לחץ כאן לתצוגת הדפסה

וייטנאם, הו צ'י מין סיטי (סייגון)

על יהודים, נדידה וכלכלת שוק

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך המדור "יהודי עולמי", מקור ראשון

תקציר: עשרות אלפי החיילים היהודים-אמריקנים עזבו את סייגון לפני שנות דור, אבל כיום צומחת כאן קהילה יהודית. היהודי, מסתבר, הולך אחרי ההזדמנות העסקית; שליח הרבי הולך אחרי היהודי...

מילות מפתח: וייטנאם, הו צ'י מן סיטי, סייגון, קהילות יהודיות

וייטנאם, הו צ'י מין סיטי (סייגון)

מספר ימים לאחר שחזרתי מביקור בווייטנאם שאלו אותי ידידיי מדוע נסעתי לשם, "הרי אין יהודים בווייטנאם". אכן, יש דבר מה במרחק הגיאוגרפי והמנטאלי, בכובעים המשולשים ובאוכל הווייטנאמי שלכאורה לא נדבק ליהודים. אולם, כמו בכל מקום כמעט, גם בווייטנאם יש יהודים. כמאתיים. לא רק "גוד מורנינג וייטנאם" אלא גם "גיט שאבעס וייטנאם"...
 
הקהילה היהודית בווייטנאם מתעוררת: יהודים בעלי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים מגיעים לווייטנאם מאירופה, מארצות הברית, מאוסטרליה ומישראל, כמו גם ממדינות אחרות במזרח אסיה. הצמיחה המואצת של הכלכלה הווייטנאמית היא הגורם לתנועה הזו, ואכן בשלב זה רוב היהודים רואים בווייטנאם מקום עבודה יותר מאשר בית. אולם ימים יגידו אם המצב הזמני יהפוך לקבוע, כפי שקרה לא פעם בתולדות התפוצות, כאשר קהילות שנוצרו "אד-הוק" משיקולים עסקיים הפכו לקהילות קבועות ומאורגנות.
 
עם סיומה של מלחמת וייטנאם ב-1975, היתה המדינה המזרח אסייאתית בין העניות בעולם, כשברית המועצות מממנת רבע מהתוצרת הלאומית ואנשים רבים חיים כחקלאים בעוני נורא. כל זה השתנה: מאז 1986 וייטנאם נטשה את החקלאות הקולקטיבית והחלה לעודד יוזמה פרטית והשקעות חוץ. התוצאה היתה צמיחה כלכלית שוברת שיאים – 8.17% ב-2006, וירידה מדהימה ברמת העוני, שירד מ-73% לפני 20 שנה ל-18.1% כיום.
 
שינויים של "התחדשות" שהובלו על ידי המפלגה הקומוניסטית ב-1986 השתרשו, ואידיאלים מרקסיסטים בשוק התעמעמו לטובת צמיחה כלכלית. למרות העמקת הסחר הבין לאומי, עלויות העבודה וכוח האדם נותרו נמוכים למדי (בין דולר אחד לשני דולר ליום), אפילו יותר מאשר בסין. כל אלו הופכים את וייטנאם למקום אטרקטיבי ליהודים המבקשים להתנייד על פני הגלובוס מתוך חיפוש אופקים כלכליים חדשים.
 
וייטנאם עדיין מכנה את עצמה רפובליקה סוציאליסטית, והממשלה עדיין מפקחת בחוזקה על החברה, אך המדינה להוטה לחזק את קשריה עם העולם המפותח ומעודדת יזמות ופעילות כלכלית, הן של תושבי המקום והן של מהגרים מחוץ למדינה. הצועד ברחובות הו צ'י מין סיטי יתפלא לראות את הניגודים הקיימים בין הסמלים הקומוניסטיים של המגל והפטיש המעטרים את רחובות העיר לבין חנויות הפאר של הרשתות הבינלאומיות הנמצאות בכל פינה.
 
