לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מצרים

מולדת הגלות

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: הארץ ששמה נזכר פעם אחר פעם בתפילה ובמקרא, היוותה למרות הכול בית ליהודים רבים במשך אלפי שנים. פנינת הכתר הקולוניאלי התרוקנה בתוך דור - לאחר תקומת מדינת ישראל.

מילות מפתח: מצרים, קהילות יהודיות

מצרים

 
הרבה גלויות ותפוצות יש, אך מצרים מיוחדת מכולן. מצרים חרותה בתולדות העם היהודי ובתודעתו הקולקטיבית כסמל לגלות ולשיעבוד, והיציאה ממנה נזכרת לדורות כסמל לחרות. אלפי שנים עברו מאז יצאנו ממצרים, ועדיין היא שגורה על פינו בתפילות יום יום, וחג הזהות העיקרי שלנו, חג הפסח, סובב סביב היותנו לעם - במצרים.
 
ארץ מצרים היא ארץ הנילוס, ארץ העבדות עבור העם היהודי, אבל היא גם ארץ מולדת עמנו. על אדמת מצרים נהפכה משפחת בני ישראל לעם - "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו...". משה רבנו נולד במצרים, תרגום השבעים נכתב במצרים, וכן מרבית כתביו של הרמב"ם. במאות הט"ז והי"ז פעלו במצרים גדולי החכמים אשר היו ברובם גולי ספרד או צאצאיהם: הרדב"ז, מהר"ם אלשקר, ר' יעקב בי-רב, האר"י הקדוש, רבי יעקב קאשטרו, רבי בצלאל הלוי ובנו ואחרים.
 
מצרים היא ארץ של הפכים. נהר הנילוס האדיר המתפתל בתוך מדבר אדיר עוד יותר, ארץ של שיעבוד ועבדות אך גם ארץ של הצלה וחרות. כך למעשה היה גם בתולדות ישראל: מצרים הייתה לעתים מקום מקלט ומפלט ליהודים ולעתים דחתה אותם והתנכרה אליהם.
 
קהילה עתיקת יומין
את הקיבוץ היהודי אשר ישב במצרים ניתן להשוות בייחוסו ההיסטורי לישיבת היהודים בארץ ישראל ובארם נהריים. בשתי הקצוות של הקשת הפורייה, הפכו בבל ומצרים במשך ההיסטוריה למקום מקלט ליהודים מארץ ישראל בעת צרה.
 
אברהם אבינו ירד למצרים ואחריו נכדו יעקב, שירד עם כל משפחתו. גם בדורות הבאים שבו וירדו למצרים: לאחר חורבן בית ראשון גלה ירמיהו הנביא למצרים יחד עם פליטים מארץ ישראל; בימי הבית השני התבססו קהילות יהודיות במצרים, ובמיוחד נודעה זו שבאלכסנדריה; מגורשי ספרד מצאו בה מקלט במאה ה-16 ויהודים נוספים מארצות אירופה עשו אותה לבית במאה ה-20.
 
היהודים הראשונים שהגיעו למצרים במספרים משמעותיים הגיעו בשנת 586 לפני הספירה, בתקופת גלות בבל. ירמיהו הנביא הזהיר את היורדים מצרימה מפני המעשה ואיים שייפלו על ראשם זוועות שונות, אבל היורדים לא שמעו בקולו ולא נבהלו מדבריו:
 
"וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֵת כָּל שְׁאֵרִית יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁבוּ מִכָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִדְּחוּ שָׁם לָגוּר בְּאֶרֶץ יְהוּדָה אֶת הַגְּבָרִים וְאֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַטַּף וְאֶת בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר הִנִּיחַ נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וְאֶת בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּהוּ, וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ מִצְרַיִם כִּי לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וַיָּבֹאוּ עַד תַּחְפַּנְחֵס... "
 
"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם הַיֹּשְׁבִים בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף וּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס לֵאמֹר..." (ירמיהו מג, ה-ז; מד, א)."
 
