לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הגיעה העת לחשיפת האמנות היהודית העכשווית

מחבר: אבנר בר חמא

בשדה חמ"ד, גיליון 4, 1999

הגיעה העת לחשיפת האמנות היהודית העכשווית

 
ייתכן שהעת בשלה למפנה בחשיבה, בתפיסה ובהתחייסות לאמירה האומנותית בציבור הדתי, ועתה, מתבקשת היחשפותו האמיתית של הפן הזה, שלא זכה לעידוד המתאים במחננו עד כה. האם בחירתו של עו"ד מיכה ינון לתפקיד ראש מנהל תרבות, נותנת סיכוי לראיה מחודשת הלוקחת בחשבון את השינויים שחלו בגישה של הציבור הדתי-לאומי לאמנות, לספרות, לקולנוע ולתיאטרון?
 
לאמנות, לספרות, לקולנוע ולתיאטרון, תפקיד חשוב בהעלאת הערכים התרבותיים המוסתרים בעמקי הנפש, לרובד עליון הגלוי לעין.
"הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל, כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעמקי הנפש האנושית, וכל זמן שיחסר גם שרטוט אחר הגנוז בעמקי הנפש, שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו" ["עולת ראיה" - הרב קוק זצ"ל]
 
לאומנים, בין היתר, יש היכולת והכלים להעלות את ערכי הרוח החבויים בקרבם ובתרבותם לגילוי מוחשי, כי היצירה האנושית היא פרות הרוח, כמו פרות האילן - שיא הצמיחה והגידול. עידוד פעילות יצירתית מקומית בחשיבה מקורית, בניצול הפוטנציאל היצירתי האדיר האצור בתרבותנו ובמקורותינו, הוא לא רק צורך חיוני. הוא מתבקש לנוכח הניסיונות הרבים להם אנו עדים, של חיקוי הנעשה בחו"ל, בעידוד תמיכות כספיות ציבוריות לא מבוטלות.
 
הנוסחה שתהפוך את אמנות ישראל לאמנות ייחודית-מקומית, היא פשוטה - מציאת הנקודה המקשרת הנמצאת באדם עצמו, באמן היהודי הישראלי במקרה זה, בניצול הפוטנציאל היצירתי הזה, הנמצא כ"כ קרוב אלינו, במקורותינו, איך מעודדים אותו ולא חוסמים כוחות יצירתיים?
 
בבואנו לדון בצורך באמנות מקומית-מקורית-ייחודית וגם "יהודית", עלינו ראשית לברר את המונח: "מקום" והקשריו, במקורותנו מקום: "כינוי לאלוקים: "מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם" (בראשית רבה סח').
 
בכתובים, המונח מקום מתחבר למקום המקדש, באופנים שונים, גם נקשרת למונח זה פעולה אקטיבית, הנדרשת מהאדם כדי להשיגו, כגון: ראיה, הליכה, קריאה אמירה וכד'. "וירא את המקום מרחוק"... (פרשת "וירא" -העקידה), "וילך חרנה ויפגע במקום", "ויקח מאבני המקום" ["ויצא"]. אברהם נמנה עם יחידי הסגולה ש"ראה ענן קשור על ההר" (רש"י שם).
 
ראיה כזו פירושה הכושר היצירתי לדעת לחבר את הארצי לשמיימי, הכושר להעלות את החומר לדרגת רוח, מה שאומנים, סופרים ויוצרים אחרים עושים באמצעות המדיומים השונים.
 
נראה שבכתובים לא צויין המקום במכוון, כי הוא נמצא כ"כ קרוב בנו בתוכנו. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הוא ניתן לגילוי ע"י כל אדם בעל הכישורים המתאימים ובעל הרצון לכך, והוא תלוי במידת המאמץ שישקיע כדי למוצאו.
 
בנ"י נדרשים להפעיל את הדמיון לדימוי של המוסתר, הבלתי נראה, "וכל העם רואים את הקולות", היא פעולה המנסה לסגל תכונה של שמיעה פנימית לראיה חיצונית, הכוח לחוש באמצעים מוחשים את הבלתי נראה. מכאן גם התשובה של "נעשה ונשמע". דרך העשייה באה ההבנה, דרך היצירה מתגלה הנסתר.
 
האמנות היהודית אינה אמנות מיסיונרית. היא מתייחסת מצד אחד לכלי המקדש כאל אמצעי, מסר, פעם נגד הרומאים ופעם נגד הנוצרים, וכמובן גם להגשמת הצווי האלוקי לאמונה באל אחד, אך בעיקר כאמצעי אסתטי לייפות את חיינו ולהדר את מצוותינו, "זה אלי ואנוהו". בתורה, האדמה עליה שוכב יעקב מקבלת תכונות של מקום, בזמן החלום כש"סולם יעקב", המסמל באופן אליגורי התעלות והתרוממות מוצב עליה, ומאפשר תקשורת בין הארצי לשמיימי, בין הגלוי לנסתר או לשואף להתגלות.
 
