לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הציוני הדתי - מבט לעתיד

מחבר: שלמה קניאל

בשדה חמ"ד, גליון 4, 1998

הציוני הדתי - מבט לעתיד

 נר זיכרון לתלמיד החכם וידידי פרופ' בר-לב:

"ככל שהאדם יותר תלמיד חכם... כך צריכה להתגלות אצלו יותר אהבת הבריות, יותר אצילות, יותר עדינות, יותר מסירות נפש למען כלל ישראל"

(שיחות הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל)

 

 

                                          תקציר

 

המאמר מציג את הבעייתיות הכרוכה בחינוך הציוני הדתי לקראת המאה הבאה ואת הדרכים לפתרון. המרחב התיאורטי עליו נשען הניתוח הוא מתחום הזהות האישית והעמדות. העובדה כי התורה קבועה, והעולם יחסי ומשתנה, גורמת לאי התאמות רבות בין מרכיבי הזהות הציונית הדתית. עידן התקשוב מאיץ את אי ההתאמות, מכיוון שהוא חושף את הציוני הדתי למידע רב. חלק מן המידע עלול להזיק ולבלבל, בעיקר את הנוער, עקב חולשתה של המשנה החינוכית הדתית. זהותו של הציוני הדתי נמצאת בסכנת "עומס יתר" עקב אי ההתאמות במערכות. עומס זה עלול לגרום לחלק מהציבור "לחזור בשאלה", ולחלק האחר "להתחרד", ולהשאיר את הזרם הציוני הדתי קרח משני צדדים עם קושי לגשר בין המחנות בעם.

הפתרון טמון בחשיבה אסטרטגית לטווח ארוך, החלטות אמיצות וביצועים יעילים, כדי להגיע ליעדים הבאים: להגדיר מחדש את המשנה החינוכית שתאפשר חישוקים ערכיים למידע ולטכנולוגיה, לשרטט את דמותו של האידיאל הדתי בדמות תלמיד חכם היודע מה לחשוב ואיך לחשוב. במונחי ה"מה לחשוב" - (תכנים) הכוונה לתפיסת עולם מגובשת; איזון בין הגשמה עצמית (אינדיבידואליזם), למחויבות חברתית וממלכתית לאחדות עם ישראל; יציבות נפשית; שילוב של שכל ורגש; כושר לזוגיות והורות; הכשרה  יעילה לקניית מקצוע (תורה עם דרך ארץ). במונחי ה"איך לחשוב" (כלים), הכוונה  לקבלת החלטות מטה-קוגניטיבית; בחירה חופשית וקבלת אחריות על הבחירה;  העברת מסרים וקבלתם בצורה ביקורתית (אוריינות). להשגת המטרות יש צורך  בתחומי לימוד חדשים, בנייה של תוכנית לימודים על פי עקרונות של ניהול איכותי,  דרכי הוראה יעילות והכשרת מורים נכונה: שיתוף ההורים והקהילה בפתרון הבעיות - כל זאת תוך מעקב הערכה ומשוב.

 

 

הדתיות כזהות אישית ועמדת-על

 

זהות אישית היא הרגשה סובייקטיבית של המשכיות והתאמה בחוויות ובזיכרונות של האדם. באמצעות זהות אישית עונה האדם לשאלות מהותיות על חייו; "מי אני? מה המטרות שלי לטווח הקצר והארוך? מה המשמעות של חיי? בשביל מה אני חי? מה חשוב לי בחיים? מה סדר העדיפויות בחיי ומדוע?" זהות אישית מרכזת סביבה הרבה תת זהויות כמו: זהות אידיאולוגית, פוליטית, דתית, חברתית, מינית, עדתית ומקצועית.  (Marcia, Waterman, Matteson & Orlofsky, 1993 ) הזהות נוצרת מתהליך מעגלי מתמיד בין כלל ההזדהויות המתארגנות והמארגנות את אישיותו של הפרט (אריקסון 1987). משבר הזהות מגיע לשיא בגיל ההתבגרות, ואחריו אמור המתבגר לצאת מהמשבר עם לכידות גבוהה בין חלקי זהותו. ההתמודדות על גיבוש הזהות נמשכת לאורך כל החיים בעיקר כאשר צצות ועולות בעיות ושינויים כמו החלפת מקצוע, הורות וגירושין. למרות שגיבוש הזהות מגיע לשיא מסוים בסוף ההתבגרות, יש לו "חזרות" והתמודדויות מחודשות ונשנות לאורך כל מעגל החיים (מוס, 1988; Josselson, 1992 ). לצורך העמקה בהבנת המושג "זהות אישית" יש להוסיף אליו  שני מושגים: סכמה ועמדה.

 

סכמה

כדי להתמודד עם המציאות המורכבת מחלקים קטנים (גירויים) חייב המוח לארגן ולפשט את העולם החיצוני על ידי בניית סכמות. סכמה היא מבנה הנמצא במאגר הזיכרון, ובו נמצאות מספר יחידות מידע (רגשות, חוויות, טעמים ריחות) במערכת יחסים מסוימת (Brewer & Nakamura, 1984). הסכמות מתארגנות בהתאם  להתנסויות, לחוויות ולתוכן המידע ומשפיעות על הדרך בה תכני מאגר הזיכרון  יאוחסנו (יקודדו) ויאוחזרו - יישלפו - בעת הצורך (Sweller, 1994). אפשר לדמות  את הסכמה לגרעין אשר סביבו נעים במעגלים יחידות מידע שונות. לכל סכמה  המארגן שלה, וכל יחידה הנעה סביב גרעין מסוים יכולה במהירות להפוך לגרעין .  אשר סביבה נעות יחידות האחרות כדי להדגים זאת נסו להעלות ממאגר הזיכרון  שלכם את כל הקשרים סביב המלה "עט". הקשרים אלה יכולים להיות מלים,  תמונות, ריחות, טעמים ותחושות. העט מהווה ברגע זה את הציר המרכזי סביבו  נעים יתר היחידות, והוא יכונה "הסכמה של העט". באופן דומה ניתן להעמיד במרכז  כל יחידת תוכן בזיכרון, ולבדוק את כל התכנים העולים עמה. בדומה להוצאת שתיל  או עץ שעולים עמו שורשים רבים ומסועפים. כל דבר במאגר הזיכרון יכול להיות ציר  מרכזי שסביבו נעים יתר יחידות המידע השייכות לאותו גרעין מארגן. את הדימוי של  הגרעין ניתן להרחיב ליחידות הנעות במעגלים בעלי קוטר שונה. אותם הנעים במעגלים  קרובים יהיו אלה בעלי ההקשר החזק עם הגרעין (עט = נייר). אלה הנעים במרחק גדול יהיו בעלי הקשר חלש (עט = ציפורן). להרחבה עיין אצל קניאל (בהדפסה).

מספר סכמות יכולות להתארגן ולהוות סכמה יותר גדולה (פיאז'ה, 1972) וכך הלאה (סכמטות = רבים של סכמות בלטינית). הילד נולד ללא סכמות, וככל שהוא מתפתח נוצרות סכמות חדשות, והישנות מתרחבות בהדרגה, כך שההתפתחות היא תהליך רצוף של בנייה וארגון של הסכמות. כל מבנה חדש, כל דרך חשיבה שמתפתחת,  טובה יותר מקודמתה, בכך שהיא גורמת לילד לפעול ביתר יעילות בסביבתו. כל שלב בתחילתו מתאפיין בהתקדמות לשיווי משקל רחב יותר, הבנה ותפיסה רחבה ונכונה יותר של אירועים ויחסיהם. בסופו של השלב מתגלה חוסר שיווי משקל נוסף הדורש התקדמות לשלב הבא באמצעות תהליכים של הטמעה והתאמהRohwer, Ammon & Cramer, (1974).

הטמעה היא תהליך אשר באמצעותו האדם משלב חומרים תחושתיים חדשים, או אירועים המכילים גירויים חדשים לתוך סכמות קיימות. ההטמעה אינה גורמת לשינוי ולהתפתחות בסכמה, אלא משפיעה על גדילתה. לשינוי בסכמה אחראית ההתאמה. התאמה היא יצירת סכמה חדשה או שינוי של סכמה ישנה. כאשר אדם עומד בעימות עם גירויים חדשים שאין אפשרות להטמיעם בסכמה קיימת, הוא אמור ליצור סכמה

חדשה, או לשנות סכמה קיימת.

 

עמדה

"עמדה" מוגדרת כנטייה להגיב בדרך עקבית לאובייקטים ומאורעות. לעמדה יש שלושה מרכיבים: התנהגותי, ריגושי וקוגניטיבי. כך למשל, עמדה פוליטית תתבטא בהצבעה בבחירות (מרכיב ההתנהגות), דעות והנמקות ביחס למצע המפלגתי (מרכיב קוגניטיבי), וחוויות נעימות (מרכיב ריגושי). אם מחברים את תיאוריית הסכמות עם תיאוריית העמדות, אפשר לטעון כי עמדה היא סוג של סכמה שהמאפיין העיקרי שלה היא היותה מגובשת ומורכבת משלושת הרכיבים (התנהגותי, קוגניטיבי, וריגושי) המשפיעים על ארגון, פירוש וזכירת מידע מכל הסוגים (Fiske & Taylor, 1991). מכיוון שלאנשים יש קיבולת מוגבלת ויכולת מוגבלת לעבד מידע, הם מבצעים לעתים קיצורי דרך והיסקים שגויים היוצרים דעות קדומות וסטריאוטיפים (Gilbert, & Hixon, 1991). יחד עם זה מאפשרות העמדות תפיסה וזכירה סלקטיבית של מציאות המפריעה לאדם (שכחה של כישלונות) ובכך הן מגינות על "ערך העצמי".

 

זהות אישית וזהות דתית

הזהות האישית היא מקרה פרטי של עמדה, המהווה מקרה פרטי של סכמה. על בסיס הארגון הזה ניתן לטעון כי הזהות האישית מורכבת ממספר רב של עמדות כלפי העצמי וכלפי הזולת, ומתארגנת כעמדת-על (עמדה ראשית) בה האדם מתייחס לעצמו. בהמשך לכך ניתן לבחון את הדתיות כאחת הצורות של זהות (Beit-Hallahmi, 1991), כזהות אידיאולוגית או כעמדת-על המהווה מערכת מגובשת של מספר סכמות ( Fiske & Taylor, 1991; Bjorck, 1995) דתיות האדם בדתות שונות נחקרה על ידי חוקרים רבים, והיא מורכבת ממדדים רבים חופפים בחלקם (עיין למשל Hyde, 1990). בחקר הדתיות היהודית נוהגים להבחין בין הדרך בה מגדיר האדם את דתיותו, לבין התנהגות דתית ואמונה דתית (לסלוי ובר-לב 1993; בר-לב וקדם,1997). הזהות הדתית של האדם יכולה לנוע במספר מעגלים המתרחבים מהפרט, לעבר המשפחה והקבוצה, ועד למעגל הרחב של האומה והעולם.

