לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ברזיל, מנאוס (2)

הסיפור המושתק של סחר יהודי בנשים

מחבר: הרב אליהו בירנבוים

המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: המשפחות היהודיות העניות במזרח אירופה שמחו כאשר הגיע חתן מבוסס שביקש את בתן בלא נדוניה, ולקח אותה עמו לדרום אמריקה. כך פרחה תעשייה מבישה של זנות, שהקיפה למעלה מעשרת אלפים נשים

מילות מפתח: ברזיל, קהילות יהודיות, סחר בנשים, זנות

ברזיל, מנאוס (2)

 

לפני כשבועיים התחלנו להעמיק בסיפורים ממנאוס שבאמזונס. הבטחנו מראש שלושה סיפוריםשונים ומשונים המשלבים בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין ישראל לעמים; מלמדים על קורותיה של הקהילה היהודית במנאוס אשר באמזונס ופותחים לנו צוהר להיסטוריה יהודית אשר השאירה את אותותיה עד ימינו אנו. שני סיפורים סיפרנו: על הצדיק הקבור בבית העלמין הנוצרי, ועל ספר התורה הפורטוגלי העתיק. עתה עלינו לפרוע את השטר ולהיכנס לעובי הקורה של הסיפור השלישי, סיפור קשה ולא קל לעיכול; סיפורן של "הנשים הפולניות", נשים יהודיות אשר הובאו מפולין לברזיל ולדרום אמריקה כדי לעסוק בזנות. גם כאן, הכל אמת לאמיתה, מגובה במסמכים, בעדויות ובתמונות.
 
היהודים אשר היגרו למנאוס שמרו על קשר מתמיד עם קהילות האם במרוקו. בין השאר, שימש הקשר הזה ל"הזמנת" כלות עבור הנערים, שהגיעו כבני עשרה צעירים לאמזונס וכעת הגיעו לפרקם. הם פנו על פי רוב לאמותיהם שנשארו בדרך כלל מאחור, וביקשו לשלוח אליהם בנות דודות או שכנות המוכרות להם לצורך הקמת בית יהודי. עד היום יש בקהילה במנאוס מבוגרים היודעים לספר שהוריהם או סביהם התחתנו לאחר שהאב הזמין את הכלה ממרוקו.
 
שאלות רבות הגיעו לרבנים החשובים ולדיינים במרוקו מכל הפזורה של יהודי מרוקו. בספרי השאלות ותשובות של הרב רפאל אנקאווה וכן בספרו של הרב יצחק בן ואליד, "ויאמר יצחק", מופיעות שאלות רבות אשר פוסקים אלו נשאלו על ידי יהודים בקהילות האמזונס - בבלם, במנאוס, באיטאקואטירה ועוד. היהודים שבחרו לגור בברזיל המשיכו לחיות, רוחנית, במרוקו...
 
רבי רפאל אנקאווה היה ידוע בכל מרוקו בכינוי "המלאך רפאל". הוא נולד בשנת 1848 ונפטר בשנת 1935, בהיותו בן 87. בספרו "קרני ראם" מופיעה שאלה אשר ממנה אנו למדים על תופעה ייחודית וקשה שהיתה מצויה במנאוס. וכך נוסח השאלה בסימן רכ"ה:
 
תשובה לקהל פארא בראזיל, יודע למעלתכם על מה שביקשתם ממני לחוות את דעתי הקלה בעניין הפרוכת שעשו נשים זונות לבית הכנסת גם מה שמביאים נדרים ונדבות לביה"כ, אם מותר לקבל מהם או לא. וההוא אמר שהוצרך לשאול משמכם להוציא מלב האומרים שיש איסור בדבר משום לא תביא אתנן וכו'.
 
