לחץ כאן לתצוגת הדפסה

אקדמות

מחבר: הרב גרשום הרפנס

בשדה חמ"ד, 1969

אקדמות

לימוד שירת "אקדמות" הוא מן המתוקות שבזיכרונות חוויות הילדות, לכל מי שזכה בו.
הלב רן, רטט של קדושה עבר בו בהגיע הימים שלפני חג השבועות ומנגינת "אקדמות"פלחה את חלל אוירו של "החדר".
 
כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, והנה בא משורר "אקדמות" וקרע לנו אשנבאל אותו שגב טמיר, אשר עין לא ראתה.
 
פנים אל פנים הפגישנו עם "שור הבר" תוך כדי מאבקו הדרמטי עם הלויתן, אחרי שהכניסנו מאחורי הפרגוד והציג בפנינו את הפמליא של מעלה, וכרה לנו אוזניים לשמוע את סוד שיח שרפי הקודש המקלסים לבורא העולם. כבמכחול אמן הוא ממחיש לפנינו בתיאור פלסטי את אותו הדר עליון שאין לבטאו בשפתיים ואשר לא נתגלה אף לעיני נביאי החזון.
 
מטייל הוא אתנו בשבילי גן עדן ומצביע על צדיקי הדורות היושבים בו שורות שורות ונהניםמזיו השכינה.
 
התמונות הנשגבות העוברות מול עיני רוחנו, תוך כדי שירת אקדמות, נצבות בכל עוצם חיוניותן, מקושטות בכל סממני שירת אמת. הן מגייסות את כל החושים. העין "רואה" את שרפי הקודש, אשר שש כנפיים שש כנפיים לאחד. האוזן "שומעת" את משק כנפיהם של רבבות מלאכים ושרפים, המשלשים קדושה לקדוש, בקולות מים רבים אדירים.
 
סעודת הלויתן, היין המשומר ושמן האפרסמון - מוחשים בטעמם וריחם הערב, במידהשכדוגמתה לא תרקח רק בת השיר.
 
ומה רבה דינמיותן של התמונות, מה רבה ומזורזת התנועה. הפתעה רודפת הפתעה,והנשמה מתעלה והולכת, ככל שהיא מתמסרת לכנפי השירה הממריאה לעילא ולעילא עדלמרומי הנצח.
 
אכן לפנינו יצירה אומנותית ממדרגה ראשונה, המעניקה לנו, מלבד ההנאה האסתטית, גם חוויה דתית עמוקה. היא מעלה אותנו מעולם החולין לקודש הקדשים של העולמות העליונים. סכנת השעמום הפונטי שבחרוז החדגוני המלווה את השיר כולו (הסיומת "תא") סולקה ע"י המנגינה המלבבת שהוצמדה לו. במיוחד נוגע ללב הויכוח הנרגש בין ישראל לאומות העולם, המבליט את הגאון הלאומי שאינו מוכרע ע"י העלבון והכאב שהם מנת חלקה של כנסת ישראל הפזורה בין האומות.
 
פיוט בעל עדיפות
זכה אקדמות, ובדין זכה, למעמד מיוחד משך מאות בשנים בקרב קהילות אשכנז, בהשוואה לשאר הפיוטים שבצרו להם מקום בבית הכנסת. הוא זכה ללווי קבוע של מנגינה, אשר צליליה מבטיחים יתרון תוקף הן להתרשמות האומנותית והן להתפעלות הדתית. הוא גם זכה להיות הפיוט היחידי, אשר ילדי ישראל למדו באורח שיטתי את תכנו ושננו את מנגינתו עובר לקריאתו בבית הכנסת. ושלישית, וזהו החשוב ביותר, הוא זכה ליחס של כבוד מיוחד - קוראים אותו בשעה שספר התורה מונח פתוח על השולחן. זהו יחס מיוחד, אשר שום יצירה חשובה לא זכתה לכבוד כדוגמתו בבית הכנסת.
 
מאידך גיסא הווה "אקדמות" לא אחת גם סלע מחלוקת בקהילות מסוימות, וזאת דווקאבגלל מעמדו המכובד מאד בבית הכנסת.
 
בדורות הראשונים נוהגים היו ברוב הקהילות שהכהן עלה לתורה, ברך וקרא את הפסוקהראשון מן הפרשה "בחודש השלישי" ואחרי קריאת הפסוק הראשון הפסיק את הקריאהלשם שירת אקדמות ואחרי סיום אקדמות המשיכו בקריאת התורה.
 
