לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פולין, וורוצלב

יהודים ללא ניירות

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: צאצאי היהודים בפולין חוזרים ומאמצים את אמונתם, ומעוררים את שאלת מעמדם של 'זרע ישראל' ושל כל מי שאין עדות על יהדותו.

מילות מפתח: קהילות יהודיות, פולין

פולין, וורוצלב

 הקהילה היהודית בוורוצלב (Wroclaw) היא אחת הקהילות היהודיות הוותיקות באירופה. ההיסטוריה של הקהילה מתחילה במאה ה-13, ואכן בבית העלמין היהודי נמצאה מצבה משנת 1205.

 
וורוצלב ממוקמת בדרום מערב פולין, על גדות נהר האודר. העיר מהווה צומת מרכזי בין הים הבלטי, הים האדריאתי, מרכז אירופה ומזרחה.
 
עד למלחמת העולם השנייה הייתה העיר בשטח גרמניה ושמה היה ברסלאו (Breslau); היא היתה הקהילה היהודית השנייה או השלישית בגודלה בגרמניה (לאחר ברלין ופרנקפורט), וכ-20 אלף יהודים גרו בה. בעיר היו בתי כנסת רבים, הידוע מכולם היה בית הכנסת Neue (בית כנסת ליברלי) אשר היו בו מקומות ישיבה לאלפי אנשים. ברסלאו הייתה ביתם של רבנים ומלומדים, ומשכילים רבים היו בה, ביניהם ישעיה ברלין ואברהם גייגר, וגם ההיסטוריון המפורסם היינריך גרץ גר וכתב בעיר. ב1854 ייסד זכריה פרנקל את הסמינר הרבני הידוע בעיר, אשר שימש כמרכז חשוב ליהדות מתקדמת עד 1939.
 
פרק מעניין בהיסטוריה היהודית נפתח בוורוצלב לאחר מלחמת העולם השנייה. העיר סופחה לפולין ושמה השתנה מברסלאו לוורוצלב. כתוצאה מהמלחמה נעלמה הקהילה הגרמנית-יהודית מהעיר, והוחלפה בפליטים יהודיים חדשים ממזרח אירופה ומרוסיה. וורוצלב הפכה מקום יישוב ומעבר ליהודים מברית-המועצות לשעבר ומשארית יהודי פולין. סך הכול לפי החישוב התיישבו בעיר כ-70 אלף מהגרים יהודים. מיד לאחר מלחמת העולם השנייה היו בה ארבעה בתי כנסת, מסעדה כשרה, מקווה, תלמוד תורה, בתי דפוס ושני בתי עלמין.
 
ב-1968 הגיעה הקהילה היהודית בעיר לסוף דרכה. מנהיגה של המפלגה הקומוניסטית הפולנית דאז, גומולקה, גירש עשרות אלפי יהודים מפולין. רוב המגורשים נשלחו לשוודיה, לדנמרק, לארצות-הברית ולישראל. יותר מ-90 אחוז מיהודי פולין נעלמו מהנוף הפולני, וחיי קהילה יהודיים מסודרים הפסיקו להתקיים.
 
הרכוש הושב
כיום רשומים בקהילה היהודית בוורוצלב 320 חברים והיא הקהילה השנייה בגודלה בפולין. הרב האחרון של וורוצלב עזב את העיר ב-1967, ומאז ועד 2006 לא כיהן בה רב במשרה מלאה. לפני כשנה החל לכהן הרב יצחק רפפורט, שליח "שבי ישראל" כרבה של הקהילה (בוגר שטארוס-עמיאל). כיום וורוצלב הופכת לקהילה יהודית פעילה על אדמת פולין. מתקיימות תפילות שבת עם קריאת התורה (דבר שלא היה מזה זמן רב היות ואיש לא ידע לקרוא בתורה), כ-30-20 חברים מגיעים לתפילה בכל שבת, בימים הנוראים הגיעו יותר מ-100 מתפללים, ובחנוכה ופורים הגיעו כ-70. בעיר מתקיימים שיעורים ביהדות וקורסים בעברית, במסורת יהודית ובפילוסופיה יהודית. לאחרונה מטבח הקהילה הפך לכשר, והוא מגיש ארוחת צהריים חמה וכשרה בכל יום. כמו כן קיימת פעילות של תנועת נוער פעמיים-שלוש בשבוע. "מטרת כל הפעילויות שלנו היא לאפשר לכל אדם עם שורשים יהודיים להתחבר מחדש למסורת אבותיו", מסביר רבה של הקהילה, הרב רפפורט.
 
