לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פולין (2)

כעוף החול העולה מאפרו

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: אם מגרדים את שכבת האיטום של שנות קומוניזם ארוכות וצלה הכבד של השואה, מגלים כי מתחת לפני השטח חיים בפולין יהודים וצאצאי יהודים רבים שזהותם כמעט נעלמה. עכשיו מתחילה ההתעוררות

מילות מפתח: קהילות יהודיות, פולין

פולין (2)

בארץ פולין חי העם היהודי מאות בשנים, בה עוצב חלק מרכזי מדמותו הרוחנית, הדתית והחברתית, בה חי העם חיי תורה ומצוות כמסורת ישראל סבא, ובה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעם ישראל כולו ספרות הלכתית ומחשבתית רבת אנפין ועמוקת חקר. כאן חיו גדולי האומה ומוריה מן הנפילים אשר בארץ, בהם פוסקי הלכה, ענקי לימוד, גדולי צדיקי החסידות. עד ימי המלחמה האחרונה לא פסקה צמיחתה של מסורת ישראל בפולין וקול התורה היה בוקע ועולה מבתי כנסיות ובתי מדרשות בכל פלך ופלך, עד אשר עלה הכורת והשמיד במחי יד 90 אחוזים מיהדות פולין אשר מנתה לפני המלחמה שלושה וחצי מליון נפש.
(מתוך מגילת אגודת הרבנים בפולין אשר חודשה לאחרונה בלודז', תשס"ח).
 
כבר כתבתי בבמה זו בעבר על התהליך המופלא המתרחש ביהדות פולין. מעין תחיית המתים מודרנית מתרחשת לנגד עינינו, כאשר פולנים רבים מגלים את שורשיהם היהודיים ומבקשים לשוב לדת אבותם.
 
עד כה פולין נדמתה בפני התייר היהודי או בפני הקורא על אודותיה כבית קברות יהודי ענק, או אולי בית לוויות, אולם לא כך פני הדברים היום. פולין הולכת ומשתחררת, בקצב איטי אך בזרם שהולך ומתעצם, מאימי הקומוניזם ומשאריות פחדי הנאציזם. יהודים וצאצאיהם יוצאים מהארון ושוברים את שתיקתם ההיסטורית כדי לחזור ולאמץ את אמונתם היהודית. לעיתים המגלים את יהדותם הם בנים לאמא וסבתא יהודייה, לעיתים הם בנים ונכדים לאבא וסבא יהודי. למרות ההבדל במעמדם ההלכתי, תחושתם העמוקה כי הם חלק מהמשפחה היהודית היא משותפת.
 
בשבועות האחרונים ביקרתי שוב בפולין, לרגל סמינר של אגודת "שבי ישראל" ליהודים נסתרים בפולין, ואינני יכול להימנע מלשתף אתכם בחוויה המיוחדת ובסיפורים האנושיים הנשמעים מפי צעירים ומבוגרים.
 
לכל אחד סיפור שונה אבל גם זהה. רק בגיל מבוגר יחסית ובדרך לא דרך גילו האנשים הללו את זהותם היהודית. חלק מהם מקפידים ללכת עם כיפה ברחוב ולשמור שבת, אף שהלכתית הם אינם יהודים.
 
נדמה שהעולם היהודי מעולם לא סלח לפולין ולפולנים על אשר עשו הגרמנים באדמתם. אולם, גם ליהודים שנשארו לגור בפולין לאחר השואה העולם היהודי לא האיר את פניו. נדמה שיש יותר הבנה כלפי יהודים שנשארו לגור בגרמניה לאחר השואה מאשר ליהודים שהתיישבו מחדש בפולין. בעיני חוגים רבים, החזרה לפולין לאחר השואה היתה מעין חילול הקודש. רבים ראו בה ארץ מקוללת שיש להטיל עליה חרם מוחלט, בדומה לספרד שלאחר הגירוש.
 
הכומר שרוצה להיות רב
להלן סיפורו של כומר פולני בשם יאן פוול אשר פגשתי לאחרונה.
 
כל אדם המבקש לשוב ליהדותו מעורר אצלנו את השאלה מדוע, וגם מידה מסוימת של ספק האם הוא בריא בנפשו... כאשר כומר קתולי מבקש להיות יהודי הרי שהדבר אומר דרשני במידה רבה יותר. ישבתי עם פוול וניסיתי להבין מה גורם לו לרצות לשוב לדרך אבותיו.
 
