לחץ כאן לתצוגת הדפסה

איטליה, סן ניקנדרו

הנביא מסן ניקנדרו / יהדות של נשים

מחבר: הרב אליהו בירנבוים

המדור "יהודי עולמי" בעתון "מקור ראשון"

תוכן המאמר:
התגלות שעבר בן איכרים מכפר נידח בדרום איטליה, הביאה את בני הכפר להפוך עצמם ליהודים. הגרים עלו לישראל והשאירו באיטליה קהילה יהודית שכולה נשים

איטליה, סן ניקנדרו

 את השבת הקודמת ביליתי בעיירה מרוחקת בדרום איטליה, סן ניקנדרו, ליד העיר פוג'ה. דרום איטליה הוא חבל ארץ יפהפה. נופים יפים, חקלאות פשוטה ואנשים כפריים ונחמדים יוצרים אווירה נעימה ופסטורלית לכל אורח הנוטה ללון. השבוע אני מבקש לתאר את אחת החוויות המעניינות והחזקות שהיו לי במסגרת מסעותיי בקהילות יהודיות נידחות בעולם. תיאור המעשה הוא סביב הכפר סן ניקנדרו, המונה כיום כ-15 אלף נפשות ונמצא ב"עקב של המגף" של איטליה.

 
סיפורם של גרי סן ניקנדרו הוא סיפור ייחודי ונפלא המהווה סמל ודוגמא לשמירת היהדות ובעיקר מסירתה מדור לדור בתנאים לא תנאים ואף במשפחות "מעורבות".
 
הדלקת נרות בערב שבת הייתה בסן ניקנדרו בשעה 20:10. החל משעה 19:30 התחילו לנהור המתפללים לבית הכנסת הקטן והמטופח של בני הקהילה. בית הכנסת נמצא על רחוב מרכזי בכפר, ובכותל המזרח ישנו ציור גדול של עשרת הדברות. מארחיי מסרו לי שמגיעים לבית הכנסת כ-30 איש בליל שבת וכ-40 מתפללים בשבת בבוקר. הם רק שכחו למסור לי שמתוכם 37 נשים ושלושה גברים... למעשה התקיים "מניין נשים", עם חזנית בדמותה של קונסטנטינה, אישה אלמנה כבת 50 שידעה לסחוף אחריה את כל הציבור, עם מנגינות שובות לב ועם קטעי תפילה ושירה אשר נוספו לתפילה הקלאסית על ידי המנהיג הרוחני והמייסד של הקהילה, מר דונאטו מנדוצ'יו, לימים לוי מנדוצ'יו.
 
תפילת שחרית של שבת ערכה כארבע שעות. הנשים החלו את התפילה עם קרבנות, פסוקי דזימרה, קריאת שמע ותפילת עמידה. הייתה זו שבת ראש חודש והן הקפידו לקרוא הלל שלם ללא דילוגים ועם כל המנגינות. חלק מהתפילות נקראו בעברית וחלקן באיטלקית. בשעת הוצאת ספר תורה החלו לשיר ויהי בנסוע הארון, ושבע נשים כל אחת בתורה קראה את אחת העליות ונתנה דרשה עם הפרשנות הראויה. בשעת המנחה שבו הנשים לבית הכנסת עד למוצאי שבת והבדלה. כך מדי שבת מתרכזות כל נשות הקהילה שלוש פעמים סביב בית הכנסת ותפילות השבת.
 
קהילת סן ניקנדרו תשס"ז היא ההמשך של קהילת סן ניקנדרו תש"ו (1946), אשר לאחר מאמצים רבים התגיירה והפכה לחלק מעם ישראל. מה גרם ל-74 איש ואישה שלא ידעו יהדות מהי ויהודים מי הם, להתגייר כדת וכדין ולעלות לארץ ישראל?
 
תלמידו של אברהם
כל שינוי דורש ניצוץ. במקרה שלנו הניצוץ הופיע בדמותו של דונאטו מנדוצ'יו (1948-1885). דונאטו היה בן איכרים ונכה ממלחמת עולם הראשונה. עד גיל 33 לא ידע קרוא וכתוב ורק בהיותו בן 45 גילה את התנ"ך. מנדוצ'יו התגייס לצבא בשנת 1915 ויצא מכפר הולדתו בפעם הראשונה. כאשר נפצע ואושפז בבית חולים בשנת 1918 החל ללמוד את אותיות האלף-בית האיטלקי ומרגע שלמד לקרוא החל אצלו צימאון לקרוא וללמוד ללא הרף. היום בו מנדוצ'יו החל לקרוא בתנ"ך נקרא בפי חסידיו "יום ההולדת" שכן החלה לידה רוחנית חדשה.
 