ידוע גם על יישוב קודם של יהודים במצרים אשר התקיים עוד לפני חורבן הבית הראשון. הכוונה למושבה של שכירי חרב יהודים אשר נשכרו לשמור על גבולה הדרומי של מצרים - בתחילה על ידי פרעוני מצרים ואחר כך עבור ממלכת פרס. הם ישבו באי יב שבנילוס עד סוף השלטון הפרסי בשנת 399 לפנה"ס.
 
יהודים התגוררו במצרים במשך אלפי שנים, שבהן התחלפו הכובשים והשולטים. במאה השישית לפנה"ס שלטו שם הפרסים, במאה הרביעית לפנה"ס חיו היהודים תחת השלטון ההלניסטי של יוון, ואחריו תחת השלטון הרומאי עד המאה השביעית לספירה. מאוחר יותר החל השלטון הערבי מוסלמי, עד שבמאה ה-16 נכבשה מצרים על ידי השלטון העות'מאני. שלטון התחלף בשלטון, אבל היהודים נשארו במצרים ויצרו את אחת הקהילות המפוארות בעולם היהודי.
 
רוב יהודי מצרים גרו לאורך השנים בשתי הערים הגדולות, קהיר ואלכסנדריה, אולם היו מעט קהילות קטנות גם במקומות אחרים, כגון פורט סעיד, סואץ, מנצורה וטנטא.
 
פריחה במאה הי"ט
בשלהי המאה הי"ט הפכה מצרים למעין פנינה בכתר האימפריות הקולוניאליות - בתחילה צרפת ובריטניה, ובהמשך בריטניה לבדה. העניין הרב של המעצמות הביא פריחה לארץ העתיקה, אשר היטיבה עם המדינה בכלל ועם היהודים בפרט. בתקופה זו מצרים התעצבה כמדינה מודרנית וחלחלו אליה השפעות אירופאיות, בעוד היהודים מהווים מעין גשר בין התרבות והשפות האירופאיות אשר היו שגורות בפיהם לבין התרבות הערבית-מזרחית אשר הייתה מוכרת להם מתוך מגוריהם במדינה.
 
התרבות העשירה והרבגונית של שילוב מזרח ומערב הביאה לפריחה תרבותית, והיהודים אימצו תרבות זו לחייהם. הם היו מעורבים בתרבות, במוזיקה, בספרות, ותרבותם אופיינה ברוחב שנפרש, אם ניטול את המוסיקה כדוגמה, מאום כולתום ועד לאופרות האירופאיות הקלאסיות.
 
תהליכי המודרניזציה הפכו את ערי מצרים לקוסמופוליטיות ופתחו את שעריהן בפני מהגרים מכל העולם. עבור יהודים מאירופה, צפון אפריקה, אגן הים התיכון וארצות המזרח הפכה מצרים לארץ חפץ, והם מצאו בה כר חדש לפעילותם המסחרית. ההגירה החיובית הביאה לגידול מרשים בקהילה היהודית: ב-1897 מנתה 25 אלף נפש, ועשרים שנה מאוחר יותר, עם תום מלחמת העולם הראשונה, נמנו במצרים לא פחות מ-60 אלף יהודים. מפקד האוכולסין של שנת 1947 מצא במצרים יותר מ-65 אלף יהודים, אולם לפי ההערכות היו יהודים רבים שלא היו רשומים בקהילות ומספרם הכולל הגיע ליותר ממאה אלף.
 
אופיים של יהודי מצרים בתקופה זו לא היה מעור אחד, אלא מעין שתי וערב של בני תרבויות שונות: ספרדים ואשכנזים, דתיים, מסורתיים וחילונים, דוברי שפות שונות, מלאדינו וצרפתית עד ערבית ואפילו יידיש. כולם חיו זה לצד זה, בכבוד הדדי למסורות השונות.
 