היהודי הנודד?
מגנט הצמיחה הכלכלית שמושך יהודים לווייטנאם הוא חלק מתופעה רחבה יותר של גידול בנוכחות היהודית בדרום מזרח אסיה. כך למשל, בסין גדלות כל העת הקהילות היהודיות וכיום יש שמונה קהילות יהודיות בסין, חלקן סביב בתי חב"ד. בשנחאי צמחה הקהילה בשבע השנים האחרונות ממאתיים יהודים לאלפיים, בבייג'ין יש קהילה בגודל דומה, בערים גואנגז'ו ושנז'ן יש כעת קהילות יהודיות, וכך גם במדינה שכנה לוייטנאם - לאוס. היהודים בוייטנאם גרים כיום בהאנוי ובהו צ'י מין סיטי, בה ביקרתי.
 
מדוע יהודים נוטים לנדוד כל כך? האם משהו מושך אותם להמשיך וליישם בדרכים חדשות את הצו "לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך"? מדוע יהודים מוכנים לעזוב את הבית והשורשים בכדי להצמיח כנפיים ולנסות לעוף על פני תבל?
 
אכן, רק מאות בודדות של שנים ישב עם ישראל בארצו, בעוד שנות נדודיו ארכו אלפי שנים. שנים ארוכות אלו הכשירו את היהודי ללמוד להסתגל במהירות בכל מקום, להשתלב בכל תרבות וחברה, למצוא את הפרצה ולנצל את הרגע המתאים להצלחה כלכלית. אפשר שנדודים ארוכים אלו הכשירו את היהודי להיות "אזרח העולם" ולהרגיש בכל מקום בבית או לפחות כמעט כמו בבית, תוך כדי יצירת החממה היהודית בסגנון בית הכנסת או הקהילה היהודית, מעין שגרירויות של ארץ ישראל ועם ישראל בכל אתר ואתר.
 
האם זהו "היהודי הנודד"? התשובה היא מורכבת. המאפיינים קיימים, אך המושג הוא מושג זר, נוצרי ולמעשה אנטישמי. מקורו של הביטוי "היהודי הנודד" באגדת עם נוצרית אשר הפכה לחלק מאמונתם. האגדה מספרת כי כאשר ישו נשא את הצלב בדרך לגולגולתא לצליבה, הוא חלף ליד בית של סנדלר יהודי אשר מנע ממנו להישען על קיר הבית ולנוח רגע קט ואף לעג לו. לפי האגדה, ישו דן אותו לנדודים נצחיים עד לאחר שובו לחיים.
 
בתפיסה הנוצרית הפכה אגדה פרסונאלית זו לגורלו הקולקטיבי של עם ישראל כולו. הנצרות ראתה בדמותו של היהודי הנודד באופן מתמיד ביטוי לסבל הראוי ליהודים, המהווה הדהוד לייסוריו של הצלוב עצמו. נדודיהם של היהודים מלמדים דווקא על אי יכולתם להימלט מגורלם העלוב אפילו במחיר התנצרות.
 
אגדת היהודי הנודד צברה במשך הדורות מרכיבים על טבעיים: היו דיווחים של נוצרים על הופעתו כביכול של היהודי הנודד במשך הדורות ביותר מארבעים מקומות שונים על פני תבל. הסיפורים והאגדה התפשטו בספרות בשפות שונות ברחבי העולם הנוצרי.
 
גם הנאצים השתמשו בפרופגנדה האנטישמית שלהם בדימוי של היהודי הנודד (בגרמנית "היהודי הנצחי") כדרך לתאר את היהודים כשרצים ומזיקים. הם הקימו תערוכה נודדת מטעם משרד התעמולה הנאצי בשם "היהודי הנצחי". דמותו של היהודי צוירה כאשר ביד אחת הוא נושא שוט ובידו השנה מטבעות זהב כמי שמקבץ נדבות.
 
אולי הגיע הזמן שאנו, היהודים, נחדל מלהשתמש במונח אנטישמי זה, ונאמץ תחתיו מונח אחר לתיאור נטייתם של יהודים להגיע לכל פינות תבל. מה דעתכם על "יהודי עולמי"?
 