החיים הרוחניים של מנדוצ'יו היו רצופים במחזות ובחזיונות. חזיונות אלו מופיעים ביומנו האישי של מנדוצ'יו בכתב יד צפוף על פני יותר מ-400 עמודים, אשר זכיתי להחזיק בידי ונמצאים כיום בביתה של נשיאת הקהילה בסן ניקנדרו (יומנים אלו, ובעיקר החזיונות נחקרו באופן מעניין בעבודת גמר של נועה הרטום בקבוצת יבנה). היומנים מתארים את הביוגרפיה הרוחנית של מנדוצ'יו ובהם מופיע החזון הראשון אשר הביא אותו לגלות את היהדות ולהפיצה לחסידיו בכפר סן ניקנדרו.
 
היומנים נפתחים במילים מיוחדות ומרגשות של המחבר: "בדפים אלו תסופר פרשה קצרה ופשוטה. בהם תקראו איך נגה אור העלטה, אור אשר פיזר את אפלת הלילה והרחיק את צללי המוות. ואתה אישי, הקורא, אל תצחק לכתיבתי הנלוזה והמשובשת כי בכל ימי חלדי לא ישבתי אף יום אחד על ספסל בית המדרש. מורי ורבי היה אלוקי אברהם אשר גל את אברהם אבינו מעבודת אלילים ויורהו הדרך לארץ כנען".
 
בחלומו ראה מנדוצ'יו את עצמו עומד בשדה חרוש ומסביב חשכה. בעודו עומד נבוך ונפחד, התקרב אליו איש ובידו פנס כבוי, "בוא מנדוצ'יו והדלק את הפנס", אמר האיש. "איך אוכל להדליק? אין לי גפרורים" השיב מנדוצ'יו. הושיט האיש את ידו והנה זה פלא: גפרור דולק בין אצבעות ידו של מנדוצ'יו. האיש הרים את הפנס ומנדוצ'יו הדליק את הפתיל, ויהיה אור... מכאן למד מנדוצ'יו שעליו "להפיץ את דבר אלוקים ברבים". ואכן מנדוצ'יו, אשר היה ללא ספק בעל אישיות כריזמטית החל ללמד את חבריו ושכניו את התנ"ך ואת מצוות הדת היהודית והפך להיות אבן שואבת לאנשים בכפר אשר ביקשו למלא את חייהם בתוכן. אנשים רבים ראו במנדוצ'יו איש חכם ויועץ בנושאים שונים ופנו אליו לקבל את עצתו וברכתו.
 
מנדוצ'יו ראה את עצמו כשליח הא-ל והחל להדליק את האור של התנ"ך והיהדות, אולם לא ידע כלל שיש עוד יהודים בעולם. קצין משטרה מרומא אשר הגיע לביקור בכפר בשנת 1936 גילה לו שיש יהודים ברומא. מנדוצ'יו הנרגש כתב מכתב לרב הראשי של רומא בלשון ציורית "מצאתי את אחיי האבודים".
 
עד היום הקהילה בסן ניקנדרו, ממשיכה לחיות בצילו של מנדוצ'יו. פגשתי אישה מבוגרת כבת 80 אשר ידעה לספר כיצד בצעירותה מנדוצ'יו היה גוער בה אם לא הקפידה ללכת בצניעות ובשרוולים ארוכים. כאשר שאלתי אותה האם היא זוכרת מה לימד אותה מנדוצ'יו, החלה לצטט "פסוקו של יום" תפילות ושיר של יום לכל יום בשבוע שמנדוצ'יו כתב ולימד אותה והיא ממשיכה למלמל עד היום הזה.
 
מנדוצ'יו נפטר מעט לפני שבני עדתו עלו לארץ ישראל. הוא נקבר בבית הקברות במרחק מקום מקברי הנוצרים. על קברו יש מגן דוד ועל מצבתו חקוק בסלע:"דונאטו מנדוצ'יו, נולד ב1885 וחי כעובד אלילים עד 1930. אבל באותה שנה, בהתגלות אלוקית נקרא על ידי האל בשם לוי, זאת אומרת כהן, והוא הפיץ בסלע חשוך זה, איחוד ה' ומנוחת השבת".
 