באמנות, באותה המידה כשיווצר החיבור הלוקאלי בין החומר לרוח (או לערכי הרוח) - נזכה לאמירה אומנותית בעלת ייחודיות, יצירה יהודית עכשווית שתקרין גם אל החוץ, אור לגויים (אגב, חיבור הגימטריה של "אדמה" ו"סולם" שווה ערך ל"מקום").
 
במקום התחדשות רוחנית על בסיס יסודות התרבות שלנו, מחלחלת בנו שנאה וזלזול לערכים שלנו.
 
חז"ל לימדונו כבר ש"חכמה בגויים תאמין". הכשרונות חולקו ע"י הקב"ה לאנשים שונים, ולעמים שונית וגם ה"עם הנבחר", אינו יכול להשתבח בכל העוגה כולה והוא נזקק לאיסוף חומרים מבחוץ. "וישכון יפת באלוהי שם", חכמת העמים מסוגלת לתרום גם לעם ישראל ולתורתו. הרב קוק, הנוגע רבות בתפר הזה שבין הפנימי לחיצוני, וההשפעה שלהם על רוח האדם, מבחין בין הכלי (האדם) ולתוכן (רוחו). הכלי חייב להיות בעל בסיס מספיק חזק ומלא בתוכן יהודי איתן, כדי שהתוכן החיצוני שיתווסף לא יגבר, אלא להיפך, ישבח את הקיים.
 
נכון שאין היום אפשרות להסתגר ולהתעלם מכל הקורה סביבנו, ואנו נאלצים להתמודד עם הסביבה יום-יום ושעה-שעה. התרבות הכללית שהייתה פעם מחוץ לתחום נמצאת היום ליד הבית, מקיפה אותנו ושורה בתוך הבית ממש. גם מי שמתיימר להסתגר, ואינו מכניס הביתה עיתון או מכשיר טלוויזיה, יודה שאין חסימה מוחלטת. יש לנצל את החיובי שבה במשנה זהירות, עם הכנה מראש אחר ניפויה מכל רבב של חיקוי.
 
ניתן ללמוד הרבה מהתרבות הכללית, וכך עשו חכמינו בכל הדורות, אך צריך תמיד לדעת לשים את המחסום בזמן. לצערנו, בתרבות המערבית מעורב היום יותר הצד הרגשי, הדמיון, המוסר, החופש האומנותי ולא תמיד השכלי (המחסום המונע), ולכן קיימת הסכנה של היסחפות. אך גם במצב זה יש עדיין מה ללמוד מתרבות זו, אם ניערך בחינוך מתאים לאמנות. מאתנו האומנים והיוצרים נדרשות פעולות מסוג "וירא את המקום מרחוק" - המקדימות את ה"נעשה" ל"נשמע", ל"נראה", מכלי חיפוש וגילוי הדברים החבויים כמראות החיצוניים (הקליפות), ומבלי נבירה וחיפוש במהות ובערכי הרוח שלנו מבחינה ערכית וניצולם ביצירה המקומית, אין לאמנות הנוצרת כאן שום יתרון או צידוק, ובוודאי לא אם היא ממומנת בכספי ציבור.
 
לאמנות כשפה וכדיאלוג, גם תפקיד מכובד ביצירת הקושר והמאחד בין בני אדם, אם ידעו לכבד זה את זה ולא לזלזל זה ברקע זה ובתרבותו, ובוודאי לא במקורותיו.
 
"יבוא" אמנות חוץ וחיקוי מה שנעשה שם לא יקדם במאום את ההתפתחות היצירתית הישראלית, השדר או האמירה הגלומים בה. אמנות לוקאלית, צומחת מנכסי התרבות והרוח המקומיים, במיוחד במדינת ישראל, שבה הרוח מקושרת למקום הספציפי, אליו חזרנו אחרי אלפיים שנות נדידה וגלות.
 
נכסי רוח אלו יצאו ונדדו עמנו לגלות משך שנות דור לכל מקום, בתנאי רדיפה ודיכוי, קידוש החודש והמועדות שניתנו לישראל הם ההוכחה והסמל לתורה שבע"פ - הכלי היצירתי בו צויידנו למסע הגלות הארוך. זהו הכוח שניתן לחכמי ישראל להאיר את עיני העדה בחשכת הגלות, ("אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש" אל תקרי "אותם", אלא "אתם"). "התורה שבכתב היא בבחינת "חכמה", המקיפה במסגרתה את הגילויים שחכמי ישראל עמלים ומגלים בכל דור, והתורה שבע"פ היא בבחינה של "בינה" (דברים ששמעתי מפי  הרב גולרוויכט ז"ל), ואותה בינה יצירתית שמרה על ייחודנו והביאתנו למימוש חלומנו לשוב  אל ארץ קדשנו, אך גם מחייבת אותנו.
 
התעלמות, זלזול, התנשאות, או מיעוט ההתייחסות של אמני ישראל אל נכסי צאן ברזל אלו בכלל ובאמנות בפרט, וחיקוי כל הנעשה בעולם ש"הוכח" כאמנות, מצמיחים כאן אמנות זרה ומנוכרת ברובה, המאבדת מערכה כשהיא מועתקת ממקום היווצרותה. זו גם הסיבה שהיא משרתת ציבור מאוד מצומצם ואינטרסאנט, ועל כן אין הצדקה מוסרית לתמוך בה. לציבור הדתי, משום מה, נראה הדבר כטריטוריה שאין לו אליו נגיעה - משהו "מחוץ לתחום!" בשבילו, וזו טעות.
 