החיים היהודיים, בעיקר בקהילות הגדולות של קהיר ואלכסנדריה, היו פעילים ותוססים. היו בקהילות בתי ספר, תנועות נוער, מועדונים, כתבי עת. היהודים ומנהיגיהם היו מקובלים בעיני החברה הסובבת. יהודים בודדים היו קשורים גם לפעילות הפוליטית ומעטים אף נכנסו לפרלמנט או לסנאט המצרי. הרבנים הראשיים של מצרים בין השנים 1920 ל-1939 (הרב רפאל בן שמעון והרב חיים נחום אפנדי) הוזמנו דרך קבע לאירועים ממלכתיים, כסמל לדו הקיום ולאחווה בין הדתות.
 
אולם למרות המעורבות הגדולה של היהודים במצרים, רובם המכריע לא היה בעל אזרחות מצרית - תופעה נדירה בעולם היהודי שאחרי האמנציפציה. רק לכ-5 אחוזים מהיהודים הייתה אזרחות מצרית, בעוד יהודים אחרים המשיכו לשמור על אזרחותם הקודמת - או שנשארו ללא אזרחות, ללא ניירות וללא תעודת זהות במשך כל ימי חייהם. גם יהודים שנולדו במצרים לא זכו לקבל אזרחות מצרית. מצב זה גרם להמשך השמירה על הגישה הרב תרבותית והקוסמופוליטית של יהודי מצרים, אשר למרות היותם רצויים במדינה הרגישו ששומרים עליהם במעמד של "אורחים" בלבד ושאינם אזרחים לכל דבר.
 
הרקע למעמד זה הוא בחוק מצרי משנת 1926, הקובע כי לא תוענק אזרחות מצרית אלא לאלה השייכים מבחינה גזעית לרוב האוכלוסייה של הארץ, שלשונה ערבית או שדתה היא האסלאם. חוק זה שלל את המעמד החוקי לזרים ויהודים כאחד.
 
יציאת מצרים השנייה
עד המאה העשירית לספירה התגוררו במדינות ערב כ-90 אחוזים מיהודי העולם. תמונה דמוגרפית זו התהפכה עם התפתחות היישוב היהודי במזרח אירופה, אך עדיין היתה קהילה יהודית משמעותית בארצות ערב, עד להקמת המדינה. בשנת 1948 עוד חיו בצפון אפריקה - מרוקו, אלג'יר, תוניס, לוב ומצרים - יותר משישים ריבוא יהודים, ובעיראק, סוריה ולבנון יותר ממאתיים אלף איש. עד לשנות השבעים של המאה העשרים נעלמו רוב היהודים ממדינות אלו, ורק בודדים נשארו כדי לספר את סיפורן של הקהילות.
 
גם ההיסטוריה בת אלפי השנים של יהודי מצרים באה אל קיצה באמצע המאה ה-20 - עם צמיחתה ופריחתה של מדינת ישראל והמלחמות אשר התנהלו בינה לבין העולם הערבי. עם קום מדינת ישראל הבינו היהודים במצרים ובשאר ארצות ערב שאין להם עתיד בארץ הולדתם, ושעליהם להגר ממנה. פרק זה בהיסטוריה של יהודי קהילות ערב ומצרים ידוע בכינוי "יציאת מצרים השנייה".
 
התאריך שהיווה את קו פרשת המים ביחס של המצרים ליהודים היה כ"ט בנובמבר, כאשר עצרת האומות המאוחדות החליטה על סיום המנדט הבריטי ועל הקמת שתי מדינות באץ ישראל, מדינה יהודית ומדינה ערבית. מנקודה זו החל היחס הקשה והעוין של המצרים כלפי היהודים. תהליך התרוקנותה של הקהילה היהודית היה מהיר ומקיף. בפרק זמן קצר החליטו יהודי מצרים לעזוב את ארץ היאור ולהתחיל היסטוריה חדשה במקומות אחרים בעולם.
 
