לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ירושלים למורה למקרא

מחבר: יצחק ברקוביץ

בשדה חמ"ד, גיליון 1, 1997

ירושלים למורה למקרא

 

יום ירושלים מהווה גורם מזמן ללימוד, לעיון, לדיון, לסיור ולפעילויות לימודיות אין ספור בקשר לעירנו.
 
מבחינה דידקטית ותוכנית ניתן לחלק את דרכי הלימוד לשתי דרכים עיקריות: הדרך הראשונה טיפול, לימוד ועיון בכל דיסציפלינה במקומה. כגון: ירושלים במקרא, בגיאוגרפיה, בהיסטוריה וכיוצא בזה. הדרך האחרת היא עיסוק קורלטיבי, בין מקצועי, בין-דיסציפלינרי.
 
בדברים הבאים אני מבקש לעסוק בתחום אחד מבין התחומים האמורים, והוא: ירושלים במקרא. מגמת הדברים היא להביא בפני המורה למקרא את הרציונאל של הדיון המורחב, הבא בעקבות הגורם המזמן, ולפרט מספר דוגמאות כיצד ניתן למצוא דרך בכיתות השונות, בתהליך הלימוד השוטף להרחיב, להעמיק, להוסיף היבטים שבדרך כלל אין עוסקים בהם, בגלל שאין עתותיו של המורה בידיו, והצורך בהספק עומד מול עיניו.
 
רצוי שהמורה, תוך כדי הלימוד הרגיל של פרקי התנ"ך, ירחיב, יוסיף, יעמיק וישלב את המוצע במאמר זה.
 
מאמר חז"ל הבא יכול לשמש לנו מורה דרך למה יש חשיבות ועל אילו נושאים רצוי להרחיב את הדיון אודות ירושלים:
 
"כיוצא בו דרש רבי יהודה (זכריה ט' א) "משא דבר ה' בארץ חדרך ודמשק מנוחתו, כי לה' עין אדם, וכל שבטי ישראל", זה משיח שהוא חד לאומות ורך לישראל, אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית: יהודה ברבי, למה אתה מעוית עלינו את הכתובים, מעיד אני עלי שמים וארץ, שאני מדמשק ויש שם מקום ששמו חדרך. אמר לו, מה אתה מקיים 'ודמשק מנוחתו', מניין שעתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק? שנאמר 'ודמשק מנוחתו', ואין מנוחתו אלא ירושלם, שנאמר (תהלים קל"ב יד) 'זאת מנוחתי עדי עד', אמר לו, מה אתה מקיים (ירמיה ל' יח) 'ונבנתה עיר על תלה', אמר לו, שאין עתידה לזוז ממקומה. אמר לו, מה אני מקיים (יחזקאל מ"א ז) 'ורחבה ונסבה למעלה למעלה לצלעות כי מוסב הבית למעלה למעלה סביב סביב לבית על כן רחב לבית למעלה...' שעתידה ארץ ישראל להיות מרחבת ועולה מכל צדדיה כתאנה זו שצרה מלמטה ורחבה מלמעלה ושערי ירושלם עתידים להיות מגיעים עד דמשק, וכן הוא אומר (שיר השירים ז' ה) 'אפך כמגדל לבנון צופה פני דמשק', וגליות באות וחונות בתוכה שנאמר (זכריה ט' א): 'ודמשק מנוחתו', ואומר (ישעיה ב' ב-ג) 'והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. ואומר: והלכו עמים רבים וגו'."
 
מדברי חז"ל אלו אנו למדים כי ירושלים אינה רק העיר הממוקמת בשטח מוניציפלי אלא רעיון, מושג, עיר אלוקית וכדומה.
 
לעומת מאמר חז"ל זה עולה השאלה הידועה: אם ירושלים כה חשובה, מפני מה היא אינה מוזכרת בתורה כלל? כל מקום שהיא מוזכרת בתורה ההזכרה באה רק ברמז "שלם" (בראשית י"ד יח); "הר יראה" (בראשית כ"ב ג, יד); "המקום אשר יבחר ה'" (דברים י"ב); "נחלה" (דברים י"ב).
 
תשובות לכך ניתן למצוא במקומות רבים. סיכום לכמה מהן מביא ד"ר יהודה קיל(1). ירושלים טרם נקבעה בתורה כמקום אשר יבחר ה', כדי למנוע מן העמים לרכז כוחות במלחמה על העיר (רמב"ם מורה נבוכים), או כדי למנוע מן השבטים את הויכוח על ירושלים, כאשר כל שבט יבקש את ירושלים בנחלתו.
 
לעומת אי איזכורה של ירושלים בתורה, מוזכרת היא בנביאים וכתובים בשמה המלא 641 פעמים ובכינויים כ-850 פעמים. שומרון, שהיתה בירת ממלכת ישראל, מוזכרת רק מאה ועשר פעמים.
 