לאחרונה השיבו השלטונות לקהילה את בית הכנסת הגדול שלה, במסגרת השבת הרכוש היהודי. בשנת 1945 הוחרם כל הרכוש באזור הגרמני לשעבר בוורוצלב בידי הממשל הפולני הקומוניסטי. רכוש זה כלל את בית הכנסת המפורסם Zum WeiBem Storch (החסידה הלבנה) שנבנה ב-1829-1827, לפי דוגמאות העיצוב של קארל פרדיננד לנגהנז. בית הכנסת שימש כבית תפילה עד לשנת 1968. מאז שימש המבנה כחלק מהאוניברסיטה המקומית, כאקדמיה למוזיקה וכבניין פרטי. הקהילה היהודית ביקשה באופן רשמי מהממשל לקבל בחזרה את השליטה על מבנה בית הכנסת באביב 1992, בהתאם לחוקי ההשבה הכלליים בפולין לגבי רכוש יהודי שנלקח על ידי הממשל הקומוניסטי. רק באפריל 1995, לאחר מאבק משפטי ארוך ומשא ומתן מתמשך ולאחר תמיכת גורמים בינלאומיים חיצוניים, קיבלה מועצת השרים בוורשה החלטה להשיב את בית הכנסת לקהילה היהודית בוורוצלב. בית הכנסת נמצא כעת בשיפוץ על ידי הקהילה ובימים נוראים מתקיימות בו תפילות חג. בשבתות השנה הם מתפללים בבית מדרש הנמצא בבניין הקהילה.
 
שורשים יהודיים נובטים
אך שלוש מאות החברים בקהילת ורוצלב הם רק הקצה הגלוי של היהדות בעיר. שורשים יהודיים הקבורים ברחבי פולין מתחילים להנביט בשנים האחרונות את גבעוליהם מעל לאדמה. רבנים ופעילים מנסים להצית מחדש את היהדות בארץ שהפכה לאדמה מקוללת. לאחר השואה עזבו יהודים רבים את פולין או את היהדות או הסתירו את יהדותם וזהותם ממשפחתם ומסביבתם. היום, במשפחות רבות הסוד יוצא החוצה. בביקורי בוורוצלב התוועדתי לתופעה הולכת ומתפתחת בעולם היהודי בכלל ובפולין ובמזרח אירופה בפרט: שינוי אורח חיים לאחר גילוי שורשים יהודיים במשפחה.
 
בביתו של הרב יצחק רפפורט התקבצו בשבת אחר הצהריים לקראת סעודה שלישית כעשרים צעירים וצעירות. כל אחד מהצעירים סיפר את סיפורו האישי, מאין הוא בא ולאן הוא הולך ובעיקר כיצד גילה את יהדותו ומה הייתה השפעת הגילוי על המשך חייו. הייתה זו חוויה מיוחדת לשמוע את דבריהם ובעיקר את הרגשות העולים מתוך הקולות.
 
באופן איטי אבל שיטתי, ההשפעה של הקומוניזם והפחד מהנאציזם הולכים ונעלמים, ויהודים וצאצאיהם יוצאים מהארון ושוברים את שתיקתם ההיסטורית כדי לחזור ולאמץ את אמונתם היהודית. לעיתים אלו הם בנים לאמא ולסבתא יהודיה ולעיתים הם בנים ונכדים לאבא ולסבא יהודי. אולם למרות ההבדל והקושי במעמדם ההלכתי בין אלו ואלו, המשותף להם הוא תחושתם העמוקה שהם חלק מהמשפחה היהודית, זהותם היהודית העמוקה והזדהותם עם הסבל והסתר שחוו הוריהם וסביהם בתקופת השואה ולאחריה.
 