יהודים ראשונים
אולם מתברר שהיהודים החיים כיום בווייטנאם הם לא הראשונים אשר הגיעו לאדמתה. יש מעט התייחסויות בין דפי ההיסטוריה היהודית להתיישבות היהודית בסייגון בשנות השישים והשבעים של המאה התשע עשרה. היהודים הראשונים שביקרו בוייטנאם הגיעו ככל הנראה לאחר הקולוניזציה הצרפתית של המדינה, בחצי השני של המאה התשע עשרה. וייטנאם היתה עד מלחמת עולם השנייה חלק ממושבה צרפתית שנקראה הודו-סין,יחד עם קמבודיה ולאוס. עד 1939 מספר היהודים המוערך בכלל הקהילות של הייפונג, הנוי, סייגון וטורן באינדו-סין הצרפתית הגיע לכ-1,000 נפש.
 
ב-3 באוקטובר 1940 איבדו היהודים אזרחי צרפת, על פי צו של ממשלת וישי, את מעמדם כאזרחים שווי זכויות, שבו זכו ב-21 בספטמבר 1917 לאחר מאבקים קשים. החוק האנטישמי שנחקק אז בצרפת, "חוק בנושא היהודים", יושם באינדו-סין הצרפתית על ידי המושל ז'אן דקו. בנובמבר 1940 הוגבלו היהודים למקצועות מסוימים, וביולי 1941 היה אסור לילדים יהודים להוות יותר מ-2% מתלמידי בית הספר הציבורי. עד אוקטובר 1942 פוטרו חמישה עשר עובדי ממשלה מתפקידיהם עקב היותם יהודים, ויהודים פוטרו ממקצועות רבים, החל מבנקאות ועד ביטוח, פרסום, ניהול ועסקים.
 
ב-1954 קיבלה וייטנאם עצמאות מצרפת כמדינה מחולקת, עם צפון קומוניסטי ודרום קפיטליסטי. לפני עזיבת הצרפתים מנתה האוכלוסייה היהודית באינדו-סין כ-1,500 יהודים, ודווח כי רובם עזבו עם הצרפתים ולא השאירו מאחוריהם שום ארגון קהילתי יהודי מובנה. ואכן, החל משנת 1957 לא ידוע על קהילות מאורגנות של יהודים באזורים אלו.
 
האמת היא שהיו עוד יהודים רבים בסין, אבל עם מדים: כ-30 אלף (!) יהודים אמריקנים שירתו בכוחות צבא ארה"ב בוייטנאם, עד לנסיגה האמריקנית מן הדרום ב-1975.
 
בית חב"ד, כמובן
לא רק יהודים יש בווייטנאם, אלא גם בית חב"ד. לא ברור אם ראשית היו יהודים ובעקבותיהם נפתח בית חב"ד או שמא נפתח בית חב"ד ובעקבותיו נהרו יהודים להו צ'י מין – סייגון בווייטנאם.
 
דווקא בגלל שרוב היהודים החיים בהו צ'י מין סיטי עדיין עושים את צעדיהם הראשנים במדינה ולא החליטו האם מדינה טרופית זו תהיה ביתם לאורך ימים, בית חב"ד משמש כבית כנסת, כמסעדה, כבית, כקהילה וכמקום מפגש לכל יהודי הרוצה להתחבר ליהודים אחרים וליהדותו. כדי להתאים את עצמו למנהג המקום, בית חב"ד מגיש במסעדה שבו אוכל וייטנאמי טיפוסי (כמובן, בניכוי פירות ים ועוד כמה מרעין בישין מן התפריט).
 
בית חב"ד בווייטנאם הוא מקום של ביחד. יהודים מרגישים בווייטנאם – כמו במקומות דומים הרחוקים מן המנטליות המערבית - כחיים בפלנטה אחרת, ובית חב"ד מספק את התחושה של בית עם המנהגים והאווירה המוכרת לכולם. שליח חב"ד במקום, הרב מנחם הרטמן, משמש למעשה כרב המקומי.
 
בכל שבת מתקיים מניין בבית חב"ד וכמובן קידושים וארוחות כיד המלך, בליווי הוודקה המסורתית המתלווה לכל פעולות תנועת חב"ד, ומזכירה לנו את מוצאה הרוסי. חמישה עשר ילדים יהודים הלומדים כיום בוייטנאם בבתי ספר בינלאומיים זוכים פעם בשבוע למעט יידישקייט בבית הספר המשלים בבית חב"ד. בגן הילדים בבית חב"ד לומד בשלב זה ילד אחד, בנם של משפחת הרטמן, שליחי חב"ד המקומיים.
 