בספר יהושע (פרק י') אנו מוצאים לראשונה את שמה המלא של ירושלים, כאשר אדני צדק מלך ירושלים מקבץ עוד ארבעה מלכים למלחמה נגד יהושע. מעניין לתת את הדעת על כך שאדני צדק היה אמורי וכן שאר המלכים שאסף למלחמה נגד יהושע. ביהושע י' פסוק יב נאמר "אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל..."
 
העם שחי בירושלים היה האמורי. דוד כבש את ירושלים מידי היבוסי. היבוסי נכנס לעיר במועד מאוחר יותר, כנראה לאחר תבוסת האמורי, לאור העובדה ששבט יהודה ובנימין אינם מתיישבים בעיר לאחר שיהודה כבשוה והעלוה באש.
 
ביהושע ט"ו אנו מוצאים כי יהודה לא הורישו את היבוסי מירושלים:
"ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יוכלו בני יהודה להורישם..."
אך לעומת זאת בספר שופטים א' ח:
"וילחמו בני יהודה בירושלם וילכדו אותה ויכוה לפי חרב ואת העיר שלחו באש".
ובאותו פרק פסוק כא:
"ואת היבוסי ישב ירושלים לא הורישו בני בנימין...".
בשאלה "מדוע לא הורישו"? יש לעסוק בהרחבה אבל לא כאן המקום.
 
חושבני שכוונת הדברים היא: לנצח במלחמה אכן הצליחו, אבל היבוסי נאחז בעיר, ישב שם ולא נתן לשבטים, יהודה ובנימין לשבת בעיר. לכן לא הורישום הגם שהכום לפי חרב. הנצחון היה בשדה המערכה אך לא בא לידי ביטוי בישיבה בשטח שיושביו הוכו במלחמה.
 
יש מקום להרחיב לעיין בפרשה זו, וזו הזדמנות למורה בכיתה ד-ה לעסוק בדבר כאשר הוא מגיע ללימוד ספר שופטים פרק א' או למורה בכתה ט' שעה שהוא מלמד את ספר שופטים פרק א' בצורה אינטנסיבית. ראה תכנית הלימודים במקרא.
ברצוני לפרוס בפני המורה את מפת ההזדמנויות בהן ניתן בשעת ההוראה בכיתות ב'-י"ב . לשלב הרחבה אודות ירושלים
 
חשוב להדגיש: אנו מדברים בתכנית הלימודים(2) על "נושא מצטבר" כחלק מהוראת המקרא. כך למשל בעמוד 11:
 
3.9 יושם דגש בתהליך הלמידה על הנושא המצטבר. במחזור הראשון יילמד רובד מסוים של הנושא, ועל גביו יילמד רובד נוסף במחזור השני, ובכיתות י"א-י"ב, בלמידה הקורלטיבית (ראה פירוט בסעיף הבא), ייבחנו היבטים רבים ככל האפשר של הנושא המסוים.
 
וכן בעמוד 8:
2.1 התכנית מחייבת את עקרון המחזוריות, משום שחומר הלימודים אינו מתמצה בלימוד חד פעמי ומשום שעם השנים מסוגל הלומד לקלוט תכנים וערכים נוספים. לפיכך נקבע:
1. מחזור ראשון בתורה יילמד בכיתות א'-ו'.
2. מחזור שני יילמד בכיתות ז'-י"ב.
3. מחזור ראשון של נביאים ראשונים יילמד בכיתות ד'-ז'.
4. מחזור שני של נביאים ראשונים יילמד בכיתות ט'-י"א.
 
ואלה פרטי הצעתי:
 
הכיתה
המקום בו ניתן להרחיב
א-ב
ספר בראשית:
פרק י"ד יח - כ
פרק כ"ב א - יט
ג
מפני שבספר שמות אין מקום מפורש בו נזכרת ירושלים, יכול המורה לעסוק בהרחבה בנושא ירושלים, בשעת הוראת פרקי המשכן, תוך שהוא משווה את המשכן למקדש, זאת מבלי להכנס לפרטים ולהרחבה.
ד
ספר יהושע:
פרק ט' ופרק י'
ספר שופטים:
פרק א'
ה
ספר ויקרא:
ניתן לערוך השוואה בתכנית המשכן לעומת תבנית המקדש. בהוראת סדר העבודה ביום הכיפורים אפשר להשוות בין העבודה במשכן למקדש ראשון, שני.
בפרק כ"ז ערכין, בכור, מעשר בהמה כולם קשורים למקדש.
ספר שופטים:
פרק א'.
ספר שמואל:
ירושלים לא נבחרה עדיין ודווקא העדר שמה של ירושלים הוא הזדמנות לעסוק ב:שילה, נוב, גבעון, במה גדולה וכד'.
ו
ספר דברים:
פרק י"ב: המקום אשר יבחר ה'
פרק ט"ז: הרגלים
דברי משה "ההר הטוב הזה והלבנון" (ג' כה) ועוד.
ספר שמואל:
דוד עולה מחברון לירושלים.
ז
ספר מלכים:
בנין שלמה; פרקים ז'-ח' לעומת פרק ג' גבעון.
ח
ספר ירמיה:
לפני החורבן ובעת החורבן.
ספרי עזרא ונחמיה:
לאחר השיבה מבבל.
ספרי חגי, זכריה ומלאכי
בניית ביהמ"ק השני.
י
ספר בראשית:
פרקים י"ד, כ"ב.
ספרים שמואל, ישעיה:
הנבואות סביב המקדש
פרקים א', ב'
המצור של רצין ופקח פרק ז.
יא-יב
ספר דברים:
המקום אשר יבחר ה': פרק י"ב, מעשר שני, פרק י"ד, הרגלים פרק ט"ז, ועוד.
ספר מלכים:
הזדמנות לסכם, לשלב את ספר דברים עם ספר מלכים כדי ללמוד בדרך קורלטיבית.
 