סיפורו של פוול החל לפני מספר שנים, כאשר הוא התבקש - ככומר אזורי - לייצג את הכנסייה שלו באירועי 'מצעד החיים' במחנה ההשמדה אושוויץ. הכומר השתתף בטקס בתוקף תפקידו, אולם המקום ובעיקר מה שהוא מסמל גרמו לו להתעניין יותר ביהדות וביהודים, וכך החל לפתוח דף עלום גם בחייו המשפחתיים. לאחר בדיקה קצרה הבין פוול שהוא נין ונכד ליהודים שנהרגו בשואה. אביו היה ילד יהודי שנשאר לבדו לאחר השואה, ואומץ על ידי משפחה קתולית. האב גדל כקתולי וכך כמובן גם פוול, שגדל במשפחה קתולית לכל דבר מבלי לדעת כלל על שורשיו היהודיים.
 
הכומר החל ללמוד יהדות בסתר. המפגש עם התורה היה עבורו כמו שיבה הביתה, כאילו התורה היא תורתו. יאן פוול ביקש להמשיך ללמוד ולהעמיק בה. במסגרת חיפושיו הגיע לפני כשנה לרב הקרוב למקום מגוריו וביקש ממנו ללמוד יהדות. הרב ניסה לדחותו, בטענה שהוא אינו חייב להרגיש מחויב להיות יהודי כיוון שרק אביו היה יהודי, אבל הכומר לא ויתר וקבע חברותא אחת לשבוע עם הרב. הרב היהודי והכומר הקתולי למדו ביחד תנ"ך, הלכה, חסידות ואגדה. כאשר פגשתי את פוול בסמינר שבי ישראל, ניסיתי להבין מדוע הוא מרגיש מחויב לשוב לדת אבותיו. אפילו הסברתי לו שאם הוא יאמץ את היהדות ויעזוב את הדת הנוצרית הוא יישאר ללא מקצוע, אולם הוא לא קיבל את נימוקיי.
 
הכומר ביקש להתייעץ איתי בבעיה אישית, והציג בפני את הדילמה המלווה אותו: כבוד הרב, אני לא מסוגל להמשיך כך, אמר לי הכומר. אני מרגיש את הקשר שלי ליהדות, לתורה ולעם ישראל, אני מאמין בה' אחד, א-להי ישראל. אני מרגיש תחושה פנימית הדורשת ממני לקבל על עצמי את אמונת משפחתי אשר נרצחה בשואה. כאשר אני מגיע לכנסייה, ואני צריך לדרוש בפני ציבור המתפללים על ישו ועל הנצרות, אני מרגיש שאני עושה שקר בנפשי, שאינני דובר אמת, מה לעשות?
 
הרי לנו כומר קתולי עם שורשים יהודיים ונשמה ישראלית.
 
בתפילת שחרית של שבת, התפללתי יחד עם באי הסמינר. הכומר יודע לקרוא מעט עברית, ועל פי בקשתו הדרכתי אותו מספר פעמים בתפילה וסימנתי לו היכן אוחז החזן. לאחר הסמינר הוא שלח לי הודעה בדואר האלקטרוני ובה הוא מספר עד כמה התרגש מכך שהדרכתי אותו בתפילה, והוא רואה בכך יד ההשגחה כדי לקרב אותו ליהדות. במכתבו כותב לי פוול שבעקבות הדרכתי בתפילת השבת הוא החליט סופית להתגייר כדת וכדין, וכיוון שגילה שאין הרבה רבנים דוברי פולנית ויהודי פולין זקוקים למנהיגות רוחנית, הוא גם מתכונן ללמוד בישיבה עד אשר יוכל להיות למנהיג ורועה עדה בעם ישראל.
 
בר מצווה בגיל 52
מריאוש אופלקו לדרמן חגג בר מצווה לעצמו בגיל 52. כיום הוא בן 60. רק לפני 8 שנים נודע לו שהוא יהודי לכל דבר.
 
הוריו של מריאוש לא סיפרו לו מעולם שהוא יהודי. הוא נולד לאחר השואה, בשנת 1948, אבל עד שנת 1999 לא עלה על דעתו שהוא יהודי. בביתו לא נהגו מנהגים יהודיים או דתיים כלשהם, אביו היה אתיאיסט, ולכן גם לא אפשרו לו ללמוד שיעורי דת בבית הספר. כאשר הוריו לא רצו שהוא יבין את שיחתם, הם דיברו ביניהם אידיש, אבל הוא היה משוכנע שמדובר בגרמנית. בשנת 1956 פיטרו את אביו מהעבודה, אבל גם אז לא הבין שהסיבה לכך היא הדם היהודי הזורם בעורקיו. בשנת 1968, כאשר החל גל של אנטישמיות ואלפי יהודים משארית הפליטה גורשו מפולין, הפסיקו את לימודיו באוניברסיטה אבל גם אז לא הבין מה גרם לכך. דודיו, דוד לאופרד ודוד קוזלבוסקי, היו באים תמיד לבקר את המשפחה שלו בחודש דצמבר, אבל רק כיום הוא מבין שבאו לכבוד חג החנוכה.
 
