לחץ כאן לתצוגת הדפסה

החיוב להתרפא

(המקרה של הגברת רות טרבלסי ע"ה)

מחבר: אהרן קליינשפיז

בשדה חמ"ד, גליון ז-ח, 1994

החיוב להתרפא

 א. הצגת הבעיה

בבית החולים "פוריה" בטבריה אושפזה החולה הקשישה גב' רות טרבלסי בשל נמק ברגלה. הרופאים קבעו, שיש לכרות את רגלה כדי להציל את חייה. החולה התנגדה לכך. השירותים הסוציאליים פנו לבית המשפט בבקשה, שיוציא צו שמורה לרופאים לבצע את הכריתה, למרות שהחולה לא נתנה הסכמתה לניתוח. הבקשה נדחתה בנימוק, שהגב' טרבלסי צלולה בדעתה וסירובה נעשה מתוך הבנה והכרה מלאה של התוצאות, ולכן אין לכפות עליה ביצוע טיפול בניגוד לרצונה.

 

ה"ראשון לציון" הגר"מ אליהו שליט"א בא למיטת חוליה ושכנע אותה לקבל את הטיפול. בוצעה כריתה ברגלה. החולה מתה כשבוע לאחר מכן.

 

כמה ימים לאחר מותה התראיין ברדיו ד"ר ליפו, רופא מומחה בטיפול בקשישים, ומדבריו השתמע, שלא היה הכרח בכריתת הרגל ואפשר היה לטפל בנמק בצורה שמרנית.

 

השאלה: האם החולה חייב לקבל את הטיפול שמוצע לו על ידי הרופאים כדי להינצל ממוות, או שזכותו לסרב לקבל את הטיפול הרפואי המוצע, למרות שבדרך זו הוא מסכן את נפשו?

 

ב. חבלה עצמית

הסיסמה: "האדם הוא אדון לגופו" נפוצה היא, וממנה נובע שהאדם רשאי לעשות בגופו כרצונו, ובכלל זה: לפצוע את עצמו, לסרב לקבל טיפול רפואי ואפילו להתאבד (אלא אם כן ברור, שהוא מעורער בנפשו).

 

אולם תורתנו מלמדת אותנו, שהנשמה והגוף של האדם הם קניינו של הקב"ה, והחיים ניתנו לאדם כפיקדון, על מנת לבצע את שליחותו בעולם הזה, ולא הותר לו לחבל בדבר שאינו שלו, ואף לא לצער את עצמו.

"כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער. וכן:  אסור לאדם להכות את חברו, אפילו הוא נותן לו רשות להכותו" (שולחן ערוך הרב  הרש"ז בעל ה'תניא', חלק חושן משפט, הלכות נזקי גוף ונפש ודיניהם, סעיף ד').

מפני שחברו אינו בעלים על גופו ואין שום תוקף לרשותו, ואסור להכותו. ולא רק שאין לאדם רשות לחבל בעצמו, אלא אף אסור לו לסכן את עצמו, כלומר, אסור לו להיכנס למצב בו יש סכנה שייפגע על ידי הסביבה.

"הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהם ואומר: 'הריני מסכן עצמי, ומה לאחרים עלי'? או 'איני מקפיד בכך' - חייב מכות מרדות". (שם, הלכות שמירת גוף ונפש ובל תשחית, סעיף ד').

כלומר, אין הוא יכול לומר: זה גופי, אני אעשה בו כרצוני. מה זה עסקם של אחרים? לא כך, אסור לאדם לסכן את עצמו ובית דין מענישים על כך.

 

ג. החיוב להתרפא

אמרנו, שאין האדם רשאי להכות את עצמו, אבל יש לברר: אם המכה באה בידי שמים, כגון מחלה מסוכנת - האם רשאי אדם לומר: "ה' הוא הטוב בעיניו יעשה. הוא הכה אותי, וברצונו ירפא אותי. אני מצידי לא אעשה דבר כדי להתרפא". האם רשאי לנהוג כך ולמסור עצמו ביד ה', או שחובה עליו להשתדל ברפואתו באמצעות רופאים ותרופות, כמקובל?

 

נראה דהאידנא (כיום) אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרוא לרופא שירפאנו. ואין לו רשות לשנות דרך העולם ולומר, כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי הרופאים.

