לחץ כאן לתצוגת הדפסה

"חינוך הומניסטי" במרכאות כפולות

בסיפוריהם של עוזבי אורח חיים דתי-לאומי/ ד"ר נחמה נאמן

מחבר: דב לנדאו

בשדה חמ"ד, גיליון 2, 1997

"חינוך הומניסטי" במרכאות כפולות

 

בשנים האחרונות ניסה משרד החינוך להשליט עלינו מחדש את הברבריות, לבטל את כל הישגי התרבות ולהחזיר אותנו אל מחוזות הפרימיטיבי. הוויכוח בין נותני הטון במשרד, לאנשי אקדמיה אחדים, איננו בפרט זה או אחר מענייני החינוך, אף לא בפרט זה או אחר של אופי הדקדוק מזה ושל מהות הספרות מזה, ואף לא בטיבם של המפקחים הראויים למקצועות אלה, אלא בנשמתה התרבותית של האומה. אם לא ייפסק התהליך המתמיד של דלדול הרוח בישראל, קרובים אנו ביותר אל ביטול כל המותר שבין האדם לחיה, לבהמה ולעוף. קרובים אנו מאוד להתגלות כאוסף של בני אדם, שעיקר המשותף שביניהם מצטמצם לכדי דיבור, אכילה, שתייה, שינה, זיווג והנאות המשחק והבידור. עקרון החופש הוא הקובע את מהלך החיים, והאדם החדש אינו מוכן לקבל, לא מגבלות של המוסר ולא של הדת, וכפועל יוצא מהם אף את החוק הוא מקבל רק מפני שהוא כפוי עליו. זה מכבר הודה אחד העיתונאים בכך, שהישראלי המצוי כמעט ובכלל אינו צרכן של תחומי הרוח המצוינים, כגון הספרות, האמנות, המוסיקה, הפילוסופיה ודומיהם.
 
אמנם גם אני כרבים מחברי דואג לגורלה של הספרות, אבל יותר ממה שאני דואג לה, דואג  אני לגורלם הרוחני של הדורות הבאים אחרינו. אנשי קידמה כביכול, ובעלי השכלה כביכול, מיני אקדמאים ומיני מנהיגים היושבים ליד הגה השלטון של מדינת ישראל, חורצים את גורל הדורות הבאים באמצעות ועדות או בלעדיהן, להיות, על אף כל ההתקדמות הטכנולוגית, לא יותר מטכנו- ברברים שמבחינות רבות גרועים הם בהרבה מן הברברים הפשוטים הידועים לנו מן ההסטוריה. חשוב מאוד לדעת בעניין זה, כי על אף האופנה הנפוצה הנוטה לעיסוק אינטר-דיסציפלינרי, ערוב התחומים בין מקצועות שוני דמות, שוני מהות ושוני מטענים שכליים ורגשיים כגון הדקדוק והספרות  יש בו משום הפיכתה של התרבות האנושית המאורגנת, למין תרבות כאוטית של מגדל בבל. המצב בחינוך הישראלי חמור במיוחד לאור העובדה, שבגין רגשי נחיתות מזה, ובגין חששות אכסיסטנציאליים מזה, מלווים תהליכים כאוטיים אלה בניסיונות נמרצים של קידום כל תחומי הטכנולוגיה, לעתים על חשבון התחומים ההומניסטיים.
 
 
תרבות, מדע וטכנולוגיה
התרבות, על אף שהיא משמשת מבנה-על הכולל כמרכיב שהוא חלק ממנה עצמה, אף את המדע  ואף את הטכנולוגיה, עומדת בעצם מהותה כניגוד לשניהם. דומה הדבר ליחסים שבין מערכת הדחפים לנפש האנושית הכוללת. רק כאשר הנפש הצליחה להכניע את הדחפים באמצעות הסופר-אגו, אם להשתמש במונח של פרויד, אנו יכולים לדבר על נפש אנושית.
 