המושגים "ציוני דתי" כמו גם המושגים "חרדי" ו"חילוני" הם בעייתיים, וההטרוגניות במושג "דתיות" רבה מאוד (לסלוי ובר-לב, 1993). כדי לפשט את ניתוח הבעיה נגדיר את האוכלוסייה לפי מסלולי חינוך. ציוני דתי הוא מי שעבר את מסלול החינוך הדתי הממלכתי (ממלכתי דתי, תיכון דתי, ישיבה תיכונית, אולפנא, צבא, שרות לאומי, מכינות קדם צבאיות וישיבות ההסדר). חרדי יוגדר כמי שעבר את מסלולי החינוך העצמאי ולא שירת בצבא, וחילוני כמי שעבר את מסלולי החינוך הממלכתי.

 

גיבוש זהות ורמת אי התאמה (דיסוננס) רמת ההתאמה בין רכיבי העמדה:

אחד העקרונות החשובים שאימצה תיאוריית הסכמות ותיאוריית העמדות קובע, כי האדם שואף לעקביות והתאמה בין מרכיבים שונים בקוגניציה שלו (Heider, 1958). בדרך כלל מבטאים את רעיון ההתאמה על ידי משולש שבכל קדקוד שבו נמצא רכיב אחר. ניקח למשל זוג צעיר ונציב אותו בקדקודי משולש, כך שבקדקוד אחד נמצא הבעל, בקודקוד האחר האישה ובקודקוד האחרון החמות. אם המערכת מאוזנת, אזי הבעל אוהב את אשתו ואת חמותו האוהבים זו את זו וגם אותו. מערכת לא מאוזנת תיווצר כאשר הבעל אוהב את אשתו ושונא את חמותו, ואילו אשתו וחמותו אוהבות אחת את השנייה. הבעל שואף לאיזון ולכן הוא יפעל לשינוי, על ידי הורדת השנאה לחמותו או הורדת האהבה לאשתו.

פסטינגר (Festinger, 1957) הרחיב את רעיון העקביות למושג דיסוננס קוגניטיבי - אי התאמה הכרתי. במחקר מפורסם (Festinger & Carlsmith, 1959) נתנו לסטודנטים תפקיד ארוך ומשעמם. לאחר הניסוי נדרשו כל הנבדקים לשכנע את חבריהם כי המשימה מעניינת וכי כדאי להשתתף בניסוי. חצי מהנבדקים קיבלו דולר אחד עבור השכנוע השקרי, והחצי השני של הנבדקים קיבלו עשרים דולר לשכנוע שקרי (סכום גבוה מאוד ביחס למשימה). בקבוצה השלישית לא קיבלו מאומה עבור השכנוע. לאחר השכנוע מילאו כל הנבדקים שאלון שבא להעריך את מידת שביעות רצונם מהניסוי. הסתבר כי אלה שקיבלו דולר דרגו את הניסוי כמעניין ביותר. קבוצת העשרים דולר דירגה את הניסוי כמשעמם ביותר. ההסבר להבדל נעוץ בפתרון הדיסוננס בין הניסוי המשעמם לבין קבלת הכסף. בקבוצת הדולר, הכסף היה מועט ביותר, ביחס לשעמום, וכדי לפתור את הדיסוננס העלו הנבדקים את רמת העניין של הניסוי. קבוצת העשרים דולר לא נכנסה כלל לדיסוננס מכיוון שהנבדקים כאילו אמרו לעצמם "בשביל עשרים דולר כדאי לעשות ניסוי כה משעמם".

על בסיס תיאורית הדיסוננס ניתן לאפיין כל סכמה במידה שבה תכני רכיביה עומדים בהתאמה אחד עם השני. מצב אי התאמה (דיסוננס) יכול להביא את האדם למספר כיווני שינויי. נדגים זאת באמצעות מעשן הרואה סרט פרסומת נגד עישון. המעשן יכול לשנות את מרכיב ההתנהגות בעמדה ולהפסיק לעשן. הוא יכול להוריד את חשיבותו  של מקור המידע (הסטטיסטיקה נכונה אבל לא משכנעת), לבטל את אמינותו של מקור המידע (הם סתם מרמים עם המספרים), להימנע מחשיפה למקור המידע (לצאת  מהחדר כאשר התשדיר מתחיל), ליצור תפיסה סלקטיבית ולחפש תמיכה לעישון  ממקורות מידע שוליים (להוציא מאמר קטן מעיתון שולי שאמינותו מפוקפקת המצביע  על השפעת העישון על מניעת אלצהיימר), לזכור יותר טוב את המידע התואם את העישון ופשוט לשכוח את המידע היוצר דיסוננס (להרחבה עיין Fiske & Taylor, 1991).

המסקנה המקובלת כיום היא שאכן מצב דיסוננס יגרום לשנוי אולם כיוון השינוי לא ברור. כדוגמא מביאים הילגרד ואטקינסון (1969) את הסיפור על כת מאמינים אשר קבעו תאריך לחורבן. כאשר התאריך הגיע והחורבן לא התקיים, התחזקו המאמינים באמונתם על ידי פתרון הדיסוננס בנוסח: "האל דחה את החורבן והציל אותנו".

 

ברור שרק תפיסת המצב כדיסוננס תגרום לאדם צורך או דחף ליצור התאמה.

המציאות מראה כי אנשים נשארים במצב אי התאמה הכרתית. עובדה שיש גברים האוהבים את נשותיהם ושונאים את חמותיהם, ואילו נשותיהם אוהבות את אמותיהן. ניתן להניח כי לכל אדם יש "סיבולת לרמת אי התאמה" וקיימת שונות גבוהה בין אנשים וקבוצות ביחס לסיבולת זו. יש היכולים לסבול כמות גבוהה של אי התאמה, בעוד אחרים ינועו לפעול ברמות אי התאמה נמוכות. אפשר להניח כי כאשר אי ההתאמה ממוקמת במספר קטן של סכמות לא חשובות, הסיבולת תהיה גבוהה  והאדם יישאר באי התאמה. אולם כאשר אי ההתאמה היא מערכתית ומקיפה מספר  רב מאוד של סכמות חשובות, הסיבולת תהיה נמוכה ויגדל הסיכוי שהאדם יפעל  להקטנת אי ההתאמה.

 

מידת ההתאמה בין ובתוך רכיבי הזהות

על בסיס תיאוריית העמדות והדיסוננס הקוגניטיבי ניתן לאפיין את הזהות האישית ואת מרכיביה (דתית, פוליטית וכו') במידת ההתאמה בין רכיבי הזהות (מידת ההרמוניה או הלכידות אצל פישרמן, 1994). קיים רצף אשר בקצהו האחד נמצאת זהות מאורגנת והרמונית ועמדות רבות תואמות ביניהן ובתוכן. בקצהו האחר של הרצף קיים מצב מפוזר, לא מאורגן, ללא הרמוניה והתאמה בין ובתוך מרכיבי הזהות. זהות מגובשת מצביעה על רמת התאמה בין ובתוך מרכיבי הזהות כעמדת-  על. התאמה זו (הרמוניה) מאפשרת לאדם המשכיות ורציפות של זיכרונות ועמדות ומחויבות למטרות בעתיד, ואף התמודדות יעילה במצבי לחץ (Marcia, et al. 1993). מכיוון שהזהות האישית היא עמדה כללית מקיפה סביר להניח כי במצבים של אי התאמה (דיסוננס), יפעל האדם להתאמה ולעקביות בין ובתוך הרכיבים של הזהות.

 

טווח הכללה ומרכזיות הזהות

אחד הגורמים החשובים להבנת אי ההתאמה, הוא טווח ההכללה והמרכזיות של הזהות הדתית. גם גורם זה ניתן למקם על רצף, אשר בקצהו האחד קיימת זהות דתית בעלת טווח הכללה רחב מאוד על כל הזהויות והעמדות של הפרט. אדם כזה תופס את זהותו הדתית כמרכזית ואחראית לניהול חייו, כך שהכל יכנס ל"אוהלה של תורה".

טווח הכללה מלא מתבטא בדעה כי האמת נמצאת רק אצל האדם הדתי, ויתר הדתות והאמונות צמחו מתוך היהדות. לכן היהדות היא הדת הנכונה, הקבועה והמוחלטת. חלקים של המציאות שאינם מכוסים על ידי ההלכה (החלל הפנוי) הם זמניים, ונובעים מהעדר אור אלוקי גלוי. היהודי חייב לחתור לאמת המוחלטת והוודאית של המציאות, אליה ניתן להגיע בעזרת אמונה שלמה וטהורה ללא ספק קל. לעומת היהדות, יתר העולם מעלה את הספק למעלה של אידיאל, נע כשיכור במערכות יחסיות המתחלפות כמו תמונות פסיכודליות, מכיוון שהכל ניתן לשינוי, יחסי ואגוצנטרי (פוסט מודרניזם).

בקצהו האחר קיימת זהות דתית מצומצמת ושולית, המתבטאת במספר קטן ולא חשוב של עמדות. אדם כזה תופס את דתיותו כחלק קטן ושולי מתוך "השלם" הכולל של חייו. צמצום הזהות הדתית מתבטא בהורדת החשיבות של הדת בחיי האדם, מתוך הנחה כי גם בתחום האמונה קיימות אמיתות שונות, הכל יחסי וכל הדתות מתפללות למעשה לאותו א-ל.

אפשר להדגים את קצוות הרצף בשאלת היחס להומוסקסואליים דתיים, המעוניינים להמשיך ולחיות בקהילה דתית. בעלי זהות דתית מקיפה יפעלו ללא הרהור וערעור לפי פסיקתה של ההלכה, ולא יעלו על דעתם לפנות אל השיפוט המוסרי האישי שלהם. לדעתם נמצא השיפוט המוסרי בתוך מצוות הדת, ולכן גם אין סתירה בין מוסר לדת. בעלי זהות דתית המצומצמת יפנו לשיפוט המוסרי הפנימי שלהם, ולפיו יפעלו. חלק מהם יצביע בעד הישארותו של ההומוסקסואל בקהילה בניגוד גמור לפסק ההלכה. אחרים יכולים להגיע לאותה הכרעה כמו בעלי הזהות הדתית המקיפה (לסלק את ההומוסקסואל מהקהילה) אולם מסיבות של שיפוט מוסרי חילוני (הוא יזיק לנוער).

טווח ההכללה קשור לחשיבות, מרכזיות ומעורבות אישית אותה מייחס האדם לזהותו הדתית ביחס ליתר הזהויות. ככל שהזהות מקיפה ואחראית על יתר הזהויות (מקצועית, חברתית, עדתית) כך היא חשובה יותר וגורמת לאקטיביות ואכפתיות ביחס לעצמי ולסביבה. מידת החשיבות והמעורבות האישית של הזהות הדתית קשורה לתפיסת הבחירה שיש לאדם לגבי דתיותו. מידת הבחירה נשענת על הבחנה בין זהות המתגבשת ממידע נבחר (מקצוע, הורות) לבין זהות המתגבשת ממידע כפוי כמו מין, ועדה (Grotevant, 1992). המשמעות היא כי יש התופסים עצמם כדתיים מכוח בחירה חופשית מלאה זאת למרות שנולדו והתחנכו במסגרת דתית. מאידך יש כאלה התופסים עצמם כדתיים עקב זרם החיים שגרר אותם, ולהערכתם לו היו מתחנכים בזרם חילוני לא היו דתיים כלל.