(דרכי יוסף, יורה דעה של"ו, ב מובא ב"אסיא "ב')

 

וכל המתרשל בדבר זה, ולא יחוש על הרפואה בדרך הטבע, אלא יסמוך על הנס לומר שהקב"ה ישלח דברו וירפאהו בחינם, אין זה אלא מן המתמיהין ודעת שוטים היא זו, וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין.

(שבט יהודה שם, מובא ב"אסיא" שם)

לא רק שהחולה צריך להשתדל ברפואתו, אלא שצריך הוא להתייחס לדברי הרופא כאל מצוה ממצוות התורה:

חייב החולה לשמוע לציווי הרופא לא פחות, אם לא יותר, מחוקי ה"שולחן ערוך" באיסור והיתר, כמצווה מהתורה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

(גשר החיים ח"א, פ"א, אות ג')

חובתו של החולה להשתדל ברפואתו, למרות שמחלתו באה לו מידי הקב"ה, מבוססת על ההשקפה, הרואה את הטיפול בבריאות הגוף כחלק מהחובה הכללית המוטלת על האדם להשלים את עצמו ואת הבריאה.

וכשאני לעצמי, הנני חושב את ההשתדלות הטבעית (בדרכי הטבע) במה שנוגע לבריאות, למצוה וחובה, וכאחת החובות להשלמת צורת האדם אשר הטביע היוצר בה במטבע עולמו. ומצינו מאמוראים, שהלכו אצל רופאים מאומות העולם [ואפילו] ל"מינים" [כדי] להתרפא.

(קובץ איגרות של ה"חזון איש "חלק א, 'איגרת קלו)

הקב"ה ברא את העולם חסר ובלתי שלם מלכתחילה. וחובת האדם "להשלים את צורתו, "לתקן את החסרונות גם בדמותו הרוחנית וגם בבריאות גופו. הרפואה היא הכלי באמצעותו מתקן האדם את החסרונות שבגופו, המתגלים על ידי המחלות למיניהן. הקב"ה ברא דברים שיעזרו לאדם למלא את תפקיד התיקון הגופני:

והרבה מן הצמחים ובעלי חיים ומוצקים שנבראו לצורך רפואה, וגם נבראו שערי חכמה שניתן לכל לחשוב ולהתבונן ולדעת. (שם)

נבראו חומרים, שמהם ניתן להכין תרופות, וניתנה חכמה לאדם להתבונן ולגלות בשכלו דרכי רפואה חדשים. המדע הרפואי הולך ומשתכלל ומשפר את בריאות האדם -וכך רצונו של הקב"ה, שבריאות האדם תבוא דרך מדע הרפואה.

 

אמרנו אפוא, שהחולה חייב להזדקק לרופא. השאלה היא: אם החולה אינו מקיים חובתו זו ואינו מציית לרופאים - האם רשאים לכפות עליו טיפול חיוני להציל את חייו?

כשיש לרופא ידיעה ודאית והכרה ברורה, ועושה תרופה בדוקה - ודאי לעולם כופין לחולה המסרב במקום סכנה... דמן התורה (יש מצוה וחובה) לרופא לרפאותו, כגון לחתוך אבר... ודאי עושין לו, ואפילו בעל כורחו, משום הצלת נפש. ועושין כל דבר להצלת נפשו, וכל אדם מוזהר על כך משום "ולא תעמוד על דם רעך", ואין הדבר תלוי בדעתו של חולה.

("מור וקציעה" על אורח חיים לר' יעקב עמדין, מובא ב"אסיא" א').

ובכן, לא רק שהחולה חייב להתרפא, אלא שאם אינו רוצה בטיפול חייבים לכפות עליו טיפול חיוני. זאת משום שחייבים מן התורה לרפאותו, ואסור לעמוד על דמו ולתת לו למות מפני שאינו רוצה להירפא.

 

ולפי זה, גם במקרה שהבאנו, המקרה של הגב' טרבלסי ע"ה, הרופאים היו רשאים, ואף חייבים לכרות את רגלה, אף נגד רצונה, כיוון שלפי הכרתם הרפואית הברורה, היה צורך חיוני בכריתה כדי להציל את חייה מהנמק שהתפשט בגופה.

 

ד. סייגים לכפיית טיפול רפואי

אולם נשאלת השאלה: האם החולה חייב לקבל טיפול רפואי שנועד להצלת חייו, גם אם ספק אם הטיפול יועיל, וגם אם הטיפול יביא עליו סבל כל ימיו?