כך גם בתרבות, רק כאשר התרבות באמצעות אידיאה רוחנית עליונה, כפי הסברו של מ"מ בובר, מכניעה את היסודות החומריים הגסים שבתוכה המנוגדים לה במהותם, היא יוצאת מתחום הקטגוריה של הציוויליזציה החומרית, ועולה לדרגה שאנו יכולים לכנותה בשם תרבות. תרבות זו נוצרת תמיד באמצעות היסודות הרוחניים, ולפי בובר אפילו דתיים, של הקולקטיב, מפני שאותה אחדות של דעות, תפיסות והרגשות הנחוצות להווצרות התרבות, קיימת אך ורק בתחום הדת. מן האמור עולה גם, כי התהוות של תרבות אפשרית רק במסגרת הקולקטיב של גזע, עם או שבט; היחיד, ואפילו הגאוני ביותר, לעולם אינו מסוגל ליצור אותה. מתברר גם לכל מתבונן, כי התרבויות קשורות בדתות באלפי נימים דקים שכמעט ואין להרגיש בהם. כך נקשרו העמים הלטיניים, ההונגרים והפולנים לדת הקתולית, העמים הסלביים לכנסיה היוונית-אורתודוכסית, והגרמנים, הסקנדינבים והאנגלים לכנסיות הפרוטסטנטיות. גם בשאר חלקי העולם יש קשר בין הדתות לגזעים ולאומות, אבל רק היהדות הרחיבה את היקפה של הדת ויצרה חפיפה מלאה בין השניים. תולדות האומה, לשונה, מנהגיה, ארגונה החברתי, לבושה, נימוסיה ואורח חייה, כולם מעוגנים במצוות הדת, עד כי חלק אחד מארבעת חלקי השולחן ערוך נקרא בשם אורח חיים.
 
האיום על התרבות: טכנולוגיה וחילון
כבר הראתי בשורה של מאמרים, ומקווה אני עוד להוסיף על הראשונים, שתקופתנו בכללה מאיימת על קיומה של התרבות, ומבשרת התהוות של ברבריות חדשה משני כיוונים עיקריים. איום אחד צומח מהשתלטות הטכנולוגיה על חיינו, והאיום השני מן החילון של חיינו עד כדי השחתת כל יסודות הקדושה שמילאו אותם עד לפני זמן לא רב.
 
דברי אלה אינם כמובן דמיונו של יחיד, אלא מתבססים הם על תפיסותיהם של רוב חוקרי התרבות המודרניים כגון בובר, סימון, גיאורג סטיינר, ריימון ארון, אורטגה אי גאסט, אלווין טופלר, רות בנדיקט, ארנסט קסירר, דורותי לי ורבים אחרים, ומבחינה מסוימת אפילו על תפיסותיהם השונות זו מזו של קרל יאספרס ושל אלבר קמי. מן הראוי עוד להוסיף להקדמה זו, כי הספרות הנה תחום מרכזי שניזוק ביותר מפעולותיהם ההרסניות של הטכנולוגיה ושל החילון. בהיותה השתקפות לשונית של ערכי חיינו, נוחה היא ביותר לשמש אובייקט לביטויים האגרסיביים של עולם הערכים החדש. כל בני האדם סבורים שהם מומחים בתחומי השימוש בלשון, ועל כן מנסים הם להפעיל כוחם על העולם הפיקטיבי המצוי בתוך הספרות ובעזרתו של עולם זה, אף על עולמנו הממשי.
 
הקידמה הטכנולוגית
נפתח את הדיון בסכנותיה של הקידמה הטכנולוגית לעולמה הרוחני ולעולמה השוויוני של האנושות. מאות, ואולי אלפי ספרים נכתבו בנושא זה, וכל אלה לא הצליחו לרסן את דהירתו המטורפת של הגולם הזה, הקם על יוצרו והורס כל חלקה טובה. גדולי האנתרופולוגיה של האנושות המודרנית כרות בנדיקט (Culture of Patterns) או אורטגה א' גאסט (מרד ההמונים), ורבים אחרים שאין אנו צריכים למנותם שוב, כבר הראו כי מנקודת מבטם של הרוח, התרבות והחינוך החברה המודרנית הנה פרימיטיבית יותר מכל החברות שהיו קיימות אי פעם בהיסטוריה. רות בנדיקט מראה כי אם קנה המידה להצלחתה של חברה היא היכולת להעביר את תרבותה לדורות הבאים, כי אז החברה המודרנית הינה כשלון גמור יחסית לחברות הקודמות לה.
 