מן האמור לעיל ניתן לראות כי ההזדמנויות רבות. המורה, או קבוצת מורים בכיתות מקבילות, ואולי חדר המורים כולו מוזמנים לתכנן את הלימוד כדי שהזמן הקצר העומד לרשותנו ינוצל בדרך היעילה ביותר למען הלומדים.
 
להלן דוגמאות, כיצד להוציא מן הכח אל הפועל את האמור עד כה.
 
דוד עולה לירושלים
בשמואל ב' ה' א - ג אנו לומדים:
"ויבואו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה ויאמרו... וימשחו את דוד למלך על ישראל".
 
עד לאמירה זו מלך דוד בחברון על שבטי יהודה. כאן מושחים כל שבטי ישראל את דוד למלך על העם כולו. דוד מקבל את בקשת העם שיהיה עליהם למלך, אינו נשאר בחברון אלא עולה לירושלים: "וילך המלך ואנשיו ירושלם אל היבסי יושב הארץ" (ו).
 
"ויאמר לדוד לאמר: לא תבא הנה כי אם הסירך את העורים והפסחים..." (ו):
 
מי אמר לדוד? מי הם העיוורים והפיסחים? במקבילה בדה"י אין העניין מובא כלל. העיוורים והפיסחים מאן דכר שמהיו? בדה"י א' י"ב לט - י"ג ב מוזכרת המלכתו של דוד וכן העלאת ארון ה'. ד"ר יהודה קיל בפרוש דעת מקרא מתייחס לדברים ואלו דבריו (שמואל ב' ה' ו).
 
העיוורים והפיסחים - דיבור עמום ורבו בו הפירושים.
ר' אברהם אבן עזרא פרש: שהמצודה הייתה כה חזקה, שלדעת היבוסים אפילו עיוורים ופיסחים היה בכוחם להגן עליה ולמנוע את כיבושה: 'לא נירא אותך למלחמה' (והובא פירושו אצל רד"ק).
ומעין זה כבר כתב יוסף בן מתתיהו 'סגרו בעדו את השערים והעמידו על החומה לקויי עיניים ורגלים וכל שאר בעלי מום, כדי להלעיג על המלך, ואמרו שבעלי מום אלה ימנעוהו מלהכנס (לעיר), והם עשו זאת מתוך בטחונם בעצם חומותיהם' ('קדמוניות', ס' שביעי, מהד' שליט 231).
פירוש אחר: היבוסים העלו על החומה עיוורים ופיסחים, וקללו את כל מי שיעז לפגע בהם ובשולחיהם(3).
פירוש אחר: כולנו נלחם כך עד האיש האחרון ואפילו ישארו בעיר רק עיוורים ופסחים, גם הם יקומו להלחם בדוד (ע' חכם).
פירוש אחר: הם לועגים לדוד וקוראים לחייליו פיסחים ועיוורים.
פרוש אחר: לא תוכל לנצח אותנו אלא אם תרפא את הפסחים ואת העיוורים. וכשם שהדבר הזה הוא נמנע, כן מן הנמנע שתבוא אל העיר.
וחז"ל דרשו את 'העורים והפסחים' על צלמי עבודה זרה ('...עינים להם ולא יראו... רגליהם ולא יהלכו'. תהלים קטו ד-ז)(4), שעליהם היתה כתובה ברית שבועה שנשבע אברהם אבינו ליבוסים, עם קניית מערת המכפלה, שאין זרעו יורש מעיר יבוסי (פרקי דר"א לו), ולפי זה הם חתיים (=יושבי חברון בימי אברהם) הם יבוסים(5).
ולפי מדרש אחר: יבוסים אלה מזרעו של אבימלך מלך פלשתים היו (והובאו הדברים ברש"י)(6).
בין כך ובין כך, היה במאמר זה משום גנות גדולה לדוד ולישראל, ולפיכך קיצרו בו הכתובים ובעל ס' דברי הימים לא הביאו כלל. כלומר, משמעות דברי היבוסים כך הוא: לא יבוא דוד הנה. וסיים הכתוב במה שפתח: לא תבוא הנה.
 