גיור אוטודידקטי
אחד האנשים הראשונים אשר גילה את הקבוצה ויצר עמה קשר היה פינחס לפיד, סמל בבריגדה היהודית באיטליה. לימים כתב ספר על הקהילה ועל מנדוצ'יו, הנביא מסן ניקנדרו (הוצאת ראובן מס, 1952). בשנת 1943 הגיעה לדרום איטליה הבריגאדה היהודית מארץ ישראל אשר לחמה בשירות הצבא הבריטי לשחרור איטליה מהכיבוש הנאצי. בכל פעם שחיילי הבריגאדה עברו בכפר היו בני הקבוצה מנפנפים לכבודם בדגלי ישראל. עד שיום אחד נעצרו החיילים לידם וניסו לעמוד על טבעם וקנקנם, וכך החל פינחס לפיד להכיר את הקבוצה.
 
למרות שהיו כבר בהיסטוריה היהודית מקרים רבים של גיורים ואף של גיורים קבוצתיים, שני גורמים הופכים את התופעה של גרי סן ניקנדרו לכל כך ייחודית ולמעשה יחידאית. ראשית מדובר על גיור של קבוצה אשר לא לימדו אותה לקראת גיור, אלא היא לימדה את עצמה. גיור באמצעות לימוד אוטודידקטי הוא חידוש בנוף של עולם הגיור היהודי. מעשה הגיור איננו מעשה אישי ואינטימי בלבד, הוא זקוק לבית הדין אשר יקבל את האדם המתגייר לחיקו של עם ישראל. אדם שנתגייר "בינו לבין עצמו" ללא נוכחות בית דין, איננו גר. ואכן בסן ניקנדרו היה בית דין אשר דאג לכל שלבי הגיור הנדרשים (קבלת מצוות, מילה, טבילה), אולם השלב של הכנה לקראת הגיור היה בינם לבין עצמם, ללא מורים יהודיים, וללא יד מכוונת יהודית מחוץ לקבוצה עצמה.
 
מנדוצ'יו היו מודע לכך שעשה את דרכו ליהדות לבדו ואף דימה את דרכו לדרכו האינדיבידואלית של אברהם אבינו. באחד ממכתביו לרב הראשי של רומא הוא כתב: "ואני השבתי שלא שמעתי מאף אחד, אך קבלתי את גילוי אלוקים כפי שקיבל אברהם אבינו...".
 
ואכן כיוון שלא היה להם מורה מתוך היהדות הם אימצו לעצמם מנהגים מוזרים במקצת. הצעדים הראשונים של שמירת המצוות נעשו על ידי מנדוצ'יו ובני עדתו על פי פשוטו של מקרא. הם קראו את התורה ומתוכה למדו מה מותר ומה אסור, ללא כל הסבר של תורה שבעל פה שלא הייתה מצויה בידם. הם קיימו את הפסוקים לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת או אל יצא איש מפתח ביתו, כפשוטם וכלשונם ואף הקפידו להקריב קרבן פסח בארבע עשר בניסן בין הערביים.
 
דבר נוסף המייחד את סיפורה של קהילת סן ניקנדרו הוא הזמן והמקום בו התקיים הגיור הקבוצתי. בתקופה מלחמת עולם השנייה וכן בשנות שלטונו של מוסוליני באיטליה מעמדם של היהודים ושל היהדות לא היו במיטבו, הן באיטליה והן באירופה בכלל. בתקופה זו, בה יהודים רבים ניסו לשרוד ולהציל את עצמם ואת משפחתם על ידי הסתרת יהדותם, קמה בסן ניקנדרו קבוצה של אנשים אשר לא זו בלבד שביקשו להצטרף לעם ישראל, אלא הכריזו קבל עם ועדה שהם יהודים. אפילו בבית הספר הנוצרי בו למדו הילדים של המשפחות עמדו הילדים על כך שיקראו להם בשמותיהם העבריים.
 