השינוי כלפי היהודים ותחילת תהליך היעלמותם מהמדינה לא התרחשו באופן פתאומי. כפי שהיה ביציאת מצרים הראשונה, גם ביציאת מצרים השנייה הדברים באו צעד אחר צעד כשרשרת של אירועים שונים נגד היהודים. חנויות של יהודים הוחרמו, בתי ספר ומוסדות יהודיים נסגרו, שכירים יהודים פוטרו, שופטים ועורכי דין יהודים גורשו מאיגודים מקצועיים, והאוכלוסייה המצרית קיבלה הנחיות שלא לפנות לרופאים ובעלי מקצוע יהודים.
 
כאשר התקבלה באומות המאוחדות ההחלטה על החלוקה, פרצו מהומות ברחבי העולם הערבי נגד יהודים ונגד הקהילות היהודיות. חנויות נבזזו, יהודים שילמו בחייהם והגבלות חמורות נפלו על ראשם. במהלך הדיונים באו"ם הכריז ראש המשלחת המצרית: "הקמת מדינה יהודית תסכן את חיי מיליון היהודים בארצות המוסלמיות".
 
גלים גלים לקתה הקהילה ונעלמה: בפעם הראשונה עם הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות בשנת 1948, בפעם השנייה במבצע סיני בשנת 1956, ובפעם השלישית במלחמת ששת הימים בשנת 1967. בכל אחד ממועדים אלו נפגע אנושות היישוב היהודי במצרים עד אשר חוסל כליל ולא נשארו אלא אחד מעיר ושניים ממדינה.
 
כבר בשנת 1948 הכריזו במדינה על מצב חרום אשר הופנה בראש וראשונה נגד היהודים. יהודים רבים נאסרו כחשודים בתמיכה בציונות והונם הוחרם, החלו מעשי התנקשות בבתי כנסת ובבנייני ציבור של יהודים. עשרות אלפי יהודים החלו לעזוב את מצרים עקב המאורעות.
 
שלטונות מצרים הוציאו את הציונות מחוץ לחוק, והתייחסו לכל יהודי מתוך נקודת מוצא שהוא ציוני ואיננו נאמן למצרים. החלטה זו עודדה גם קריאות אשר נשמעו מתוך המסגדים להתייחס ליהודים כאל אויבים.
 
לא היה זה, כנראה, רק המאבק במדינת ישראל; אליו הצטרפה האידיאולוגיה הלאומנית קיצונית אשר הנהיג גמאל עבד אל נאצר, מתוך מגמה להפוך את מצרים ל"נקייה" מזרים ובתוכם היהודים.
 
לאן היגרו יהודי מצרים? כמחציתם עלו לישראל, ואחרים היגרו לארצות הברית, לקנדה, לצרפת, לאוסטרליה ולדרום אמריקה. כך באה אל קיצה דרכה של אחת הקהילות העתיקות והאמידות במזרח התיכון.
 
מותר לנסוע למצרים?
כאשר סיפרתי לחבריי שאני עומד לנסוע למצרים, התעורר בין ידידיי ויכוח גדול האם מותר הדבר מבחינה הלכתית.
 
שלוש פעמים אומרת התורה שאין לשוב למצרים: בפרשת בשלח, בפרשת שופטים ובפרשת התוכחה בספר דברים.
 
"כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עולם" (שמות יד, יג);
"וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז, טז);
"והשיבך ה' מצרים באוניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה" (דברים כח, סח).
 
מה כוונת התורה? האם כל נסיעה או ביקור למצרים אסורים, או שמא האיסור חל רק על הדרך שבה עלו ישראל ממצרים לארץ ישראל? האם מדובר דווקא על איסור ישיבת קבע, או שאף ביקור קצר אסור בתכלית? ובכלל, האם האיסור הוא גיאוגראפי או רעיוני וערכי בעיקרו? האם רק מצרים נכללת באיסור זה, או שגם ארצות אחרות שבהן סבלו יהודים צער ושיעבוד כלולות באיסור?
 
מקורו של האיסור לגור במצרים הוא בתורה, בתלמוד ובפוסקים. הרמב"ם אשר ירד למצרים למשך שנים רבות כתב:
 
ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתיישב בה. בשלושה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב מצרים... ואלכסנדריה בכלל האיסור (הלכות מלכים פרק ה' הלכה ז').
 