הבאתה וחיקויה של אמנות בינלאומית, תמיכה בה, עידודה ע"י אוצרים וממונים "נעולים", קוראים לפתיחות מצד אחד, אך למעשה מצטמצמים בחלק של העשייה האומנותית ומתעלמים מנתח נכבד של אומנים, וזאת באמתלה של ניסיונות מיפוי האמנות הישראלית על המפה העולמית. גישה זו באה על חשבון צמיחתה של יצירה יהודית השואבת ממקור תרבותנו ומקומנו.
 
מי שעוקב לאחרונה אחרי המגמות המתפתחות אצלנו, אינו יכול להתעלם מהרושם ההולך וגובר, שבישראל, האוצרים המתוסכלים הפכו ליוצרים, והאומנים הם המוציאים לפועל את תורתם של האחרונים. אומנים מסוימים ויתרו (אולי עבור חשיפה מוגבלת מסוימת) על חופש היצירה שלהם ונתנו לאוצרים לקדם עצמם באמצעותם, בחיקוי מה שנעשה בחו"ל. בולטת לאחרונה בעיקר אוכלוסיית בוגרי בתיה"ס לאמנות ה"מתגלים עוד בחממה" ועונים ל"קריטריונים" של ה"ציידים", וזאת על חשבון ותיקים ומוכשרים אחרים. אין לי ספק שלפעילות זו יש הצדקה מסוימת ואיני בא לדחות אותה על הסף, כי תפקידם של האוצרים ובעלי הגלריות הוא החיפוש והגילוי של הכשרונות האלו, אך זו צריכה להיעשות ביושר ובמידה, ובמקביל לתמיכה וחיזוק הקיים. בלשון הרב קוק. "הישן יתחדש והחדש יתקדש". יש לציין שלאחרונה ישנה התעוררות מסוימת ברובה, בתחומי היצירה השונים בציבור הציוני-דתי וחובה לעודדה. ישיבות תיכוניות ואולפנות מצטרפים לבתיה"ס שפתחו מגמות לאמנות, תקשורת, תיאטרון וקולנוע. משוררים צעירים מפרסמים משיריהם, ויוצרים חובשי כיפה מתגלים בתחומים השונים. חבל שהתעוררות זו אינה מלווה עדיין בעידוד ובתמיכה הראויה. יש לציין שרבנים נרתמים לעידוד כוחות היצירה בתמיכה הלכתית. בית הספר לקולנוע ולתקשורת "מעלה" בירושלים פועל וזוכה להצלחות צנועות אך ראויות לתשומת לב. בית ספר גבוה לאמנות יהודית-עכשווית נפתח בת"א במקביל למסלול הוראת האמנות במכללה האקדמית "תלפיות".
 
כתב העת "דימוי", היחיד שפועל בתמיכה מדולדלת, הוא מקור עידוד לכתיבה וליצירה הדתית-לאומית, אך מדוע צולעת הוצאתו הסדירה.. האם משום שהוא תלוי בתקציבים "שלנו"?
 
יש לעודד צמיחתה של אמנות עפ"י מיטב המסורת האומנותית המודרנית העכשווית מחד,  אך גם בדגש המקומיות הישראלית והאומנותית מאידך פוטנציאל יצירתי אדיר חבוי באוכלוסיות שלא נחשפו עדיין לאמנות וביניהן הציבור הדתי, מטעמי דת מוטעים. מעורבות מלאה בחיים הארציים, הגשמיים והיצירתיים של מדינת ישראל במקביל לחיים יהודיים מלאים, אכן מתבקשת.
 
אין סתירה בין האמנות להלכה, ההיפך הוא הנכון. המטען הרוחני-ערכי והאנרגיה היצירתית האצורה בציבור ייחודי זה טומנת בחובה, שילוב נדיר ומעניין, שיביא בבוא העת להתפתחות גישה אומנותית בעלת תכנים מקומיים, ייחודיים, שלדעתי לא באו עדיין לידי ביטוי במילייה האומנותי בארץ.
 
חבל שדווקא תפיסת עולמו של ציבור זה זוכה לחשיפה תקשורתית יתירה בלא שעולמו התרבותי-חברתי-רוחני העשיר והמעניין יבוא לידי ביטוי.
 
ייתכן שהעת כשלה למפנה בחשיבה, בתפיסה ובהתייחסות לאמירה האומנותית בציבור הדתי, ועתה, מתבקשת היחשפותו האמיתית של הפן הזה, שלא זכה לעידוד המתאים במחננו עד  כה. האם בחירתו של עו"ד מיכה ינון לתפקיד ראש מנהל תרבות נותנת סיכוי לראיה מחודשת, הלוקחת בחשבון את השינויים שחלו בגישה של הציבור הדתי-לאומי לאמנות, לספרות, לקולנוע ולתיאטרון?