 

גיבוש זהות של הציוני הדתי מעלה לשיא את בעיות אי התאמה

מבט מקרוב על חייו השוטפים של הציוני הדתי חושף בעיות רבות של אי התאמה.

בתרבות הפנאי של הציוני הדתי יש רכיבים חילוניים רבים כמו טלוויזיה, קולנוע, תיאטרון ומוסיקה חילונית. הנוער דתי נקרע בין השמחה בזכייה באירוויזיון לבין דרשת השבת של הרב, הקובע בהחלטיות כי הזמרת היא תועבה ומעשיה הם סירוס אשר אין לעשותו אף לחתולים וכלבים. הוא מבולבל בין השמחה לזכייה באליפות של ביתר ירושלים, לבין חילול השבת בראיית המשחק במוצאי שבת. קשה לו להבין את הוויכוח סביב להקת בת שבע וחד גדיא. מסתמא, לו היינו יכולים לנוע בצוללת זעירה בתוך מוחו הפסיכולוגי (Mind) של הציוני הדתי, היינו נתונים כל הזמן לסערות עזות, ומתרסקים במהרה על אחד מדפנות המוח.

אפשר לראות את הסתירה גם במערכות החינוך הדתי כאשר בתי הספר מציבים "אני מאמין בית ספרי". מצד אחד הם נאמנים לרוח התורה ולערכיה ומצד שני הם מציבים יעדים הומניסטיים חילוניים. קחו למשל את המטרה הבאה: "בית הספר יפעל לקידום מרבי של כל תלמיד בהתאם ליכולתו, כך שיוכל לממש את הפוטנציאל שלו, ויגשים עצמו מבחינה חינוכית לימודית וחברתית". על הנייר המטרה נראית מצוינת, אולם בפועל קשה לתת לתלמיד להגשים את עצמו בתוך מסגרת ברורה של משנה, גמרא והלכות. "הגשמה עצמית" היא מטרה עליונה השאולה מהחינוך החילוני ההומניסטי (Maslow, 1970), ופירושה שכל אדם מכריע באופן אישי סובייקטיבי על משמעות חייו, המטרות הנגזרות ממשמעות זו והדרכים להשגתן. לפי גישה זו האדם עומד במרכז הבריאה, ואין עליו שום מגבלות להשגת ייעודו (הנקבע על ידו), מלבד החופש של השני להגיע להגשמתו העצמית. ההגשמה העצמית והחופש לשיפוט מוסרי הכרוך לטבורה הנם בבחינת הכל או לא כלום, ואין אפשרות לתת חופש חלקי ולקבל מעט הגשמה עצמית. אי אפשר לקבוע שאדם דתי יגיע להגשמה עצמית מכיוון שהאדם בבסיסו נברא בצלם אלוקים ואת מהותו וישותו הוא שואב מאלוקים ולא מעצמו מהיותו במרכז. לכן קשה לקחת "חלקים" מהמושג הגשמה עצמית ולהטמיעם בתוך החינוך הדתי, אשר ייעודו הוא "ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם".

הקיטוב בין התורה המוחלטת לבין העולם החיצוני היחסי והמשתנה גורם לכך, שמרכיבי זהותו האישית של הציוני הדתי מכילים יסודות חילוניים וחרדיים היוצרים סתירות רבות (עיין למשל: שביד, 1986; רביצקי, 1993). הוא נע בין הדגש על החולין; (ציוני דתי) לבין הדגש על הקודש (דתי ציוני), ומערכותיו הפנימיות נראות כאלקטרונים הנעים בין קטבים שונים ב"אונות השונות במוח הפסיכולוגי" (mind). כך למשל, ניתן למצוא ב"אונות החילוניות" של הציוני הדתי סתירות מהסוג הבא: הבנה לחירותו של ההומוסקסואל להיות מוכר כאלמן צה"ל, לעומת הכרת מעשהו כתועבה השווה למשכב בהמה. הגשמה עצמית והתמודדות עם משמעות החיים, לעומת "מתיחת" החרות לערך עליון ולחיות חיי שעה. הרעיון שהסדר הקיים הוא אלוקי ומוחלט, לעומת האמונה כי חיי האדם הם שלו בלבד ושום גורם חיצוני לא יוכל לחייב אותו לחיות או למות. החופש הרב לבחור את דרך החיים הרצויה, לעומת תוכנית חיים ברורה המוכתבת על ידי קוד הלכתי שעוצב לפני אלפי שנים.

ב"אונות החרדיות" של הציוני הדתי ניתן למצוא יתר הקפדה על קיום מצוות, ומערכת מסועפת של עזרה הדדית, לעומת אי הכרה בחוקי המדינה ובשרות צבאי, בדלנות, מיסטיות, קשר פשטני בין שכר לעונש (בנות בית שמש נהרגו בגלל שלא עשו תשובה), ניסיון לכפות אורח חיים דתי על הזולת בכוח ובאלימות, וסתירה פנימית בין מעורבות בחיי המדינה לבין תפיסת המדינה כהמשך הגלות (רביצקי, 1993).

בין "שתי ההמיספרות של הזהות הדתית" יש תנועות תזזיות של סתירות כאלקטרון מופרע הנע בין קטבים: בין ציונות דתית לדת ציונית, בין חסמבה ל"כה עשו חכמינו", בין סרטי קולנוע לדפי גמרא, בין מרקע למקרא, בין עימותים עם המשטרה לבין מכינות קדם צבאיות, בין הנשיקה הראשונה לבין ריקודים נפרדים, בין שלמה ארצי לשלמה קרליבך, בין דיזנגוף סנטר למערת המכפלה, בין פסטיבלים בצמח וערד לבין פסטיבל כלייזמרים בצפת, בין שבת הארגון לשבת שירים ושערים. בין דור מזוין לדור מצוין, בין פסיקות רבנים נגד פינוי לבין קורס קצינים, בין ארץ ישראל לעם ישראל, בין בג"ץ לבד"ץ, בין מפד"ל לחרד"ל, בין דמוקרטיה לבין "אחרי רבים להטות", בין תקשורת חופשית לבין לשון הרע ובין דגל הלאום כסמרטוט לבין הדגל כסמל לציצית. הציוני הדתי חשוף לפסקי הלכה שונים ומתקשה להבין את תנועות המטוטלת בין פשרות (לשון הרע, דיבורים בתפילה והתעלמות מהאיסור לנסוע לטייל בחו"ל) לבין קנאות (יידוי אבנים בשבת, סירוב פקודה לפינוי ישובים). מסתבר לו כי חרדיות או דתיות איננה מובילה בהכרח לרמה מוסרית גבוהה מהחילוניות. התקשורת מבליטה עברות של פוליטיקאים דתיים, ובלימודי ההיסטוריה הוא מגלה כי בשם הדת מבצעים אנשים פשעים ועוונות ומלחמות רבות ינקו את לשדם מתפיסות דתיות. סתירות אלו ואחרות מעמידות את הצעיר הדתי במבוכה רבה ועלולות להוביל למסכת כפולה של ערכים.

 

עידן התקשוב כמאיץ לאי ההתאמה בזהות הדתית - הציוני הדתי כ"ראש גדול"

עידן התקשוב (תקשורת ומחשבים) מהווה מאיץ חזק למטען אי ההתאמות של הציוני הדתי ומקשה מאוד על גיבוש זהות דתית ציונית. ביסוד עידן התקשוב קיים המושג מידע המכיל בתוכו רשת סבוכה של מושגים נוספים כמו ידיעה, ידע, יחידות מידע, נתונים, עובדות, מסרים, מידען, לוחמת ידע, אסטרטגיית ידע, מנהל מידע, קצין מידע, כלכלת מידע, דוקטרינה למידע, זרימת מידע, טרור המידע, חבלני מידע ועברייני מידע (טופלר וטופלר 1994).

מעבר למגדל בבל מושגי, ברור כי אנו נמצאים בעיצומה של תקופה בה קיימת חשיפה עצומה למידע מכל הסוגים, עקב פיתוח מואץ של טכנולוגיות שנועדו לפתור בעיות של מקום ומהירות. קיים שימוש נפוץ במכשור המשלב מחשבים, טלפון, פקס וטלוויזיה. שפת ההתקשרות למחשב תהיה בקרוב פשוטה וידידותית, ותישען על שפת הדיבור, כך שהמחשב יבצע את מה שנבקש ויגיב בשפת אנוש. האינטרנט הופך את המחשב ליורש מכובד של כוננית הספרים, ומחשבי כל העולם מהווים יחד דיסק קשיח אחד גדול שכל אחד יכול להיכנס אליו לשוטט, לגלוש, להעביר ולקבל מסרים.

בין נביאי הטכנולוגיה והעתידנים יש חילוקי דעות ביחס לאספקטים הערכיים של מהפיכת התקשוב. כך למשל, חלק רואים באינטרנט צעד אדיר, שיא הקדמה והשכלול, אשר יביא מרפא למחלות רבות, וחלק רואים בו את שיא הפשטנות והשטחיות, ואיום אדיר על התרבות. נכון שאלה רק "צעצועים טכנולוגיים" וכלים להפצת מידע והשימוש שייעשה בהם הוא שיקבע את רמתם, אולם יש בכלי זה עצמה המשפיעה על תכולתו, בבחינת הערוץ המשפיע על המסר.

היתרון המרכזי של עידן התקשוב הוא בנגישות השווה למידע שיש לעשיר ולעני, לחזק ולחלש, לגדול ולקטן (סוציאליזציה של המידע). מידע = כוח, וקיים שוויון הזדמנויות בקבלת המידע וניצולו. במקומות שונים בעולם קיים ידע על פתרונות לבעיות שונות, וחברה או פרטים המשתלטים מהר על מידע ושימושו בזמן אמת צוברים כוח, ממון ומנהיגים את העולם.

בתחום החינוך משפר התקשוב את רמת ההוראה והלמידה, כמו למידה פעילה ועצמאית (Salomon, 1986) , אוניברסיטאות פתוחות, סקרנות וחקירה. מציאות מדומה תאפשר תרגול של מיומנויות מוטוריות בתנאים נוחים וזולים, אשר יפעילו את הלומד ברמת קשב גבוהה תוך התגברות על ליקוי למידה שונים (Pasig, 1996 ;Brown, Cob & Eastgate, 1995). למחשב יש יתרונות ברכישת אסטרטגיות מטה-קוגניטיביות  (ליכט, 1995; פלד, 1995) בלמידה יחידנית וקבוצתית, בקישורים רבים ועצמאיים בין  מערכות מידע, בניית מודלים מנטליים, עיבודי ידע ורכישתו.

יחד עם היתרונות מביאה מהפיכת התקשוב בכנפיה גם חסרונות רבים (עריצות המידע). החסרון המרכזי נעוץ בטענה שמידע איננו אובייקטיבי אלא תלוי הקשר.

