לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הודו, קוצ'ין (2)

על מיוחסים ועבדים

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: בעוד הפוסקים במצרים ובארץ ישראל מציעים פתרונות להשתלבות ה'שחורים' ב'לבנים', הפארדסים בקוצ'ין העדיפו לדבוק בהפרדה ואפליה – עד שהמציאות סובבה אחרת. יהודי קראלה, חלק שני.

הודו, קוצ'ין (2)

בפרק הקודם סיפרנו על קהילת יהודי קוצ'ין, ועל הקרע העמוק ששיסע את הקהילה במשך מאות שנים – הקרע בין 'לבנים' ל'שחורים', כאשר הראשונים רואים את האחרונים כבני עבדים שאינם ראויים לבוא בקהל, לעלות לתורה ולעשות במלאכת הקודש.

 
נפתח כאן בלימוד זכות על ה'לבנים'. צריך להבין את אשר התרחש בליבם ובמחשבתם של היהודים אשר הגיעו מספרד ופורטוגל אשר באירופה לאסיה. יהודים אלה, שהגיעו לחופי מאלאבאר, מצאו קבוצה של אחיהם היהודים שהיו כה שונים מהם – בשפה, בצבע, במנהגים יהודיים, בלבוש ובאוכל - שלא יכלו להתחבר אליהם בקלות. מחסומים חברתיים אלו הוחרפו על ידי שיטת הקאסטות שהם אימצו לעצמם מתוך התרבות ההודית הסובבת. מלבד גאווה במוצא היהודי הברור שלהם, ליהודים שזה עתה הגיעו היה ידע יהודי גדול משל עמיתיהם המאלאבארים, שהיו מנותקים במידה מסוימת משאר העולם היהודי; הם גם נשאו את זהותם היהודית מתוך מאבק ומסירות נפש, דבר שלא נתבע מיהודי מאלאבאר. אל אלה יש לצרף גורם חברתי-כלכלי: היהודים הזרים הכירו את אופי המסחר האירופאי והיו בקיאים בשפות של הפורטוגזים ושל סוחרים אירופאים אחרים שהגיעו לדרום הודו. הם הביאו תועלת לבעלי הכוח ועל כן הפכו לבעלי כוח בעצמם.
 
כאשר ניסיתי לשוחח עם מר אלאגואה, צאצא ישיר ליהודים לבנים בקוצ'ין ומי שמשמש כיום כגבאי וחזן בבית הכנסת, הוא השיב לי:
 
"אנו הראשונים. מה עוד יש לומר? לא אכפת לי מה טוענים ספרי ההיסטוריה. אין לי זמן לשאלות. אין לי זמן לראיונות, מצבנו ברור ופשוט".
 
לעומתו, אחד מראשי הקהילה של השחורים טען בפניי:
 
"אנו היהודים הראשונים בקראלה. אבותינו באו מקראנגאנור, ההיסטוריה שלנו הולכת אחורה להתחלה. אני יכול להראות לך מצבה של אחד מאנשינו מהמאה השלוש עשרה. הם הרי מודים שאבותיהם הגיעו מאירופה רק במאה החמש עשרה. אז איך הם יכולים להיות הראשונים?
 
הם קוראים לנו בני עבדים. זה מרגיז אותי כשהם אומרים כך. אבינו היה יוסף רבן האגדי, ולפניו היו הסוחרים היהודים שהגיעו להודו לאחר חורבן בית שני בירושלים. השושלת שלנו נמשכת אחורה לעיר הקודש עצמה. הם יכולים רק לטעון שהשושלת שלהם ממשיכה אחורה לספרד. אולם מכיוון שהם עשירים, מכיוון שיש להם עור לבן, הסיפור שלהם יותר אקזוטי, יותר רומנטי...".
 
ואכן, קשה לשפוט במחלוקת ארוכת השנים שהתקיימה בין הלבנים לשחורים. עד היום קשה להחליט על פי הנתונים שבידינו בידי מי הצדק ההיסטורי. מי הם היהודים המקוריים בדרום הודו? מי יותר מיוחס ממי? כל תיעוד מוקדם שאולי היה קיים הושמד על ידי הפורטוגזים כששרפו ובזזו את שכונת היהודים ב-1662. מאוחר יותר הפארדסים – הלא הם ה"לבנים" - רשמו את ההיסטוריה שלהם, שהופצה לפקידים קולוניאליים רבים ולנוסעים זרים. כפי שצוין, רוב הזרים שמעו רק את הגרסה הפארדסית של ההיסטוריה הקוצ'ינית.
 