מנהג זה מקובל היה ברוב קהילות אשכנז, אך בדורות האחרונים חדלו ממנהג זה, בגללהעוררין שקמו עליו, אשר התנגדו להפסיק בקריאת התורה בשביל פיוט, גם כשזה חשובביותר.
 
לשם הבנת המחלוקת בנדון עלינו לענות קודם כל על השאלה היסודית:
 
מי הוא מחבר אקדמות?
אחרי שהמשורר סיים את כל האלפ"א בית"א בראשי השורות, ציין בהמשך ראשי השורות (החל מן השורה "מגן ומאן הוא רחימך") "מאיר ברבי יצחק יגדל בתורה ובמעשים טובים אמן וחזק ואמץ". אגב בדיקת המקורות מתגלה לנו פייטן זה - רבי מאיר ברבי יצחק שליח צבור מוורמיזא כגדול בישראל בשטחים רבים.
 
הוא מוזכר ע"י רש"י בספרו הפרדס הגדול (סימן ג') וכן גם בפירושיו (תהילים ע"ג, י"ב,וספר הושע ו', ט') - "למדתי מדבריו של רבי מאיר בר יצחק שליח צבור זצ"ל".
 
גם בעלי התוספות מסתמכים על יצירותיו (ר"ה י"א ע"א בד"ה אלא דקאי בחג וקאמר להבניסן). כמו כן מוזכר שמו ומובאים דבריו כמה פעמים במחזור ויטרי (מר' שמחה מתלמידירש"י).
 
כידוע, נמנתה וורמיזא על שלוש קהילות הריינוס המפורסמות (שפירא, וורמיזא, מגנצא), אשר היוו את אבן היסוד למרכז התורה הגדול והחשוב של אשכנז וצרפת, שהגיע לשיאו עם הופעת רש"י ובעלי התוספות (סוף המאה ה- 11 12), אין שום ספק בדבר שגם והמאה ה- רש"י, אשר נולד בעיר טרוא במרכזה של צרפת, גלה בימי נעוריו למקום תורה אשר בערי הריינוס. (המרחק מן העיר טרוא לוורמיזא כארבע מאות קילומטרים) ושם קבל תורתו מפי תלמידי רבנו גרשום מאור הגולה, אשר, כפי הנראה, גם ר' מאיר ש"ץ נמנה עליהם.
 
מכאן הערצתן הגדולה של קהילות אשכנז וצרפת לפיוט הנשגב "אקדמות", שחובר ע"יאחד מרבותיו של רש"י - רבן של ישראל.
 
הלא כה דבריו של מהרי"ל (מיסד מנהגי אשכנז אחרי מהר"ם מרוטנבורג):
 
"בשבועות אומרים הדיברא "אקדמות מילין" אחר סיום פסוק ראשון דקריאתהתורה שהוא בחודש השלישי" ושם בהמשך - "במגנצ"א אין אומרים שום דיברא(=פיוט, המעתיק), רק יום א' אקדמות מילין בסיום פסוק בחדש השלישי..."
 
בספר מנהגים (לר' אייזיק טירנא, מקור המנהגים לרמ"א) כתוב
 
"וקורין בפרשת יתרו בחדש השלישי וכו' ואומר אקדמות מילין אחר פסוק ראשון".
 
וכן בלבוש
 
"ואומרים אקדמות אחר פסוק ראשון, שהוא שבח על בחירת ה' ית' בישראל ונתן לנו את התורה".
 
התלהבותן של קהילות אשכנז מפיוט זה היתה כה גדולה, עד שגדולי הראשונים לא פקפקו להפסיק בקריאת התורה ולשלב שירת אקדמות בתוך הקריאה.
 
ברם כל זה מקובל היה באשכנז בלבד. בספרד ומכ"ש בתימן לא היה ידוע פיוט זה בכלל.
 
המתנגדים לאמירת אקדמות
בראשונה לא היו עוררין על הנוהגים לשיר אקדמות אחרי קריאת הפסוק הראשון בתורה,אולם בתקופה מאוחרת יותר התחילו לרנן על מנהג זה שקשה לנמקו בטעם הלכותי סביר.
הדים ללבטים כאלה אנו מוצאים בספר שו"ת שער אפרים שאלה י'
 
"אשר שאלוני ודרשוני חכמי ק"ק ויניציה, העיר רבתי בדעות וכו'... בעניין הפיוט אקדמות שנוהגים האשכנזים לאומרו בשעת קריאת התורה אחר פסוק ראשון של בחדש השלישי, וחדשים מקרוב באו לבטל המנהג ההוא מטעם שאסור להפסיק בקריאת התורה ורוצים שיאמרו קודם קה"ת, אם יש כח בידם לבטל מנהג הקדמונים מטעם הנזכר, או נאמר שלא יכלו לבטל מנהג אבותינו הקדושים אשר בארץ המה, מטעם אל תיטוש תורת אמך, ואף שהוא נגד הדין - מנהג עוקר הלכה?"
 