ליל סדר אחד
לאחר מספר מכתבים שנשלחו על ידי מנדוצ'יו לרב הראשי של רומא, כתב לו הרב אנג'לו סצ'רדוטי: "בגלל החוקים שהוציאה לא מכבר ממשלת הוד מלכותו (כלומר ממשלת מוסוליני) והיחס העוין של הרשות ליהודים, רואה אני חובה לעצמי לייעץ לכם לדחות את הגיור לזמן מתאים יותר...". הרב הראשי כתב גם לקבוצה, שלמרות שקיבל מספר מכתבים מהם, נמנע מלהשיב לבקשתם עד שקיבל את המכתב הרביעי, כיון שהיה בטוח "כי מישהו חומד לו לצון", שכן מעולם לא שמע על נוצרים רבים כל כך המבקשים להתגייר ובפרט מכפר נידח בדרום איטליה. הרב הזהיר גם את מנדוצ'יו ובני הקבוצה כי הגיור איננו דבר קל ושהיהודים הם עם נרדף ומופלה לרעה בארצות רבות.
 
חסידי מנדוצ'יו, היו אנשים פשוטים, כפריים, אבל בעלי אומץ ומסירות נפש רבה לכל דבר שבקדושה. לא זו בלבד שהם שמרו שבת ומצוות אחרות באדיקות אלא שלא חששו להציג את עצמם כיהודים עוד בטרם היו ליהודים, למרות רדיפות היהודים באיטליה.
 
ככל הנראה דבריו של מנדוצ'יו וכנותה של הקבוצה לא נפלו על אוזניים ערלות. רבה של רומא שמע לבקשתם והחל בתהליך גיור של הקבוצה. אולם הגיור לא נעשה באופן מיידי, אלא רק לאחר סיום מלחמת עולם השנייה והרגעת הרוחות בכל הקשור ליהודים. באוגוסט 1946 עברו 74 נפשות גיור על ידי בית דין שנשלח מטעם הרב הראשי של רומא.
 
בשנת 1949 עלתה הקבוצה לארץ והתיישבה במושב עלמא ומשם נפוצה למקומות שונים בגליל בצפת וסביבותיה. מנדוצ'יו לא זכה לעלות לארץ שכן נפטר שבועיים לפני מועד העלייה. אולם גם לא ברור אם הוא זכה להתגייר שכן ככל הנראה היה חולה ואי אפשר היה למול אותו.
 
גם כיום, דולק לפיד היהדות בסן ניקנדרו, אולם באופן מאד מיוחד שכמעט ולא קיים כדוגמתו במקום אחר בעולם. בני קהילת הגרים בסן ניקנדרו של היום מבוססת על אותם נשים שלא עברו גיור בשנת 1946 ולא עלו עם בני הקבוצה לארץ ב-1949. לבני הקהילה יש עד היום קשרי משפחה וכולם קרובים בינם לבין עצמם, מצד האב או מצד האם. עד היום כל הנשים נפגשות בליל הסדר ועורכות ביחד את סדר פסח, כמשפחה אחת.
 
למרות שאין כיום משפחות יהודיות בסן ניקנדרו (אפילו לא אחת), הנשים ומשפחות הגרים ממשיכים לחיות כיהודים לכל דבר. הנשים שומרות שבת ומועדים, אוכלות בבתיהן בשר כשר שמובא במאמצים רבים מרומא, מפרידות בין בשר וחלב, מכינות חלות לשבת, מדליקות נרות, מתפללות כל יום בבית ובשבת בבית הכנסת, צמות ביום כיפור, אולם נשואות לבעלים לא יהודיים...
 
התופעה של אמונה באל אחד, שמירת מצוות והעברת המסורת היהודית מדור לדור, מתקיימת בקהילת סן ניקנדרו מזה חמישה דורות עד היום. למרות שלא פעם תופעות מהסוג של סן ניקנדרו הן תופעות חד פעמיות המתחילות ומסתיימות, התופעה היא ייחודית בכך שלא הגיעה לסוף דרכה, אלא היא ממשיכה לעבור מדור לדור בקרב הנשים.
 
ועד הקהילות של איטליה, ממשיך ללוות כיום את הקבוצה ושולח אחת למספר שבועות רב ששוהה ב סן ניקנדרו בשבת וממשיך ללמד תורה את הנשים ואת הגברים המועטים המבקשים להמשיך לשמור על דרכם היהודית.
 