כידוע, ספרי שאלות ותשובות מהווים מקור לא אכזב ללימוד ההיסטוריה היהודית על כל תקופותיה. שאלה זו ותשובתה בצידה משקפים מציאות מזעזעת שהיתה קיימת באותם ימים: נשים יהודיות שהובאו מאירופה לצורך עיסוק בזנות בעיר.
 
כאשר שאלתי את בני הקהילה על הרקע לשאלה זו, הם ידעו לספר שבין הנשים היהודיות אשר עסקו בזנות בעיר היו נשים אשר באופן קבוע באו לנשיא הקהילה בערבי ימים טובים וחגים למסור את תרומתן כדי לעזור ולקיים את שירותי הדת וגמילות החסדים בקהילה במנאוס. אפשר שבכך חשו שהן מכפרות על עיסוקן, שאליו הגיעו בדרך עגומה.
 
כך למשל מסופר על אישה בשם לולה, אשר במשך כמעט כל שנות חייה עסקה בזנות, אולם כאשר התקרב יום מותה ביקשה לשוב ולקשור את גורלה עם גורלו של עם ישראל והשאירה את ירושתה לטובת הקהילה היהודית במנאוס. היא התנתה את קבלת הירושה בכך שתיקבר בקבר ישראל. אם לא הצליחה לחיות כיהודייה בחייה, לפחות ביקשה להיקבר כיהודייה, כפי שהוריה וסביה נקברו. מקרים אלו ורבים אחרים הם הרקע לשאלה זו. ננסה להבין את המציאות ההיסטורית והקהילתית אשר היתה רקע לשאלה הלכתית זו.
 
סיפורן של אלפים
לאחר התלבטויות רבות, החלטתי לעסוק במדור זה באחד הסיפורים העצובים והמבישים ביותר בהיסטוריה היהודית של העת החדשה, אשר הודחק במשך דורות: בין 1860 ל-1930, אלפי נשים צעירות עניות משטייטלים במזרח אירופה נמכרו לכל המרבה במחיר כדי להעסיקן בבתי בושת באמריקה הלטינית וברחבי העולם. לא מדובר בתופעה שולית של מספר נשים בודדות, אלא במכירתן של רבבות נשים - בין 15,000 ל-30,000 - לאורך עשרות שנים.
 
כאשר ביקרתי במנאוס, ליוו אותי בדרכי בני הקהילה. הם הציגו בפני כיכר בעיר שהיתה מקום מושבן ועבודתן של הנשים הקרויות "פולאקאס", פולניות. שם זה הפך להיות כינוין של כל הנשים הלבנות ממזרח אירופה אשר עיסוקן היה בזנות, ללא התחשבות במוצאן הלאומי.
 
גם בבית הקברות הנוצרי סימנו בפניי כמה עשרות קברים של "נשים פולניות" שהיו קבורות בבית הקברות. למרות הקושי והרגישות של הפרשה שהתגלתה בפני, כדי להיות נאמנים להיסטוריה אין לנו אלא להתחקות אחר פרשה כאובה זו. ככל הנראה אין חדש תחת השמש.
 
אין זה סיפור של מנאוס דווקא, אלא של מרכזים רבים באמריקה הלטינית, ואף במקומות נוספים, בהם הועסקו עשרות אלפי נשים בזנות על ידי ארגון יהודי בשם "צבי מגדל". הקשר הייחודי של מנאוס לתופעה זו – מלבד העובדה שזה עתה שבתי מביקור בה – הוא שראשיתה של התופעה בפריחה הכלכלית שעברה על מנאוס, בשנים שבהן היו יהודי מזרח אירופה נתונים במשבר כלכלי. כבר תיארנו במאמר הקודם כיצד הפכה מנאוס ל'פאריס של האמזונס', ועד כמה הסגנון האירופי היה משאת הנפש של העשירים החדשים. כך, מסתבר, גם ביחס ל'סחורות אנושיות', אם ניתן לומר כך. הגעתן של נשים לבנות היתה חיונית לחברה שביקשה להיחשב כאירופית ולהתנתק מהסביבה האינדיאנית. בשנת 1897 הנשים הפולניות היו המועדפות על האוכלוסייה העשירה במנאוס. התושבים שינו את כינוין מפולניות לצרפתיות, מתוך רצונם לאמץ את התרבות הצרפתית על כל היבטיה.
 