מן ההשוואה לדברי הימים אנו מגלים נקודה נוספת: כאשר פנו השבטים לדוד וביקשו את הסכמתו להיות מלך על העם כולו, נאמרו הדברים כך: בספר שמואל (ב', ה', ג) "ויכרות להם המלך דוד ברית..." ואילו בספר דה"י (א' יג) "ויועץ דויד עם... אם עליכם טוב, ומן ה' אלקנו נפרצה..."
 
מה פישרה של התוספת? חושבני שיש כאן הזדמנות לגעת בנקודה מעניינת. דוד המלך לא עשה דבר אלא אם קיבל את הסכמתו של ה' או שהיה בטוח שמאת ה' היה הדבר. החל במלחמתו נגד גלית. (שמואל א' יז לז) "... ה' אשר הצלנו... הוא יצלנו..." ובהמשך הפסוק: "...לך וה' יהיה עמך". ובדברו אל הפלשתי (שמואל א' י"ז מה) "...ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות..." ולאורך כל ימי מלכותו. לדברים יוצא דופן אחד והוא: מניין העם. שם אומר הכתוב במפורש "ויסת את דוד..." (שמואל ב' כ"ד א).
 
בכיתה נביא בפני הלומדים את שני המקורות. נבקש מן התלמידים, כהכנה לשיעור, לקרוא שני קטעים אלה, לתת להם כותרת, למצוא את השווה והשונה ולהיעזר בפרשנות על מנת להבין תיבה שאינה נהירה להם. עבודה זו תכניס את הלומדים פעם נוספת לעיקרון השילוב בין שמואל ודברי הימים, זאת כדי שיעמדו על כך שהכתובים משלימים זה את זה במקומות שונים. כמו כן ילמדו כי כדי להגיע לסיפור שלם עליהם לאתר מקורות נוספים, הקשורים לעניין. כמובן זאת בהתחשב ברמתם של הלומדים (ראה בתכניות הלימודים עמ' 20 מטרה 17).
 
בכיתה יפתח המורה בכך שירושלים טרם נכבשה. התלמידים יעיינו ביהושע, בשופטים ויזכרו כי ישראל לא הורישו את היבוסי. כמו כן ימצאו בספר שמואל, שלמדו השנה, היכן היה ארון ה', ויזכרו בדברי רש"י לדברים י"ב "אל המנוחה" זו שילה ו"אל הנחלה" זו ירושלים.
 
בשלב הבא של הדיון נרשום את ההבדל בין האמור בדה"י לבין האמור בשמואל.
 
שמואל ב' ה' א-ג
דה"א א' י"ב, לט - י"ג ב
ויבאו כל שבטי ישראל
אל דוד חברונה
כל אלה...
ויאמרו...
ויאמר ה'
ויועץ

 

 
והדיון יפתח בהבדלים (שכבר נרשמו בשיעורי הבית) והשאלה תהיה מדוע קיימים ההבדלים, מה משמעותם? כאן יראה להם המורה כיצד לכל אורך חיי דוד הוא עושה את אשר מצווה ה', הוא שואל את ה', בכל דבריו הוא משתף את ה'. התלמידים יראו להלן כי כאשר הוא מבקש לבנות בית לה' הנביא אינו שואל את ה' אלא משיב מיד "כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך" (שמואל ב' פרק ז' ג).
 
המשך הלימוד יהיה רגיל ויעסוק בכיבוש ירושלים מידי היבוסי. תוך כדי דיון ראוי לברר מי היו היבוסי. ראוי להתייחס למדרשים שהובאו לעיל בפרושו של ד"ר יהודה קיל, ובכך להחזיר את הלומד לספר בראשית.
 
המשך הלימוד יהיה לפי סדר הפרקים כשהנושא המרכזי הוא: העלאת הארון לירושלים על פי סדר הכתובים.
 
להלן מספר נקודות לדיון שבהן יכול המורה להעזר לשם הרחבת הלימוד בנושאי ירושלים במקרא.
 
ירושלים בימי שלמה:
שלמה עיצב את דמותה של ירושלים כמרכז דתי ולאומי, כעיר מלוכה וכמרכז מינהלי של ממלכה, שהשתרעה "מן הנהר" (פרת) ועד "נחל מצרים" (מלכים א', ה' א). גולת הכותרת בבניין העיר הייתה הקמת מכלול מבנים בפסגה שמצפון לעיר דויד. עם מכלול זה נמנו בית המקדש (ו' לז-לח) ובית המלך (ז' א) במכלול בית המלך נזכרו "אולם הכסא אשר ישפוט שם" (ז' ז) ו"בית יער הלבנון" (ז' ב).
 
