לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ספרד, פלמה דה מיורקה

סיפורן של חמש עשרה משפחות

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: באי תיירותי לחופי ספרד חיים צאצאי אנוסים, שדווקא בידולם והשפלתם שמרו עליהם כקהילה. היום זה כבר כבוד להיות צ'ואטס

מילות מפתח: קהילות יהודיות, פלמה די מיורקה

ספרד, פלמה דה מיורקה

פלמה דה מיורקה, בירת האיים הבליאריים השייכים לספרד, היא אחת הערים היפות בעולם: יש בה נופים טבעיים והיסטוריה עתיקת יומין, חוף ים וארמונות עתיקים מהמאה ה-13. אולם גם השילוב המיוחד ומשכר החושים אינו מצליח להשכיח את אשר עבר על יהודי המקום מתקופת האינקוויזיציה ועד לפני שנים מעטות ממש.
 
ראשיתה של הקהילה היהודית באיים הבליאריים היא ככל הנראה בשנת 70 לספירה, מיד אחרי חורבן הבית השני. הקהילה שגשגה, ובין בניה המוכרים ביותר נמצאים הקרטוגרף  יהודה קרשקש ורבי שמעון בן צמח דוראן, התשב"ץ.
 
כיום חיה במיורקה קהילה יהודית קטנה בת כ-150 משפחות, שהתקבצו מרחבי העולם בשל נופיו היפים של המקום ופריחתו הכלכלית. בנוסף לכך הפכה מיורקה למעין "פלורידה" שפנסיונרים רבים מבקשים לחיות בה בשקט ובשלווה את שארית ימיהם. לקהילה יש בית כנסת קטן; הרב שלה הוא שאול פריברג, בוגר 'שטראוס-עמיאל' אשר נשלח כשליח 'שבי ישראל'.
 
לעומת שאר חלקי ספרד, במיורקה הוכרחו היהודים להמיר את דתם כבר ב-1435, שנים רבות לפני יהודי חצי-האי האיברי עצמו. החל משנה זו לא היו עוד יהודים גלויים במיורקה, והיות שלא ניתן להם להגר הם המשיכו להאמין ולקיים בסתר את תורת משה במשך דורות.
 
אולם הכנסייה והאינקוויזיציה לא שכחו את היהודים אשר הפכו ל"נוצרים חדשים" והמירו את דתם מיהדות לנצרות. הן המשיכו לרדוף אותם ולבדוק את נאמנותם לדת החדשה, אף בשלהי המאה ה-17. מי שהתגלה כחוזר אל יהדותו נענש בחומרה. אטוס דה פה – טקסי העלאה על המוקד – התקיימו במיורקה עד 1691, אז נשרף חי גם הרב רפאל וולס, המנהיג הרוחני של הקהילה המקומית שלא הסכים לקבל את האמונה הקתולית. לאחרונה נפתח באי על ידי 'שבי ישראל' בית מדרש על שם הרב וולס, שהיה אחרון הנשרפים על קידוש ה'. קול התורה נשמע שוב בפלמה דה מיורקה. אגב, רק בשנת 1834 בוטלו חוקי האינקוויזיציה בספרד באופן משפטי וסופי. אנגולה שבאפריקה ומדינות מסוימות בדרום אמריקה המשיכו ברדיפות הדת עד סוף המאה ה-19. על כן, אין לראות את האינקוויזיציה כאירוע חד פעמי אלא כתהליך היסטורי בן מאות שנים.
 
