לחץ כאן לתצוגת הדפסה

איש מאמין בעידן המודרנה

מחבר: מנחם כהן

בשדה חמד, גיליון 2-3, 1999

איש מאמין בעידן המודרנה

 

 
"אמרו, סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור" (סוטה יג, ע"ב). הברייתא באה לציין שסרח בת אשר, אשר ירדה עם יעקב ובניו למצרים, האריכה ימים וזכתה להצטרף לצאצאיו של יעקב בצאתם ממצרים. אך הדברים הללו מעלים פליאה, וההיגיון אינו קולט, שסרח בת אשר, חיה בדורות שונים הפרוסים על מאות בשנים.
 
הרב יוסף דב סולובייצ'יק מבאר את הרעיון העומד ביסוד הדברים: "אפילו בדור פלאים שיצא ממצרים, שראה מראות אלוקים בסיני וקיבל את התורה, צריכים היו לדמות קדומה. סרח בת אשר ספגה בתוכה את האווירה, ההתנהגות, ההליכות והערכים של דורות קדומים. ובהליכותיה, בדיבורה, בהשקפת עולמה, הקרינה את צפיותיהם, נועם הליכתם, מצוקתם וסבלם ויצגה בנוכחותה בדור זה את כל הדורות הקדומים".(1) סרח בת אשר ייצגה את ההמשכיות בתוך הדורות החדשים, בתוך העולם המחודש וה'מודרני'. השר המר הוא סרח בת-אשר של דורנו, הוא ביקש לקדש את החדש ולחדש את הקדוש ברוח הציונות הדתית.
 
מה טיבה של המודרנה שעמה התמודדה ומתמודדת הציונות הדתית?
המודרנה, כפי שהעולם המערבי מבינה, היא ביטוי למציאות, שבה מתמודד האדם, הפרט, עם שינויים המתחוללים לא רק במבנה החברה, הכלכלה והדת, אלא גם בתודעתו. דעותיו ספוגות בתפיסת העולם המודרנית... הכרזתו של ניטשה בדבר "מותו של אלוהים" "הוציאה" את האלוהים מן העולם המודרני.(2)
 
אין דין ואין דיין, הכול יד המקרה, אין מענה ואין תשובה לסבלו של האדם, מצוקותיו ופחדיו; האדם הוא העיקר, ניתנו לו החופש והחרות לחקור כל דבר, הכול ניתן לניסוי ולהוכחה, ואין לאדם לסמוך אלא על תבונתו ועל מה שניתן להוכיח.
 
עולם ללא סדר אלוקי איפשר, לכאורה, לכוח היצירה של האנושות לפרוץ גבולות ולהגיע להישגים מדהימים, אך מאיימים ומפחידים. מצד אחד, התפתחו הטכנולוגיה, הרפואה, ותרומתן לאדם רבה; ומצד שני, פיתח האדם כוחות הרס, ובידו להרוס את העולם בזמן קצר. הכל אפשרי. האדם וצרכיו האישיים הם המרכז, ומנגד הניכור, הזרות ואבסורד של חיים ללא משמעות. "האדם נע בין תחושת חידלון, זרות וניכור לבין תחושת חופש ועוצמה, בין בידוד ואימה לבין תחושת שותפות אנושים גדולה".(3)
 
זבולון חי והתהלך על קרקע יצוקה של סדר עולם מסורתי, שבו אמונת חכמים אפשרה מנוחה ושלווה פנימית וביטחון קיומי בבחינת "הכל בידי שמים", "יש בעל בית לבירה", אך עם זאת, היה מודע לכוחה העצום של המודרנה, ביצירתה הרוחנית, התרבותית והטכנולוגית, ביכולתה לחדש ולשפר ולהיטיב עם בני אדם שנבראו בצלם. חרד היה חרדה גדולה, מביטול הסדר האלוקי בעולם, מפירוק האמת שניתנה מסיני לאמיתות רבות שכולן, לכאורה, לגיטימיות, ואין אמת אחת עדיפה על חברתה. במיוחד דאב לבו מטיפוח האנוכיות של הפרט, מניפוח צרכיו האישיים, בלי להתחייב לכלל, לחברה, למשפחה ולאדם האחר. זבולון חש והיה מודע שעם כל הקידום, האדם נעשה בודד יותר ומנוכר. הפלורליזם היה בעבורו מתן אפשרות לגיוון התודעה האנושית ולחיים ביחד פה ועכשיו, למרות הניגודים בתרבות, באמונות ובחיי יום יום; אולם הוא גם היטיב לראות שבפלורליזם טמונה גם סכנה לביטול כל ההתחייבות של הפרט ללאום, לקהילה ולמשפחה.
 