דברים אלה הינם מוכחים, ברורים וקיימים, אלא שהנוגעים בדבר מעלימים עיניהם, מפני שעובדות אלו אינן משתלבות בתפיסת עולמם.
 
קידמה ואגואיזם
גלימת ההומניזם שהדוגלים בקידמה עוטים על עצמם, לא נגזרה מן האלטרואיזם, אלא מן האגואיזם הצרוף. הדאגה היתרה לשוויון, לחופש ולפלורליזם לא את הזולת היא משרתת, אלא כל כולה מרוכזת בזכויותיו של האני האגואיסטי. כך למשל לוחמי הקידמה ההומניסטית בישראל אינם דואגים כלל לרווחתו של הציבור הדתי, להבטחת צרכיו וזכויותיו כמקוואות וכבתי כנסת, ואווירה נינוחה ביחס לדת שאינה פוגעת ברגשותיהם. כל אלה הכרחיים הם לציבור הדתי והחרדי לא פחות ואולי הרבה יותר מאשר כדורגל ושאר ענפי הספורט, חוף ים מסודר וקולנוע, לחילוניים.
 
במקום שאין בו מקווה טהרה ציבור דתי פשוט אינו יכול להתקיים. כל דאגתה של ההומניזם הדמוקרטי מתמקדת בנוחותם הפרטית, כדי שיוכלו לנסוע בשבתות גם בכבישים העוברים בקרבה צמודה לשכונות הדתיות, וברצונם לקנות חזיר בכל מקום, ולקבל אותו בכל המסעדות. כן חשוב להם לאכול חמץ בפסח דווקא, ובפרהסיה דווקא, אף שהם יכולים לאכול אותו כל השנה בלי לפגוע ברגשות הזולת. מעולם לא מצאתי, לא בעל-פה ולא בכתב, התלבטויות של לוחמי הקידמה, שמא הם מגזימים בזלזול כלפי זכויות הזולת. אגואיזם זה של אנשי הקידמה גורם להם, גם אם אין הם מודים בדבר, להמשיך ולהתקדם לא רק לקראת השחתת כל עולמם התרבותי, שלהם עצמם ושל הדורות הבאים אחריהם, אלא היא גם מחסלת את אופיים ההומניסטי והדמוקרטי.
 
התקדמות זאת נמשכת כל עוד יש סיכוי שיתרונות ההווה המתקתק יעמדו לרשותם בצורת חופשתו של הפרט, בצורת זכויות האדם המתאימות בדיוק לגזרתם הפרטית, בצורה של שוויון שאינם ראויים לו ובצורה של פלורליזם. כל זה בא כמובן על חשבון זכויותיו של הכלל, גם אם כלל זה ראוי מהם בהרבה לחופש פעולה, ומועיל יותר לפרטים המרכיבים אותו. לשם החיים הנוחים שחופש הפרט וגרורותיו מבטיחים, מוכנים ההומניסטים המדומים הללו לדכא כל מתנגד, גם אם מדובר בכלל החברתי, או בתרבות הקולקטיבית ההיסטורית של האנושות כולה.
 
אלילות, חומרנות וטכנולוגיה
הפנייה אל עולם החומר בכלל, ואל החומרנות כתכונה אנושית בפרט, באה אצלם בתקווה שצאצא מודרני זה של האלילות הקדומה יעזור להם להשיג את מטרותיהם ההדוניסטיות. מה שלא הושג במאה ה-19 על ידי התעשייה, ומה שלא ניתן להם על ידי הטכנולוגיה המודרנית, אולי יושג בעזרת הטכנולוגיה האלקטרונית הגבוהה. לאחר מחשוב הבנקים בא תורם של כל השאר. משרדי הממשלה, התעשייה, האוניברסיטאות, בתי הספר, והיום כבר ממחשבים את גני הילדים. אמנם לא נמנה כאן כרוכל את כל הנזקים שהמכשיר גורם לדרכי החשיבה של בני האדם, ליחסים הרגשיים שביניהם ובדחיקת רגליהם של התחומים ההומניסטיים האמיתיים מתוך ספירות חיינו, אבל גם לא נימנע מלומר דברים עקרוניים אחדים על השפעת המחשב על חיי האדם המודרני.
 