אפילו המחקר המדעי, האחראי על מידע "אובייקטיבי", הכריע מזמן על קשיים בתחום זה (קון, 1977). הסתבר כי שליטה מדעית מלאה היא אשליה, מכיוון שהעולם הוא כה דינמי ומורכב (כאוס) עד כי מעוף פרפר בטוקיו יכול לגרום, על ידי שרשרת אירועים הנעלמת מעינינו, לסופת הוריקן בניו יורק (גליק, 1991). השיפוט הערכי הסובייקטיבי על המידע נעשה כבר בשעת בררת המידע (קניאל וארזי 1996). בכל  צורת ארגון של המידע, גם מידע פשוט ולא מורכב ו"אמין ואובייקטיבי", יכול להוות איום לעולם ערכים מסוים (למשל: כתובת בה ניתן לקנות סמים או מין). מכיוון שהתודעה קובעת את המציאות, העובדות הן עבד לאמונות, ויוצרות תפיסה ועיבוד סלקטיבי של המציאות. כל בררת עובדות מתוך כמות אדירה של עובדות, כל שימוש במלים מסוימות במקום אחרות, משפיע על תבניות הזיכרון, המשפיעות על תהליך הברירה, המשפיע על תהליך החשיבה, המזין שוב את מאגר הזיכרון שלנו וחוזר חלילה.

המידע נולד מתוך הקשר יוצא לאוויר העולם עטוף בהקשר ושוב נכנס לעולם הקשרי וחוזר חלילה. יוצא אפוא שמידע הוא תלוי הקשר סובייקטיבי, ולכן חלקים גדולים ממפלי המידע הם בלתי אמינים, לא מדויקים ומזיקים. שפע המידע עלול לגרום להיסקים לא נכונים משביבי מידע אקראיים המובילים לבלבול רב.

חיפוש שטחי באתרי האינטרנט מראה כי ניתן להגיע למידע מדהים: כיצד לבנות פצצת אטום ביתית, היכן ניתן להשיג ילדות קטנות לצורכי מין, מדוע יש לשנוא יהודים / נוצרים /  מוסלמים, וכיצד להיפטר מגוויות. החשש הוא כי למרות שזמינותם של מוצרי קודש (דף יומי) יהיו יותר גבוהים, הרי הפחד הוא שרוב "הגולשים" הדתיים, לא יחפשו את  מנהרות הכותל כדי לקבל הסברים ארכיאולוגיים ותורניים. סביר להניח כי" מציאות מדומה" (Haywood, 1990 ;Ribarski, Bolter, Bosch, & Teylinger, 1994;Earnshaw, Vince & Jones, 1995) לא תמשוך את הצעירים הדתיים ל"סיבוב" בבית המקדש  השלישי, לדרך הקרבת הקורבנות ושירת הלוויים. ניתן לשער כי גם הדתיים יחבשו את  הכובע והכפפות כדי לעבור חוויות מרגשות במכנה המשותף הנמוך ביותר: ריגושים, מין, אלימות ואימה.

עידן התקשוב מוביל ל"גל השלישי" (טופלר וטופלר, 1994) אשר מאופיין במעבר מלאומנות, מולדת, יחס לקרקע וללאום, אל הפיכת כל העולם לכפר קטן וגלובלי בו האדם, מאווייו, והגשמתו העצמית עומדים במרכז. האדם חשוף לתרבויות שונות ומגוונות ולאפשרויות שלא היו לפני כן. חשיפה כזו יוצרת פער בין האפשרי לבין הרצוי, בין היצר לבין הערך, בין השכל לרגש. מנגנוני הבקרה האיזון עלולים להשתבש כאשר מפלי המידע מביאים לעכשוויזם רגשי ולדרישה מתמדת להעלאת סף הגרייה.

 

גלי התקשוב משפיעים כבר על הצעיר הדתי, וכדי למנוע את הנזקים מצטרף ההורה הציוני הדתי לאחיו החרדים וממיר את האינטרנט בתורה-נט, את רשת ב' בקול חי, ונמנע מלהכניס עיתונים וטלוויזיה לביתו. מערכת החינוך הדתית מתקשה לעמוד במשימותיה ולהכשיר בוגר בעל אמונות ודעות של היהדות תוך קיום מצוות בהתאם להלכה היהודית (מבנה הלימודים, 1996). למרות שלחינוך הדתי ציוני יש פרדיגמה (קונצפציה), הרי היא רחבה מדי (שבעים פנים לתורה), ואינה ממקדת אותו לזרם המהיר של המידע ולתרבות הפנאי החילונית, כאשר לימוד אינטנסיבי של גמרא ומשנה אינו מספק את התשובות. (על חולשתה של המשנה החינוכית הדתית עיין שורצולד 1990).

לצעיר הדתי בן זמננו יש "ראש גדול" הדורש הנמקות הגיוניות לכל עמדה. הוא חשוף למידע רב מכל הסוגים, מנתח את הדברים ולא מוכן לקבל רעיונות שאינם נראים לו הגיוניים. לכן קשה לתבוע ממנו לציית ל"סתם חוקים", ולפטור אותו בטיעונים נוסח "כשתגדל תבין" או "כאשר אני הייתי בגילך גם אני חשבתי כמוך והנה החכמתי ובחרתי בדרך הנכונה".

 

התגובות השונות לאי ההתאמות בזהות הציונית הדתית

להערכתי, רוב הציבור הדתי ציוני מזהה את הסתירות הרבות בתוך זהותו הדתית. ציבור זה ערני, חשוף לתקשורת רציונאלי וקשה לו להתעלם מהמידע הרב לו הוא חשוף. המידע הוא בעל טעינות גבוהה מאוד של דילמות ערכיות עם קונפליקטים עמוקים וטראגיים (גבולות ארץ ישראל, בג"צ מול בד"צ) אשר כופות על הציוני הדתי מודעות עצמית (רפלקציה) על ערכיו והשקפת עולמו. הוא אינו יכול להתחבא מאחורי המנגנון של התפיסה הסלקטיבית ולהתעלם מהמידע הרב והחשוב המוזרם אליו. רוב הציבור הציוני הדתי מזהה את הדיסוננס, מתקשה לחיות עמן ו"נשאב" לתגובות שונות לפתרון אי ההתאמות.

סוג אחד של תגובות הוא להגיע לזהות דתית מצומצמת בהכללתה ובעלת חשיבות ומרכזיות מועטה. הצמצום מתבטא בניתוק בין האמונה בא-ל אחד לבין המצוות המתחייבות מאותה אמונה. בעלי הזהות המצומצמת נשארים דתיים כלפי חוץ, מקיימים מצוות ושמירת אורח חיים דתי עקב רווחים של חברה טובה. פתרון אי ההתאמה הוא בכיוון התועלתני של איכות חיים המתבטאת בעיקר בחישוקים ערכיים בחינוך הילדים שלא יצאו לתרבות רעה.

סוג שני של תגובות מביא לזהות דתית בינונית. זהות זו אינה שולטת ומוכללת על יתר הזהויות, אלא בעלת משקל דומה ליתר הזהויות האחרות (מקצועית, מינית, חברתית וכו'). אלה מאמינים כי ההלכה מהווה קובץ חוקים להנחיית ההתנהגות רק בתחום הדתי, ובמקרים רבים היא איננה ניתנת לביצוע מעשי בעידן המודרני. הרבנים "מפגרים" אחר המציאות במספר דורות, ויש לצמצם את סמכותם רק בתחום הדתי ולא בתחומי חיים אחרים. לפי דעה זו אין להרשות לרבנים להתערב ולנהל לנו את החיים. הרב הוא מומחה לדתיות, כמו רופא ומהנדס, ולכן "אין לדת מה להגיד בנושא חברון כי זה עניין פוליטי טהור".

הסוג השלישי של התגובות מביא לזהות דתית חשובה, מקיפה, מוכללת ושולטת על יתר הזהויות. אלה תופסים עצמם כנמצאים בתנועה מתמדת לשלמות תורנית. עצם התנועה "למעלה" חשובה מכיוון שהקב"ה ישפוט אותם בהתאם לתהליך ולא בהתאם לתוצאותיו. הזהות הדתית הכוללת מתבטאת בתפיסת ההלכה כאורח חיים מקיף את כל תחומי החיים. קיימת טוטליטריות הלכתית ולכל שאלה אנושית יש תשובה בהלכה. מכאן גם ההשענות המלאה על דעתם של רבנים (דעת תורה) כמורי הלכה לכל תחומי החיים מפתיחת עסק ועד ניתוח לב פתוח.

 

לאן יפנו הילדים של חברי שלוש הקבוצות?

החשיפה לחילוניות מסכנת את הזהות הדתית ציונית, ונראה כי היא מאיימת יותר מהחרדיות. בר-לב וקדם (1996; 1997) מראים כי ככל שבית הספר דתי יותר, כך גבוהה זהותו הדתית של הלומד בה. וככל שהמשפחה מקפידה יותר על המצוות, כך בניה יותר מוגנים מחילון. מסתמן תהליך בו משפחות רבות מהזרם הציוני הדתי, בעלי זהות דתית מקיפה, מסתגרות בשכונות דתיות ובהתנחלויות, מוציאות את הטלוויזיה מהבית ולא מכניסות עיתונים הביתה. (בשיחות עם חבריי העמדתי אותם בפני בררה אפשרית: "בנכם/בתכם עוזבים את הזרם הציוני דתי לאן תעדיפו שיפנה"? רובם ענו כי יעדיפו את הכוון החרדי על פני הכוון החילוני.) נראה כי קיימת סכנה כי הדור הבא של החינוך הציוני דתי יהיה, מסוגר, מקוטב, פחות ממלכתי, ומשופע בחרדות מעולם החולין.

למרות שרוב ההורים מגדלים את ילדיהם בסגנון חינוך תומך ובכך מעלים את הסיכוי לזהות אישית מגובשת (אילון, 1994) הרי רמות גבוהות של אי התאמה עלולות לנטרל את הסגנון התומך. קווי הגבול ואזורי ההתלבטות של הורים אינם זהים לאלה של ילדיהם. כדי לבנות את הזהות האישית והדתית חייב המתבגר להתרחק מ"הצל" של ההורים ולראות את צלו האישי. המתבגרים נעים לכוונים אחרים ועלולים לצאת מהכיוון הערכי הדתי הצר והמסוכסך אותו מציעה הציונות הדתית. לכן נראה כי ניתן לנבא שמעשה האבות יהיה רק סימן לבנים; סמן חילוני או שמאלי, אבל לא המשכיות טבעית. אפשר לשער כי הבנים של אלה אשר זהותם הדתית מצומצמת או בינונית, ימשכו לכיוון החילוני, ואילו בני הקבוצה בעלי הזהות הדתית המקיפה יימשכו לכיוון החרדי.