 

אחד מגדולי התורה בדורנו, הרב שלמה זלמן אויערבך, נשאל לגבי ילדה חולה מסוכנת מאוד, שהרופאים הציעו לעשות לה ניתוח, שייתכן שיציל את חייה, אבל על ידי הניתוח הזה תישאר משותקת לכל ימי חייה. האם חייבים לעשות לה ניתוח כזה כדי לנסות להציל את חייה? והשיב:

 

1. כיוון שעל ידי הניתוח היא תישאר חס ושלום משותקת לכל ימי חייה, ונוסף לזה אין ההצלה ודאית. בכגון זה מוטב להישאר ב"שב ואל תעשה" ולהישען על רחמי ה' כי רבים רחמיו וביד אדם לא להפילה... הואיל וסוף סוף החיים של המשותקים הם רעים ומרים, וגם יש אשר טוב להם המוות מחיים, לכן בכגון זה מסתבר, שאין חייבים לעשות מעשה של ניתוח ב"קום ועשה", ובפרט בנידון דידן, שגם עצם ההצלה אינו אלא ספק.

(ספר "הלכה ורפואה" כרך ג' עמ' ס': "תשובה בעניין חולה מסוכן מאוד" מהגרש"ז אויערבך שליט"א)

 

הניתוח יכול אמנם להציל את חייה, אבל הטיפול הזה בעצמו מביא עליה סבל קשה מר ממוות לכל חייה. לכן אין חובה לעשות טיפול רפואי כזה. "ובפרט כאשר עצם ההצלה ממוות על ידי טיפול זה אינו אלא ספק", אז מוטב שלא לעשות את הטיפול.

 

בעל "איגרות משה", רבי משה פיינשטיין זצ"ל, עומד בתשובתו על מקרים נוספים, שבהם אין לכפות טיפול רפואי ללא רצון החולה:

 

2. אם מסרב בגלל שאינו נותן אמון ברופאים אלו המטפלים בו - צריך למצוא רופא שמאמין בו. ורק אם אין רופא שמאמין בו, וגם אי אפשר לשולחו לבי"ח אחר, ואי אפשר להמתין בגלל תוקף מחלתו - רק אז יעשו בעל כורחו בהסכמת כל הרופאים בבית חולים זה.

 

3. אם יש בתרופה עצמה איזו סכנה - אין ליתן בעל כורחו בכל אופן (למרות שהרופאים נוהגים לתת תרופה זו לחולה מסוכן, מפני שהסכנה של הרפואה פחותה בהרבה מסכנת המחלה).

(שו"ת "איגרות משה" חלק חושן משפט ב, סימן עג אות ה')

 

בשני מקרים החולה אינו חייב להתרפא: אינו חייב להתרפא מכל אחד (2) וגם אינו חייב להסתכן. (3)

 

אולם גם במקרים, שחובתו של החולה להתרפא ברורה, ובכל זאת מסרב הוא לקבל טיפול, גם אז אין זה פשוט שצריך לכפותו וצריך שיקול רב לשם שמיים:

 

4. אם מתבעת (=פוחד) החולה מהטיפול - אין לעשות. כי הבעתה אפשר שתזיקהו וגם תמיתהו ויהיה זה כהמיתו בידיים, ויותר טוב שלא לעשות בעל כורחו. וצריכים הרופאים להתיישב הרבה, כשנזדמן חולה שאינו רוצה ברפואה, אם לכפותו כשהוא גדול - כי קרוב שלא תהא תועלת כל כך. (שם)

 

יש לחשוש, שאם החולה פוחד מאוד מהטיפול, כאשר נכפה אותו נזיק במקום להועיל.

 

ועוד:

 

5. מה שצריך לרפא חולה גם "בעל כורחו" מובנו, שהחולה גדול ועשה זה ברצון, אבל לא מחמת שרוצה ממש אלא מחמת שאומרים לו וגוזרין עליו (מעין "הסכמה מאונס"). אבל "בעל כורחו" ממש, שצריך להחזיקו בכוח ולהאכילו (בדוגמת החולה שלא רצה לאכול) - אין לעשות כן לגדול בר דעת כשאינו רוצה לאכול, וכל שכן שסובר שלא טובה לו האכילה, משום שהוא סכנה לחולה כשלא ישמעו לו.