שלמה הסתייע במומחים פניקים להקמת המבנים השונים. הבנייה התנהלה על פי תכנית, שהייתה אופיינית לערי ממלכה בצפון סוריה (שעל פיה הופרדו מקום מושב המלך ומקום המקדש מן העיר המאוכלסת והמבוצרת). כמו כן, בנה בית לבת פרעה, אשתו (ט' כ"ד). שלמה גם דאג לירושלים וביצר אותה. הוא בנה את "חומת ירושלים סביב" (ג',א; ט',טו). נראה שהרחיב וחיזק את החומה העתיקה, וכן בנה את המילוא (ט' כד).
 
מימי שלמה נקשרו ירושלים, בית המקדש ובית דויד בחבילה אחת, ששוב לא נתפרדה. ביטוי לכך יש בתפילת שלמה לרגל חנוכת הבית (מלכים א, ח).
 
ניתן לבקש מן הלומדים לנתח את התפילה ורעיונותיה. כמובן ניתן לעסוק בשאלה מקדימה.
 
שלמה הלך עם כל ישראל להקריב בבמה גבעון. מדוע בכלל הקריב בבמה? ומדוע השהה ועיכב את בניית המקדש ארבע שנים (מלכים א' ו' א)? האם שכח את צו אביו לבנות את הבית?
 
בהמשך אנו מביאים כמה השערות שיש בהן כדי להשיב על השאלות. הלומדים ינסו למצוא בעצמם את התשובות. את ההתלבטות של התלמידים אפשר לעשות כשיעורי בית, כדיון בין שני תלמידים בפתיחת השיעור, כמטלה לכל תלמיד לנסות למצוא השערות ועוד דרכים שיבחר המורה. כל זאת כהקדמה לדיון בו יעלו הלומדים את השערותיהם ובכיתה הם יבחנו המקובלות הן אם לא. גם המורה יכול להציע נקודות שבהן ידונו.
 
פעילות זו באה לגוון את הלימוד ולהביא את רוב התלמידים לידי כך שיביעו את דעתם וימצאו לה סימוכין - דרך לימוד מקרא חשובה, שראוי שהתלמידים יתנסו בה.
 
אולי נבע הדבר מעיכובים ושיקולים מעשיים. בנייה בהיקף אדיר כזה בולעת את כל הכוחות הארגוניים והמשאבים הלאומיים. אסור להתחיל בה בטרם עת, לפני שהתגבשה והתחזקה הממלכה, שמא בגללה תאבד המדינה.
 
אולי חסרו לשלמה בשלב זה כישורים וכוחות נפשיים מתאימים. החכמה שלה זכה בחלום בגבעון היתה תנאי חשוב והכרחי לא רק למלכות אלא גם לבניית המקדש. בניית המשכן במדבר התאפשרה רק לאחר שבצלאל זכה בחכמה אלוקית, והיה מסוגל לבצע את המפעל הגדול הזה.
 
"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן-חור למטה יהודה, ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (שמות ל"א ב-ג).
 
שלמה שילב את חכמתו האלוקית עם חכמתו הטכנית של חירם ובכך איפשר את הבנייה:
 
"וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצר. בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צרי חרש נחשת וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת לעשות כל מלאכה בנחשת, ויבוא אל המלך שלמה ויעש את כל מלאכתו" (מלכים א, ז' יג-טו).
 
אפשר שבין דוד לבין שלמה היו הבדלי השקפה בקשר למקדש. אפשר לציין כי מעשהו הממלכתי הראשון של דוד היה כיבוש ירושלים, ומשזו התבססה העלה אליה דוד את הארון במעמד כל ישראל. נראה כי דוד מרוכז בדבר אחד 'בארון' שאותו מיהר להעלות בטקס גדול, ולו ביקש לבנות בית עולמים.
 
בכל ההתדיינות בין נתן לדוד לא דובר אלא על בית לארון ולשכינה היורדת אל העולם מלמעלה. העבודה - המזבח, השולחן, המנורה וההקרבה עליהם - לא נזכרו. אפילו ערב פטירתו, בעת שנתן הנחיות למעשה הבניין, הצניע דוד מאד את העבודה (דברי הימים א' כ"ב יט וכן דה"י א' כ"ג כח-לא), ומיקד את העניין בהקמת בית לה', שבו ייקבעו שמו ושכינתו בעולם.
 
אצל שלמה הדגש שונה. מעשהו הגדול הראשון כמלך היה לדרוש את משכן ה' בגבעון, עם כל קהל ישראל:
"אלף עלות יעלה שלמה על המזבח ההוא" (מלכים א' ג' ד דה"י ב' א)
 
כמעשה דוד עם הארון עשה עתה שלמה עם המשכן.
 
גם מטרת הבית השתנתה:
"הנה אני בונה בית לשם ה' אלקי להקדיש לו, להקטיר לפניו קטרת סמים ומערכת תמיד ועלות לבקר ולערב, לשבתות ולחדשים ולמועדי ה' אלקינו, לעולם זאת על ישראל" (דברי הימים ב' ב' ג).
ואם יאמר האומר שהדברים נוסחו כך לאוזניו של חירם הגוי, ממשיך שלמה ומגלה לחירם את התלבטותו הפנימית, שאותה פירש בהרחבה בתפילתו הגדולה:
"כי האמנם ישב אלהים על הארץ, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך - אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מלכים א' ח' כז).
כאן, במכתבו לחירם, ציין שלמה את הפתרון:
"ומי אני אשר אבנה לו בית, כי אם להקטיר לפניו" (דברי הימים ב' ב' ה).
כאשר חנך שלמה את המקדש והעלה אליו "את הארון ואת אהל מועד ואת כל כלי הקדש אשר באהל" (דברי הימים ב' ה' ה), הדגיש בתפילתו את תפקיד הבית כבית תפילה, והקב"ה קיבל את תפילתו וניסוחו זה של שלמה, ואמר:
"שמעתי את תפלתך ובחרתי במקום הזה לי לבית זבח" (דברי הימים ב' ז' יב).
אמנם, גם שלמה התכוון שמעשה האדם בבית, שהוא יהיה לו לבית תפילה שתבקע ותעלה מתהומות, יביא בסופו להשראת שכינה מלמעלה. על כן הכרובים שעליהם שורה השכינה, גדלו והתעצמו, גובהם היה עשר אמות והם ניצבו על קרקע המקדש (מלכים א' ו' כז, דבה"י ב' ג' י-יג).
חכמים הכריעו לכאורה לטובת גישת דוד:
"חביבה עלי תפילה אחת שאתה (דוד) עומד ומתפלל לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להעלות לפני" (שבת דף ל).
דיון בנושא כזה על מראה המקומות יכול להיערך בכיתה י"א. דיון כזה הוא מוקדם מדי בכיתה ז'. בדיון כזה התלמידים מגיעים לידי התבטאות ויכולים להסתייע בידיעות השונות שלמדו עד כה.
 
מצור סנחריב על ירושלים
דוגמא נוספת למקום בו ניתן להרחיב את היריעה מעבר להוראה הרגילה הוא מצור סנחריב על ירושלים.
 
מקורות:
מלכים ב' י"ח יג - י"ט לז
דברי הימים ב' ל"ב א - כג
ישעיהו ל' א - ל"ז לח, כ"ב א - יד, י' כד - לב
 
מקורות מחוץ למקרא:
מסע סנחריב לירושלים בשנת 701 לפנה"ס:
 
ואשר לחזקיהו איש יהודה שלא נכנע לעולי - על ארבעים ושש עריו הבצורות, ערי חומה, ועל הערים הקטנות לאין מספר סביבותיהן - שמתי מצור ולכדתי אותן, בעזרת סוללות כבושות מעפר, בכרים מוגשים לחומה, בהסתערות חיל רגלים, בחתירה מתחת לחומה, בפרצים בחומה ובגרזיני פריצה או בסולמות. הוצאתי לי משם כשלל מאתיים אלף ומאה וחמישים נפש, קטן וגדול, איש ואישה, סוסים, פרדים, חמורים, גמלים, בקר וצאן עד אין מספר. ואילו את חזקיהו כלאתי בירושלים עיר מלכותו כציפור בכלוב. חסמתי אותו במשלטים ואת היציאה משער עירו מנעתי ממנו. ואת עריו בזזתי, קרעתי מארצו ונתתי למתת מלך אשדוד, לפדי מלך עקרון ולצלבל מלך עזה וכך הקטנתי את תחום ארצו. על המס הקודם, המשולם מדי שנה בשנה, הוספתי מנחת מס ומתנות רבונותי והטלתי אותן עליו. חזקיהו הלז מורא הוד מלכותי המם אותו, והוא שלח אחרי לנינוה עיר ממשלתי את צבא ה'אורב' ואת החיל הנבחר שלו, שהביא לירושלים עיר מלכותו כדי לחזקה וכדי שיהיו לו לעזרה: יחד עם שלושים כיכר זהב ושמונה מאות כיכר כסף, אבנים טובות, פוך מובחר, אבני אודם גדולות, מיטות שן, כיסאות משען רצופי שן, עור פילים, שנהבים, עצי הבנה ואשכרוע, בגדי צבעונים, בגדי פשתן, צמר צבוע תכלת, צמר צבוע ארגמן, כלים עשויים נחושת, ברזל, ברונזה ובדיל, מרכבות, מגינים, רמחים, בגדי שריון, פגיונות חגור עשויים ברזל, קשתות וחצים - כלי נשק ללא ספור, יחד עם בנותיו, פילגשיו, מנגנים ומנגנות, ואת שליחו שיגר אלי לשם תשלום המס ולשם עריכת טקס ההשתעבדות לי.
 