 

 

פתרונות לאי ההתאמה בזהות הדתית ציונית

 

הסתירות ואי ההתאמות בזהות הדתית ציונית מתעצמות על רקע סיום תקופת ההסתגרות אשר אפיינה את דור התקומה. באותה תקופה הדתיות התחילה והסתיימה בבית הכנסת, ואילו מחוצה לו היה עולם אחר שבו שלטו הכדורגל, המסיבות הסלוניות והקולנוע. כיום יש פריצה החוצה של הדתיות לעבר המרחב החילוני והתמודדות עם כל מרכיבי החיים. הציוני דתי מבקש לנהוג את רכבת החיים ולא להיות משגיח הכשרות בקרון המסעדה. אולם רכבת החיים גדושה סתירות בין התורה הנצחית לבין העולם המשתנה והיחסי. קיים מתח בין הדת, המסורת והעבר לבין החילון, החדש והמשתנה.

הציונות הדתית הייתה שותפה זוטרה בבניית המדינה, בקליטת עלייה מסיבית, בניצחון במלחמות על אדמת האויב, ביצירה של תרבות בכמות ובאיכות שיכולה להתחרות במדינות המפותחות ביותר. הגאווה העיקרית היא על החינוך הדתי אשר יצר דמות "צבר" דתי עם כפה סרוגה הזוכה לקנאה מכל עבר. הוא נמצא בחזית הצבאית, ההתיישבותית והחברתית, בעמדות המפתח בכלכלה, פוליטיקה ואקדמיה, מרצה בכנסים בינלאומיים, ומוכיח כי היהדות היא תורת חיים. כל זה "מנפח את החזה" ומעורר "גאוות יחידה".

 

הסתירות ואי ההתאמה בזהות הדתית מעמידים בספק את המשכיותו של התהליך.

הניסיון לחיות גם בעולמה של הציונות הדתית וגם בעולמה של הדת הציונית מלווה בסתירות. הציונות הדתית נקרעת בכפל מחויבות ונקרעת בין המדינה כמקור סמכות ובין ההלכה כמקור סמכות. החינוך הציוני הדתי כבבואה של הציונות הדתית נמצא בפיצול אישיות קבוע בין שני העולמות. חלק אחד מאישיותה נע על צדו השמאלי של גשר ללא מעקה וחלקו השני נע על צדו הימני של אותו גשר. ההיצמדות לפי התהום גורמת לכך שכעשרים וחמישה אחוז מילדינו אינם ממשיכים בדרך הדתית. אם אחוז הממשיכים את דרכנו מהווה מדד להצלחה חינוכית הרי יש מקום רב לבדיקה עצמית. חשיפה למידע תבליט ביתר שאת את חולשתה של המשנה החינוכית ותאיץ מספר בעיות כמו: בלבול ערכי בתחום הדת והמדינה, יחס לחרדים, הנדסה גנטית, העברת הדגש אל הפרט, בלבול בשפה ומושגים, קושי בבניית זהות מגובשת וסתירות בהגדרת מטרות בית ספריות.

הבעיות בתחום הזהות הדתית והאישית אינן חדשות, ועידן התקשוב אינו יוצר מהות חדשה אלא מאיץ תהליכים קיימים. בתחרות בין החינוך לקטסטרופה עלינו להצטייד בכלים מהירים יותר בעלי איכות גבוהה. הציבור הדתי זקוק לצדק יושר ונאמנות, מסכת ברורה ושלמה של עקרונות ולא עולם מפוצל, סכיזופרני ובעל זהות מטושטשת.  לאלה הדוחים טענות אלה ומתנחמים בהישגי החינוך הדתי בדור הזה צריך להזכיר כי אלה עלולים להיות בני חלוף. ראיונות שעשיתי עם נוער וחיילים (קניאל בהכנה) מובילים למסקנה כי המניעים העיקריים להתנדבות הנוער הדתי למשימות לאומיות קשורים יותר בנורמות ובלחצים חברתיים ופחות ביסודות ערכיים קבועים. אין להשתכר מפירות החינוך ומהמחמאות המורעפות על החינוך הדתי, מכיוון שייתכן מאוד ששורשי התנהגות הבוגרים הם נורמטיביים זמניים ולא ערכיים קבועים. בענייני חינוך (כמו בביטחון) צריך לקוות לטוב ולתכנן לגרוע ביותר. לכן יש להניח שפירות החינוך הדתי עלולים להיות כחלום יעוף, אופנה זמנית וגל שני אחרי הזרם הציוני חילוני. המשמעות היא שתוך מספר שנים שקשה להעריכן אנו עלולים למצוא גם את הנוער הדתי בתוך קונכייתו האגוצנטרית, מסרב לצאת ממנה לטובת משימות לאומיות.

הצורך לפתור את אי ההתאמות ימשוך חלק מהדתיים לעבר החילוניות וחלק לעבר החרדיות. עקב כך קיימת סכנה כי הזרם הציוני דתי יקטן או אף ייעלם, דבר שיפחית את "מקדם" הגישור בין חרדים לחילוניים. הסכנה שבהיעלמותו, כמו גם הסכנה שבאיבוד הגשר לחילוניים, ניתנת לפתרון. הערך של אחדות האומה מחייב את הזרם הדתי לקחת סיכון ולהמשיך להיות הגשר בין המחנות. התנאי לגישור הוא גיבוש הזהות הדתית אותה ניתן לבסס על שני יסודות עיקריים:

 

א. משנה חינוכית מגובשת ומטרות חינוכיות הנגזרות ממנה (מה לחשוב).

ב. חינוך לחשיבה יעילה (איך לחשוב).

 

להלן נרחיב על שני התחומים.

 

משנה חינוכית ועקרונות הנגזרים ממנה

משנה חינוכית נגזרת מתוך תפיסת עולם דתית כוללת המבטאת את הזהות האידיאולוגית ויוצרת התאמות בין כל העמדות על העצמי. היא מכילה מערכת מושגים והנחות ברורות ולכידות לוגית בין מרכיביה, ונותנת תשובות בתחומים מהותיים ומרכזיים. לדוגמה: מהות האדם, גוף ונפש, טעם החיים, בחירה חופשית, אושר, חופש וסמכות, זכויות הפרט לעומת הקבוצה, יחסיות ומוחלטות בערכים ועוד. אין זו חכמה גדולה לטעון כי ההלכה היהודית היא מעל לכל, ואם הרוב הדמוקרטי יחייב אותנו לחלל את השבת לא נבצע ונסרב פקודה. זה מצב לא מציאותי שעליו קל לטעון. החכמה היא להציג משנה חינוכית באזורים הבעייתיים של המציאות השוטפת.

משנת חמ"ד איננה מספקת תשובות לבעיות מעשיות בחיי יומיום. לפי תפיסת החמ"ד כל לימודי החול הכלליים הם מסילות להכרת פעולתו של הבורא בעולם היצירה והעשייה (מבנה הלימודים...1996 עמוד 11). הרעיון המרכזי הוא כי "בכל דרכיך דעהו"  וניתן להכניס את כל עולם החול לעולם הקודש. רעיון זה לא בא לידי ביטוי באזורים "האפורים", בבעיות מרכזיות השוטפות את עולמו של התלמיד.

משנה חינוכית אמורה לתת הכוונה ושיקול דעת מנומק למצבי חיים שכיחים כמו: הומוסקסואליות, שינוי מין, זנות, פינוי ישובים, כפייה דתית, לשון הרע ועיתונות חופשית, מדע והלכה, שיכפול גנטי, ספרות ואמנות חילונית, תרבות הפנאי ועוד. משנה ברורה תכוון לקרע בין הרב למפקד בעת פינוי ישובים, לקרע בין הרב לבין בית המשפט העליון (בג"צ ובד"צ), בין ההלכה וארכיאולוגיה, בין מחלק הקמיעות לבין מוריו למחשבת היהדות, בין המדע בו הכל פתוח לספק, לבין ההלכה בה הכל ברור וחד משמעי.

משנה החינוכית אמורה להיות מארגן-על לכל הזהויות ולהקטין את כמות אי ההתאמה על ידי יצירת התאמות בין מרכיבי הרגש, הקוגניציה וההתנהגות בעמדת-העל הדתית. משנה חינוכית מגובשת תסייע למתבגר לעבור היטב את השלב הקשה של גיבוש הזהות ולא ליפול למעמקי ייאוש, דיכאון או בריחה מהתמודדות (להרחבה עיין פישרמן, 1996). כמו כן אמורה המשנה החינוכית להציע איזון בין מהות היהדות הקבועה והנצחית לבין הכלים המודרניים והפוסט מודרניים המשתנים והיחסיים. כך למשל, אפשר לפתור את הסתירה בין הגשמה עצמית לחיי תורה, על ידי מחשבת החינוך היהודית בה יש מושגים אחרים המהווים תחליף יעיל למושג הגשמה עצמית (למשל, תלמיד חכם). האלטרנטיבה להגשמה עצמית היא "חנך לנער על פי דרכו", כלומר המבוגר מצווה על הגדרת המטרות והמשמעות הנלווית אליה, ועליו רק להתפשר עם הדרכים בהתאם לרמתו של המתחנך.

את המשנה החינוכית צריכים לגבש בעבודת צוות רב תחומית, בו שותפים דמויות תורניות חינוכיות ומומחים בחינוך. להלן מספר עקרונות חשובים שיש להכליל במשנה

החינוכית הדתית:

 

צדק ומשפט ומצוות בין אדם לחברו

לדעתי היסוד לכל המשנה החינוכית הדתית הוא לעשות צדקה ומשפט. התורה מצווה על החינוך למידות שונות; אהבת הבריות (גם נכרים), אהבת ישראל, צדק, יושר, חסד, יראת שמיים, געגועים לקרבת אלוקים וחיפוש הרוחניות והמשמעות בחיי היומיום. משנה חינוכית תחזק את העיקרון הקובע כי יש להתייחס לכל עם ישראל כ"בנים אתם לה' אלוקיכם", גם אם הם בנים סכלים, משחיתים ולא אמון בם. המשנה החינוכית תחזק את האיסורים החמורים על שנאה בלב, ותעודד אהבת חינם לכל הבריות וחיבה יתירה למי שהוא מישראל. הליכה בדרכו של אהרון "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א').

חשוב לבסס את העיקרון כי התורה לא שייכת רק לדתיים, ולא תיבנה רק על ידם, אלא שייכת לכל עם ישראל. גישה חינוכית מגובשת תעמיד גבולות ברורים וגשרים בקווי התפר, בסדקים ובערוצים שנפערו לאחרונה בין דתיים, חילוניים וחרדים. על יסודות אלה ניתן לבנות את הקומות הבאות אשר יהוו את ארמון התורה והרחבת הקודש לחול.

 

הגבול לקנאות והתלהמות

כדי לשכנע בצדקת הדרך מציגים הדרך החילונית כ"אויב" ובאופן משפיל ומזלזל ובמקום להסביר את דרכנו בסובלנות ובמתינות מתלהמים ודורסים את השונה. הכלל החינוכי המצוי הוא שככל ש"האויב" קרוב יותר כך הוא יותר מסוכן. לכן אין שלילה של האיסלאם והנצרות אלא של החילוני, הרפורמי והקונסרבטיבי. מנקודת מוצא כזו הדרישה ל"אהבת חינם" נראית שטחית ומזויפת. משנה חינוכית אשר תביא לזהות מגובשת, תאפשר לקבוע את גבולות הקנאות ותגדיר את מקומה המורכב של האחריות על העולם מסביב ותאפשר מתינות, אורך רוח וסבלנות. יסוד "בדרכי נועם" לא יהיה רק סיסמא על פרוכות של בתי כנסת אלא יסוד לדיאלוג פנימי וחיצוני בכל המישורים.