סטיגמה נצחית
לצאצאי העולים על המוקד ניתן שם שדבק בהם כסטיגמה נצחית: צ'ואטס (CHUETAS או בקטלונית XUETAS). הם אמנם הפכו ל"נוצרים חדשים", שחיו כקתולים לכל דבר והקפידו לבקר בכל יום ראשון בכנסייה, אבל היהדות השתמרה בליבם, בביתם, במשפחתם פנימה. האפיון החיצוני היחיד שנותר להם היה שמות המשפחה: לקראת האוטו דה פה הולבשו הנידונים בבגד מיוחד, שנתלה אחר כך על קירות הכנסייה למען יראו וייראו, ובגדי אנוסים ועליהם 15 שמות משפחה נותרו תלויים שם עד שנת 1813. השמות פורסמו גם על לוחות המודעות של הכנסיות וכך הפכו נושאיהם בעל-כורחם ל"צ'ואטס" ובעלי מעמד חברתי נחות.
 
השם "צ'ואטה", בדומה לשם "מאראנוס" שניתן לאנוסים במקומות אחרים בספרד, מקורו ככל הנראה במילה "חזיר". בכך רצו בני המקום ללעוג לאנוסים על שהם נמנעים מאכילת בשר חזיר. ברור שמושג זה שימש גם כשם גנאי לציבור זה. "צ'ואטס" הוא כינוי ייחודי לאנוסי פלמה דה מיורקה.
 
עד לפי כחמישים שנה, הצ'ואטס נישאו רק בינם לבין עצמם והיו קורבנות של אפליה חברתית. השכנים הנוצרים מעולם לא קיבלו אותם לחברה שלהם, והתייחסו אליהם בבוז ולעג. דורות של צ'ואטס לא הורשו להתחתן עם הנוצרים "האמיתיים" בני המקום, היה אסור להם לקבל תפקידים ציבוריים, ללמוד או לשמש כמרים. גם לענוד תכשיטים או לרכוב על סוס ברחובה של עיר נאסר עליהם, כסימן למעמדם הנמוך.
 
הצאצאים שנשאו את 15 שמות המשפחה המפורסמים היו רשאים להתחתן רק עם בן או בת זוג שנשא/ה אחד משמות משפחה אלו. אין זו היסטוריה רחוקה: עד ראשית המאה ה-20 איסור זה היה בתוקף מבחינה חוקית, וכמובן ברמה החברתית.
 
אולם גם לאחר ביטול החוקים נגד הצ'ואטס בשנת 1921, עדיין קיימת הפליה סמויה וחלקית. במחקר שנערך על ידי האוניברסיטה המקומית בפלמה דה מיורקה בשנת 2001, 30% מבני האי אישרו שלא היו רוצים להתחתן עם צ'ואטס, ו-5% אף טענו שלא היו רוצים להיות בחברת צ'ואטס. 
 
ילדי הצ'ואטס לא התקבלו לבתי הספר הממלכתיים עד שנת 1873. צעירים שהיו בנים לצ'ואטס גם לא התקבלו לסמינרים לכמורה נוצרית, למרות שההורים היו קתולים. אפילו כמרים שבאו ממשפחות של צ'ואטס זכו להפליה קשה. לא נתנו להם להדריך את התפילות בכנסיות המקום, והיו מקרים שלאחר דרשות על ידי כמרים שהיו צאצאי צ'ואטס דאגו המאמינים לשרוף את הדוכן. רק במחצית המאה ה-20 השתנה מצב זה.
 
בשנת 1942 פנו הנאצים לבישוף של פלמה דה מיורקה וביקשו לקבל את רשימת השמות של הצ'ואטס, כחלק מתהליך "טיהור הדם" שביקשו לקיים באירופה. לפני הידוע, הבישוף דחה פנייה זו.
 
כמובן שהמצב גרם לפחד מתמיד ולתחושת רדיפה אצל הצ'ואטס, שבמקרים רבים לא פסקו עד היום. רק בעשורים האחרונים מתמעטת השנאה והאפליה כלפי הצ'ואטס, עקב פתיחת שערי האי לתיירות בין-לאומית וההתרחקות מהדת הקתולית בספרד.
 