מריאוש לא הבין או לא רצה להבין שהוא יהודי במשך 52 שנה, עד אשר ב-14 בינואר 1999, כאשר אימו שכבה על ערש דווי בבית החולים, הוא בא לבקרה. אמו שאלה אותו לשלום ילדיו, נכדיה, אבל משהו בדיבורה היה רווי מתח. משהו אחר עמד באוויר. אימו ביקשה לדבר איתו ביחידות. "מריאוש", אמרה לו האם, "אני יהודייה – וגם אתה. אם אתה רוצה, תהיה יהודי. אם לא, אל תהיה. להיות יהודי בפולין זה קשה מאוד". אימו הוסיפה ואמרה שהיא מצטערת שלא סיפרה לו מוקדם יותר, אבל היא פחדה ודאגה לעתידו. היה לה הסכם עם אחיה, דודו של מריאוש, שאם היא תמות הדוד יספר לו. ואז הוסיפה האם ואמרה שהוא נימול בהיותו ילד, ולא רק זאת אלא גם אשתו שלו היא בעלת שורשים יהודיים, כפי שדאגה לברר לפני שבירכה על נישואיהם.
 
מריאוש שב הביתה המום, וסיפר לאשתו על הגילוי. אשתו התקשרה מיד לאימה וגם היא התוודתה לפניה שהיא יהודייה. שבועיים יותר מאוחר מריאוש התייתם מאימו, אבל נשאר עם הסוד הקיומי באשר לזהותו ויהדותו. מריאוש איבד את אימו אבל הרוויח משפחה שלמה.
 
לאחר פטירת אימו החליט מריאוש להמשיך את המסורת המשפחתית אשר התגלתה לפניו ונסע עם בנו רדק בן ה-25 למושקוביץ שבהונגריה כדי לעשות לו ברית מילה. לאחר מכן, בהיותו בן 52, ביקש מריאוש לעלות לתורה כ'בר-מצווה', ולקבל שם יהודי – משה. מריאוש-משה, עורך דין, הוא כיום מראשי הקהילה היהודית בוורוצלאב בפולין.
 
אמא קתולית, אבא אנטישמי ובן יהודי
סיפורו של ג'אסק קוזאבוזקה משקף נאמנה את המציאות הייחודית שאליה התגלגלו היהודים בפולין. אמו של ג'אסק היתה ילדה בתקופת השואה, וכפי שאירע לילדים יהודים רבים היא נלקחה למנזר לילדים יתומים.
 
סבו וסבתו של ג'אסק נהרגו בשואה, ואמו נותרה לבדה במנזר עד שמשפחה פולנית החליטה לאמצה. אמו של ג'אסק גדלה ללא כל ידיעה על כך שהוריה היו יהודים שנספו במחנות ההשמדה, וכמובן ללא כל ידיעה על כך שהיא עצמה יהודייה. רק לאחר שנים רבות, בהיותה בת 45, פגשה את אחת מנזירות בית היתומים, אשר הרגישה צורך לספר לה שהיא הגיעה למנזר ממשפחה יהודית. הגילוי היה מפתיע, אבל לא גרר בעקבותיו שינוי באמונתה או באורחות חייה. בעלה היה לאומן פולני בעל עמדה קומוניסטית, שהיה מעורב עוד מראשית המהפכה בכל התהליכים הפוליטיים ובכלל זה בפעילות אנטישמית שכוונה נגד היהודים שנשארו בפולין ונתפסו כ'נטע זר' שיש להוציא מהמדינה. כמובן שאביו של ג'אסק לא ידע על השורש היהודי במשפחתה של אשתו, וסביר להניח שאילו ידע לא היה מתחתן עמה.
 
לאחר שנים של חיים עם אמא קתולית בעלת שורשים יהודיים ואבא פולני בעל אידיאולוגיה קומוניסטית ואנטישמית, החליט ג'אסק לשוב לדרך אבותיו ולאמץ שוב את הזהות היהודית ואת אורח החיים הדתי. כיום ג'אסק קוזאבוזקה מתפלל כל שבת בבית הכנסת, משמש מעין גבאי ועוזר לרב המקומי לארגן פעילויות רבות למען קירובם של צעירים בגילו, בעלי רקע דומה לשלו.
 