כוחן של נשים
מה סוד הקיום והשמירה של קהילת המתגיירים שנשארה בסן ניקנדרו? כיצד ניתן להסביר שיחידים המשיכו לשמור על יהדותם באופן אישי והקהילה המשיכה לשמור על חיי דת, שמירת מצוות, תפילות, מועדים ובית כנסת פעיל ללא הנהגה רוחנית? התשובה היא אחת ויחידה לפי דעתי: כוחן של נשים. היה צריך להרחיק לכת עד דרום איטליה כדי להבין כוחן של נשים מהי.
 
לפי הידוע לנו כיום, כבר מראשית הדרך רוב החסידים של מנדוצ'יו היו נשים, הן אלו שהחלו ללמוד, להתפלל ולשמור מצוות והיו התלמידות הנאמנות של דרכו היהודית. בנות הקהילה כיום, מרגישות יהודיות. רק לפני מספר שנים הגיע רב אשר גילה לאוזניהן שהן אינן יהודיות כיוון שמעולם לא עברו גיור. בשיחות ארוכות שקיימתי עם נשות הקהילה והגברים הבודדים שהם חלק ממנה, הנשים חזרו והדגישו את אמונתן היהודית ואת היותן יהודיות לכל דבר. "אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה... אנחנו יהודיות, אנחנו גדלנו והתחנכנו כיהודיות, נולדנו לתוך היהדות מבטן אמנו... קיבלנו את היהדות כאוצר על ידי אימותינו וסבותינו... ואוצר, לא מוכרים, אלא צריך לשמור עליו... אנחנו נשמח להתגייר, אבל אנחנו יהודיות...". הלהט והאמונה שבדבריהן שכנע אותי שיש כאן תופעה אמיתית ועמוקה.
 
נשות הקהילה היום נשואות לגברים לא יהודים, בלשונם "איטלקים" ולא "עבריים". למרות שהגברים אינם בני דת משה, הם מכבדים את אמונתן של הנשים, ומוכנים לתת להן בחירה לחיות את חייהם היהודיים, לשמור שבת, לא לבשל עבור המשפחה והבעלים בשבת, לבלות חצי מיום השבת בבית הכנסת, לשמור את החגים, לא להטביל את הילדים הנולדים להן וכמובן לא לקיים את טקס הנישואין בכנסיה. לעיתים הנשים היהודיות של סן ניקנדרו הסתירו את מנהגיהן היהודיים מבעליהן משום "שלום בית" ולא סיפרו לבעלים שהן הולכות לבית הכנסת להתפלל ושומרות על מצוות אחרות. מעין יהדות במחתרת בתוך המשפחה פנימה...
 
אחת המצוות שהנשים החליטו לא לשמור משום "שלום בית" היא ברית מילה לבנים הנולדים להן, שכן הן מבינות את הצורך לכבד את הצד הלא יהודי במשפחה ולשמור על חיים "נייטרליים" בתוך המשפחה.
 
התופעה איננה פשוטה, מדובר אם כן על נשים שאינן יהודיות על פי ההלכה, כיון שלא עברו גיור כלשהוא, אבל מחזיקות את עצמן כיהודיות ולמרות היותן נשואות עם בעל שאיננו יהודי, הן שומרות מצוות בביתן, מתפללות בבית הכנסת ומחנכות את בנותיהן להמשיך בדרך האמהות, בבחינת "מעשה אמהות" סימן לבנות.
 
בדרך כלל, הנשים במשפחה המשיכו להזדהות עם ה"אידישע מאמע" והבנים בחרו להזדהות עם האבא הלא יהודי ולא קיבלו על עצמם את המשך המסורת היהודית במשפחתם. אכן מדובר על תופעה של "דת יהודית לנשים", מסורת העוברת מדור לדור, מאמא לבת, מסבתא לנכדה, מעין כת נשית השומרת על אוצר מדור לדור.
 
מקומן של נשים וכוחן בחברה ובמשפחה באזור זה של איטליה, איננו דבר מובן מאליו. החברה האיטלקית באותה תקופה ובעיקר החברה הכפרית היו בעלות אופי פטריארכאלי ולא מטריארכאלי, אבל למרות הכול הנשים מצאו את הדרך לקבוע את השפעתן בתוך המשפחה פנימה, מעין "חכמת נשים בנתה ביתה".
­­­­­­­­­­­­­­­­­
לתגובות ולהערות:
rabanim@ots.org.il