דוד גורפינקל הוא בעל סיפור אישי מעניין במיוחד. משפחתו היא משפחה מעורבת: אם פולניה ואב יהודי. המשפחה החליטה להראות לו את שתי הדרכים, הדת הקתולית של האם והאמונה היהודית של האב, כדי שהוא יבחר בבוא העת את אמונתו הדתית. הוא חגג בביתו את החגים הנוצריים והחגים היהודיים, ביקר בכנסיה ובבית הכנסת. לא עבר ברית מילה ובר מצווה אבל גם לא הוטבל לנצרות. אולם בביקוריו בכנסיה, הוא חש עצבות, תחושת אשמה. בביקורו בבית הכנסת לצד אביו, ובמיוחד בשמחת תורה, הוא חש את השמחה והשירה של היהדות והחליט שזו הדרך שבה יבחר...
 
כיום הוא לומד תורה ושומר מצוות ומבקש להתגייר. לטענתו הוא לא רוצה להיות יהודי, כיון שהוא כבר יהודי. הוא חי כיהודי ונלחם להיות יהודי, ובעיקר – הוא בחר להיות יהודי מתוך מודעות מלאה. אך למרות הכול הוא רוצה להתגייר כדי להיות יהודי כהלכה, ויהודי בעיני הקב"ה ועם ישראל.
 
יאצאק קויארה גילה באקראי רק לפני שנה, שיש לו שורשים יהודיים. הוא לעולם לא שאל על המוצא שלו ואמו לא דברה איתו על כך. באחד הערבים כשישבו מול הטלוויזיה וראו על המרקע תוכנית הקשורה ליהודים, אמרה לו אימו: "ומהיכן אתה חושב שיש לך אף כזה כמו של יהודים? גם אתה כזה!! אתה יהודי".
 
הוא החל לברר את אילן היוחסין של משפחתו והתברר לו שסבתא רבא שלו מצד אמו הייתה יהודיה. הסבתא התחתנה עם גרמני-נוצרי וחינכה את בתה כנוצרייה, כלומר סבתא שלו הייתה יהודיה מלידה אבל נוצרית באמונתה ואמו כיום היא אתיאיסטית. אמו מרגישה פולניה, היא רואה את היהדות כדת ולכן איננה מרגישה מחוברת ליהדותה.
 
יאצאק טוען שהוא שב ליהדותו משום שהתברר שיש לו שורשים יהודיים, אחרת לא היה מתעניין כלל ביהדות וביהודים. סבתו ואמו מקבלות בחיוב את חזרתו ליהדות, "אם הוא רוצה להיות יהודי זה טוב, אם הוא לא רוצה להיות יהודי גם טוב... העיקר שיהיה מאושר". יאצאק מרגיש מאושר בתהליך החזרה שלו ליהדות. בימים אלו הוא לומד בארץ בסמינר של אגודת "שבי ישראל", לומד תורה ומטייל ברחבי הארץ במשך חודש ימים כדי להתחבר באופן מלא ליהדותו.
 
ניצחון על הנאצים
ג'ן קרזנייבסקי גילה את יהדותו כאשר היה בן 13. בבית הספר הוא שמע שלעתים קרובות שם פולני עם הסיומת "סקי" מעידה על שורשים אריסטוקרטים, הוא חזר לביתו מלא התרגשות. הייתכן, שאל את אביו, שברשות המשפחה יש רכוש אצילים הממתין עבורם באזור נידח כלשהו בפולין שכן הם באים ממשפחה של אריסטוקרטים? אביו נאנח. "הגיע הזמן שתדע משהו", הוא אמר. "שמנו האמיתי הוא קירשנבוים". ג'ן הוא היום יהודי הלומד כיצד להיות יהודי.
 