אישור כשרות מהכנסיה
המצב בו צאצאי היהודים התחתנו אך ורק בינם לבין עצמם מביא אותנו למסקנה פשוטה שיש כיום במיורקה אלפי יהודים כהלכה – בנים, נכדים וצאצאי צאצאים לאמהות יהודיות (כמובן שעל גדולי הפוסקים לתת את דעתם לנושא נכבד זה).
 
כל החתונות באי התקיימו בכנסייה. בכל כנסייה יש רישום של החתונות שנעשו בה במשך מאות בשנים. במסמכים שנשמרו נכתב לדוגמא שהחתן ממשפחות פוסטר-קורטז התחתן עם הכלה לבית מירו-פומר. החתן והכלה היו יהודים מארבעת הצדדים, והמשיכו את הקו האימהי מדור לדור. וכך, במהתלה של ההיסטוריה, ההוכחה ליהדותם של הצ'ואטס במשך הדורות ועד היום נמצאת בארכיונים של הכנסיות. לאחרונה נפתחו ארכיונים רבים של הכנסיות והאינקוויזיציה לציבור, והדבר מאפשר לצ'ואטס רבים לחקור את מוצאם ואת הסוד שנשמר במשך דורות במשפחות.
 
אחת הדוגמאות החיות ליהדות המתגלה הוא מר יוסף אגילו, צ'ואטה על פי 4 שמות המשפחה, מצד אביו ואמו. הנ"ל הרגיש צורך להוכיח שהוא "יהודי עם ניירות", ולכן במשך שנים הכין אילן יוחסין של משפחתו על פי רישומי הנישואין ותעודות הלידה שבכנסיות. אגילו הצליח לבנות את אילן היוחסין 15 דורות אחורה, עד שנת 1626.
 
איך הצליחו הצ'ואטס לשמור על זהותם לאורך יותר משלוש מאות שנים? בדרך כלל זהות מועברת מהורים לילדיהם בדרכים שונות של יצירת משמעות ושייכות, אולם אצל הצ'ואטס ההורים הרי דאגו – מתוך פחד – להסתיר את היותם שונים? הצ'ואטס הם בני יהדות הדממה, יהדות שעברה מדור לדור במחתרת. לא על ידי חינוך ומילים, אלא על ידי הזיכרון, על ידי השקט, על ידי מסרים סמויים שציינו את היותם יהודים בסתר. זו ייחודה של הזהות של הצ'ואטס, שאיננה אופיינית לקהילות אחרות בעם ישראל. בשיחותי עמם הם מציינים שהרגישו בביתם "משהו שונה", "מתח", "אובססיה לא לדבר על נושאים מסוימים", "תחושה של הכחשה והסתרה". דווקא אלה תרמו לשמירת זהותם.
 
נקניק בירושה
הצ'ואטס התאפיינו בכך ששמרו על מנהגי יהדות בתוך ביתם, אבל כלפי חוץ היו "יותר דתיים מהאפיפיור". לטענת פרנסק מירו, אמו לימדה אותו להצטלב בפומבי בהזדמנויות שונות, אבל לעולם לא הצטלבו בתוך הבית. אמו של אחר הקפידה לנקות את הבית לקראת שבת ואפילו במשך השבת, וכן להשאיר נר שמן דולק במשך כל השבוע, בטענה שהנר נועד "לעילוי נשמה"; לאמיתו של דבר היה זה "נר שבת" אשר דלק במשך כל השבוע, כדי לא לעורר חשד מצד השכנים הקתולים (יש לציין שאין מנהג של הדלקת נרות בבתים לעילוי נשמה בדת הנוצרית). גברים, נשים וילדים נהגו ללבוש את בגדיהם היפים ביותר לכבוד שבת. בשבת אכלו רק ארוחות דגים ללא בשר, ובמשך כל השנה נמנעו מלאכול בשר חזיר. סיפור ידוע בין משפחות הצ'ואטס מספר שאצל משפחת פורטזה היה תלוי במרכז הבית נקניק מעושן של חזיר. תפקיד הנקניק היה להטעות את המבקרים, והוא עבר במשפחה בירושה מדור לדור...
 
