה עוד בנושא זה - מיכאל קורינאלדי, המעמד האישי של הקראים, ירושלים 1984).

 

אחרי קום המדינה, וביתר שאת אחרי מבצע קדש, עזבו הקראים את מצרים, עלו לישראל או היגרו לארצות אחרות.

 

הקהילה כיום

למרות מיעוט היהודים בעיר, בני הקהילה חיים בנוסטלגיה של ימים עברו, שבהם פארה והדרה של הקהילה היו לשם דבר. נשיאת הקהילה כרמן ויינשטיין אמרה לי בגאווה: "תדע לך שלא רק בקהיר ובאלכסנדריה היו קהילות, אלא מאסואן ועד אלכסנדריה היו קהילות רבות עם בית כנסת, בית ספר יהודי ובית קברות. החיים היהודיים פרחו במצרים".

 

שנת קו פרשת המים של יהדות קהיר הייתה שנת 1956. עד שנה זו רובם של היהודים עזבו. בשנה זו נפסקה השחיטה הכשרה, נסגרו שתי המאפיות למצות שפעלו בעיר, נסגר סופית בית הספר היהודי, המתפללים נעלמו מעשרות בתי הכנסיות והחלה גלות מצרים השנייה ברחבי העולם היהודי.

 

האוכלוסייה של הקהילה היהודית בקהיר היא ייחודית, ונדמה שלא מצאנו כמותה בכל קהילות ישראל בעולם. חברי הקהילה הם לא חברים אלא חברות. 40 נשים הן בנות הקהילה ואין עימן אפילו גבר אחד. הבעלים של כל הנשים הללו הם נוצרים או מוסלמים. ילדי הנשים, יהודים על פי ההלכה, קיבלו על עצמם את הדת המוסלמית והם בעלי זהות מוסלמית. עם זאת, הבעלים והילדים אוהבים את היהדות ומשתתפים באירועים שונים: בפסח האחרון היו כ-90 איש בליל הסדר, וכפי שניתן להבין לא כולם יהודים כהלכה או יהודים בלב... כך נוצר מצב שבו אמא יהודייה, בעל מוסלמי ובנים שהם יהודים כהלכה אבל מוסלמים באמונתם אוכלים בפסח מצות וגעפילטע פיש במצרים.

 

יהודי מצרים הולכים ונעלמים מנוף המדינה. הם שייכים לעברה של מצרים ונדמים יותר לתופעה ארכיאולוגית מאשר לממשות חיה. סיום דרכה של יהדות מצרים חתם את סיפורה של קהילה שהתקיימה ברצף כאלפיים וחמש מאות שנה. אולי היהודים נעלמו ממצרים, אולם מצרים לא נעלמה עד היום מליבם ותפילתם של היהודים.

 

rabanim@ots.org.il