שאלות רבות נותרו פתוחות: אם היהודים השחורים הם אכן הוותיקים, בני הנסיכות היהודית, מדוע לוחות הנחושת, אותו כתב זכויות שקיבל הנסיך היהודי, נמצאים בידי הפארדסים ולא בידי המאלאבארים? כמו כן, שלא כמו הפארדסים, ליהודי מאלאבאר אין לא כהן ולא לוי. למרות שאף אחד אינו יכול לומר בבטחה האם המצב היה כך תמיד, נראה שזה היה כך לפחות מאז המאה השמונה עשרה. הדבר מעיד לכאורה על אפשרות שיהודי מאלאבאר היו במקור גרים ולא היו ביניהם כוהנים.
 
כך מעיד גם רבי יעקב ספיר לאחר ביקורו בקוצ'ין:
 
בין היהודים השחורים האלה אין כהן ולוי, ושוכרים מהכהנים העניים הבאים מתימן... לבקש נדבות, להתפלל אצלם ולברכם בברכה המשולשת.... וגם בעבור שאין מהם כהנים ולוים אומרים הלבנים עליהם שאינם מזרע היהודים, כי הלא בכל מקום שגלו ישראל גלו עמהם גם כהנים ולוים אשר היו נלוים ונאחזים בכל שבטי ישראל בעריהם וערי מקלט אחוזתם...
 
המחלוקות בין השחורים ללבנים מקבלת צבע ואור מיוחד בדבריו המאלפים של יעקב ספיר על החלוקה בין הקבוצות:
 
"וזה משפט היהודים השחורים אשר פה קוג'ין וסביבותיה, אשר רב מספרם מהלבנים: ...לא שחורים כעורב וככושים, רק כמראה נחושת, כמראה פני הגוים יושבי הארץ הזאת... ולהם שתי בתי כנסיות לבדם, כי הלבנים לא יתערבו אתם לכל דבר שבקדושה, אף שגם אלה מתנהגים בכל דת משה וישראל וחוקי תורה הקדושה ומנהגיהם כמו הלבנים.
 
עד היום הזה רבה משטמה בין הלבנים והשחורים. הלבנים אומרים כי השחורים היו עבדי אבותיהם... ואחר כך כשחזר עליהם הגלגל מרדו בהם – ולא השתחררו – והצירו והרעו להם מאוד, על כן מחזיקים אותם בעיניהם כעבדים עד היום.... אם יבא השחור בבית הלבן לא ירשהו לשבת בביתו ויעמוד לפניו כעבדא קמיה מאריה. ואם יבא פעם לבית הכנסת של הלבנים לא יתנוהו לשבת על הכסא וישבו כעבדים על הארץ אצל הפתח. לא יעלום לספר תורה ולא יצרפום למנין לכל דבר שבקדושה, ולא יתנום ללבוש בפניהם טלית ותפלין, כדין עבד כנעני לכל דבר. ולא יתחתנו עמהם בשום אופן. יותר קל להם לשחרר שפחותיהם ולקחת אותן לנשים מקחת לנשים בנותיהם של אלה. כה נשרשה השנאה בלבם, עד שיחשבו לסכנה אם יתחתנו עמהם.
 
סיפרו לי: פעם אחת לא מצא לו אחד מהלבנים עזר כלבבו מבנות הלבנים, וגם בהעיר אשר ישב לא נמצאו שמה רק השחורים עד שהיה מוכרח כמעט לקחת לו אשה מהם, וארס בתולה אחת אשר ישרה בעיניו וקדשה קודם הנשואין זמן מה קודם החופה, ומת האיש קודם שהכניסה לחופה. ותחשב להם זאת למופת וזכות גדול... כי לא התערבו בזרע פסול. ועד היום לא נמצא אף אחד מהם בכל השנים הרבות האלה אשר התחתן עמהם. מני אז ועוד היום נפרדים אלה מאלה תכלית הפירוד.
 