מי קבע שהמחשב איננו מוטציה חדשה של צורת חיים אנושית? שואל אותנו ברצינות מדהימה ג'פורי גאף, המחבר של הספריםBiology of Computers & AreComputers Alive. בסגנון רציני עד אימה הוא דן בתכונותיו ה"אנושיות" של המחשב ומנחש אפילו מה שהיום כבר נחשב מקובל בעניין הפרברזי של חיי מין באמצעות הוד מעלתו ה-גולם. כמי שאינו נמנע מלנצל את היתרונות המסוימים מאוד שמציע גולם זה, אני יכול לסכם את מאמצי באימרה האומרת כי גולם נשאר גולם לעולם גם אם יצליחו פעם, דבר שאינני מאמין בו כלל, להעניק לו בינה מלאכותית.
 
ועתה אינני יכול להימנע מן השאלה העולה וצפה אצלי בעוצמה, בלי שאוכל להיפטר ממנה. מי קבע שהמחשב איננו מוטציה חדשה של האלילים החומריים והמגושמים שאברהם אבינו ע"ה טיפל בהם ברוב חכמתו באמצעות פטיש של חמישה קילו? ואולם רב הספק אם יש בין בני דורנו צאצאים רוחניים אמיתיים של אברהם אבינו. בני דורנו הם צאצאי נמרוד, וכמוהו מכורים הם לעבודת האלילים החומרית והמגושמת.
 
האדם הטכנולוגי
אינני רוצה להראות תמים, ואינני בא לומר, שיש בידי מישהו די כוח כדי לגבור על הגולם הטכנולוגי שיצרנו במו ידינו. קיומו של גולם זה הינו עובדה, ועובדה היא גם שהוא יותר ויותר משתלט על חיינו וקובע את גורלנו. ואולם, בטוח אני, שאנו אשמים בהחלט בעצמנו באסון, שהאדם הטכנולוגי (שעליו מדבר ויקטור כ' פרקיס) עלול להביא עלינו. אדם זה מתפתח יום אחר יום, ואנו איננו עושים דבר לשם חינוכו ולשם איזונו ההומניסטי האנושי. אנו עסוקים יותר מדי בקידמה, ואיננו משתדלים להביא את האלוקים ללבו של אדם זה. והנה אדם זה הנו חסר מצפון וחסר כל ריסון, ואף אין הוא יודע מוסר אמת מהו; ויחד עם זה הוא שולט על כוחות טכנולוגיים אדירים. על בסיס אדם מעוות זה תתהווה בעולמנו אנושות כזאת, שהמוני ג'ורג' אורוול מספרו "1984",או המוני אלדאוס הקסלי מספרו "עולם אמיץ חדש" יחווירו לעומתם מרוב תמימותם. וכך אומר לנו גם פרקיס בספרו אודות האדם הטכנולוגי:
 
האם האדם החדש אשר קנה לו שלטון בכוחות כמעט אלוקיים מתת הטכנולוגיה, יהיה צירוף של האירציונליות הבהמית של האדם הפרימיטיבי עם תאוות בצע ויצר השלטון המחושבים של האדם התעשייתי? זו תהיה הזוועה במלוא התגלמותה (עמ' 34)
 
לחזון אימים זה מוסיף פרקיס ניסיון להרגיע את רוחנו, אלא שדברי ההרגעה שלו, יותר משהם מרגיעים, הם עוד מגבירים את האימה. וכך הוא כותב:
 
מכל מקום, אין בנמצא כל ראיה שהאדם הטכנולוגי יהיה אלים יותר מן האדם התעשייתי וודאי שלא מן האדם הקדם-תעשייתי, אולם תמיד אורבת הסכנה, שבהשפעת הטכנולוגיה תיעשה האלימות פחות טעימה. היכולת להשמיד עיר שלמה המשתרעת מתחתיך על ידי הטלת פצצה אחת, עלולה להגיס ליבו של אדם באלימות. הרי זו פעולה שבעת ובעונה אחת היא אלימה פחות וגם יותר מאשר שיסוף גרונו של אויב. טכנאים רבים אשר בעיניהם תיראינה סדרות טלוויזיה מסוימות כמחרידות, ואשר יזדעזעו באימה מעצם המחשבה על הכאת זולתם, אינם חשים ייסורי-מצפון כלשהם בהכנות לקראת לוחמה גרעינית. (האדם הטכנולוגי עמ' 190-191 191-190').
 