הצ'ואטס הקפידו לצום ביום כיפור במשך יממה שלמה, ועוד יותר הקפידו על צום של שלושה ימים בתענית אסתר. אסתר הפכה אצל האנוסים לסמל של חיים בסתר, כיהודיה בבית אחשוורוש, והיא נחשבת ל"אנוסה הראשונה". אולם הדבר שהסב לצ'ואטס את הצער הרב ביותר היה חוסר האפשרות לקיים את מצוות ברית המילה, שכן הם ניסו לחיות כיהודים אבל להיראות כנוצרים.
 
למרות שמטרת האינקוויזיציה היתה למחוק את היהודים ואת דתם על ידי שילובם בחברה הנוצרית, באופן פרדוקסלי היא השיגה את ההפך. היא דאגה לשמירת שמות המשפחה היהודים כנפרדים, ואלה שמרו על הזיכרון של המשפחות היהודיות. העברת הסוד של הצ'ואטס בקרב המשפחות, והיחס החברתי של הכנסייה כלפיהם, היו הגורמים המרכזיים ששמרו על קיומם.
 
אחת הדמויות הצבעוניות והמרתקות המספרת על ההיסטוריה של האנוסים במיורקה ועל התמודדותם כיום, הוא הסופר והעיתונאי מייקל סגורה. מייקל מתעקש בנאמנות ובנחרצות לצאת להגנת מדינת ישראל בכל מאמריו וכתביו. במדינה שבה התקשורת איננה ידועה באהדתה לישראל, סגורה מהווה קול חריג היודע להגן על עמדת ישראל בפיקחות ובראייה מקצועית.
 
כאשר פגשתי לראשונה את סגורה (אשר שם משפחתו הוא כמובן אחד מתוך 15 השמות של צ'ואטס) הוא קיבל אותי בהססנות וחשדנות. היתה לו תחושה שבאתי לראות מקרוב את הצ'ואטס כ"זן ההולך ונכחד". רק לאחר שיחות ממושכות הצלחנו ליצור ידידות ארוכת שנים ולהיפתח האחד לרגשות רעהו.
 
בשנת 1994 פרסם סגורה את סיפור משפחתו ואת היותו צ'ואטה גאה בספרו "זיכרון צ'ואטה". פרסום הספר גרם לדיונים רבים ביחס למעמדם של הצ'ואטס וכן עזר לאנוסים רבים "לצאת מהארון". רק לפני מספר חודשים פרסם אותו סופר ספר עב כרס בשם: "שורשים של צ'ואטס וכנפיים של יהודים", שלב ב' של תהליך התקרבותו לעם ישראל ומסורת ישראל סבא.
 
פסיכוזה של פחד
למרות שיש המגדירים את הצ'ואטס כ"ענף המת של העם היהודי", נדמה שההיסטוריה עדיין לא הספידה אותם. הם נמצאים כיום בתהליך מעניין של בירור זהותם וגיבושה. לדעתי יש בפלמה דה מיורקה עשרות אלפי יהודים על פי ההלכה, גם אם אינם מכירים את היהדות או מזדהים עמה, למרות שיש קושי לערוך סקר דמוגרפי של צאצאי האנוסים במיורקה בפרט וברחבי העולם בכלל. הקושי המרכזי נעוץ בכך שרבים מהם אינם מודעים לשורשיהם היהודיים, ואלה שיודעים את הסוד עדיין מבקשים לשמור עליו באופן כמוס.
 