ואלה השחורים יאמרו, כי רק המה המיוחשים מבני ישראל מזרע הקדמונים הראשונים אשר באו או הובאו מגלות ירושלים וארץ ישראל לגור בארץ הזאת, ולהם משפט הבכורה, והלבנים באו אחרונים מארצות אדום (איירופי) ואין להם יחש בית אבותיהם, ובאו להשיג גבולם בלי משפט ומתגאים בלבנינותם להיות אלופים לראשם ואדונים להם למשול עליהם בחזקה מאז באו עד היום. אבל אין לבנות ושחרות לפני יוצר אור ובורא חושך, כך הם מתווכחים תמיד, וברוך היודע!".
 
החתונה המעורבת
מספר שנים אחרי זכיית היהודים השחורים בשוויון בבית הכנסת הפארדסי, הטאבו האחרון נשבר על ידי פרשייה סוערת בין שני אוהבים צעירים, בלפור ובייבי. אהבתם הוא הפרק הכמעט אחרון בסיפור האפרטהייד בשכונת היהודים בקוצ'ין.
 
ב-1959 נערכה חתונה שזעזעה את הפארדסים השמרניים. בן למשפחת סאלם בשם בלפור, מהיהודים ה'שחורים', התאהב ונשא לאישה את סימה "בייבי" קודר, מהקבוצה ה'לבנה'. כיוון שנאסר עליהם להינשא בבית הכנסת הפארדסי, הזוג הצעיר נישא בבית הכנסת הבגדאדי בבומבי בנוכחות אביו ואחיו הגדול של החתן. קוצ'ינים רבים שעברו לגור בבומבי סירבו להשתתף בטקס.
 
תגובותיהם של הוריה של בייבי שיקפו את רגשותיהם של רוב חברי הקהילה הפארדסית: הלם ותדהמה. הפלג השמרני יותר מבין הלבנים הפארדסים העביר החלטה המנדה את הכלה מבית הכנסת. למרות שברור שלא יכלו למנוע את הנישואין, שכבר יצאו לפועל, הם יכלו להביע את התנגדותם החריפה לזיווג לא מקובל זה באופן מעשי, על ידי מניעת כניסתם לבית הכנסת.
 
למרות שבמשך כמה דורות המדיניות הדתית והחברתית של קוצ'ין הוכתבה על ידי החלוקה בין אלו שנשפטו כ'לא-טהורים' ונודו מתפילות בית הכנסת הפארדסי וכן מנישואין עם קוצ'ינים, מחשש להיטמאות, כיום נדמה שהמצב מעט שונה. ההתפלגויות והמחלוקות המתמשכות כבר אינן קיימות, אולם יהודים רבים בהודו, כמו גם יוצאי הודו בישראל, עדיין זוכרים ונושאים צלקות כואבות של 'אפרטהייד יהודי' זה.
 
להיסטוריה יש נטייה לנשוך בחזרה. היהודים הפארדסים סירבו לאכול בשר כשר שנשחט על ידי יהודי שחור. לפארדסים היה שוחט משלהם ולמאלאבארים שוחט משלהם. כאשר מר כהן, השוחט של הלבנים, נפטר - קהילת הלבנים נשארה ללא שוחט. השוחט היחיד שנותר היה אליאס 'באבו' יוסף, יהודי שחור מארנאקולם. כשרצו הפארדסים לאכול בשר, הם נאלצו לקנות את הבשר שנשחט על ידי באבו. באבו הוא השוחט האחרון של יהודי קוצ'ין ואחריו אין מי שימלא את מקומו.
 
זוהי רק דוגמא אחת הממחישה את התלות שנוצרה בין היהודים השחורים ובין הלבנים בשנות הדמדומים של קהילת קוצ'ין. אפילו כדי שיהיה מניין בבית הכנסת הפארדסי בחגים, נאלצו היהודים ה'לבנים' להיעזר באחיהם ה'שחורים'. זו דרכה של ההיסטוריה. באופן סמלי אך מעשי, היהודים הלבנים של סינגוג ליין מונשמים על ידי יריביהם לשעבר.
 
מר מרדכי, אחד מתוך אחד עשר היהודים הלבנים שנשארו, אמר לי:
 
"זה כבר הסתיים. היום אין לנו אפילו מספיק גברים כדי לשמור שבת. ללא האנשים מארנאקולם לא יהיו תפילות בחגים. איננו יכולים לאכול בשר אלא אם השוחט שלהם שוחט אותו. רק הם מחזיקים אותנו בחיים".
 