קבוצת "צבי מגדל" היתה ארגון שעסק בסחר נשים. חבריו הניחו תפילין ובנו לעצמם בית כנסת, וסיפורם הינו מביך ומסעיר גם יחד. הוא מכיל כסף רב, פוליטיקאים מושחתים, סחר נשים בינלאומי, אכזריות נוראה, אונס ורמאות - והכל מתובל במעט יידישקייט, שכן ראשי הארגון מעולם לא הסתירו את יהדותם, אלא להיפך. במשך תקופה של 80 שנה, מ-1860 והלאה, ארגון יהודי זה עסק בפשע ופיתה אלפי נשים צעירות יהודיות, תמימות ועניות ממזרח אירופה, לעסוק בזנות.
 
במקורו נקרא הארגון "הארגון לעזרה הדדית של וארסוביה (ורשה)", אך הוא שינה את שמו ל"צבי מגדל" ב-7 למאי 1906, לאחר שהשגריר הפולני הגיש תלונה רשמית לשלטונות בארגנטינה על השימוש בשם ורשה. שם הארגון החדש נבחר על מנת לכבד את "צבי מגדל", הידוע גם כלואיס מגדל, אחד ממקימי הארגון.
 
מאוחר יותר התפצל "צבי מגדל", ואחת הקבוצות שהתפצלו ממנו, בראשות שמעון רובינשטיין, הקימה את הארגון שלה בשם 'אשכנזים'. כשהוכרו רשמית, שני הארגונים רכשו אדמות בפאתי בואנוס איירס והקימו את בתי הקברות שלהם שם.
 
"אגודת ורשה" ולאחר מכן "צבי מגדל" דאגו לקביעת כללי הארגון והעבודה, ממקום חיפוש הנשים, דרך האופי והמספר של החתונות שהיה צורך לקיימן, מחירי הנשים, תשלום השוחד למשטרה ולאנשי המכס ועוד. כך הצליחה חבורה של פושעים שהיו נקראים בשפת העם "רופיאנים" (פושעים)  לקיים ארגון פשע וסחר בנשים לאורך שנים ללא כל הפרעה גלויה.
 
בין העקרונות המופיעים במסמך של הקמת אגודת ורשה מופיעה אחת המטרות של הארגון: "מטרתנו היא להקים קרן משותפת לגמילות חסדים ולעזרה במקרים של מחלות וכך לשמור על העזרה ההדדית והסולידריות בין חברי האגודה". אולם כמה אירוני שחברי הארגון היו הסרסורים והיצאניות אשר נהנו מגמילות חסדים זו.
 
האונייה הראשונה שהביאה נשים יהודיות צעירות הגיעה לברזיל ב-1867, ועד 1913 היו תחת הארגון מאות בתי בושת בערים השונות בברזיל. בשיא השפעתו, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ניהל "צבי מגדל" בתי בושת סביב העולם, מניו יורק ועד שנחאי, כולל דרום אפריקה, הודו וסין. מרכז הפעילות היה בדרום אמריקה, במיוחד בערים הגדולות ריו דה ז'נרו ובואנוס איירס, אך גם בסאו פאולו, מנאוס ובלם. "צבי מגדל" הי הבעלים של מעל 3,000 בתי בושת בארגנטינה בלבד.
 
רבות מהנשים הפולניות הגיעו לברזיל דרך בואנוס איירס בירת ארגנטינה, שם התנהל המרכז של הארגון ומשם הפעילו את הסניפים והשלוחות שבקונטיננט. בכל אחת מהשלוחות, הן בארגנטינה והן בברזיל, היו לארגון משרדים, בית כנסת ובית קברות לשימוש חברי האגודה.
 