ילדי המנזרים
גורלם של ילדים אשר שרדו את השואה בזכות הסתרתם בבתי נוצרים או במנזרים הוא סוגיה עגומה ועלומה בהיסטוריה היהודית. במשך השנים, ולמרות מאמצים רבים של מנהיגים ומוסדות יהודיים, במקרים רבים אבדו עקבותיהם של הילדים. הכנסייה הקתולית לא תרמה רבות לאחר השואה לפתרון בעיה זו, וגם לא מי שעמד אז בראשה, האפיפיור פיוס השנים עשר.
 
אלפי ילדים יהודיים הוחבאו בתקופת השואה במנזרים, אצל משפחות נוצריות, בבתי ספר וכדומה. ילדים רבים הוטבלו לנצרות, ובכך ראתה הכנסייה מעין "בעלות" על נשמתם של הילדים וחוסר אפשרות להחזירם לבית אבותם ולדתם הקודמת. ילדים אחרים אומצו בתקופת המלחמה על ידי משפחות פולניות, וכך אבדו לעם ישראל באופן מוחלט. הערכה היא שיותר מ-3,000 ילדים יהודים שהו במנזרים בפולין לאחר השואה.
 
בין הפניות של מנהיגים יהודים להציל את "ילדי המנזרים" לאחר השואה, ידועה פנייתו של הרב יצחק הלוי הרצוג בשנת 1946, בהיותו הרב הראשי של ארץ ישראל. מיד לאחר השואה, סייר הרב הרצוג במשך שישה חודשים בקהילות אירופה החרבות. הסיור החל בוותיקן, כדי לסייע ליהודים ולעזור לילדים היהודים שהוחבאו במנזרים נוצריים. הרב הרצוג טען בפני האפיפיור כי "יהודים לא יוכלו להשלים עם כך שהצעירים יישארו מנותקים כליל ממוצאם. החל מהיום כל ילד יהודי מסמל בעינינו אלף ילדים". הוא ביקש את עזרת האפיפיור בהשבתם, ובייחוד דרש שייאמר לכמרים בכל מחוז ומחוז לגלות את המקומות והמנזרים שבהם נמצאים הילדים היהודים כדי שאפשר יהיה להחזיר אותם אל כור מחצבתם. האפיפיור לא נעתר לפנייה הכוללת של הרב הרצוג בתואנות שונות, אולם נתן לו רשות לסייר ולחפש את הילדים במנזרים, ולקחת עימו את מי שימצא.
 
ידוע הסיפור האגדי על דרכו של הרב הרצוג בחיפוש ילדים יהודים במנזרים. כיוון שלא היתה דרך לאתר את הילדים ולא היה מידע על מקום הימצאותם, הרב הרצוג היה נכנס לפנימיות של המנזרים באישון לילה, עומד באמצע החדר וצועק "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד". אותם ילדים אשר קמו ממיטתם ותוך כדי שינה החלו לצעוק "מאמע, מאמע" היו ללא ספק מבני עמנו, ועל כך לא חלקו גם הכמרים הנוצרים. בדרך לא דרך הצליח הרב הרצוג להציל כ-1,000 ילדים מהמנזרים הקתוליים לאחר השואה ולהשיבם אל חיק עמנו.
 
ילדי השואה עם דור הנכדים
אחד המפגשים הטעונים ביותר שבהם השתתפתי בימי חיי היה המפגש של ילדי השואה (שכיום הם בני 70-80) לבין הדור השלישי לניצולי השואה, הנכדים המתחילים לגלות את מקורם היהודי. ילדי השואה לא מרבים להיפגש, לשוחח או לקיים דיונים. הם שומרים את הזיכרונות לעצמם באופן פנימי וסגור. אולם, לכבוד הסמינר של 'שבי ישראל' ולאחר הפצרות רבות הסכימו להשתתף בסעודת שבת משותפת. באולם רחב ידיים ישבו כ-150 איש, מתוכם חמישים ילדי שואה ומאה צעירים. הצעירים החלו לשאול שאלות את ילדי השואה.
 
מדוע הסתרתם את זהותכם? מדוע לא סיפרתם לבנים ולנכדים שאתם יהודים? מדוע גזלתם את זהותנו?
 
ילדי השואה לא שתקו, והגיבו גם הם בטונים גבוהים: מה אתם מבינים? אתם לא הייתם שם! אתם לא יודעים עדיין מה זה להיות יהודי בפולין לאחר השואה! ילדי השואה שבו וטענו שרצו לשמור על הדור הצעיר, שלא יקרה להם מה שקרה להם. הם היו חרדים לגורלם ועתידם.
 