 

אבל צריכים להשפיע עליו שיעשה כציווי הרופא - ואם לאו, אין שייך לעשות כלום. (שו"ת "איגרות משה" חלק חושן משפט ב, סימן עד אות ג')

 

בתנאים מסוימים, עצם הכפייה בכוח על החולה מסכנת אותו, ואין לעשותה. צריך להשפיע עליו שיעשה כמצוות הרופא, ואם אינו משתכנע, והוא גדול ובר דעת ומסרב בהכרה ברורה, אין לכפותו בכוח.

 

מעתה, נחזור ונבדוק את המקרה שפתחנו בו: נראה שגם אצל הגב' טרבלסי עליה השלום, נוכל לזהות כמה יסודות שיביאו למסקנה, שאין לכפות טיפול כזה בניגוד לרצון החולה אלא רק לשכנע אותו:

 

1. ההצלה בעקבות ניתוח הכריתה היתה מסופקת. גם היו רופאים שטענו שלא היה צורך בכריתה ואפשר היה לטפל בנמק בצורה שמרנית.

 

2. התרופה עצמה היה בה סיכון, מכיוון שניתוח כזה בגיל מבוגר יש בו סיכון רב. (ואמנם, מצבה של החולה התדרדר לאחר כריתת רגלה, והיא נפטרה כשבוע לאחר מכן).

 

3. החולה התנגדה לניתוח באופן חריף ובדעה צלולה (אם בשל אמונתה העמוקה ורצונה "להיכנס לגן עדן עם שתי רגליה" כפי שפורסם, ואם בשל סיבות אחרות שלא נודעו). במקרה כזה, יש לחשוש, שעצם כפיית הטיפול בניגוד לרצונה מסכנת את חייה.

 

4. הניתוח היה מביא עליה סבל רב בשארית ימיה, שהרי נוסף להיותה זקנה ועיוורת, היתה נעשית חיגרת ומרותקת לכיסא גלגלים כל ימיה.

 

צירוף כל הנימוקים האלה מביא לכאורה למסקנה, שהיה מקום לשכנע את החולה לבצע את הטיפול שהוצע לה על ידי הרופאים כדי להציל את חייה, אבל לא היה מקום לכפות עליה את הטיפול.

 

מקורות להרחבה:

אסיא ב 'שער א', 9-28, בעניין יחס ההלכה לרפואה.

לב אברהם, חלק ב', פרקים א-ב, בעניין החיוב להתרפא ושמירה מדברים המזיקים.

שו"ת "איגרות משה" חלק חושן משפט ב, סימנים עג (אות ה), ע"ד, ע"ה.

 

 

 

שאלות למחשבה:

1. חולה מסוכן שומר מצוות, המסרב לקבל בשבת טיפול רפואי הכרוך בחילול שבת במלאכה דאורייתא בטענה: "כל ימי חיי שמרתי על השבת ואיני רוצה לחללה". - האם נכפה עליו קבלת הטיפול?

 

2. חולה הסובל ייסורים קשים ואינו רוצה לחיות יותר, והרופאים רוצים לתת לו תרופה שאולי תרפא אותו והוא מסרב לקבלה. האם לכפות אותו ליטול התרופה?

 

3. זקן מופלג, שחלה במחלה מסוכנת ואינו רוצה להירפא, באמרו שמאס בחייו הארוכים. האם יש להתחשב ברצונו, או לכפות עליו טיפול רפואי? האם להעדיף ריפויו של צעיר החפץ בחיים על פני ריפויו של הזקן?

 

4. אדם חולה במחלה מסוכנת וישנם 90% סיכויים שימות ממנה אם לא יטופל. מציעים לו טיפול שנותן לו סיכוי של 50% שיירפא, ו- 50% סיכויים שימות מיד- האם החולה חייב לקבל טיפול זה?

 

תשובות

1. יש לכפותו לחלל השבת, שהרי שבת דחויה מפני פיקוח נפש (משנה ברורה שכ"ח, ס"ק ו').

 

2. כן. אם יש סיכוי לרפא אותו ממחלתו, אין לשים לב לייאושו (אגר"מ שם עד, ג ועוד).

 

3. אם אפשר לרפאותו, חובה לרפא אותו גם נגד רצונו, ואין לשים לב לכך שמאס בחייו. אין עדיפות לצעיר על זקן (עיין אגר"מ שם עה, ז).

 

4. החולה אינו חייב לקבל טיפול שיש בו סיכון גדול (עיין אגר"מ שם עד, ה).