מפילים בפח
שיטת גיוס הנשים היתה מחרידה. בחורים יהודיים סובבו בכפרים היהודיים בפולין ובמזרח אירופה, והציגו עצמם כחתנים פוטנציאליים אשר באו מארה"ב ומדרום אמריקה לחפש שידוך וכלות כשרות דווקא בסביבה יהודית, כדי לא ליפול ח"ו בקשר עם אישה לא יהודייה ר"ל במקום מושבם. החתנים לא היו בררנים והיו מוכנים לקחת כלות מבתים עניים מבלי להתמקח על גובה הנדוניה. בני משפחותיהן של הכלות שמחו לשמוע שנמצא חתן לבנותיהם המוכן לקבל נדוניה נמוכה. תוך פרק זמן קצר נכנס החתן לחופתו עם הכלה המיועדת, ולאחר שקיבל את הנדוניה שהסכימו לתת לו נסע עם הצעירה לארגנטינה או ברזיל כדי למוכרה תמורת ממון רב. כך הרוויח הסרסור שלוש פעמים: פעם אחת את הנדוניה מהורי הצעירה, פעם שנייה את כסף המכירה ופעם שלישית עבור עבודתה של הבחורה.
 
לא פעם נעזרו ה"מגייסים" בשדכנים מוורשה שהיו אצלם רשימות של נשים רבות בכפרים וכן פורסמו "מודעות שידוכים" בעיתונים ביידיש בפולין ובמזרח אירופה.
 
תחבולה נפוצה נוספת היתה למצוא בנות יפות ולהציע להן נישואין, בדרך כלל בטקס הנקרא "שאטילע חופה" (ביטוי ביידיש שמשמעו טקס נישואין מהיר ושקט, ככל הנראה גם ללא רישום הנישואין האזרחיים). במקרים אחרים ה'מגייס' היה מארגן חתונה מזויפת עם רב מזויף.
 
בכפרים היהודים במזרח אירופה לא היה רישום נישואין אזרחי ולעיתים קרובות הבנות פגשו נשים נוספות על הסיפון. לא אחת, הנשים גילו על האונייה שבחור אחד התחתן עם שלושים נשים כדי לקיים בהן את זממו. הסרסורים שמרו את הניירות שלהן אצלם, לא היה להן כסף והן לא דיברו את השפה החדשה, כך שלא יכלו לברוח או לצאת מכבלי עבדותן.
 
הבנות, רובן בגילאי 13 עד 16 בלבד, ארזו תיק קטן, בירכו את משפחתן לשלום בדמעות ועלו על סיפון האוניות לארגנטינה, מלוות בזר ובטוחות שהן פונות לעתיד טוב יותר.
 
סופיה שמיס, למשל, היתה בת 13 כשאביה סידר את נישואיה לזר לבוש היטב מלודז'. היא נפטרה בגיל 18 בלבד. "בעלה" של סופיה היה למעשה סוחר ברשת "צבי מגדל". שמיס מצאה את עצמה נעולה בבית בושת, שנואה ומוחרמת על ידי החברים המכובדים יותר של הקהילה היהודית בעיר, שסירבה אף לקבור את היצאניות בקבורה מכובדת.
 
הנשים היהודיות היו שבויות לא רק בידי בעליהן היהודים, שהפכו לבעלים על גופן ורכושן, אלא גם שבויות בארץ זרה, ללא ידיעת השפה, התרבות וחוקי המדינה. הן נאלצו לעסוק בזנות כל חייהן. רבות מהן שמו קץ לחייהן, אחרות נרצחו בידי הסרסורים ומעטות הצליחו להשתחרר מלפיתת הארגון ולחזור לחיים חופשיים.
 