בתוך דילמה זו התהלך זבולון ז"ל כאדם פרטי וכמנהיג. הוא עמד בראש מחנה המבקש לשמור על הישן ולחדשו, ולקדש את החדש בתכניו של הישן. בייסורי נפש, בהתלבטויות אין ספור, כשהסביבה רואה בו "הססן", "מתקשה להחליט", "מגלגל עיניים לשמים". פילס וסלל את דרכו תוך כדי צעידה בבדידות במעמקים חשוכים, אולם היה מוקף חברים רבים בשעה שעלה לפסגות שטופי אור ושמש.
 
את המפגש הבלתי אפשרי בין פלורליזם, אמיתות רבות שאין לאף אחת מהן יתרון על חברתה, לבין אמת אחת ויחידה, ההכרה בבורא עולם ובתורה מסיני - את המפגש הבלתי אפשרי הזה ניסה ליצור בריתמוס החיים של הפרט. זבולון היה מודע ליכולתו של המאמין לחיות את חייו האמונים חרף המציאות הקרועה והשסועה. הוא הכיר את דרכם של חז"ל בפתרון בעיות הלכתיות קיומיות בחיי יום יום: "פוק חזי מאי עמא דבר" ['צא וראה כיצד העם נוהג'] ובלשון עממית "החיים חזקים יותר מן המציאות". לשון אחר, זבולון ניסה להעביר את הקונפליקט הבלתי פתיר בין חדש לישן בין המודרנה למסורת, ל"מגרשו" של הפרט, וביתר דיוק לקצב החיים הקונקרטי של הפרט בפרקי זמן נתונים כאן ועכשיו. אולם רבים ראו בגישה זו "אופורטוניזם", "ניסיון להתחמק מן האמירה החדה". ברם בעבורו היתה זו תורת חיים, דרך שבה האמין ושבה השקיע את כוחות הנפש הבלתי נדלים שהיו בו.
 
העיסוק בפרט, בסבלו, במצוקותיו, בצרכיו, ברווחתו ובאושרו היו משאת נפשו ובה ראה את האחריות שיש לבן אנוש כלפי "האחר", כלפי "האתה". המחויבות "לאחר" אפשרה לזבולון לצאת מהבדידות של עולם השררה בבחינת "בודדים בצמרת", ולהתחבר לילד הנזקק, למבוגר הכואב והסובל. לשון אחר, לחזור ולשוב למעמד שממנו הוא בא ואותו לא עזב מעולם, את עולמם של "בני עניים שמהם תצא תורה".
 
את מאבקו הפרטי האישי עם המודרנה ניהל בעיסוקו בתורה. בשבתות ובמועדים השתתף בחברותא קבועה, עסק רבות בקריאת ספרי קודש וספרות יפה. את מצוקותיו האישיים הפיג בשיחתו-תפילתו עם בורא עולם. במשך כל החודשים שנאבק במחלתו התמיד באמירת תהילים ובתפילה, והאמין שאכן ינצח בעזרת הבורא ויוכל למחלתו. מבשרו חזה את הפתגם המיוחס לרי"ד סולובייצ'יק "קדושה אינה גן עדן, אלא קונפליקט בלתי ניתן לאיחוי".(4)
 
 

הערות:

הערות

 

 
1. דברי הגות והערכה, ירושלים תשמ"ה, עמ' 146.
 
2. י' אלדד, המדע העליז, תשל"ו, עמ' 274.
 
3. א' שגיא, אמונה בזמנים משתנים, ירושלים תשנ"ז, מע' 463.
 
kedusha is not Paradise but a Poradox" .4"