 

איזון בין צרכי הפרט לצורכי החברה:

ביקום כה אדיר, עם מליון שנות אור, מפצים גדולים וחורים שחורים, עלול האדם לחיות ב"ריק קיומי" ולחוש כאבק פורח וכחלום יעוף. אפסיות זו חייבת להתחלף בנתינת משמעות (פרנקל, 1982) החורגת מעבר לעצמי. משמעות אמיתית צריכה לצאת אל מעבר לצרכים האגוצנטריים, אל הזולת במעגלים קרובים (עניי עירך) ורחוקים (עניי עיר אחרת).

החינוך הדתי, בעצם היותו בצמתים מגשרים, חייב להציב גישה ממלכתית המדגישה את הערכים המשותפים לכל עם ישראל. הוא חייב להתמודד עם זילות חיי האדם כפי שמתבטאת בהרג בכבישים. להגיב על שחיקת השכר של השכבות הנחשלות, לבטא את זעקתם של קשישים, נכים, וילדים מוכים, ולדרוש טיפול יסודי ומעמיק בסיוע לחלשים באשר הם. פעילות כזו מחייבת אימוץ תפיסת עולם בעלת מעגל רחב וממלכתי, אשר תדגיש את המשותף והמאחד על חשבון השונה, הבדלן והמנוכר. התרומה לחברה תתבטא בחובה פנימית להיות תמיד במקומות בהם ניתן לתרום ולקיחת אחריות למשימות חיוניות. נתינת משמעות פרטית בתוך משמעות של קבוצה (לאום וחברה), אמורה לספק לאדם הדתי מרכיבים חשובים בזהותו הדתית והכללית.

 

מגע אמיתי והדדי עם החילוניים והחרדים

אחד היסודות של המשנה החינוכית הדתית הוא לעודד את האחריות על הגשר עם החילוניים והחרדים על ידי גיבוש הזהות החברתית כתת-זהות מקיפה ואידיאולוגית. אנשים נוטים לחלק את עולמם החברתי לקבוצת הפנים ("אנחנו") ולקבוצת החוץ ("הם"). הבחנה זו מתבססת על השוואות ביחס לקבוצות אחרות על ממדים שונים (Baron & Byrne, 1994). תפיסת קבוצת הפנים כחיובית היא יחסית לקבוצות אחרות וכדי להעלות את ערך העצמי מעלה האדם את ערך קבוצתו ומוריד באופן אוטומטי את ערכן של קבוצות ההתייחסות (Tajfel, 1982) . אנשים מפלים לטובה את חברי קבוצתם גם ללא קיומם של קונפליקטים בין הקבוצות (Mummendy, & Schreiber, 1984) זאת כאשר הם מתבקשים להשוות רק על מדד אחד. אולם אם ישנם מדדים רבים להשוואה, מסוגלים בני אדם מקבוצת הפנים להבחין ולתת הערכות חיוביות גם לקבוצת החוץ. השלילה וההטיות שיש לקבוצה אחת על השנייה יכולות לגרום לנזקים אם הן קיצוניות ובעלות עצמה חזקה (חוסר אמון הדדי). במצב כזה עלולים בני הקבוצה לסרב לשיתוף פעולה אחד עם השני(Struch, & Schwartz, 1988) . הפחד מאיבוד הזהות של הדתי ציוני והצורך לחזקו מביא לשלילת הקבוצות שלידו.

כדי לוודא שאכן ישתנו העמדות לכוון הרצוי ולא יחוזקו לכוון ההפוך יש להגיע למגע הדדי מתוך סטטוס שווה (אמיר, Oaker & Brown, 1987; 1977). חשוב לייחס תכונות חיוביות לקבוצות החילוניות והחרדיות על ידי הצבת מדדים רבים להשוואה. בדרך זו תתבטא הערכה חיובית לקבוצות האחרות בקריטריונים אחרים מאשר לקבוצה הדתית. במצב בו מבליטים את יתרונותיהם של קבוצות החוץ (חרדים וחילוניים) יכולים חברי הקבוצה הדתית להודות ולהכיר בעליונותה של הקבוצה השנייה בתחומים מסוימים ובכך למנוע את האיום שבהפחתת הערך העצמי (1984 ,Van Knippenberg).

משנה חינוכית תכיל את היסודות העיוניים אשר יביאו לכך שחברי הקבוצה יתייחסו אחד לשני כפרטים מגוונים בעלי דעות שונות, ולא כחברי קבוצה אחת. כך למשל, יש להתייחס לחילוני ולחרדי כאל פרטים, ולא לחילוניות ולחרדיות כאידיאה. תפיסה אינדיבידואלית כזו עשויה לסייע בניסיון לתפוס גם את התנהגות חברי קבוצת החוץ כמושפעות מתכונותיהם ומהמצב ולאו דווקא מהיותן שייכות לקבוצה (Wilder, 1986) . המשנה החינוכית תחייב העברת מידע נכון ומורכב בין הקבוצות, באמצעות תוכניות לימודים בהן כל צד משלם "מס אחדות" ומקדיש זמן ללמידה על ערכיו ותורתו של הזולת. יש להראות כי גם ב"עגלה" של הציונות החילונית יש ערכים שניתן ללמוד מהם כמו ישוב ארץ ישראל, החתירה לחברה צודקת והדאגה לחלש ולנזקק והדרישה כי מה שהיה שנוי עלינו כנרדפים אסור לנו לעשות לאחרים.

תוכניות הלימודים יעצבו את הממד הקוגניטיבי בעמדה, ואילו מפגשים אישיים יעצבו את הממד הריגושי וההתנהגותי. המגע חייב להיות ללא התנשאות על פני החילוני והתבטלות מפני החרדי, באווירה תומכת ורצון טוב מצד כל המשתתפים והחשובים להם (הורים מורים, תוכנית לימודים), ביחס מספרי דומה, תוך הגדרה ברורה של תפקידים והתמחויות כדי לא ליצור תחרות על מוקדי כוח ומתן משוב לאורך כל התהליך ובסופו.

כל השלבים לעיל נכונים גם לקבוצת החרדים והחילוניים. צריך לזכור כי כל צד מסתכן בכך שהמגע יגרום לשינוי לא רצוי. לכן חשוב שבמקביל ליציאה למגע הדדי תחוזק הזהות האישית המקיפה של כל קבוצה כאשר חלק ממטרות החינוך בכל קבוצה, יהיו "לצאת אל" הקבוצות האחרות.

 

שילוב תורה עם דרך ארץ (הכשרה לקראת מקצוע)

משנה חינוכית תחזק את הערך של לימוד התורה עם העבודה והיכולת להתפרנס.

המרכיב המרכזי בהכשרה המקצועית יוביל את החניך שיהיה בעל אומנות ומומחה במקצועו. עליו להיות לומד מהיר ויעיל מכיוון שמקצועות העתיד יחייבו יכולת ניוד בקצב שלא ידענו אותו בעבר (Haywood, 1990; Kaniel, 1995). עליו להיות בעל מיומנות לרכישת ידע עולם ותכנים שונים הנדרשים לקבל החלטה בתחום המקצוע (זהות מקצועית). יכולת מדעית וטכנולוגית גבוהה, יכולת לארגן מערכות נתונים ולהגיע בצורה יעילה ומהירה למאגרי הידע הרלוונטיים. בעיקר עליו להפנים את הערך של התחרות עם עצמו ולא עם אחרים. ההבנה כי משמעות החיים תלויה בעצם היותך בתהליך ובדרך הנכונה הרצופה ביעדים קטנים ואפורים, ולאו דווקא בהשגת מטרה גדולה וחשובה שלאחריה נוצר ריק.

 

 

מטרות בתחום הקוגניטיבי (איך לחשוב)

 

תנועות אידיאולוגיות, בעיקר בהקמה, חוששות מחשיפה לאידיאולוגיות אחרות פן תחלשנה. החינוך הדתי ציוני כאידיאולוגיה חדשה יחסית הולך ומסתגר עקב הצורך לשמור על קיומו. עקב סגירותה של העמדה הדתית היא מזינה את עצמה בברירה אוטומטית של מידע התואם ומחזק את העמדה. כך נוצרת השקפת עולם פשטנית וחד ממדית, אשר נבנתה בצורה מהירה ללא בדיקה. הדתי (כמו גם עמיתיו החרדי והחילוני) בונה סטריאוטיפים ועמדות קדומות על יתר קבוצות האומה והסכנה לבדלנות ולמלחמת אחים מתגברת.

תוכנית לימודים שיש בה רק משנה חינוכית (מה לחשוב) ואין בה חינוך קוגניטיבי (איך לחשוב) הופכת את החינוך לאינדוקטרינציה. חינוך קוגניטיבי מעלה את כושר החשיבה ומחקרים (Marcia, et al. 1993) מראים כי רמות קוגניטיביות גבוהות נמצאות במתאם חיובי עם שיפוט מוסרי גבוה וזהות מגובשת. אלה יאפשרו הורדת רמת אי ההתאמה והסתגלות נאותה של הפרט לעתיד דינמי ולא חזוי. כך שהשילוב בין המהות (משנה חינוכית) לבין הכלי הקוגניטיבי אמור לחזק את הזהות (Whaley, 1993) ולסייע בפתרונות נכונים לאי ההתאמות הגבוהות שנחשפו בפרק הקודם.

 

 

בחירה חופשית וקבלת אחריות עליה

 

הכלי הקוגניטיבי הראשון אותו יש להקנות לחניך הדתי היא היכולת לבחור נכון ולקבל אחריות על הבחירה. הבחירה הראשית שהאדם עושה היא אם להיות דתי ועד כמה זהותו הדתית תהיה מקיפה ומרכזית. מבחירה זו משתלשלים בחירות נמוכות יותר המתייחסות לעולמות התוכן השונים של חייו וזהויותיו (זוגיות, הורות, מקצוע, מוסר, פוליטיקה ועוד). כוח הבחירה החופשית צריך להיעשות מתוך מודעות לבחירה ולכן יש ללמוד זאת על ידי שילוב בין שני תחומי הקוגניציה, הרגשות וקבלת החלטות מטה-קוגניטיבית.

 

קוגניציה ורגשות

התחום הקוגניטיבי והפיסיולוגי של המוח, כמו החלל, יעמדו במרכז המחקר של המאה הבאה. תגליות רבות נעשו ותעשנה והן מאפשרות כבר עכשיו מימוש גבוה יותר של הפוטנציאל האנושי. האדם לומד באמצעות מוחו והגיוני שלצורך למידה עצמאית יבין האדם כיצד פועלים חלקי מוחו, הפיסיולוגי והפסיכולוגי (Mind). בתחום הידע על הקוגניציה והרגש נמצאים תת-תחומים כמו: תפיסה, קשב, זכירה, זיכרון עבודה, היסקים שונים והדרך להימנע מכשלים, הבחנה בין סוגי רגשות, חרדה התנהגות תחת לחץ, והקשר בין קוגניציה לרגש (אינטליגנציה רגשית). ידע והבנה של תהליכים אלה יאפשרו ללומד ניהול, שליטה ובקרה על העצמי שלו (Nelson, 1994) בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה (להרחבה עיין קניאל בהדפסה).