אולם למרות הצהרות אלו, המבקשות להצהיר על סוף המחלקות ארוכת השנים בין היהודים הלבנים והשחורים, יש גם סימנים אחרים. כאשר הגעתי בערב שבת לביתו של אחד היהודים ברחוב היהודים, שאלתיו כמה יהודים יש בקוצ'ין. תשובתו הייתה קצרה: אחד עשר. האם יש קהילה נוספת בעיר, או יהודים אחרים, שבתי ושאלתי, ביודעי שתשובתו חלקית מאוד. לא! היתיה התשובה החד משמעית. הרי לנו התעלמות מוחלטת ושיטתית מקהילת השחורים המאלאבארים עד היום.
 
בעקבות הקאסטות
קשה לומר בוודאות מה היה מקור ההשפעה המרכזי אשר גרם למחלוקת העמוקה בין השחורים ללבנים. האם מדובר בעקרונות ובערכים שמקורם בתרבות ההינדית? האם אלו מנהגים שהיו קיימים בקהילות יהודיות אחרות בהודו? או שמא שניהם גם יחד?
 
רבים מסבירים יחסים אלו כהשפעת שיטת הקאסטות ההודית על הקהילות היהודיות. לפי החוקים ההינדיים, כל אדם שאינו שייך לארבע הוארנות (קסטות) הוא מנודה הנמנה על 'כת הטמאים'. כלומר, כל הזרים ואלו שאינם הינדים אמורים להיות טמאים. במציאות, לא כל הזרים ולא כל הלא-הינדים קיבלו יחס של טמאים. בעלי דתות שונות זכו למעמד שונה בחלקים שונים של הודו. הקהילה היהודית יכלה להשתלב בהודו כקאסטה נוספת, ואפילו פיתחה תתי-קאסטות משלה על ידי ההפרדה בין השחורים ללבנים.
 
החברה ההודית אינה מאפשרת לאנשים שנולדו לתוך קבוצה אחת לעבור לאחרת או אפילו להתרועע עם אחרים מעבר לכיכר הציבורית. לכן, יש המסבירים שההפרדה המוחלטת שיצרו הלבנים מהשחורים בקהילה היהודית, מקורה בהשפעה חיצונית של התרבות ההודית על הדת היהודית.
 
מאידך, ניתן להסביר את מערכת היחסים בין הקהילות היהודיות גם על פי ההלכה היהודית. יהודי בגדד, שהיו מחמירים מאוד בחוקי היהדות והכשרות, לא התערבו בבומבי עם 'בני ישראל' המקומיים, כיוון שהללו היו חילונים בהתנהגותם והבגדדים ראו אותם כיהודים טמאים. באופן דומה, ניתן אולי להסביר שהלבנים חששו מיהדותם של השחורים ולכן החליטו להיפרד ולהתרחק מהם.
 
זה המקום לתאר ביקור מעניין שערכתי בביתו של אחד היהודים השחורים שנותרו היום באזור קוצ'ין. לאחר ביקור בבית הכנסת העתיק בכפר צונמאנגלאם, שהיה שייך ליהודים השחורים, שמעתי שאחד היהודים השחורים גר בקרבת מקום, מספר קילומטרים מבית הכנסת. נסעתי ללא כתובת וללא מידע מדויק לחפש את היהודי הנותר באזור, וללא מאמצים רבים הגעתי לביתו. הייתי צריך לשאול את אנשי המקום רק היכן גר "היהודי", וכולם ידעו לכוון אותי לביתו, הנמצא על שפת ימה של קראלה.
 