במקרא אנו מוצאים מקבילות לאמור בדברי סנחריב:
"ובארבע עשרה שנה למלך חזקיה עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצרות ויתפשם: וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר: חטאתי שוב מעלי את אשר תתן עלי אשא, וישם מלך אשור על חזקיה מלך יהודה שלש מאות ככר כסף ושלשים ככר זהב. ויתן חזקיה את כל הכסף הנמצא בית ה' ובאוצרות בית המלך. בעת ההיא קצץ חזקיה את דלתות היכל ה' ואת האמנות אשר צפה חזקיה מלך יהודה ויתנם למלך אשור" (מלכים ב', י"ח יג-טז).
סנחריב לא הסתפק בכל זאת ודרש את כניעת ירושלים כאמור במלכים ב' י"ח יז - י"ט לה וכן בישעיהו פרקים ל"ו, ל"ז. אולם הדברים לא עלו בידו והיה עליו לחזור בבושת פנים כאמור במלכים ב' י"ט לה - לז, ובישעיה ל"ז לו-לח.
 
ניתן לעסוק בדברים הן בכיתה ז' במסגרת לימוד ספר מלכים, כאשר רמת הדיון תהיה השוואה בין המקורות ודיון האם הכוונה בכולם למסע סנחריב.
 
בכיתות י'-י"א ניתן לעסוק בהיבט רחב יותר ולצרף מקורות נוספים כגון: רש"י לפסוק יז, בתהלים מזמור ע"ג. ילקוט שמעוני לפרק כ"א בישעיה תכא שמשמע מן המדרש כי פרק כ"ב מדבר על החורבן.
 
כמו כן ניתן להרחיב את הדיון בדבר ההבדלים בלשון הכתוב בין מלכים, לדברי הימים, ראה מקבילות במקרא(7) עמ' 149-144. המורה יבחר מספר נקודות בהן ניתן למצוא משמעות וסיבות לשוני. אפשר לבקש כעבודת הכנה לעיין ולמצוא הבדלים ולהעלות השערות בדבר הסיבות לשוני. בכיתה ייערך דיון על מה ולמה הדברים שונים.
 
ירושלים בימי שיבת ציון
על פי תכנית הלימודים אמורים לעסוק בכיתה ח' בספר ירמיה בו ילמדו על חורבן ירושלים. בהמשך השנה ילמדו את עזרא ונחמיה, וישובו לראות את ירושלים כפי שנראתה בעת שוב אבותינו מגלות שבעים השנה בבבל. למרות שניתנה רשות כוללת לשוב לא חזרו אלא מעטים. כדאי להשוות את ירושלים שלפני החורבן עם ירושלים של ימי נחמיה באמצעות המפות הבאות:
 
 
 
   ירושלים בעת הסמוכה לחורבן המקדש
   ירושלים כאשר נחמיה עולה ומחדש בניינה
 
ראוי לתת את הדעת למה שקרה בעת שיבת ציון בהשוואה לכיבוש הראשון של ארץ ישראל בימי יהושע.
 
החידוש ביציאה מבבל היה: לעומת יוצאי מצרים אשר כבשו ארץ חדשה, העולים מבבל שבו לארצם, לארץ מוכרת, לאותם מקומות שהם או אבותיהם, גרו וחיו בהם בימי הבית הראשון.
 
בשיבת ציון מגלות בבל, נתקיימה נבואת ירמיהו, "שבי אל עריך אלה" (ירמיה ל"א, כ), והדברים נרמזים בסגנון דומה: "וישובו לירושלם ויהודה, איש לעירו".
 
בניית המזבח וחידוש הקרבת הקרבנות
הצהרת כורש נתנה את הרשיון לבניית בית המקדש כפי שעולה מאיזכור בית ה' אשר בירושלים שלוש פעמים - "בית בירושלם" (ב), "בית ה' אלקי ישראל" (ג) ו"לבית האלקים אשר בירושלם" (ד) - ובעיקר כפי שעולה מן החזרה על בניית הבית: "לבנות לו בית בירושלם" (ב) ו"ויבן את בית ה'" (ג).
 
כאשר באו שבי ציון, החלו בבניית המזבח (עזרא ג' ב) ולא החלו בבניית המקדש, בניגוד לשלמה שביקש לבנות את המקדש (מלכים א' ה' יט):
..."והנני אמר לבנות בית לשם ה' אלקי..."
ואילו המזבח מוזכר רק בפרק ח' כב, שעה ששלמה מחפש
"ויעמד לפני מזבח ה' נגד כל קהל..."
יש מקום לעסוק בשאלת המניעים להבדל. לבקש מן התלמידים להעלות השערות מהשערות שונות.
 