לר' אשתורי הפרחי, בעל ה"כפתור ופרח", הייתה מסורת מעניינת על מגוריו של הרמב"ם בקהיר אשר במצרים:
 
ושמעתי במצרים מפי הר"ר שמואל מבני בניו של הרמב"ם ז"ל, שכשהרמב"ם ז"ל היה חותם שמו באגרת שלוחה היה מסיים: הכותב העובר בכל יום שלושה לאוין פלוני (כפתור ופרח פרק ה').
 
התלמוד מדגיש את חומרת האיסור במסכת סוכה (נא ע"ב):
 
תניא רב יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטין של אלכסנדריה של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל. אמר אביי: וכולהו קטלינהו אלכנסדרוס מוקדון. מהי טעמא איענשו? משום דעברי אהאי קרא "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (תרגום: את כל תושבי אלכסנדריה הרג אלכסנדר מוקדון. ומדוע נענשו? משום שעברו על הכתוב "לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד").
 
החזרה למצרים נתפסת אפוא בעיני חז"ל והרמב"ם כאיסור של ממש. אולם, במשך ההיסטוריה הפוסקים ראו צורך להסביר את האיסור ואף לצמצמו כדי ללמד סנגוריה על אותם יהודים אשר התגוררו במצרים או להתיר את דרכם של אלו אשר ביקשו להגיע למצרים כדי להציל את חייהם ולמצוא בה את פרנסתם.
 
נדמה שהפוסקים התייחסו לאיסור זה כ"גזרה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה" וחיפשו דרכים להיתר גם אם לכאורה הדבר מנוגד להלכה מפורשת. כך אנו למדים כבר מדבריו של רבי אשתורי הפרחי במאה ה-14:
 
ואומר אני שהיום בעוונותינו נמצא כמה איסורין מפורסמים אין רוב בעם שמים על לב... וכן הדר בארץ מצרים שעובר שלושה לאוין... דור דור וחכמיו כשמוברר הדבר להם באיסורין כיוצא באלו שאין לחוש לסיבת האיסור שבעבורו אסרוהו חכמים ז"ל ובשעת הדחק מתירין אותו (פרק ה', עמ' פ'-פ"ב).
 
דרכי ההיתר לירידה במצרים ולמגורים בה מוסברות על ידי הפוסקים בדרכים שונות. יש אשר הסבירו שהתורה אסרה "להשתקע במצרים" אבל ישיבת ארעי הותרה, על פי דברי תלמוד הירושלמי: "לישיבה אין את חוזר, חוזר את לסחורה, לפרקמטיא ולכבוש את הארץ" (סנהדרין, סוף פ"י).
 
גם הרדב"ז (רבי דוד בן שלמה אבן זמרא, 1479-1573), אשר היה ממגורשי ספרד ושימש אב בית דין ומרא דאתרא במצרים, מסביר שישיבה ארעית במצרים הותרה. יותר מכך, אם מתחילים בישיבה ארעית וזו הופכת לישיבת קבע מאוחר יותר, אין בכך איסור:
 
וכל היורדים תחילה לא ירדו להשתקע אלא לסחורה. ואע"ג דאחר כך נשתקעו, אין כאן לאו אלא איסורא בעלמא, ומפני טורח הטלטול ומיעוט ריוח המזונות בשאר המקומות לא חששו לאיסור זה (בפירושו להלכות מלכים לרמב"ם).
 
וכן הוא מוסיף ואומר:
 
וגם אני הכותב שכנתי שם שנים רבות, אבל לא היה דעתי להשתקע שם אלא ללמוד תורה וללמדה לפי שישיבת ארץ ישראל קשה עד מאד. ומי יוכל לעמוד בה שלא יצטרך לבריות? (בספרו מצודת דוד על טעמי המצוות, מצוה תקצ"ב; וראה גם שו"ת הרדב"ז, ח"ד, ס' ע"ג).
 
