לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שאלו שלום ירושלים

מחבר: יהודה איזנברג

תהלים פד, קיח, קכד

בשדה חמד, גיליון ט'-י', 1995

שאלו שלום ירושלים

- "פתחו לי שערי צדק, אבא בם אודה י-ה" -קורא עולה הרגל בהגיעו לבית המקדש.
- "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" - עונים לו הכוהנים.
- "אודך כי עניתני, ותהי לי לישועה" - קורא עולה הרגל.
- "ברוך הבא בשם ה' ברכנוכם מבית ה'" - עונים לו הכוהנים.(תהלים קי"ח)

תיאור העלייה לרגל והגעגועים לירושלים מופיעים בתהלים פעמים רבות. במאמר זה נתייחס לכמה ממזמורים אלה: מזמור קכ"ב "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" המתאר את התרגשותו של עולה הרגל ואת הכנתו הנפשית לעלייה לירושלים; מזמור קי"ח המתאר את שירתם של העולים לרגל ואת שירת הכוהנים המקבלים את פניהם; ומזמורים מ"ב-מ"ג ו-פ"ד המתארים את געגועיו של עולה הרגל שגלה מארצו, וכל שנשאר לו מבית המקדש הוא געגועים צורבים ליופי שהיה ואיננו עוד.

מזמור קכ"ב הוא שירתם של העולים לרגל העושים הכנותיהם לעלייה לירושלים, והמברכים את ירושלים במחשבתם ובגעגועיהם.

התלמוד הירושלמי קושר את מזמור קכ"ב בהבאת הביכורים:

"בדרך היו אומרים: 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך'.
בירושלים היו אומרים: 'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם' (תהלים קכ"ב)
בהר הבית היו אומרים: 'הללויה, הללו אל בקדשו'
בעזרה היו אומרים: 'כל הנשמה תהלל יה, הללויה' (שם ק"נ).
(ביכורים פרק ג' הלכה א')

 

שמחתי באומרים לי בית ה' נלך
השמחה מתחילה בהכנות לעלייה לירושלים. המשורר מתאר את שמחתו, כמו ילד המספר את התרגשותו בעת ההכנות לנסיעה שציפה לה: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". מי אמר? מי "לוקח" את המשורר לירושלים?

מיד לאחר תיאור ההתרגשות - תיאור ירושלים. כאילו לא ארכה הדרך ולא כלום, ואך יצא עולה הרגל מעירו - כבר קפצה לו הדרך, והוא בירושלים:
"אומרים לי בית ה' נלך - עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם".

מה רואה המשורר בירושלים? מה בירושלים מושך את לבו? שלוש תכונות מזכיר המשורר בשבחה של ירושלים:

תכונה ראשונה: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו". ורבי יהושע בן לוי מפרש: "עיר שהיא עושה כל ישראל חברים" (ירושלמי חגיגה פרק ג' הלכה ו'). ירושלים הבנויה היא סמל אחדות ישראל. יש ירושלים של מעלה, יש ירושלים שהיא ערך, שהיא רעיון. אבל המשורר מבקש את ירושלים הבנויה, הארצית. כששאלו את רבי נחמן מברסלב שרצה לעלות לירושלים לאיזו ירושלים הוא מתכוון, ענה 'ירושלים זו, עם אלו הבתים והחצרות שבני ישראל נוסעים לשם'. וירושלים זו עושה את ישראל חברים.

ועוד תכונה לה לירושלים: "ששם עלו שבטים, שבטי י-ה, עדות לישראל, להודות לשם ה'". ירושלים היא יעדם של עולי הרגל. מי שזוכר את ירושלים, זוכר את חגיגות העלייה לרגל והשמחה שהייתה בה בימי חג ומועד.

ותכונה שלישית לה לירושלים: "כי שמה ישבו כסאות למשפט, כסאות לבית דוד". בירושלים מושב הסנהדרין הגדולה. שם נחתך כל דין וכל ספק. "כי יפלא ממך דבר למשפט", אומר הכתוב (דברים י"ז, ח-י) "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו, ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על-פי הדבר אשר יגידו לך, מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך".

לשלוש אלה מתגעגע עולה הרגל: לירושלים המאחדת את ישראל בחגיה, לירושלים על יופייה ושמחתה ולירושלים מקום הצדק והמשפט.

על ירושלים זו שר עולה הרגל את שירו. וזה השיר:
שאלו שלום ירושלם
ישליו אהביך
יהי שלום בחילך
שלוה בארמנותיך
למען אחי ורעי
אדברה-נא שלום בך
למען בית ה' אלהינו
אבקשה טוב לך.
(תהלים קכ"ב, ו-ח)
ארבעה משפטים בשיר הקצר הזה. השיר פותח בפנייה לכל באי עולם:
- שאלו שלום ירושלם!
ולאחר שבקשתו כמו נתמלאה, הוא פונה לירושלים, ומדבר אליה כדבר אל אהובה:
- ישליו אוהביך.
כשם שהם מבקשים את שלומך, כך את תביאי להם שלווה. והמשורר ממשיך ומברך את ירושלים:
- יהי שלום בחילך
- שלוה בארמנותיך.
החיל הוא החומה הנמוכה המקיפה את חומת העיר, ומונעת מן האויב לגשת אל החומה העיקרית ולהרוס אותה. החיל הוא החלק החיצוני ביותר של העיר, המקום המרוחק ביותר ממרכז העיר. הארמון, לעומת זאת, הוא לב העיר, בחלקה הפנימי, במרכזה. הארמון הוא לב העיר ועושרה. החיל והחומה הם סופה של העיר. החיל והארמון מסמלים את העיר כולה: "שיתו לבכם לחילה, פסגו ארמנותיה" (תהלים מ"ח, יד). והכוונה: חזקו את העיר מקצה עד מרכז. חזקו את החיל, רוממו את הארמונות. וכאן, מברך המשורר את ירושלים מקצה אל קצה: יהיה שלום בחילך - בקצה העיר, אויב לא יתקרב להרע לך; ושלווה בארמונותיך - בארמונות, המקומות בהם מתרכזים התככים והאינטריגות, השנאה, המרידות והשלטון - באלה, מברך המשורר תהיה השלווה. "שלוה בארמנותיך".

ומדוע מבקש המשורר את שלומה של ירושלים?
- למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך
- למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך.
שתי ירושלים הן. ירושלים היא עירם של ישראל, ירושלים הארצית, זו עם הבתים והחצרות שבני ישראל נוסעים לשם. וירושלים היא גם מקום המקדש והנצח: "אמר רבי יוחנן, אמר הקדוש ברוך הוא, לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה." (תענית דף ק' ע"א). אל שני אלה מכוון המשורר את ברכתו: לירושלים של מטה הוא מאחל שלום, לירושלים של מעלה הוא מבקש טוב. 'למען אחי ורעי' - זוהי ירושלים הארצית - 'אדברה נא שלום בך'. 'למען בית אלהינו' - ירושלים של מעלה - 'אבקשה טוב לך'.

השלום והטוב הם שתי התכונות שהמשורר מאחל לירושלים. השלום הוא היחס הנכון שבין בני אדם. הטוב הוא העמקתו של השלום. הטוב צמוד לחסד ולסליחה. 'טוב וחסד ירדפוני' (תהלים כ"ג, ו) 'אתה ה' טוב וסלח' (תהלים פ"ו, ה). ואת שני אלה מאחל המשורר לירושלים. טוב ושלום.

הגיעו עולי הרגל לירושלים והחלו לשיר שירי תהילה לאלהים. אנו שומעים הד להמנונות אלה במזמור קי"ח. מזמורי ההלל שלנו כוללים שירים שהושרו בעת העלייה לרגל, כאשר ירושלים והר הבית הם מוקד השירה: 'בחצרות בית ה', בתוככי ירושלם'. (תהלים קט"ז, יט).

מזמור קי"ח מתחיל תיאור שירתם של ישראל, בית אהרון ויראי ה'. לאחר שירת תודה על ההצלה מן הגויים המקיפים אותו כדבורים, מגיע עולה הרגל לשערי המקדש, ושם הוא קורא:
- פתחו לי שערי צדק, אבא בם, אודה י-ה.
והכוהנים עונים לו:
- זה השער לה', צדיקים יבואו בו.
ועולה הרגל, השומע מה חמור התנאי, ומיהם הזכאים לעלות לבית ה', מתוודה ואומר:
- "אודך כי עניתני, ותהי לי לישועה. אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה".
כל הצלתי היתה בגללך, אילו בגלל עצמי והישגי הייתי נדון - כי אז היו מואסים בי הכול. והשומעים עונים לעולה הרגל המתלונן על פחיתות עצמו:
- "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו. זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".
ושוב קוראים הלוויים:
- "ברוך הבא בשם ה', ברכנוכם מבית ה'".
כבר ביטלו הלוויים את התנאי הכבד 'צדיקים יבואו בו' והם מזמינים את עולה הרגל להיכנס ולהביא את קרבנו.
- "אל ה' ויאר לנו, אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח".
ה' יאיר לנו פניו. ואתם, עולי הרגל, קישרו את הקרבן לקרנות המזבח, להביאו לקרבן. ועולה הרגל, ששמע כי רצוי הוא ומוזמן הוא להיכנס למקדש, קורא בשמחה:
- "אלי אתה ואודך, א-להי ארוממך. הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו".
שנים חולפות. בית המקדש חרב, ורק זיכרונות נותרו ממנו. במזמור מ"ב-מ"ג זוכר המשורר ימים בהם עלה לרגל, והוא קורא:
"כאיל תערג על אפיקי מים, כן נפשי תערג אליך אלהים.
צמאה נפשי לאלהים, לאל חי,
מתי אבוא ואראה פני אלהים".
המדרש מתאר את צערו:
אמרו ישראל, רבונו של עולם! אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד, שעלינו שלוש פעמי רגלים, ורואים פני שכינה? 'כי אעבור בסך' כשעולים ברגלים לראות פניך, בעגלות צב היינו באים אנו ובנינו בחיל גדול, והאומות דוממות לפנינו. עכשיו שחרב הבית, אני הוא שדוממת.
במזמור פ"ד מתאר המשורר את געגועיו למקדש ולעלייה לרגל. והוא משווה את עצמו לצפור ולדרור. להם יש קן, להם יש מקום לבוא אליו. לי, מתלונן המשורר, אין מקום כזה:
"נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. לבי ובשרי ירננו אל אל-חי.
גם צפור מצאה בית, ודרור קן לה,
אשר שתה אפרחיה את מזבחותיך, ה' צבאות, מלכי ואלהי". (פד:ג-ד)
הדרור יכולה לבוא לחצרות ה'. היא יכולה לבנות קן ליד מזבחך, ולגדל שם את אפרוחיה. ואילו אנו, כלתה נפשנו לחצרות ה' - ואין אנו יכולים לבוא עדיהם.
"ה' אלהים צבאות, שמעה תפלתי, האזינה אלהי יעקב סלה.
מגננו ראה אלהים, והבט פני משיחך.
כי טוב יום בחצריך מאלף.
בחרתי הסתופף בבית אלהי מדור באהלי רשע".(פד, ט-יא)
המשורר מעדיף יום אחד בחצר המקדש מאלף. אלף מה? אלף ימים? אלף כסף? המשורר כל כך מעוניין ביום בבית המקדש, עד כי אין הוא רואה צורך להסביר פי אלף ממה אהוב עליו בית המקדש. פי אלף מכל דבר. פי אלף. ומבקש הוא בתפילתו: 'מגננו ראה אלהים, והבט פני משיחך'. ראה את פני משיחך - כי טוב יום בחצרך מאלף. אין הוא מפרש את דבריו. אין הוא אומר מדוע מבקש הוא מאלהיו להביט בפני משיחו. אבל מסביר הוא מה תוצאה תהיה למבט זה: יום אחד בחצרות בית ה'.

אף אנו, כמשורר הרואה את חצרות אלהים ועיניו כלות. רואה הוא את הציפור טסה ביעף ועוברת את חומות הר הבית - ואין עוצר בעדה. רואה הוא את מקום המקדש מרחוק - ואין הוא רשאי להיכנס אליו.

ה' אלהים צבאות שמעה תפלתי, האזינה אלהי יעקב סלה
מגיננו ראה אלהים, והבט פני משיחך.