לחץ כאן לתצוגת הדפסה

כל נדרי

מחבר: הרב גרשום הרפנס

בשדה חמ"ד, 1967

כל נדרי

ליל "כל נדרי" הוא אחד השיאים הנישאים ביותר בין רגעי ההתעלות של האדם בישראל. לא נוכל לתאר לנו מעמד רציני ונשגב יותר מאשר לילו של יום הקדוש בבית הכנסת, כאשר קהל עטוף לבנים ממלא בשורות צפופות את כל הבית מקצה וסלסולי צליליו העמוקים של "כל נדרי" מהדהדים בחללו של בית הכנסת.
 
אין כמעמד "כל נדרי" בליל יום הכיפורים לשגב וטוהר. למעמד כזה לא יזכה אפילו בית הכנסת יותר מאשר פעם אחת במשך שנה תמימה.
 
עצם הלחן של "כל נדרי", הפורט על נימי הנפש הטמירים, הפך במשך הדורות למכשיר נפלא של חיטוי הנפש וזיכוכה מכל אותה זוהמה בה היצרים שנדבקה בה בימי החולין. ברגעים שהחזן מפזם "בכולהון אחרטנא בהון" מתחרט כל יהודי בלב נשבר וברוח נכאה על כל אותם חטאים שנצטברו במשך השנה בעטיו של יצר הרע.
 
לא פתח חרטה מבקש לו היהודי באותו מעמד של התרת נדרים, אלא חרטה, חרטה גמורה על כל חטאיו ממלאת כל חדרי לבו באותו מעמד נעלה. והפסוק המעודד "ויאמר ה' סלחתי כדבריך" הנאמר תיכף אחרי כל נדרי, מתקבל בתור תגובתו של ריבון העולמים להרהורי התשובה העמוקים והיסודיים אשר טיהרו את הלב מכל צחנתו, והרי הוא עומד זך ונקי לפני כס משפטו של בורא העולם המכריז "סלחתי"!.
 
וכל זאת בכוחו של "כל נדרי". בכוחו של נוסח זה, אשר, בעצם, בכלל איננו תפילה, אל התרת נדרים גרידא. אכן, הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל!.
 
 
"כל נדרי" בדברי הקדמונים
מקורו של מנהג זה, להתיר נדרי הקהל בליל יום הכיפורים בבית הכנסת על ידי אמירת "כל נדרי", אינו ברור כל צרכו.
 
מצד אחד נראה מנהג זה להיות עתיק ביותר, והראיה - תפוצתו בכל העדות בישראל, אך מאידך גיסא, קשה למצוא בשביל "כל נדרי" סמוכין של ממש בתלמוד. ויתירה מזו – חלק מספרות הגאונים שוללת אותו לחלוטין, גדולי ראשוני אשכנז, לעומת זאת, מבססים את המנהג על מקורות תלמודיים כפי שנראה להלן:
 
בפרק שלישי של מסכת נדרים אומרת הגמרא:
 
"...והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר: כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל...".
 
והרא"ש מעיר בקשר לכך"
 
"והיה אומר רבנו תם ז"ל שעל פי הלכה זו נהגו לומר: כל נדרי בליל יום הכיפורים, להתנות על נדרים של שנה הבאה... ובשביל שביום הכיפורים מתקבצין כל העם לבית הכנסת נהגו לאמרו ביום הכיפורים. וגם מצינו בספר יחזקאל דקרי ליום הכיפורים -ראש השנה".
ורבנו שמחה מויטרי (מתלמידי רש"י) כותב:
 
"ליל יום הכיפורים סמוך למעריב יתעטף בטליתו בלא ברכה ויאמר בקול נמוך נדרי נדרנא. פעם ראשונה יאמר נמוך יותר מדי ובפעם השנית יגביה קולו מעט מפעם הראשונה וכן בפעם השלישית יגביה יותר ויותר..." (מחזור ויטרי שנ"א).
 
שני המקורות דלעיל מעידים על מסורת של מנהג מגובש בבית הכנסת מיסודם של חכמי צרפת ואשכנז בדורות שאחרי רש"י, עם הסבר שיטתי של שורשו התלמודי של המנהג מפי רבנו תם. אולם הדים שונים לגמרי מגיעים אלינו מבתי מדרשותיהם של גאוני בבל בנוגע ל"כל נדרי".
 
"...רב נטרונאי כתב אין נוהגין לא בשתי ישיבות (סורא ופומבדיתא - ג.ה.) ולא בבבל (בגדד - ג.ה.) להתיר נדרים לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים. אך שמענו שיש מקורות שאומרים כל נדרי, אבל אנו לא ראינו ולא שמענו מרבותינו..."
וכן כתב רבנו האיי:
 
"אין אנו מתירין נדרים לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים, ואל תשנו ממנהג הישיבות" (מובא באבודרהם).
 
ברם לעומת זאת "בתשובת רב פלטוי גאון כתב:
 
"מנהג דידן (של ישיבת פומבדיתא - ג.ה.) ובבית רבנו שבבל ראיתי שאומר ש"ץ שהחיינו ושוב כל נדרי ושוב ברכו..." (מובא במרדכי יומא תשכ"ו).
 