 

ב) מודל קבלת החלטות מטה-קוגניטיבי

מורכב מתהליך שיטתי של הגדרת מטרות, תכנון, בצוע, פקוח והפקת לקחים כל זאת תחת בקרה מטה-קוגניטיבית (קניאל, 1994). ידע על הקוגניציה וקבלת החלטות מטה-קוגניטיבית מאפשרים ללומד לשלב בין גורמים הנמצאים במשימה לבין גורמים בלומד. שילוב זה מוביל לבחירת האסטרטגיה הטובה ביותר לבצוע משימה ולפתרון בעיה, הפעלתה בזמן ובתנאים המתאימים, תוך יכולת לנמק, לפקח ולבקר את תהליך השגת המטרה ופתרון הבעיה. השילוב בין העצמי לבין המשימה במודל קבלת החלטות מטה-קוגניטיבי, מכיל בתוכו את הלמידה העצמאית, גם במסגרות לא פורמליות, פתרון בעיות שונות בתחומי החיים, קבלת אחריות על הבחירה והסתגלות נאותה לסביבה משתנה (העברה חיובית).

 

 

העברה וקבלת מסרים תוך ביקורתיות (אוריינות)

 

בעידן בו יש סכנה לעריצות המידע יש חשיבות רבה להכשיר את החניך הדתי להעביר ולקבל מסרים בכתב ובעל פה (אוריינות). הכוונה לתהליכי קריאה, כתיבה, האזנה והבעה בעל פה - רטוריקה - (קניאל, 1996). תחום זה מכיל בתוכו את השיפוט הביקורתי הנשען על ההבחנה בין עובדות להערכות, וכן על בררת מידע יעילה, מיונו וארגונו, הצגת טיעונים נכונה והימנעות מכשלים לוגיים. המפתח לכך היא ההבחנה בין השלב הפנימי בו האדם נמצא עם עצמו לבין השלב החיצוני בו האדם יוצא לזולת. על מקבל המסר, בכתב או בעל פה, להיכנס לנעליו של מעביר המסר ולבדוק אותו מנקודת מבטו. יש להתייגע ולהיכנס לפרדיגמה שלו: הנחות, אמונות, נקודת מוצא ורקע כללי תוך זכירה מתמדת שהוא חברך. רק לאחר שהיית במקומו של חברך אתה רשאי "לדון" אותו מנקודת מבטך ולהפעיל עליו את מערכת השיפוט הערכי שלך. עקרונות אלה יאפשרו להבחין בין הבנה, הסכמה והצדקה, אשר יחד עם הערך של אחדות עם ישראל יובילו לסובלנות רבה. הסובלנות תתבטא בכוחנו להבין את הזולת מבלי שנסכים עמו ומבלי להצדיק את מעשיו כאשר הם בניגוד לערכינו.

 

 

כושר לחקור

 

החניך הדתי יוכל לקרוא ולבצע מחקרים ולמצוא את האיזון בין זלזול והתעלמות ממחקרים לבין קבלת כל דבר מדעי כ"תורה מסיני". איזון בין ראש חוקר, העלול להביא להישענות קיצונית על העצמי ואף לבריחה מהדת, לבין לקדש את החדש ולחדש את הישן. לחקירה המדעית יש פוטנציאל גדול לחיזוק האמונה בכך שהיא מבליטה את מורכבות האדם ואת יופייה של הבריאה. בצד החוויה להיות שותף לגילוי של דברים כבירים, עומד החוקר וחש את קטנותו של השכל האנושי. הוא עומד נפעם מול תהליכים מורכבים ואדירים שרק כוח עליון נשגב וגדול מאתנו מסוגל היה לברוא דבר המוביל להיסק רציונאלי שיש מנהיג לבירה.

המיומנות "בחקירה מדעית" ניתנת להכללה ולהרחבה לתחומים שבין אדם לחברו. היא מבטיחה כי המסקנות שלנו לגבי הזולת יהיו אובייקטיביות במידת האפשר. גישה "מדעית" לזולת מחייבת זהירות רבה בהכללה על הזולת ובהסקת מסקנות שגויות ומהווה שסתום קוגניטיבי לאיסורי לשון הרע ורכילות.

 

שילוב בין רגש, קוגניציה וערכים

ידע קוגניטיבי ומטה-קוגניציה אינם יכולים לספק לאדם את המצפן בעזרתו יבחין בין טוב לרע ובין מעשה מוסרי לחטא. מעל לשכל האנושי ומעל התבונה "הטהורה" קיימות אמונות השולטות ומכוונות את התהליך הרציונאלי. ללא הכוונה ערכית יפנה השכל לבצע את המעשים הנפשעים ביותר במדרגה הגבוהה ביותר של היעילות הקוגניטיבית. אין להסתפק בלמידת המבנה הפסיכולוגי של הדילמות המוסריות מהסוג של קולברג kolberg) 1981), אלא יש לספק גם את התוכן הערכי ולהצביע על פתרונות נכונים ומנומקים.

שליטת תפילין של ראש (אינטליגנציה של המוח) על תפילין של הזרוע (אינטליגנציה של הלב) מתבטאת באהבת האמת והימנעות מהשקר, דחייה על הסף של היסקים לא הגיוניים, ומאידך תצפית דייקנית ושיטתית על העולם. בשילוב מוצלח בין קוגניציה, אמוציה ודמיון ניתן לפקח על עיוותים שכליים ומוסריים (שפלר, 1995). החניך הדתי צריך לשלב באישיותו מספר מרכיבים המובילים להיגיינה נפשית מלאה. עליו להיות ישר, אמין, לראות בעצמו כמקור לשינוי וכיכול לשנות, בעל מוקד שליטה פנימי ותחושת מסוגלות (Competence) , הלוקח אחריות על מכשולים בדרך להשגת מטרות.

השילוב היעיל בין המשנה החינוכית הדתית ומרכיביה (מה ללמוד), לבין יסודות קוגניטיביים (איך ללמוד) ורגשיים, ייתן לחניך הדתי את כלי החקירה לצורך פתרון אי התאמות בזהותו האישית והדתית. המחקר הוא מקרה פרטי של תהליך נכון בקבלת החלטות, הניתן ליישום בתכנים שונים בתוך האדם ומחוצה לו (חברתית, ריגושית, לימודית). אנשים אמורים להיות המדענים של עצמם ובאמצעות מתודה מחקרית הם אמורים לבצע תהליכים יעילים של קבלת החלטות תוך שימוש במערכות מטה-קוגניטיביות. שילוב ספיראלי של כל המערכות יביא לבחירה באסטרטגיה היעילה ביותר ולהפעלתה בזמן הנכון, במקום הנכון, בדרך הנכונה ותוך הנמקה לכל צעד. בחירת האסטרטגיה והנמקת הכיצד, מדוע, היכן ומתי, מהווה ביטוי מעשי ואופרציונלי לבחירה החופשית.

 

 

השלכות מעשיות: מקצועות חדשים בתוכנית הלימודים

 

המשמעות המעשית של שילוב המשנה החינוכית הדתית (ערכים) עם יסודות קוגניטיביים וריגושיים הוא בבנייה והכנסה של מספר מקצועות חדשים בחינוך הדתי.

מקצועות אלה יהיו בנויים בצורה אינטגרטיבית (אשכול מקצועות ומיקוד למידה במטרות) וישלבו בין המשנה החינוכית לבין הכלים הקוגניטיביים.

 

הנדסה קוגניטיבית וקבלת החלטות

מקצוע זה יהווה את הכלי המרכזי בו יכילו את התכנים השונים. הוא ייבנה על בסיס הידע הפסיכולוגי שהאדם זקוק כדי להבין את עצמו וכדי לשלוט על מערכותיו. הלומד יתרגל את מערכות קבלת ההחלטות ואת הפעולות השכליות הקיימות בתכנים השונים (דדוקציות-אינדוקציות, אנאלוגיות וכו'). כדי להשיג העברה חיובית למקצועות השונים יש לשלב במקצועות המלווים יסודות ממקצוע ההנדסה הקוגניטיבית.

 

עשה לך רב כתהליך קבלת החלטות

תוכן מרכזי אשר ישולב בתוך ההנדסה הקוגניטיבית יהיה לימוד קבלת החלטות ב"עשה לך רב". הצעיר הדתי צריך לתפוס את ההלכה כתחום מומחיות של הרבנים. מאידך עליו להבין את תהליך הפסיקה כדי להבין את היסודות האמוניים המנחים את הפוסקים השונים והמובילים לפסקי הלכה שונים. כך ייקל עליו להתמודד מול הרוחות המערביות וגם לבחור נכון את הרב שלו. במקצוע זה יוצג הפתרון לסתירה בין מערכת המשפט החילונית למערכת המשפט הדתית.

הסתירה הקיימת בין בית המשפט הגבוה לצדק כערכאות גויים, או כסמכות רוחנית גבוהה להנחיות דומות לאלה של רבנים. כמו כן תעוצב העמדה כי אדם דתי הנתקל בבעיה אינו צריך מייד לרוץ אל רבו. עליו לאמץ את כוחות השכל והרגש עד קצה גבול יכולתו ורק אחר כך לפנות אל הגדולים ממנו בחכמה.

תלמידים יבינו כי הפסיקה איננה תרגום פשוט של חוקים ישנים למציאות. הבנת תהליך הפסיקה תבהיר את המשקל היחסי שיש לעמדות ולאמונות של הרב הפוסק ומכאן גם לפסקי הלכה שונים. כך יוכלו הלומדים לבחון את עמדותיהם ואמונותיהם ביחס לרבנים שונים ולקבל החלטה נבונה (ראש גדול) ומתמשכת ב"עשה לך רב".

 

ללמוד איך להתפלל

תפילה היא מרכזית בחייו של הדתי ומהווה גם מקור לאי התאמות רבות בזהות האישית. חשוב להפוך אותה למקצוע רב שנתי בו ישיגו מספר מטרות אשר עיקרן זהות דתית ברורה. בין המטרות אותן ניתן להשיג במקצוע התפילה ניתן למנות את: היסוד החוויתי בתפילה והעובדה כי אתה מתפלל אל עצמך; הקשר בין התפלה לתורת הגמול; ניסיונות להוביל את האדם לתפילה עצמית ולתוספות על פני התפילה הקיימת; הבנת ההגיון שבמבנה התפילה אשר נכתבה לפני כל כך הרבה שנים וצריכה לשרת אותנו כיום.