אולם למרות הגעתם של יהודים למדינה והקמת בית חב"ד, יש לזכור שהיהדות אינה דת מוכרת על ידי הממשלה הווייטנאמית. באופן חוקי אסור לקיים פעילות דתית יהודית, וככל הנראה זו אחת הסיבות לכך שבית חב"ד בהו צ'י מין סיטי נמנע מלהדליק חנוכייה בחנוכה באופן פומבי במרכז העיר, בניגוד לרוב בירות העולם, ואף אינו יכול לעת עתה לבנות מקווה טהרה ציבורי. אך אין פירוש הדבר שהיהדות מאוימת בוייטנאם: אין במדינה אנטישמיות, כפי שאינה בשאר מדינות אסיה הלא-מוסלמיות. הממשלה, שמעייניה נתונים לכלכלה, אינה צפויה להגביל את הפעילות הדתית שאינה חורגת מן המקובל עד היום.
 
הרב הרטמן ואשתו נמצאים בהו צ'י מין כשנתיים וחצי. הם הגיעו לקיים סדר פסח לאנשי עסקים ומטיילים יהודים מכל העולם, ולאחר שראו שיש יהודים במקום החליטו להישאר. כאשר שאלתי את הרב הרטמן האם בכוונתו להישאר בשליחות בוויטנאם עד בוא המשיח, השיב לי: "99 אחוז משליחי חב"ד לא מתחלפים. הם באים למקום שבו יש יהודים ונשארים. אבל בווייטנאם עתידם של היהודים עדיין בספק. כל זמן שיהיו כאן יהודים אנחנו נישאר. אם היהודים יעזבו, גם השליח יעזוב". נראה אם כן שעתידם של היהודים ושל בית חב"ד בווייטנאם תלוי ועומד בהתפתחויות הפוליטיות והכלכליות אשר יעברו על המדינה בעתיד הקרוב. מעניין יהיה לעקוב בעתיד ולראות מה יהיה על קהילה ייחודית זו בדרומה של אסיה.
 
רשת של מסירות
שליחי חב"ד בווייטנאם הם רק דוגמה אחת מני רבות למסירות הנפש של שליחי חב"ד בעולם. אמנם יש כיום מוסדות ותנועות אחרות במדינת ישראל ובתפוצות אשר שולחים שליחים ורבנים לעסוק בקירוב לבבות ובחיזוק הקהילות, אולם אין ספק שהבכורה נשארת בידיה של חב"ד. זוגות צעירים ממשיכים לצאת לארצות נידחות בתנאי קיום מינימליים, בלי קרובי משפחה וידידים אולם עם הרבה אמונה וכוח רצון לבנות חיים יהודיים - או בלשון חב"ד: להיות הכתובת לכל עניין יהודי. השליח יודע היטב שאין זו שליחות לשנה-שנתיים שאחריהן הוא חוזר עטור בזרי דפנה, אלא שבמקום זה יחיה את חייו, יחנך את ילדיו, יגדל את משפחתו, יקבל את פרנסתו ושם אף יזקין. לשליח ברור שעד בוא המשיח אין לו אפשרות לצאת משם, גם אם הוא או אשתו ירצו בכך. מה גורם לשליח לקיים את שליחותו? מה הסוד ההופך את שליחי חב"ד ל"שלוחים" עד בוא גואל צדק?
 
המאפיין המרכזי של תנועת חב"ד בימינו, על פי תורתו של הרבי מלובביץ' זצ"ל, היא האחריות לכל יהודי בעם ישראל וחובת השליחות לכלל עם ישראל. המוטיב החוזר בשיחותיו של הרבי הוא משימת השליחות כחובת השעה בדורנו לכל אחד ואחד מבני ישראל, משום שאנו נמצאים בדור האחרון לגלות ועל סף הגאולה.
 