למרבה הפלא, השיטה של גיוס נשים בכפרים יהודים פעלה עד שנת 1920, בלי שהתפתחה מודעות לכך בקהילות מזרח אירופה. אפשר שקשיי התקשורת גרמו לכך, ואפשר שתנאי המחיה הקשים של המשפחות בעיירות הביאו לעצימת עיניים בקרב המשפחות. באחת האגרות שכתב אחד מרבני הכפרים ב-1899 נאמר: "יש צורך לראות עין בעין את המצב העגום ואת העוני של הישובים היהודים במזרח אירופה כדי להבין שנסיעה לבואנוס איירס זה לא דבר נורא כל כך". האם הרב ידע שהמשמעות של ה"נסיעה לבואנוס איירס" היא כניסה לעולם של ניצול וזנות, והעדיף בכל זאת מצב זה על פני המצב במזרח אירופה?
 
בשנת 1898 התריע הרב הראשי של בריטניה, הרב ד"ר הרמן אדלר, בפני שידוכים ונישואים לנשים בכפרים במזרח אירופה, אשר כל מטרתם היתה להביאן לעיסוק בזנות באמריקה הלטינית. את אזהרתו לכפרים שלח במכתב שהיה חתום גם על ידי הרב הראשי של צרפת, הרב צדוק קאן, הרב מוריץ גודרמן מווינה, הרב ישראל הילדסהיימר מברלין, הרב הירש מהמבורג והרב ארנרייך מרומא, אולם לא נודעה לכך הצלחה רבה. גם אחרי האיגרת שלו הסחר בנשים נמשך עוד עשרות שנים.
 
אחת הנשים אשר פגשתי במנאוס סיפרה לי שסבתא שלה היתה הולכת לנמל העיר כאשר הגיעו נשים צעירות באוניות בכדי לנסות לשכנע את הבנות לעזוב את ה"בעלים", כיוון שידעה מה יארע להן. אך כמעט אף אחת מהן לא האמינה לה, והבחורות המשיכו את דרכן לחיי הסבל וההשפלה.
 
שומרי מצוות
הצד המפתיע ביותר בסיפור עגום זה הוא הקשר החזק שהיה לסרסורים ולקורבנות המושפלים של הסחר ליהדותם.
 
הקהילות חששו מלהזדהות עם הנשים הפולניות, אשר היו לעיתים קרובות בתחתית החברה המקומית, וראו בכך סכנה לקיומן. היצאניות היהודיות היו שיעור קטן מהיצאניות בברזיל וחלק קטן מהאוכלוסייה היהודית. אולם, אנטישמים ניצלו את העיתונות ואמצעים אחרים כדי 'לנפח' את מספרן, על מנת להציג את היהודים באור שלילי. הנשים הפולניות היוו איום על האפשרות של היהודים להשתלב בחברה המקומית, ופגעו בשמם הטוב של היהודים אשר היו ידועים בדרך כלל כבעלי ערכי מוסר, כבני עם הספר והעם הנבחר. האסטרטגיה של הקהילות היהודיות היתה יצירת חיץ והפרדה בין ה"טהורים" ל"טמאים", כפי שנקראו בפיהם, כדי להבדיל ביניהם ולא ליצור בלבול בקרב האוכלוסייה המקומית.
 
מאידך, היו תגובות מקומיות, בתוך הקהילה היהודית פנימה. בשנת 1885 הוקם הארגון היהודי "להגנה על נשים ונערות", שפעל בעיקר בבואנוס איירס וניסה להוקיע את "צבי מגדל". הארגון דרש מיהודים לא להשכיר חנויות ודירות לבעלי "צבי מגדל", לא לקבל תרומות כספיות מהם, לא לתת להם להיכנס לתיאטרון היהודי ולא לקבור אותם בקבר ישראל.
 