מארק וויניאש הוא מוזיקאי, כנר. אביו פולני ואמו יהודיה. "אמא שלי פחדה מכל דבר", וזה סימן מובהק ליהדות בפולין. במשך חייה היא לא עשתה דבר שהוא חריג מהסביבה, ולא לימדה אותו כלום על יהדות. בשיחה עם וויניאש אני חש שהוא מנסה לעשות מעין "פלאשבק" על ילדותו... הוא חונך בסביבה יהודית ב"קזימיש" של קראקוב. הוא לא למד יהדות, אבל ספג יהדות ברחובות, במוזיקה היהודית, מהמורים שלו למוזיקה שרובם ככולם היו בוגרי חדר ותלמוד תורה עוד לפני המלחמה... אביו הפולני לא קרה לו בשמו הפולני וולסלב, אלא קרא לו שמעון.
 
כיצד נודע לו על יהדותו? כאשר אמו נכנסה לבית חולים, היא קראה לו בדחיפות כיוון שחששה שהיא עומדת למות וסיפרה לו את אשר הוא כבר ניחש... שהוא יהודי כיון שגם היא יהודיה...
 
מיאנוש נובק שמעתי סיפור אשר לדעתי כל יהודי יכול ללמוד ממנו מהי גאווה יהודית. אביו של יאנוש היה ילד קטן בתקופת השואה. הוריו של אביו, סבא וסבתא של יאנוש, נלקחו למחנה השמדה ונהרגו. אביו של יאנוש נשאר לבד, יתום ללא אב ואם ובטראומה עמוקה. לאחר שגדל החליט באופן מודע להתרחק מעם ישראל, מתוך פחד ומתוך כעס. הוא התחתן עם אישה פולניה והסתיר את היותו יהודי, מעצמו ומסביבתו. לימים נודע ליאנוש שאביו יהודי. הוא החל לשאול שאלות, ללמוד תורה ולשמור מצוות בצעדים איטיים. כעת מבקש יאנוש להתגייר ולהיות יהודי כהלכה. כאשר שאלתיו מדוע הוא רוצה להתגייר הוא השיב: "אבי עזב את היהדות והתחתן עם לא יהודיה; זה היה ניצחון הנאצים על היהדות. כשאני מבקש לשוב ולהתגייר ולחזור לעם היהודי, זה ניצחון עם ישראל על הנאצים".
 
אחת הדמויות אשר עוררו אותי למחשבה עמוקה על זהותם היהודית של ניצולי השואה והדורות הבאים אחריהם היא מאיה לשינסקי בת ה-80. מאיה הייתה נערה צעירה במחנה השמדה בשואה. הוריה נרצחו במחנה והיא ניצלה וחזרה לבית הוריה בוורוצלב. לאחר המלחמה היא התחתנה עם גוי פולני ונולדו לה שלושה ילדים. ילדיה הם יהודים כהלכה, אולם לא מרגישים יהודים ולא קיבלו חינוך יהודי כלשהוא מאמם. מאיה מקפידה כיום להגיע מדי שבת לבית הכנסת לתפילת שחרית ולקידוש שאחריה. על צווארה מתנוסס מגן דוד גדול שהיא לא מסתירה גם בלכתה ברחוב. שאלתי אותה כיצד היא מרגישה שבניה אינם מרגישים יהודים, מדוע היא לא חינכה אותם בדרך יהודית? מאיה הסתכלה עליי בעיניים של צער וכעס גם יחד וצעקה לעברי: "אתה לא היית שם, אתה לא מבין ולא תבין!".
 