ואכן, הרדב"ז החליט לעזוב את מצרים בשנת 1553, לאחר ארבעים שנות רבנות, ולחזור לירושלים. מעניין הדבר שהרדב"ז הרגיש צורך לצאת להגנת הרמב"ם ולהסביר מדוע הוא שכן במצרים בדרך קבע:
 
ואל תקשי לרבנו הרמב"ם, שהרי נשתקע במצרים, ויש לומר דאנוס היה על פי המלכות, שהיה רופא למלך ולשרים. וגם אני נתיישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה, וקבעתי שם ישיבה, וכי האי גוונא מותר. ושוב באתי לירושלים.
 
בעל ספר יראים, רבי אליעזר ממיץ, הוסיף גם היתר נוסף המדגיש את האיסור של "לשוב בדרך": "שאין האיסור אלא לשוב מארץ ישראל למצרים אבל משאר ארצות לא". לפי דבריו, האיסור הוא דווקא על דרך הירידה למצרים. המסלול האסור על פי התורה הוא מארץ ישראל למצרים, אבל אם אדם עושה עיקוף או עצירת ביניים בארץ אחרת הרי שאין בכך איסור תורה.
 
הסבר מקורי אחר אנו מוצאים בדבריו של הריטב"א:
 
והנכון יותר שאין איסור ההוא אלא בזמן שישראל שרויים על אדמתם, אבל בזמן הזה שנגזר עלינו להיות נידחים בכל קצוי הארץ כל חוצה לארץ אחד הוא, ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחוצה לארץ (בפירושו על מסכת יומא, לח ע"א).
 
הריטב"א לא עושה הבחנה בין הארצות השונות בחוץ לארץ, וקובע שהאיסור קיים רק כאשר עם ישראל יושב על אדמתו. לכאורה, על פי דבריו בימינו יש איסור ירידה למצרים.
 
האיסור להתיישב בארץ מצרים, הנחשבת לארץ אשר גרמה לסבל וצער לעם היהודי, עורר בדורות האחרונים שאלה מעניינת על אפשרות איסור ההתיישבות בגרמניה לאחר השואה. הרב משולם ראטה (1895-1983) נשאל:
 
על דבר שהוצע בוועידת רבנים להכריז חרם מטעם רבני הארץ שלפיו אסור יהיה לכל יהודי לדרוך על אדמת גרמניה וכמה רבנים הסכימו להצעה. אמנם מצד ההשקפה הפוליטית ההגיונית והמוסרית צודקת מאד הצעה זו... אבל בכל זאת הצעה אינה נכונה מצד הדין....
 
הרב ראטה מדמה בין האיסור לדור במצרים לבין הניסיון לקבוע איסור לדרוך על גרמניה, וטוען:
 
צא ולמד: ישיבת מצרים שהיא איסור תורה, לא היה יכול הציבור לעמוד בו והוכרחו לחפש היתר. על הראשונים אנו מצטערים ועכשיו אתה בא להוסיף עליהם גזרה חדשה? וגזרה זו קשה עוד יותר כי במצרים לא נאסר אלא להשתקע ולדור שם בקביעות... ועכשיו בהצעה זו רוצים לגזור ולהחרים שכל יהודי יהיה אסור לו לדרוך על אדמת גרמניה אפילו בדרך עראי ואקראי בעלמא וזה בלא ספק דבר שלא יוכל הציבור לעמוד בו... (שו"ת קול מבשר, חלק ג', סימן י'ג).
 
אכן, למרות שלפי רוב הדעות והפוסקים מותר לנסוע ולשוב למצרים, לא קל הדבר. קשה לנחות בארץ היאור אשר בה נשלח משה הנער אל הנהר וקשה חווית העמידה המחודשת על זירת ההתרחשויות הגדולות בתולדות עמנו.
 
עוד יותר קשה לעמוד אל נוכח הבניינים ובתי הכנסת החרבים והריקים במדינה המהווים עדות לקהילות יהודיות אשר היו ואינן. בתחושות אלו ואחרות אשתף אתכם הקוראים במאמרים הבאים.
 
rabanim@ots.org.il