אולם, התנגדות זו לא השפיעה על עסקיהם של בעלי הארגון היהודי ואף לא גרמה להם להתרחק מיהדותם. אדרבה: הם בנו לעצמם בתי כנסת ובתי קברות, והמשיכו להציע את תרומותיהם הנדיבות לכל קהילה ובית כנסת אשר רצו בכך. כפי שהקוראים יכולים לתאר לעצמם, בתי הכנסת היו זקוקים לממון לקיומם, ולא ויתרו בקלות על תרומתם של הפושעים.
 
נקודת השבירה לא היתה בכך שנאסר על חברי הארגון להיכנס לתיאטרון היהודי ביידיש, אלא בכך שלא אפשרו להם להיקבר בקבר ישראל. לכך לא היו מוכנים לא ראשי הארגון היהודים ולא הנשים הפולניות. מילא להיות מוחרמים מהתיאטרון ומאירועי הקהילה, אך מנוחת עולמים היא סיפור שונה.
 
ב-1906 הכינה קבוצה של תשע יצאניות יהודיות מריו דה ז'נרו, שקראו לעצמן ארגון "חסד של אמת", תוכנית לארגון קבורה משלהן ולסיפוק צורכי הדת של הנשים הפולניות. המטרות שאותן ציינו בכתב הזכויות היו "להקים בית כנסת ושם לקיים את כל טקסי הדת היהודית, להעניק לחברים חולים הזקוקים לטיפול מחוץ לעיר כרטיס רכבת במחלקה שלישית ושלוש לירות שטרלינג, להעניק לחברים קבורה בדרגה שלישית". בשיאו פעל הארגון בכמה ערים, וכמה רבנים, שכולם נפטרו מאז, היו מועסקים בו.
 
ב-1916 הן קנו אדמה לבית הקברות בפרבר אינהאומה ליד ריו, שם נמצאים עד היום 797 קברות של הנשים הפולניות, כולם במצב אחזקה ירוד ביותר. הקברים האחרונים הם משנות השבעים של המאה העשרים. גם בלב בית הקברות המטופח והמעוטר בעצים בסאו פאולו ישנם 209 קברים אנונימיים, ערוכים בארבע שורות ישרות. השמות על המצבות נמחו, למרות שניתן למצוא אותם במסמכים החסויים ביותר של בית הקברות. זהו מקום מנוחתן של כמה מאלפי הנשים הפולניות. משך יותר ממאה שנה, הקהילה היהודית בברזיל שמרה על זהותן כסוד שמור היטב. גם כעת קשה לדעת במדויק את זהותן.
 
זכורני שגם כשכיהנתי כרב באורוגוואי, התפלאתי לראות בפינה נפרדת של בית הקברות היהודי שורות ארוכות של קברים אשר היו מופרדים וכמעט מנודים משאר קברי ישראל. לתומי חשבתי שמדובר באנשים אשר שמו קץ לחייהם ונקברו מחוץ לגדר, אולם בדיקה מהירה לימדה אותי שהמדובר היה בראשי ארגון "צבי מגדל", אשר פעלו גם באורוגוואי. הקהילה היהודית לא היתה מוכנה לקבור אותם במחיצת שאר הנפטרים היהודים.
 
גם בתי הכנסת היו חלק מצורכיהם של ראשי הארגון ושל הנשים. בשלב מסוים בנה לעצמו ארגון "צבי מגדל" בבואנוס איירס בית כנסת מפואר, כאשר בקומה השנייה שלו פעל בית בושת (!). לאחר סגירת הארגון בשנת 1930 דאגה הקהילה לסגור את שערי בית הכנסת והחריבה את הבניין. צפונה יותר, בריו, רכשו יצאניות יהודיות בניין במרכז העיר, והקימו בו בית כנסת ומשרדים.
 
עד שעשתה מעשה
במשך שנים פעילות הארגון "צבי מגדל" נמשכה ללא הפרעה, מכיוון שבתי הבושת נפקדו גם על ידי אנשי ממשלה, שופטים וכתבים. פקידים מקומיים, פוליטיקאים וקציני משטרה שוחדו. לראשי הארגון היו קשרים חזקים בכל מקום.
 