דפקתי בביתה של משפחת קלנגל והם קיבלו אותי כמיטב המסורת של קראלה, ולמרות החום הכבד והלחות הגבוהה כיבדו אותי בצ'אי חם. המשפחה גרה במנותק מיתר היהודים במקום. הם לא שותפים בטקסים או בתפילות, כיוון שאין כל פעילות דתית או קהילתית. אב המשפחה, מרדכי, אף לא ידע שיש כיום שוחט בקרב העדה, והוא הסביר לי כיצד הוא שוחט בעצמו לביתו. כאשר ביקשתי ממנו לראות את סכין השחיטה, עלה על דרגש והציג בפניי בגאווה גדולה סכין מטבח עטופה ושמורה בנייר עיתון, המשמשת לשחיטה ליד ביתו. גם ספרים ביהדות, סידורים וחומשים היו בביתו. אשתו של מר קלנגל הציגה בפניי את מנורת השמן לשבת המוצבת מעל השולחן, שבה היא מקפידה להדליק בכל ערב שבת. כאשר שאלתי את בני המשפחה האם הם מרגישים הבדל בינם לבין היהודים הלבנים, הם צחקו והשיבו: "אלו דברים של העבר. עד היום אין אנו מבינים מה גרם לחלוקה זו".
 
שאלות לרדב"ז
על אופי היחסים בין הלבנים בקוצ'ין לבין השחורים אנו למדים מתוך שאלה שנשלחה לפוסק הגדול של מצרים במאה הט"ז, רבי דוד בן זמרא (ה'רל"ט–ה'של"ג, 1479–1573), מחבר שו"ת הרדב"ז, בעקבות סכסוכים שנתגלעו בקהילה שמנתה אז לא פחות מ-900 בתי אב. מלשון השאלה המתארת בפירוט את הרקע של הקהילות ואת מצב היחסים בין השחורים ללבנים נדמה שבני הקהילה מבקשים לקבל הדרכה ופסק הלכה מאב בית הדין ומנהיגה של יהדות מצרים בנושא אשר פילג את הקהילה.
 
הוראתו של הרדב"ז בשנת 1520 (ר"פ) סימנה את הצעד הניסיוני הראשון לקראת שוויון. הרב הורה שליהודים השחורים יש זכות להינשא ולהיכנס לבית הכנסת כשווים, בתנאי שיעברו קודם גיור סמלי – טבילה בפני שלושה עדים כדי להסיר כל צל של ספק לגבי שחרור מעבדות או גיור בעבר. מכאן והלאה, הוא הודיע, הם נחשבו כיהודים, ואלו שקוראים להם עבדים טועים.
 
הנה כך כתבו יהודי קוצ'ין לרדב"ז:
 
שאלה נשאלה מהודו מאי קוג'ין שיש שם כמו תשע מאות בעלי בתים. המאה מהם הם יהודים מעיקרא ושורש להם והם מיוחסים, והשאר הם בני עבדים ובני שפחות, והם עשירים ובעלי מצוות וצדקה, והמיוחסים אינם מתחתנים עמהם וקורין להם עבדים, ויש להם על זה מריבות וקטטות לאין קץ. ויש באלו העשירים אשר קורין להם עבדים חלוקין (עבדים למחצה). יש מקצתם שבאו לשם יהודים סוחרים מארץ תוגרמה ומארץ עדן ואלימן ומן אלכוכאס וקנו שפחות והולידו מהם בנים ובנות, ושחררו אותם מפני שילדו להם או מפני שיש להם נחת רוח מהן ומשירותן שחררו אותם בארצותן [ונשארו] עם בניהם בחזקת יהודים. ויש מקצתן שלא שחררו אותם אלא בשעת הליכתם ברחו להם, והאדון כדי שלא יתעכב מהליכתו לא חשש לו והניחו והלך, ואחר שהלך האדון נשאר בחזקת יהודי עם השאר ואין מי שיערער עליו ונשאר לעצמו. ויש מקצתם שהיו עבדים של אבותיהם של היהודים המיוחסים, מקצתם טבלו לשם עבדות ומקצתם לשם שחרור, ומפני שהיו היורשין קטנים או מצד שלא היו להם יורשין נשארו עבדיהם ושפחותיהן בני חורין לעצמם, ומקצתם שחררו אותם מדעתם. ויש מקצתם שהיו גויים גמורים ונעשו עבדים ונתערבו באלו מקצתם שנתגיירו ונתערבו בהם. ויש מקצת שפחות שיצאו מיד אדוניהם מן דינא דמלכותא, שילדו לאדוניהם בנים, וכפי דיני המלכות כל שתלד בן או בת מאדוניה תצא לחירות. וכל חלקי הגויים האלו נתחתנו אלו באלו והחזיקו בדת ישראל ונעשו קהל גדול בעלי תורה ועשירים וקרובים למלכות והשרים, והם עיקר משא ומתן הסוחרים.
 
והיהודים המיוחסים הם להפך, שהם המועט ועניים, וקורין לאחרים זרע עבדים מצד קנאה ושנאה...
 
ועתה יורה המורה אם מותר למיוחסין להתערב בהם... ואם ראוי לגעור באותם שקורין להם עבדים או לא. על הכל יכתוב בארוכה, כי אין שם בעלי תורה שיבינו דבר מתוך דבר (הנוסח המקורי של השאלה ללא התשובה מופיע בשו"ת אהלי יעקב ס' צ"ט; מחבר השו"ת, ר' יעקב קאשטרו, היה תלמידו של הרדב"ז).
 
הפנייה נתנה לרדב"ז רקע מספיק על הקהילה הקוצ'ינית. מתוך 900 בעלי המשפחות, 100 היו 'מיוחסים', יהודים במוצאם. מעניין שלמרות שהלא מיוחסים, קרי השחורים, היו רוב בניין ומניין של הקהילה, הם עשו מאמצים כדי שיקבלו אותם בקהילה ובבית הכנסת של הלבנים.
 
הרדב"ז משיב להם באופן ברור ופוסק:
 
"להתיר את הקהל הגדול הזה (השחורים) לבוא בקהל ישראל, ולהסיר מהם השנאה והמחלוקת",
"וכיוון הם מתנהגים בכל המצוות כישראל, אסור לקרוא אותם עבדים".
 
הרדב"ז דרש מהם שיטבלו לשם גירות וכך פעל להשקטת המריבות. כמו כן ביקש לקרוא להם "משוחררים" (אבן ספיר חלק א', עמ' מ"ז, נ"ח-ס"ט).
 
אולם בני הלבנים לא קיבלו את פסקו של הרדב"ז. מנהיגי הפארדסים סירבו לשנות את דעותיהם והתעלמו מהוראת הרב הזר. היה ניתן לחשוב שהחלטתו של הרב תפתור את העניין, אך לא כך היה. המיוחסים התעלמו מעצתו. לכל היותר הפסיקו לקרוא ליהודים השחורים עבדים והחלו לקרוא להם "משוחררים" - אבל לא נתנו להם לבוא בקהל. הדבר הוביל למכתב בירור נוסף בדור שלאחריו. באופן אירוני המכתב נשלח לתלמידו של הרדב"ז, הרב יעקב דה קאשטרו (מהריק"ש), באלכסנדריה. דה קאשטרו למד את טיעוניו של מורו ותגובתו חזרה וטענה שההלכה היהודית מתירה נישואין בין שתי הקבוצות, והמגבלה היחידה היא טבילה לקבוצה הגדולה (שו"ת אהלי יעקב, ליוורנו תקמ"ג, ס' צ"ט). שוב, המיוחסים התעלמו מעצה זו והסתגרו מפני האחרים. שני ניסיונות דומים לעתור לרשויות רבניות התקיימו ב-1882 וב-1951, ובשני המקרים שבו הרבנים וחזרו על עמדת הרדב"ז, אך ללא הועיל. ב-1882 הורה הרב מאיר פניג'ל, רבה של ירושלים, כי הכהים הם יהודים לכל דבר, אך המשוחררים צריכים טבילה.

מעניין לציין שבין הכתובות העתיקות של קהילת קוצ'ין ניתן למצוא נוסח של "כתובת עבדים כמנהג שנהגו בק"ק שינגלי וקוצ'ין", וזהו הנוסח:
 
"בכך וכך בשבת למנין שאנו מונין כאן במתא קוג'ין... איך העבד פלוני אמר לה לפלונית שפחה הנולדה בבית הזה הוי לי לאנתו כמנהג שנהגו ישראלים... ואנא בסיעתא דישמיא אפלח..."
 
מאוחר יותר נכתב גם נוסח ל"כתובת משוחררין" (אולי אחרי פסק הרדב"ז?). הכתובה הנ"ל הייתה כנוסח כתובה רגילה בקוצ'ין, אלא שלא כתבו "הבחור הנחמד" או "רבי" או "כבוד" או "מרת" לאשה, כדי להבדיל בין כתובה רגילה לכתובה של של עבדים משוחררים.