ייתכן והסיבה לכך היא כי אצל שלמה מותר היה להקריב בבמות ואכן העם הקריב בגבעון, לפיכך יכלו לעסוק בקרבנות, קודם לבניית המזבח במקדש, דבר שאינו אפשרי לאחר שנבנה הבית ויש איסור להקריב בבמות. לפיכך ביקשו תחילה להקים מזבח במקומו במקדש כדי להתחיל בהקרבת הקרבנות ורק אחרי כן השלימו את בניית המקדש. תשובות נוספות ימצא המורה במדריך למורה לספר עזרא ונחמיה מאת ש. הכהן הוצאת המכללה ירושלים. מאז חורבן הבית הראשון עברו כ-50 שנה. בכל אותן שנים היה הר הבית שמם, ועליו חורבות בית המקדש. עקב החשיפה לרוחות העזות ולגשמי החורף של ירושלים במשך שנים כה רבות הפכו החורבות בוודאי לגושים ענקיים של עפר ואפר. סילוקם היה בלי ספק מבצע גדול, ולכן לא הייתה אפשרות לגשת מיד לבניית בית המקדש. השוואות נוספות בין בית ראשון ושני בתהליכי הבנייה עיין במדריך למורה לעזרא ונחמיה הנ"ל עמודים 58-57.
 
לסיכום
הצענו דרך לשלב העמקה בלימוד המקרא בנושאי ירושלים מעבר ללימוד הרגיל. אין ספק שהדברים הם בגדר "כזה ראה וחדש" וכל מורה ישקול תוספות כראות עיניו. התוספות יבואו רק בתנאי שלא יבואו על חשבון הלימוד הסדיר על פי תכנית הלימודים, ולא יפגעו בהספק המתוכנן בשנת הלימודים.
 

הערות:

הערות

 

 
1. ד"ר יהודה קיל - שמעתין שבט תש"נ.
 
2. תכנית הלימודים במקרא מגן הילדים - י"ב בחינוך המ"ד, ירושלים, התשנ"ג. התכנית נמצאת גם באתר זה.
 
3. י' ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא, ע' 237-236, והביא ראיה להשערתו מתעודה חתית, ובה טכס של שבועת אמונים למלך ובין השאר 'ויציגו לפניהם עיוורת וחרש ויאמרו: ראו הנה עיוורת וחרש כל מי שיחרוש רעה על המלך והמלכה, תבוא עליו קללתם: יעשוהו עיוור, יעשוהו חרש, יעוורוהו כעוור, יחרישוהו כחרש, ישמידו אותו, ואת אשתו ואת טפו ואת משפחתו.
 
4. לפי פרקי דרבי אליעזר פרק לו היו כאן ממש צלמי עיוורים ופיסחים עשויי נחשת, והצלם בדמות עור, סמל את יצחק אבינו ('ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת', בר' כז א) והצלם בדמות פיסח סימל את יעקב אבינו ('והוא צלע על ירכו', שם לב). והמיוחס לרש"י לדה"א יא ה פירש: ונתנו עיוורים ופסחים לפני שער העיר... כי ידעו כי בזוי הוא למלך להילחם עם העיורים ומתוך כך ישוב ולא ילחם עמהם דוד...
 
5. לזהוי חתיים = יבוסים, השווה יח' טז ג: '...לירושלם מכרתיך ומלדתיך מארץ הכנעני, אביך האמרי ואמך חתית'; וכן שם מ"ה אמכן חתית ואבונן אמורי. גם אוריה היה מתושבי ירושלים (שמואל ב' י"א ג-ו) ואפשר שישיבתו בעיר קדמה לכיבושה על ידי דוד ועי' עוד 'דעת מקרא' ליהושע טו סג ובהערה 159 שם.
 
6. א. ולפי מדרש 'אור האפלה' (הובא ב'תורה שלמה' לר"מ כשר לבראשית כא ל, סימן קכו), עמדו שם שבע כבשות של ברזל, זכר לברית שכרתו אברהם ואבימלך מלך פלשתים (עי' שם). ב. ומצאנו בסביבת ירושלם מקום בשם העוים (יהושע י"ח כג), שהוא כנויו של שבט פלשתי קדמון (דברים ב' כג; יהושע י"ג ג וראה ב'דעת מקרא' שם). ואפשר שיש גם קשר כלשהו בין השם 'מי נפתח' על גבול יהודה ובנימין, עם הנפתחים קרובי הפלשתים (בר' י' יג). על כל פנים עובדה היא שהפלשתים עלו על דוד למלחמה מיד לאחר שכבש את ירושלם = יבוס. וראה עוד תוספות שאנץ בסוטה י ע"א החולק על פירושו של רש"י.
 
7. מקבילות במקרא - כרטא, ירושלים.