תנועת הנשים היהודית לדרום אמריקה התפוגגה בשנות השלושים של המאה העשרים, לאחר נקיטת אמצעים נגד '"צבי מגדל"' בארגנטינה, ולאחר החלטת הדיקטטור הברזילאי, גטוליו ורגאס, לסגור את הגבולות בפני יצאניות וסרסורים. למרות זאת, ארגוני יצאניות יהודיות פעלו עד סוף שנות השישים בריו דה ז'נרו, בסאו פאולו ובנמלים של סנטוס ומנאוס. בתקופה זו הוקם ארגון של הנשים הפולניות שכונו "אחיות ראשיות", כדי לעזור לנשים המבוגרות בעבודתן ובפרנסתן. נשיאות הארגון לבשו בישיבותיהן סרטים בצבע כחול-לבן והפגישות החלו בהנפת הדגל של הארגון, בצבעי כחול-לבן עם מגן דוד במרכז.
 
בשנת 1930, אחר עשרות שנות סבל של אלפי נשים, החליטה אישה אחת בשם רחל ליברמן לשים קץ לאגודת "צבי מגדל", ופנתה למשטרה בתביעה נגד הארגון. ליברמן היתה ילידת לוד'ז אשר הגיעה לבואנוס איירס בעקבות שידוך ונאלצה לעסוק בזנות. לאחר שנים הצליחה לחסוך כסף לשחרורה והחלה בחיים עצמאים ושקטים, אולם הנהלת הארגון חששה שהיא תהווה דוגמא לעוד נשים אשר ירצו להפסיק את עבודתן. בחור יהודי בשם סלומון קורן נשלח על מנת להציע לה נישואין, ולאחר החופה בבית הכנסת כפה עליה לשוב לעבודתה הקודמת. למרות הסכנה שבדבר, הבינה רחל ליברמן שהדרך היחידה לשרוד היא לפנות למשטרה. ואכן, בעקבות תלונתה נפתחה חקירה מקיפה על פעילות הארגון בארגנטינה, בברזיל ובמקומות אחרים. למעלה מ-100 איש נעצרו, אחרים ברחו לאורוגוואי ולמדינות אחרות.
 
ההיסטוריה בכלל וההיסטוריה היהודית בפרט, הן לעיתים אירוניות.... אירוני הדבר, שאחד הגורמים המרכזיים להפסקת הסחר בנשים היהודיות היה סגירת שערי אירופה במלחמת העולם השנייה - לצד פשיטת המשטרה המקומית על בתי בושת באמריקה הלטינית.
 

במשך כל שנות קיומו של הארגון, תגובתה של הקהילה היהודית במדינות השונות ובעולם כולו לתופעת הנשים הפולניות וסבלן איחרה לבוא. התופעה היתה ידועה, כולם ידעו, וכולם החרישו. הקהילות בחרו להסתיר את אשר נעשה שמא הדבר יגרום לתדמית שלילית של הקהילות היהודיות, על אף הסבל שנגרם לבנות ישראל. הסודיות ממשיכה לעטוף את ההיסטוריה של היצאניות היהודיות של דרום אמריקה, שצאצאיהן מתמידים בהימנעות מפרסום גם היום, עשורים רבים לאחר מות הנשים. פרשה אפלה זו איננה מוסיפה כבוד והדר להיסטוריה היהודית, אולם לדעתנו מן הראוי שתיכתב על דפי ההיסטוריה.

 

 

 

עוד על הסחר היהודי בנשים:

מאמרו של הרב אליהו בירנבוים על חברת 'צבי מגדל' (גליון פרשת כי תשא) מחייב התבוננות נוספת בנושא קשה שאינו רק נחלת העבר. דברים מאת שני חוקרים: