לחץ כאן לתצוגת הדפסה

"ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה"

ערי מקלט במקרא

מחבר: זאב ברונר

בשדה חמ"ד, גיליון תשנ"ז, 1997

 "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה"

ידועים דברי חז"ל האומרים: "דברי תורה עניים במקום אחד, ועשירים במקום אחר".
דוגמאות רבות לאמרה זו מצאנו בחז"ל ובפרשנים.
 
דברים אלו אמורים, בדרך כלל, על מקראות שאינם בגדר של מצווה (הלכה). באלו מקפידה התורה מאוד בלשונה. כל הנראה כ"תוספת בלתי הכרחית" לכאורה, נדרש במדרשי ההלכה, ומוסברת נחיצותו.
 
במצוות רבות (כגון: תפילין ומזוזות, שחיטה ועוד) הכתוב הוא כללי, או אף "סתום" ביותר. חז"ל נדרשו לכתובים אלו, לפרטיהם, וקבעו לנו כיצד עלינו לנהוג. זוהי התורה שבעל פה.
 
והנה בסקרנו את פרשיות התורה העוסקות במצוות "עשה" ובמצוות "לא תעשה", נוכחים אנו לראות, כי התורה התייחסה למצוות "ערי המקלט" ארבע פעמים בהקשרים שונים. חמישים ושלושה פסוקים הוקדשו למצווה זו בתורה. (חלק מן הפסוקים הם כהקדמה או השלמה, ואינם עוסקים במהות המצווה עצמה).
 
1. ספר שמות, פרק כ"א, פסוקים י"ב-י"ג
2. ספר במדבר, פרק ל"ה, פסוקים א'-ל"ד
3. ספר דברים, פרק ד', פסוקים מ"א-מ"ד
4. ספר דברים, פרק י"ט, פסוקים א'-י"ג
 
פרק שלם עוסק בדין "ערי המקלט" בספר יהושע (פרק כ', א-ט), והאמור בו הוא כעין התורה. הדבר מקבל את ביטויו בלשון היחידאית "וידבר ה' אל יהושע לאמר" (כ', א), לשון המזכירה לנו את לשונה של התורה, במקומות רבים. הגמרא במסכת מכות דף י"א ע"א (ורש"י על אתר) עוסקת בנאמר ביהושע; ואל דברים אלו התייחסו פרשנים רבים.
 
המלבי"ם אומר:
ולא ניתנה תורה לנביא אחרי משה לבד פה. באו הלכות שאינן מבוארות בתורה, כגון "ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו" (יהושע כ', ד) ועוד.
 
בהקשר זה מעניינת הערתו של בעל "דעת סופרים", לכתוב ביהושע:
 
"הפרשת ערי המקלט צריכה הייתה לשמש הכרזה על איסור הפגיעה באדם, ועל העונש המגיע גם לשופך דמים בשוגג, ועל כן החובה למנוע גאולת דם"
 
(ראה "דעת מקרא", ד"ר י. קיל, לפרק כ' ביהושע).
 
ייחודה של מצווה זו, אינו רק באזכורה ה"מחומש", אלא, גם בהיבטים נוספים:
 
1. מצווה זו של "ערי המקלט", היא מצווה נמשכת מבחינה זמנית. החל בה משה: "אז יבדיל משה" (דברים ד', מא); וזאת על סמך הבטחתו של הקב"ה "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כ"א, יג). "לך" - בחייך (מסכת מכות דף י' ע"ב). רמז לו הקב"ה למשה שיזכה בחייו למצווה זו, הבדלת ערי מקלט (בעל ה"תורה תמימה" לשמות שם). מצווה זו עתידה לקבל את השלמתה בזמן מאוחר יותר (לעתיד לבוא).
 
2. במצווה זו התעסקו רבים: א. משה באחריותו על מחנה לוויה במדבר, ששימש כעין עיר מקלט. "אשר ינוס שמה" (שמות כ"א, יג) - מלמד שהיו ישראל מגלין במדבר. להיכן? למחנה לוויה (מכות דף י' ע"ב). משה אף הבדיל שלוש ערים בעבר הירדן המזרחית. ב. יהושע, בהבדילו שלוש ערים בעבר הירדן המערבית (פרק כ'). ג. ישראל, לעתיד לבוא, שנאמר: "ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך... ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה" (דברים י' ח-ט).
 
האחריות לחיי אדם
בתחילתה של התורה וכן בהמשכה (לקראת סיום פרשיות ההלכה) מתייחסת התורה לאחריותם של היחיד והכלל לחיי הזולת, לחיי כל פרט ופרט. פרשת רצח הבל על ידי קין ופרשת עגלה ערופה עוסקות באחריות בסיסית זו.
 
על פי חז"ל היה קין רוצח בשגגה. כך עולה ממהות העונש "נע ונד תהיה בארץ" (בראשית ד', יב), עונש הדומה לרעיון הטמון ב"ערי המקלט" - שלילת המגורים במקום הקבע.
 
במדרש בראשית רבה (כ"ב, יב) מצאנו את דברי רבי נחמיה על קין הרוצח:
 
"לא כדינן של רצחנין, דינו של קין. קין הרג ולא היה לו ממי ללמוד, מכאן ואילך "כל הורג קין שבעתיים יוקם" (בראשית ד', טו)."
 
רש"י (ד"ה "נע ונד"):
 
אין לו רשות (לעמוד) ולדור במקום אחד.
 