אחרי אריכות דברים הוא אומר "ונראה לענ"ד ליתן טעם לשבח, כי בודאי שלא לחנם קבעוהפיוט של אקדמות דווקא אחר פסוק ראשון..." ומסיק לבסוף -
 
"...צריכין למיזל ביתר מנהגים דידהו, אף בדבר שאין לו עיקר מן התורה, וביותרשבנ"ד המנהג הזה יש לו עיקר ונעשה כדת וכהלכה". (שו"ת שער אפרים, או"ח י').
 
בעל שער אפרים אינו מוכן, אפוא, לוותר על המנהג שנקבע ע"י הראשונים לשיר אקדמותדווקא אחר קריאת הפסוק הראשון של פרשת בחדש השלישי, אולם רבים מגדוליהאחרונים חולקים על דעתו זו.
 
הריעב"ץ (נכדו של בעל שער אפרים) כותב
 
"והאומרים פיוט אקדמות יאמרוהו קודם שמברך הכהן. כך הנהיגו גדולי הדורות וח"ו להפסיק בו תוך קריאת התורה... אע"ג דמר אבא רבה הגאון החסיד בעל שער אפרים בתשובה דחיק טובא... אם אמנם גם בעיני יקר הפיוט החשוב הלז, גם אנו אומרים אותו לפי שאדם גדול חברו ונאה למי שאמרו, אבל ח"ו להעלות על הדעת שמחברו תקן להפסיק בו בתוך קריאת התורה, אשר לא צווה ולא עלתה על לבו, אלא שהדורות הבאים חשבו להגדיל כבודו בכך, אמנם כבוד שמים הוא בודאי שלא להפסיק". (שער המזרח, אורח ב' ליו"ט של עצרת, אות ט"ו).
 
גם טורי זהב מתנגד להפסיק בקריאת התורה. הוא תמה ושואל
 
"היאך רשאים להפסיק בקריאה, דהא אפילו לספר בדברי תורה אסור... ושמעתימקרוב שהנהיגו רבנים מובהקים לשורר אקדמות קודם שמתחיל הכהן הברכה שלקריאת התורה, וכן ראוי לנהוג בכל קהילות ישראל" (או"ח תצ"ד, סק"א).
 
בעל חק יעקב לעומתו, חולק על הט"ז ומסתמך על שער אפרים בדרישתו
 
"לקיים מנהג זה של ראשונים שהוא מנהג ותיקין ושאין כח ביד שום איש לשנותמנהג זה ויש להם על מה שיסמוכו... וכן נהגו פה (בקהילתו מיץ, המעתיק) מעולםושנים קדמוניות ומקרוב היו רוצים לשנות המנהג... ולא עלתה בידם".
 
הפוסק הגדול של הדור הקודם בעל משנה ברורה זצ"ל מסכם כדרכו את דעת האחרוניםוקובע
 
"והמנהג לומר אקדמות. והסכימו כמה אחרונים לומר זה קודם שמתחיל הכהןלברך על התורה וכן המנהג כיום בכמה קהילות" (או"ח תצ"ב, סק"ב).
 
 
סיכום
לית מאן דפליג שגם החולקים על מנהג הראשונים להפסיק את קריאת התורה בשביל שירת אקדמות, לא נחלקו אלא בפרט זה, הנוגד לדעתם, את ההלכה. אולם הכל מודים במעלתו הגדולה של פיוט נשגב זה המשרה אוירה של רוממות וחדוות קודש לקראת פרשת מתן תורה בחג השבועות.
 
מן הראוי היה לנסות להחזיר ל"אקדמות" את מקומו המכובד בקרב תינוקות של בית רבן.
אין ספק כי לימוד "אקדמות" בכתות הגבוהות של ביה"ס עשוי לתרום רבות הן לחווייתם הדתית והן לפיתוח החוש האסתטי של תלמידינו. ומה שנוגע לקשיי הלשון, הרי הכל מודים כי אין קירבה גדולה בין אידיש לארמית מאשר בין עברית לארמית. אין אפוא, שום סבה לכך שבית הספר העברי לא יוכל להשיג בתחום זה את מה שהשיג בדור הקודם.