ובכל זאת, אם בעבר צ'ואטה היה שם גנאי, הרי שכיום הוא הפך לביטוי של גאווה יהודית של אנוסים אשר גילו את שורשם ומקורם ומבקשים להגדיר מחדש את זהותם ולשוב לדת אבותיהם. יש לכך שני גורמים עיקריים: התייצבות הדמוקרטיה בספרד ובפורטוגל, והתפתחות האינטרנט על כל ענפיו, אשר איפשר לאנוסים ולצ'ואטס ליצור קהילות וירטואליות של אנוסים ללא חשש ופחד. אבל כבר לפני כשישים שנה סיפר הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי במאמר שכתב בנושא האנוסים:
 
כאשר קמה מדינת ישראל באה אישה אחת מארץ ספרד והציגה עצמה שהיא מהאנוסים מאיי מיורקה, וכאשר ביררו העניין קיבלוה בחמימות והחזירוה לחיק היהדות וטבלה מטומאת עכו"ם ליהדות לדעה הזאת שצריכים טבילת טהרה. היא חזרה לארץ מולדתה לספרד לעורר האנוסים שיחזרו לחיק היהדות. שמענו שתשובתה נתקלה בעוינות בשלטונות ואף שלחוה לבית חולים לחולי רוח. כנראה שהאנוסים היודעים מוצאם היהודי חיים עוד בפסיכוזה של פחד מהזמנים ההם...
 
שמה של אישה זו היה אלישבע מואונהז. אביה היה קצין בצבאו של פרנקו ואמה היתה מצאצאי האנוסים באי. כאשר אביה נטה למות קרא לבתו ואמר לה: "זכרי שאת יהודייה. היות שקמה מדינת ישראל לתחייה אין לך סיבה להמשיך את חייך כקתולית, עלייך לנסוע למדינת ישראל ולחזור לדת אבותייך". וכך עשתה.
 
מנהרות האנוסים
למעשה אין כיום זכר לחיים היהודים שהיו בפלמה דה מיורקה, מלבד סימנים מסוימים שנותרו בבתיו העתיקים של הגטו היהודי. בבתיהם של האנוסים לא היו מזוזות, ולהבדיל היו צלבים חקוקים בקיר החיצוני של הבית, כדי להכריז קבל עם ועדה: "כאן גר נוצרי טוב". אבל כפי שאמר לי אחד השכנים שגר כיום בסביבה זו, הצלב היה רק סמל חיצוני, ובתוך הבית היה בדיוק ההפך. צלבים אלו קיימים עד היום בשערי הבתים שהיו שייכים ליהודים ברובע היהודי. באחד הבתים בגטו היהודי הוזמנתי לרדת ל"מנהרות האנוסים". לאחד ירידה של מספר מדרגות, הגעתי לחצר קטנה שממנה יוצאת מנהרה תת-קרקעית צרה המחברת בין הבתים שהיו שייכים ליהודים ובסופו של דבר מגיעה עד הים. במנהרות אלו הבריחו את היהודים כאשר באו אנשי האינקוויזיציה לתופשם.
 
אחד הסימנים של החיים היהודיים באי הוא הכנסייה המתרוממת במרכזו של הגטו היהודי אשר שמה "שערי ציון". נדמה שלא הרבה כנסיות זכו לשם דומה לזה של כנסייה זו, אשר נבנתה על חורבות בית כנסת. בצידה החיצוני ניתן לזהות מספר אבנים גדולות, אשר לפי המסורת המקובלת אצל הצ'ואטס היו אבני היסוד של בית הכנסת. מנהג רווח בקרב האנוסים לאורך הדורות היה להעביר את האצבעות על אבני הכותל שהיו שייכות לבית כנסת ולנשק אותן בצנעה כדי לזכור את מקורה של הכנסייה ואת זיקתם של האנוסים לדת ישראל (ראה תמונה).
 
היו צ'ואטס אשר הקפידו בימי ראשון ללכת להתפלל דווקא בכנסיות ששימשו בעבר בתי כנסת, ויש מספר כאלה באי. אין עליהן שלטים המזכירים את "ייחוסן", ובכלל אין בעיר לוחות זיכרון להיסטוריה היהודית של המקום. רק שמו של "רחוב בתי-הספר" מציין ככל הנראה את הרחוב שבו נמצאו בתי המדרש לפני שנות האינקוויזיציה.