הרבי אף עודד את היציאה למקומות רחוקים דווקא, בהסבירו שאמנם השליח שבמקום יהיה רחוק מהרבי מבחינה פיסית ("בגשמיות"), אך דווקא שם יהיה קרוב אליו מבחינה מהותית - מחובר עם "פנימיות המשלח". על השליח גם לצאת למקום השליחות בגופו ולא להסתפק רק בשליחת מכתבים וחומר יהודי בדואר. הרבי ביטל את הטענות שמקום השליחות תלוי במספר היהודים ושחבל להשקיע את הכוחות במקום שיש בו יהודים מועטים. השליחות היא בכל מקום שבו ישנם יהודים, ואפילו בפינה נידחת שבה מתגוררות משפחות בודדות בלבד. כל מי שנופל בחלקו להגיע למקום נידח כזה צריך לדעת שזוהי שליחותו, מכיוון שה' בחר שדווקא הוא יבצע את שליחותו באותה פינה רחוקה בעולם.
 
הרבי מתייחס פעמים רבות לקשיים הניצבים בפני השליח בשליחותו, כאשר המסר העיקרי לשליח הוא לא להיבהל מהקשיים. אם ישנם קשיים סימן שעליו להתגבר עליהם, ולבסוף אף מובטחת לו הצלחה. מקור האנרגיה העיקרי של השלוחים, כך נראה, הוא הבטחת הרבי כי שליחותם היא על אחריותו, או כלשונו: "עליי ועל צווארי". לכן, אם השליח עושה את שליחותו בנאמנות אין לו להיות מוטרד ומודאג מהקשיים והמכשולים שיעמדו בדרכו, שהרי הרבי עצמו נושא באחריות לשליחותו וממילא מובן שכל הקשיים והמכשולים יסתדרו לבסוף, והשליח לא יצא נפסד מהשליחות לא ברוח ולא בחומר.
 
אמנם השליחות בחב"ד אינה עניין פרטי ופרסונלי, אך אין ספק שכוחה של תנועה זו מקורה בחיוניותו ובהשראתו של הרבי. בחב"ד יש שליח, אבל יש בעיקר משלח (על כוחו של המשלח לאחר שזה נסתלק מן העולם לא נכתוב במאמר זה, רק נציין ששליחי חב"ד מאמינים בכל ליבם שהם ממשיכים לפעול מכוחו ומכוח כוחו של המשלח גם כיום). הרבי הפך את השלוחים למי שמייצגים אותו בכל שטח ותחום. כביכול הרבי אומר לשליח: "בעצם הייתי צריך להיות באותו מקום ולפעול שם, אך מאחר שאיני יכול להימצא בכל מקום בעת ובעונה אחת, אני מציב אותך במקומי והרי זה כאילו אני נמצא שם". כמובן שגישה זו מעלה את השליחות בחב"ד לספירות גבוהות, כביכול רוחו של הרבי נמצאת ממש בכל פינה נידחת בעולם בזכות שליחותו של השליח.
 
גם בדורות קודמים נשלחו שלוחים על ידי אדמו"רי חב"ד, אולם דומה כי המפנה המהפכני בנושא השליחות החל בזמנו של הרבי האחרון, הרב מנחם מנדל שניאורסון, נשיא הדור השביעי של חב"ד. מיד עם עלותו על כס הנשיאות הרבי הכריז על מושג השליחות כיעד ראשי של דורנו, תוך שהוא מסתמך על הפסוק "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה", אשר הפך למעין סלוגן של חב"ד ברחבי העולם. באותה תקופה, ימים שבהם היהדות החרדית ליקקה את פצעי האיוב של השואה, היה יעד זה חידוש גדול בתוכן ובמנגינה, שכן כל החוגים האחרים נקטו גישה של בדלנות ושמירה על הקיים.
 
כדי לקיים את דבריו הקים הרבי את מוסד השליחות, והחינוך לשליחות הפך לאבן יסוד בתורת חב"ד, כך שכל נער צעיר בתנועה יודע שמשימתו בחיים היא היציאה לשליחות, וכל זוג הנפגש בשידוכים דן בראש ובראשונה על עתידו כזוג העוסק בשליחות. בשנים האחרונות מספר שליחי חב"ד בעולם הולך וגדל: כיום יש כ-4,000 שלוחי חב"ד ברחבי העולם היהודי; זוג אחד מהם פגשתי בווייטנאם.