ומעיר על כך הרמב"ן:
 
והשלישית (העונש השלישי) שיהיה נע ונד בה. והטעם שלא ינוח לבו ולא ישקוט לעמוד במקום אחד ממנה, אבל יהיה גולה לעולם, כי עונש הרוצחים גלות.
 
בפרשת "עגלה ערופה" - משלימה התורה את התייחסותה לקדושת החיים, ולאחריותו של הכלל לחיי הפרט:
 
"כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה נפל בשדה, לא נודע מי הכהו; ויצאו זקניך ושפטיך... ונגשו הכהנים בני לוי, כי בם בחר ה' אלקיך לשרתו, ולברך בשם ה', ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע; וכל זקני העיר ההיא הקרבים אל החלל, ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל; וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו; כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, ונכפר להם הדם; ואתה תבער הדם הנקי במקרבך, כי תעשה הישר בעיני ה'" (דברים כ"א, א-ט).
 
פרשת "עגלה ערופה" קשורה לעונשו של קין. ואלו דבריו של רש"ר הירש: הנה נרצח אדם ולא נודע מי הכהו; הרוצח השליך את הגופה על פני חוץ [כקין1] כלעג לבית הדין ("השומר אחי אנכי"). עתה, שומה על בית הדין להצהיר, שאין הם שותפים לרצח; אין הם נוהגים בזרים עוברי אורח ("ויהי בהיותם בשדה") כמנהג אנשי סדום. במעשה העגלה הערופה מבטאים המנהיגים שבית ישראל לא יסבול בעלי זרוע, המשלחים כל רסן ופורקים את עול המשפט ("לפתח חטאת רובץ"). האדמה לרגליהם תהיה לנחל איתן אשר לא יעבד ולא יזרע ("לא תוסף תת כחה לך").
 
האחריות לחיי הרוצח בשגגה
האחריות לחיי הרוצח בשגגה הופקדה בידי שבט לוי. בחלקו של שבט זה נפלו ארבעים ושמונה ערים (כולן קולטות, בדומה לערי המקלט). שש ערים מתוך ארבעים ושמונה הן ערי מקלט.
 
עתידו של שבט לוי הוגדר ע"י יעקב "אחלקם ביעקב, ואפיצם בישראל" (בר' מ"ט יז), וזאת בתגובה לקנאותו של לוי, בהריגת בני שכם, על דבר דינה.
 
שמעון, אחי לוי, היה שותף למעשה הקנאה. לשבטו לא הייתה נחלה עצמאית, היא נבלעה בתוך גבולות שבט יהודה, "שמע ה' קול יהודה" (דברים ל"ג, ז). [כיום ישנה מועצה אזורית בדרום בשם "בני שמעון"].
 
מצאנו קנאותו של לוי גם בפרשת חטא העגל - "מי לה' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי" (שמות ל"ב, כו-כט) ובפרשת בעל פעור (מעשה פנחס; במדבר כ"ה ו-טו).
 
על בחירתו של שבט לוי להיות אחראי לרוצחים בשגגה, אומר בעל "ספר החינוך" במצווה ת"ח, "מצות ישראל לתת ערים ללוויים לשבת בהן, והן קולטות": שורש המצווה הזאת הוא: כי שבט הלוי, מבחר השבטים ונכון לעבודת בית ה', ואין לו חלק עם ישראל, בנחלת שדות וכרמים. אבל ערים היו צריכים לתת, על כל פנים, לשבת הם ובניהם וטפם וכל חייתם, ומפני גודל מעלתם, וכושר חין ערכם, נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה, יותר מארצות שאר השבטים; אולי תכפר עליו אדמתם, המקודשת בקדושתם2.
 
אחרית דבר
בסקירה תמציתית זו, ניסינו לעמוד על ייחודה של מצות "ערי המקלט" ומשמעותה.
 
אזהרת "לא תרצח" היא אחת מאזהרות התורה, להימנע משפיכות דמים "כי בצלם אלקים עשה את האדם" (בראשית ט', י). כל יחיד בישראל, והאומה בכללותה, אמונים על קדושת חיי האדם. והיה כי ימצאו אותנו (ח"ו) מקרי רצח בשגגה, מדריכה אותנו התורה כיצד ננהג באירועים אלו.
 
הלוויים, שלוחי העם, קולטים את אשר שגגו, ומעמידים לרשותם תנאים חומריים ורוחניים להמשך חיים רגילים ונורמליים, מחוץ למקום מגוריהם הקבוע. וגם זאת לזמן קצוב, "עד מות הכהן הגדול" (במדבר ל"ה, כה; יהושע כ', ו) שערי המקלט הן תחת ממשלתו ואחריותו (כדברי בעל "עקידת יצחק" לבמדבר ל"ה, כח; ועיין גם בחוברתו של הרב קופרמן, סוגיית "ערי המקלט" עמודים 44-45).
 
יזכנו הקב"ה בחיים של קדושה, ובכוח לשמירה על קדושת החיים; ושתמנע מאתנו שפיכות דמים, מכל צורה שהיא.
 

הערות:

הערות

 

 
 
1. הסוגריים הם תוספות שלי (ז.ב.)
 
2. ומביא בעל החינוך טעם נוסף הקשור לאופיים המיוחד של בני שבט לוי, והוסיף עליו הרב קופרמן בחוברתו "סוגיית ערי הלוויים" עמ' 14. ועיין גם בחוברתו של הרב יאיר דרייפוס "קדושת החיים - האדם והדם" מכללת ירושלים, תשנ"ו, עמ' 6-7.