אבל הצעירים הרגישו כאובים ונבגדים. 'אין דבר יותר חמור מלהישאר ללא זהות ברורה', טענו, 'ואתם לקחתם מאיתנו את זהותנו'. המשך הדיון נסב על השאלה האם כיום זו מצווה וגאווה להיות יהודי בפולין או שמא צריך להמשיך ולהסתיר את היהדות. הצעירים טענו בלהט שיש לחדש את היהדות, את הקהילות ולקרב יהודים נסתרים למורשת ישראל סבא. הם הציעו ללכת בכיפה ברחוב ולא להתבייש לומר יהודי אני. בני הדור המבוגר, ילדי השואה, נבהלו מעט מגישתם המיליטנטית של הצעירים, אבל בסופו של דיון נמנו וגמרו: כיום זו גאווה להיות יהודי בפולין.
 
חזרת היהודים לפולין
 מקרב 350,000 יהודי פולין ששרדו את השואה, עזבו את המדינה עד סוף שנת 1947 כמעט שני שלישים. באמצע 1951 היו בפולין כ-80,000 יהודים. בהמשך חזרו לפולין עוד כ-20,000 מיהודיה שחיו עד אז בברית המועצות.
 
לבטח לא היה קל לשוב לפולין לאחר המלחמה. אם אירופה שלאחר המלחמה לא היתה סביבה נוחה לחיים מתוך גישה סובלנית ופלורליסטית, ללא ספק פולין היתה המקום הקשה ביותר. בין סוף המלחמה לשנת 1965, כ-2,000 יהודים נרצחו על ידי פולנים. חלקם נרצחו במעשי רצח מתוכננים ואחרים באופן ספונטני ופתאומי. בפני יהודים פולנים אחרי השואה עמדו שתי אפשרויות: לעזוב את פולין או לעזוב את היהדות.
 
ואכן, יהודים רבים עזבו את פולין במשך השנים שלאחר המלחמה. בשנת 1956 היה גל הגירה גדול, בו עלו כ-35,000 יהודים לארץ. בשנת 1968, לאחר מלחמת ששת הימים, הותרה ההגירה מפולין, ויהודים רבים ניצלו את חלון ההזדמנויות ועזבו את פולין למדינת ישראל או לארצות אחרות. המגמה הכללית ששררה בפולין העממית, בדמותה של אנטישמיות גלויה, היתה גורם משמעותי לעזיבה של רבים וטובים. בשנים אלו נעשה ניסיון משמעותי למחוק את זכר השואה מפולין, והמפלגה הקומוניסטית והכנסייה הקתולית קיימו ציד מכשפות נגד היהודים במדינה  במטרה לגרום להיעלמותם. הסימנים הורו על כך שהקהילה היהודית בפולין מתקרבת לקיצה.
 
באופן מפתיע, אנו מגלים כיום את יהודי פולין מתעוררים כעוף החול העולה מאפרו. בתי הקברות מתחלפים בבתי מדרשות ובמקומן של משרפות האש נבנים מקוואות של מי טהרה. אנו עדים לפריחה מחודשת של הקהילות היהודיות בכל רחבי הרפובליקה החדשה, יהודים שבים להתכנס ולהיקהל ולעמוד על נפשם, לדאוג לקיומם הרוחני ולהפריח נשמות שכמעט אין בהן רוח, ומביעים משאת נפש הנובעת מעמקי הלב היהודי לשוב ולהחיות את הניצוץ, את נקודת הקיום העתיקה, שכמעט כבתה.
 
לפי הרשימות בפנקסי הקהילה, כיום מספר היהודים דל. מספרם הכולל הוא פחות מאשר מספר היהודים אשר גרו בכל שטייטל קטן באירופה לפני השואה. אולם לדעתנו יש להבדיל עדיין על אדמת פולין בין יהודים גלויים ליהודים נסתרים. היהודים הנסתרים המתחילים להתעניין מחדש ביהדותם או בשורשם המשפחתי הם אלפים ועשרות אלפים. לא כולם נמצאים עדיין באותו שלב של תהליך היציאה מהארון, יש הצועדים במסלול זה בקצב מהיר ויש העושים את דרכם לאיטם, אבל רבים וטובים החלו את דרכם החדשה.
 
לצד המימד הכמותי יש ממד איכותי של תחייה יהודית: יהודי פולין מעמיקים בלימוד היהדות, מתעניינים בזהותם, מתחילים בדרך של שמירת מצוות ומאמצים סממנים יהודיים בלבושם ובאורח חייהם. מאז נפילת המשטר הקומוניסטי הולך ונעלם הצורך להתכחש לשורשים היהודיים. בערים הגדולות כמו ורשה וקרקוב להיות יהודי זה אפילו "אין".