קשה לתאר עד כמה הגילוי והידיעה שיש לאנשים שורשים יהודיים בתוך המשפחה, יוצרת תחושה של שייכות ומחויבות. רוב הצעירים המגלים את שורשיהם היהודיים לא נשארים אדישים לידיעה זו. בדרך כלל הגילוי גורם להם רצון ללמוד, לדעת עוד על יהדות ועל עם ישראל ורבים מהם מחליטים לאחר תהליך קצר לעשות צעד קדימה ולשוב לחיות כיהודים כפי שחיו אבותיהם, ובמידת הצורך להתגייר כהלכה. הדבר כמובן מפתיע שכן פולין היא כיום מדינה העוברת מודרניזציה מואצת בכל התחומים והיא חלק מהאיחוד האירופי. כמו כן קשה לומר שאפשר לומר היום בגאווה בפולין, "אני יהודי". נדמה לי שהדבר מלמד על כנותה של התופעה מתוך חיפוש אמיתי ורצון לשייכות והזדהות.
 
זרע ישראל בחומר וברוח
מדוע להשיב את הבנים לאב יהודי לחיק עם ישראל? מדוע לא להסתפק במי שהם יהודים מלידה ונשארו תמיד בכרם בית ישראל? מי מחייב אותנו להיות קשובים ליהודים נדחים ולצאצאי יהודים שעקב "תאונות היסטוריות" נפרדו מעם ישראל אבל מבקשים לשוב ולהיות חלק מהמשפחה? האם לא די לנו בצרות הקיימות שעלינו לחפש עוד קשיים? שאלה זו היא לדעתי שאלה השקפתית, הלכתית, מוסרית ועכשווית, המצדיקה מאמר מפורט שעוד ייכתב.
 
אולם במקרה של הצעירים בפולין, המצב הוא שונה. ראשית, הוריהם או סביהם היו חלק מהיהדות, לעיתים מצד האב ולעיתים מצד האם. שנית, הם עצמם לא מפקפקים ביהדות. בריש גלי ולעיני כל, הם מכריזים כבל עם ועדה, "אני יהודי בפולין". זו אמירה אמיצה ואמיתית שיש להיות קשוב לה ולהתייחס אליה בכובד ראש. תאונות רבות בהיסטוריה היהודית גרמו לאנשים ולמשפחות להתנתק מאילן היוחסין היהודי. לעיתים מרצון אבל בדרך כלל מאונס. מהאינקוויזיציה דרך פרעות ואנטישמיות ועד הקומוניזם והשואה, ניסו להרחיק את היהודים מיהדותם ומאחיהם היהודיים, אולם לא אלמן ישראל והקב"ה בדמות מלאך ההיסטוריה משיב את אחינו לביתם ולמשפחתם.
 
נדמה שמעט מדי חושבים על שאלת עתידו של עם ישראל. הרבה עוסקים בעבר ובהיסטוריה, אבל מעט בעתיד. מה אנו עושים כדי לא לאבד את העם היהודי בגולה ואולי גם במדינת ישראל?
 
אי אפשר לדבר על קיומו של העם היהודי במושגים של מספרים וסטטיסטיקות בלבד. הסימנים הקיימים בעם היהודי במאה ה-21 הם מחד סימני החלשות רוחנית ודמוגרפית – השואה, ההתבוללות, איבוד הזהות היהודית, התרחקות מיהדות והידלדלות במספר היהודים בעולם – אולם מאידך סימני התעוררות רוחנית, חזרה בתשובה, חיפוש רוחני וחיפוש שורשים. הלכך, נדמה שבנוסף לכל המאמצים הנעשים בתחום החינוך וקירוב לבבות מתוך רצון לחזק את העם היהודי מבפנים, עלינו לשוב ולחפש את אחינו ובשרנו האבודים למען חיזוק קיומו של עם ישראל.
 