 

אוריינות

שפע המידע אשר יגיע במולטימדיה ובמציאות מדומה מחייב מערכות יעילות של בררה מיון וסווג וארגון. זאת מתוך מודעות להשפעה ולאינטראקציה המתמדת הקיימת בין האדם לבין המידע שנכנס אליו ויוצא ממנו. הפתרון הוא מקצוע חדש לאורך מספר שנים אשר יכיל בתוכו את כל יסודות האוריינות, השיפוט הביקורתי וצריכה נכונה של תקשורת. מקצוע כזה יאפשר להשיג את המטרה המרכזית הבאה, תלמיד חכם בעל אוריינות אקדמית גבוהה המסוגל להעביר ולקבל מסרים במעגלים השונים של התקשורת (אישי, בין אישי, קבוצתי, תקשורת המונים). תלמיד הלומד דף גמרא לבד ובאותה מידה מסוגל לבקר ולהעביר מסרים חילוניים, פתוח וביקורתי לעולם החיצוני.

 

היגיינה נפשית, הורות וזוגיות

החינוך הדתי צריך לבנות מקצוע אשר ירכז את כל המטרות סביב ההיגיינה הנפשית, ההורות והזוגיות. רמת הדתיות של בנות גבוהה מזו של הבנים (לסלוי ובר-לב, 1993) ולאחרונה אנו עדים לתופעה שבנות, לאחר השרות הלאומי, פונות לישיבה גבוהה לבנות (תורה לשמה). יותר נשים דתיות משתוות לבעליהן לא רק במקצועות החול אלא גם בלימודי הקודש. אנו כבר בעיצומה של תקופה בה בני זוג דתיים יצטרכו להגדיר בצורה ברורה יותר את "חוזה הנישואין". משבי הפמיניזם בחינוך הדתי מחייבים להקפיד על הכנה יעילה לזוגיות ולהורות אשר תתבטא בהבנה וקבלת ההבדלים הפיסיולוגיים והמנטליים הקיימים בין המינים. קיימת ספרות ענפה בתחום זה (Matteson, 1993) והיא יכולה לשרת את בוני התוכנית אשר מטרותיה המרכזיות יהיו: אינטימיות גבוהה, תקשורת בין אישית ותוך אישית, יכולת להקשיב, לוותר, להבין, להצדיק ולהסכים.

 

 

עקרונות בבניית תוכנית הלימודים

 

פיתוח נכון של תוכנית לימודים אינו נופל במורכבותו מפתוח טנק או מטוס. לכן יש צורך בראייה ותכנון לזמן רחוק ובעקרונות יעילים אותם ניתן לשאול מפתוח טכנולוגיות מתקדמות וניהול איכותי (Kaniel, 1995) . המקצועות השונים צריכים להיות משולבים אחד בשני בתאום רוחבי (באותה שנת לימודים) ובתאום אורכי לאורך מספר שנים. חייבת להיות תוכנית אב כוללת ומנומקת לאורך כל שנות החינוך אשר תכיל את המטרות ותת המטרות באופן מגובש ומנומק. בתוך תוכניות הלימודים ישולבו דרכי הוראה יעילות ומגוונות כמו: הוראה דיפרנציאלית והטרוגנית; הבנייה וגילוי; שתוף ופעלתנות; חוויה ויעילות. בנוסף יש לשלב את הכשרת מורים לעמדות נכונות כלפי החינוך וההוראה; תקשורת בין אישית; שילוב בין תהליכים ותוצרים; הוראה מתווכת; מטה-הוראה ורפלקציה.

 

 

סיכום

 

זהותו של הציוני הדתי נמצאת בסכנת "עומס יתר" עקב אי ההתאמות בין ובתוך המערכות. עומס זה עלול לגרום לחלק מהציבור הדתי לחזור בשאלה ולחלק האחר להיות חרדים ולהשאיר את הזרם הציוני הדתי קרח מכאן ומכאן. כדי למנוע את הסחף יש לצקת את מהות החינוך הציוני הדתי בתוך הכלים החדשים שהטכנולוגיה מציעה מתוך גישה שחינוך הוא הביטחון של הדור הבא. החינוך צורך זמן עבודה רב ותוצאותיו נראות רק לאחר דור ולכן טעויות בחינוך הנן בלתי הפיכות. דבר זה מחייב להתייחס למעשה החינוכי באופן אחראי מאוד, מקצועי ויעיל ביותר עם תוכנית מכוונת וממוקדת, מטרות ברורות, משוב לאורך כל התהליך, שינוי בו זמני במספר ממדים תוך תיאום מלא ביניהם.

 

ולסיום הרשו לי נימה אישית. מאמר זה לא היה נכתב לו מוטי בר לב היה עמנו. שנים רבות היה מוטי האורים והתומים שלי בנושא החינוך הדתי, ונהגתי לפנות אליו בכל שאלה וכתלמיד חכם גדול הוא ענה באריכות ובסבלנות. מותו של מוטי יצר חלל גדול בחינוך הדתי ובהיעדרו מצאתי עצמי "נשאב" לתחום. בהכנת המאמר פגשתי את דעותיו ומחקריו, וביושבי מול הצג הייתי רואה את פניו המחייכות ומתייעץ עמו. מכל הידע שרכשתי ממוטי הייתי רוצה דווקא להדגיש את הרעיון כי הבסיס להתמודדות היא אמונה ביכולת ובמסוגלות שלנו, תוך דגש על מוקד שליטה פנימי. מוטי היה חלק מאותה מנהיגות חינוכית, אנשים על העדה, היודעים לנווט כדי לעבור בשביל הצר שבין מחויבות לחידוש ומחויבות לסמכות. התורה שבכתב ובעל פה הם הבסיס לצמיחה אבל בכל דור יש אחריות לעבד אותו מחדש ולהתאימו לצורכי הדור. מקור הסמכות של התורה איננו בשמיים אלא נתון לנו לעם ישראל. המשמעות של "נתון לנו" הוא להוסיף קומות לבניין המפואר של ההלכה ולא לצבוע מחדש ידיות ודלתות. בשילוב הנכון בין מחויבות לסמכות וחידוש אפשר יהיה לחנך לקראת האידיאל המסורתי של תלמיד חכם אשר כיין ישן משביח עם הזמן: "........כך תלמיד חכם צריך שיהא צנוע במעשיו, ומפורסם בדרכיו הנאים, רודף אחר האמת ולא אחר השקר. אחר האמונה ולא אחר הגזל, אחר הענווה ולא אחר הגסות, אחר השלום ולא אחר המחלוקת, אחר עצת זקנים ולא אחר עצת ילדים,...... (דרך ארץ זוטא פרק ז' משנה ב').

 

 

 

מקורות:

 

אילון, א. (1994). זהותו האישית של המתבגר הישראלי. עבודת גמר לתואר מוסמך. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, בית הספר לחינוך החוג לייעוץ.

 

אמיר, י. (1977), המפגש האתני והשלכותיו על עמדות ויחסים בינעדתיים: סיכום והערכות מחדש. מגמות, כ"ג 41-76.

 

אריקסון, א. (1987). זהות נעורים ומשבר. תל אביב: ספריית פועלים.

 

בר-לב, מ. וקדם, פ. (1997). הממד החינוכי, הפסיכולוגי והדתי של תלמידים טעוני טיפוח ומבוססים במוסדות פנימייתיים דתיים. בתוך החינוך הפנימייתי הממלכתי-דתי בישראל. ירושלים: משרד החינוך התרבות והספורט, מנהל החינוך הדתי.

 

בר-לב, מ. (1990). נוער דתי ונוער חילוני. עמודים, ל'ז. 347-344.

 

גליק ג'. (1991). כאוס: מדע חדש נוצר. ת"א: ספריית מעריב.

 

טופלר, א. וטופלר, ה. (1994). מלחמה ואנטי מלחמה. תל -אביב: מעריב.

 

ליכט, פ. (1995). השפעת חשיפה למחולל כתיבה ממוחשב "נבו" על רמת כתיבה, הפנמה והעברה של מטה-קוגניציות, בקרב לומדי תוכנית "מכותב לקורא". עבודת גמר לתואר מוסמך. רמת גן: אוניברסיטת בר אילן בית הספר לחינוך.

 

לסלוי, א. בר-לב, מ. (1993). עולמם הדתי של בוגרי החינוך הממלכתי דתי. רמת גן: המכון הסוציולוגי לחקר קהילות. אוניברסיטת בר-אילן.

 

מבנה הלימודים ועקרונות ההוראה בבית הספר הממלכתי דתי. (1996). ירושלים: משרד החינוך התרבות והספורט מנהל החינוך הדתי.

 

מוס, ר. א. (1988). תיאוריות על גיל ההתבגרות. תל-אביב: ספריית הפועלים.

 

פיאז'ה, ז. (1972). הפסיכולוגיה של הילד. תל-אביב: ספרית הפועלים.

 

פישרמן ש. (1994). זהות האני והרמוניה זהותית כמנבאי הצלחה בהוראה. טללי אורות. ה' 326-315.

 

פישרמן, ש. (1996). קשרים בין זהות האני, הרמוניה זהותית, אינטימיות וגורמים משפחתיים. חיבור לשם קבלת דוקטור לפילוסופיה, רמת גן: אוניברסיטת בר אילן בית הספר לחינוך.

 

פלד, ב. (1995). השפעת הוראת אסטרטגיות להפקת משעות מקטע באמצעות קלוז רציונלי וטקסט שלם על למידה והפנמה של אסטרטגיות אלה בקרב לומדים בבית הספר היסודי. עבודת גמר לתואר מוסמך. רמת גן: אוניברסיטת בר אילן בית הספר לחינוך.

 

פרידמן, מ. (תשל"ח). חברה ודת - האורתודוקסיה הלא-ציונית בארץ ישראל 1918-1936. ירושלים: הוצאת יד בן צבי.

 

פרנקל, ו. (1982). הזעקה הלא נשמעת למשמעות. תל - אביב: דביר.

 

קדם-פרידריך, פ. בר-לב, מ. (1996). שינויים בזהות הדתית של נוער דתי ציוני: תרומת משתנים פסיכולוגיים, סוציולוגיים וחינוכיים לתהליכי גיבוש הזהות. עיונים בחינוך. כרך 1 מספר 2. 201-220.

 

קון, ת. (1977). המבנה של מהפכות מדעיות, ת"א: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור בע"מ.

 

קניאל, ש. (1994). תהליך קבלת החלטות בבחירת בית ספר על ידי הורים. מגמות. ל'ו. .306-327

 

קניאל. ש. (1996). אוריינות מדעית. אלקנה: מכללת אורות.

 

 קניאל, ש. וארזי ש. (1996). מרכיבי הקשב: ברירה ריכוז ומאמץ - מודל אינטגרטיבי ויישומי. מגמות. לח. 92-111.

 

קניאל, ש. (בהדפסה). הנדסה קוגניטיבית. רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן.

 

רביצקי, א. (1993). הקץ המגולה ומדינת היהודים. תל אביב: עם עובד.

 

שביד, א. (1986). לקראת תרבות יהודית מודרנית. תל אביב: עם עובד.

 

שורצולד, י. (1990). החינוך הממלכתי דתי: מציאות ומחקר. רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן.

 

שפלר, י. (1996). בשבח האמוציות הקוגניטיביות. תכנון מדיניות החינוך ניירות עמדה כרך א: חינוך ערכי. ירושלים: משרד החינוך והתרבות המזכירות הפדגוגית.