מהנ"ל יוצא לנו כי בימי הגאונים הנ"ל עדיין לא היה מנהג אחיד בנוגע לאמירת "כל נדרי" במרכזים הגדולים והחשובים של יהדות בבל. ושמא יש להתייחס בפקפוק מה לדיוקו של אחד משני המקורות האחרונים, וצ"ע.
 
הטור בהלכות יום הכיפורים מביא את השיטות של המחייבים לומר "כל נדרי" ושל השוללים ומסיים בסוף "וכבר פשט המנהג בכל המקומות לאומרו" (טור או"ח תרי"ט).
אך הב"י מביא בשם תשובת הריב"ש בעניין כל נדרי, "ובסוף דבריו כתב שטוב הדבר שלא לומר כלל ושכך הוא מנהג קטלוניא".
הרמ"א מדבר על כל נדרי כעל מנהג מושרש "והא דאמרינן כל נדרי בלילי יום הכיפורים, הוי כאילו התנו בהדיא, ומכל מקום לא סמכינן על זה... כי אם לצורך גדול (יו"ד רי"א, א').
 
 
חילוקי נוסחאות
גאוני בבל המזכירים את מנהג אמירת "כל נדרי" ושוללים אותו, מדברים על "להתיר נדרים", כלומר - התרת נדרים שנדרו לשעבר. אך רבנו תם, המחייב אמירת כל נדרי, אינו מדבר על התרת נדרים, אלא "להתנות על נדרים", זאת אומרת מסירת מודעה לשם ביטול הנדרים שידרו בעתיד.
 
וכן מובא ברא"ש:
 
"והגיה רבנו תם במחזורים - מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו, ולא כמו שהיה כתוב בהם - מיום כיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה והיו מתכוונים להתיר נדרים... וזה אינו מועיל".
 
כך היא דעתו של רבנו תם, אך הרא"ש סבור (כנראה בעקבות רבו - מהר"ם מרוטנבורג)
 
"כמנהג הקדמונים, דלשון כל נדרי מוכיח שנתקן על הנדרים שעברו עליהם בשנה שעברה ומתירין אותן כדי להינצל מן העונש..."
 
אך המרדכי חולק עליו ומכריע כסברת רבנו תם באמרו:
 
"ואיתא מרבוותא שנהיגו לומר מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה".
 
על רקע הפקפוקים אם אומרים כל נדרי לשעבר או לשם העתיד, נדחקו רבים מן האחרונים לשבש ולתקן את נוסח כל נדרי על מנת להתאימו לזמן עבר או זמן עתיד בהתאם לשיטותיהם, אך כבר צווח עליהם הריעב"ץ ז"ל:
 
"אבל כל הלשונות שבדו האחרונים ז"ל מלבם הכל טעות גמור במחילת כבודם, כי לא הכירו ולא ידעו לדבר ארמית... והעיקר הוא כדברי הקדמונים שנתקן על העבר" (שער העין ו-ז).
 
הנוסח המקובל במחזורי אשכנז הוא כדעת רבנו תם וכמובא במרדכי "מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה" - לשון מסירת מודעה לעתיד. הרם "דאנדרנא", "דאשתבענא", "ודאחרימנא" הן לשון עבר. לפי זה יש כאן עבר ועתיד בערבוביה.
 
במחזור התימני נוסח צנעא מופיעה נוסחא מקורית: "מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה שבא עלינו לשלום, ומים הכיפורים שיבוא אלינו לשלום". גם הריעב"ץ מציע נוסח כזה אולם הוא לא נתקבל במחזורי אשכנז.
 
הסיום של הנוסח התימני מזכיר לנו את נוסח כל נדרי של מהר"ם מרוטנבורג - בצורה בקשה: "יהא רעוא דיהון שביתין ושביקין ... ככתוב בתורת משה עבדך ונסלח לכל עדת בני ישראל" וכו'. אלא שבנוסח התימני חסרות מלות הקשר (אשר הושמטו גם מן המחזור האשכנזי שבידינו) "ככתוב בתורת משה עבדך".
 
 
כל נדרי בבית הכנסת
מכל הנ"ל יוצא לנו כי גדול וקשה היה מאבקו של "כל נדרי" עדי הגיע למתכונתו הנוכחית ולמעמדו המכובד בבית הכנסת.
 
רבים היו מתנגדיו וחלוקי דעות חריפים התעוררו בין חכמי ישראל בגללו. אך כיום שוב אין עוררין כנגדו ואיש אינו מפקפק עוד בדבר כל נדרי וזכותו לאותו מקום מכובד שכבש לעצמו בבית הכנסת בליל יום הכיפורים.
 
בעצם הרי אין "כל נדרי" אלא נוסח רשמי יבש, שאין בו שום דבר הפונה אל הרגש, אולם חזני ישראל, יודעי ערך תפילה השכילו להלבישו בניגון מלבב, אשר סלסוליו בוקעים שחקים וקורעים וקורעים לבבות, והפכוהו על ידי כף למקור השראה מרכזי של היום הקדוש, והודות לכך נתחבב כל נדרי על קהל ישראל. הודות לאותה סגולה נפלאה הטמונה בו, שבכוחה הוא שוטף, הוא מכבס את הנשמה. כאמר הנביא: אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע - כצמר יהיו. וחזקה על לבות ישראל שיוצאים מטוהרים ומלובנים אחרי אותה תפילה כה ונלהבת של "ליל כל נדרי".