ר' צדוק הכהן מלובלין מלמדנו פרק נוסף במשמעותו של קיבוץ גלויות והשבת נדחים לעם ישראל. בגדר אובדים ונדחים נמצאים לא רק אלו המוכרים לנו כיהודים באופן ברור, אלא אף אלו שאינם יהודים כהלכה, ואינם יודעים שהם "זרע ישראל" בחומר וברוח:
 
יוכל היות שיש עוד מי שהוא בכלל נדחים שהם צריכים לשופר גדול, דכתיב ביום ההוא יתקע גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, האובדים היינו שנטמעו בין האומות ואינם יודעים כלל שהם מזרע ישראל, והנדחים בארץ מצרים שהם נדחים כ"כ בתוך הקליפה כמו במצרים שהיו מוקפים שם כעובר בבטן אמו והם צריכין שופר גדול שיעורר אף אותם ג"כ, שכל מי שהוא רק מזרע ישראל אל ידח ממנו נדח לכן אמר הלשון אם יהיה נדחך (פרי צדיק, ניצבים).
 
לפתוח פתח תקווה
פוסקי דורנו ובעיקר הרב צבי הירש קלישר זצ"ל והרב בן ציון עוזיאל זצ"ל, נתנו את דעתם ואמרו דברים ברורים על הדרך הראויה לשמור על הקיום היהודי באופן דמוגראפי ורוחני. שניהם נשאלו פעמים רבות על יחס ההלכה לבנם של אב יהודי ואמא לא יהודיה. התשובה ההלכתית היא פשוטה וברורה, "ולדה כמותה" הילד הולך אחר אימו ואם האימא איננה יהודיה, גם הבן לא יהודי על פי ההלכה. אין על כך עוררין. אולם מה צריך להיות יחסינו לילד זה? האם הוא ככל הגויים? האם יש לו מעמד מיוחד? האם מצווה לקרבו או לרחקו מיהדות ומעם ישראל?
 
הרב קלישר כתב דברים ברורים בנידון זה:
 
 שכן בילד אשר אביו ישראל ואמו הנכרית לא תמחה מהמצוה שמצווין אנו לפתוח לו פתח תקוה למולו כעת על דעת אביו, וכשיגדל יוכל מהר לעשות כרצון אביו לטבול עצמו כדת וכדין. ואם אין מלין אותו דוחין אותו בידיים מעדת ישראל, ולא ככתוב ואל ידח ממנו נדח.
 
ועוד יש לעורר שטבילה כזו אשר אביו ישראל יותר מחוייבין להכין לו דרך הבחירה מאשר יעשה להנולד מנכרי, כי הגם שמדינא הולד כמותה לענין ייחוס, עם כל זה מצינו כי זרע הקודש יקרא... ובגלל זה אם יש באפשרות להוציא זרע נשחתה מהטומאה ולהוציא ממסגר אסיר ולהחזירה אל הקודש מה טוב ומה נעים חלקינו... ובנים כאלו יש אפשרות לפעמים שגדולי ישראל יוצמחו מהם הלא השושנה מבין החוחים תצמיח... אבל ערבין אנחנו זה לזה במה שיכולין לזכותם שלא לדחותם חלילה (בתוך שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר, בחלק א - יו"ד סימן רכ"ט, רל).
 
הרב עוזיאל בתשובות רבות, חידש את המושג של "זרע ישראל" ביחס לילד שהוא בן לאב יהודי ואמא גויה. לדעתו יש מצווה לקרב את הילד הזה, לטובתו, לטובת אביו ולטובת עם ישראל. על פי דבריו, "בן הבא מן הנכרית נקרא זרעו של ישראל ועובר עליו משום 'ומזרעך לא תתן להעביר למולך'", ומצווה לקבל את בקשתו להתגייר "כדי לכפר עוון האב ולבל ידח ממנו נדח" (משפטי עוזיאל ב, יו"ד, נח, ועוד מקומות).
 
נדמה שגם על יהודים אבודים ונדחים שהם בנים לאב יהודי או סבתא יהודיה, כוונו הרב קלישר והרב עוזיאל כאשר הציעו לפתוח את דלתנו ולקרבם בחזרה למורשת ישראל סבא ולעם ישראל. בכך תתקיים ההבטחה האלוקית, שנצח ישראל לא ישקר ולא ידח ממנו נידח.