הניגוד בין טכנולוגיה לבני אדם
גם ניל פוסטמן בספרו TECHNOPOLY The Surrender of Culture to Technology מודע לבעיה המתעוררת סביב ההתפתחות הטכנולוגית. אמנם הוא סובר שהניגוד הנוצר איננו ניגוד בין התחומים ההומניסטים ובין המדעים והטכנולוגיה, אלא בין הטכנולוגיה לבני האדם בכלל. תפישה זו לא רק שאינה מצמצמת את הבעיה, אלא עוד מרחיבה אותה ביותר. ראייתו מבשרת לאנושות ימים קשים ביותר, שבהם הפגיעה באדם ובכל דבר אנושי הולכת ומעמיקה מיום ליום. לפי פוסמן נקבעים הן האופי והן המנטליות של התקופות תמיד על ידי מצבן הטכנולוגי. השם "תקופת האבן" אומר כמובן הרבה יותר על התקופה, מעצם הקביעה לגבי החומר שממנו נעשו הכלים, וכן בתקופת הברונזה, וכן בתקופת הברזל, וכך גם כמובן בתקופה הנקראת "תקופה תעשייתית". לדרכי העיבוד של הכלים ולדרכי העבודה בעזרתם, השפעה רבה אפילו על דרך החשיבה של התקופה. אריגת היד יצרה תקופה עם  אדון פאודלי, ואילו תחנות הקיטור יצרו חברה תעשייתית קפיטליסטית. על פי עיקרון זה מציע נייל פוסטמן חלוקה חדשה לתקופות ולתרבויות. הוא מדבר על שלוש תרבויות.
1. תרבות המשתמשת בכלים.
2. תרבות של טכנוקרטיה.
3. תרבות של הטכנופולי.
 
לפי דעתו, בתרבות שמשתמשת בכלים, לעולם שולט האדם, נכון יותר, היסוד הרוחני שבאדם, בכלים. גם כאשר כמות הכלים עצומה, ומגיעים בעזרתם להישגים גדולים, כגון בבניין הפירמידות או הקתדרלות, לעולם אין הכלי משתלט על תרבות האדם. תמיד האידיאה הרוחנית היא ששולטת, כמו במבנה הגוטי החשוך והגבוה, בעל המגדלים הפורצים אל על של הכנסייה הקתולית, המשמשת ביטוי הולם לתפישה של איש ימי הביניים. משהו בכיוון זה כבר שמענו מפי מ"מ בובר במאמרו "על התרבות" בספרו "פני אדם", שראה בכנסיה הגותית את התגלמות הרוח הקתולית של ימי הביניים.
 
המשמעות האידאית של תגליות
מזעזע הוא שגדולי המדע לא היו מודעים, לא בימים הקדומים ולא בימינו, להשלכות של תפישותיהם, או של המצאותיהם. לא קופרניקוס, לא קפלר ואף לא גליליאו מעולם לא חלמו לגרום להתנגדות כלשהי לכנסיה. קביעה זו נכונה גם לגבי מדענים מאוחרים יותר כדרווין, פרויד ורבים אחרים, ממש עד ימינו אלה. קופרניקוס היה מאמין אדוק בדתו בלא פקפוקים, בשעה שהתבררה לו השיטה ההליוצנטרית השולטת בעולם. אילו ידע את השלכות תגליתו על האמונה הנוצרית ועל ערכי המוסר, אפשר והוא היה שומר הכל בסוד, והדברים היו מתגלים אולי מאות שנים מאוחר יותר, אם בכלל.
 
 
מכל מקום ברור, כי אם הארץ איננו אלא כוכב קטן, צדדי, חסר חשיבות וחסר יציבות, בלא מקום קבוע בקוסמוס, הסובב יחד עם כוכבים אחרים סביב מרכז חשוב ממנו, כי אז גם האדם מאבד מחשיבותו כנזר היצירה. הוא הופך יצור חסר חשיבות שאיש אינו שם אליו את ליבו, וודאי שאף לא האלוקים. הרגשה זו שונה תכלית שינוי מתחושתו הבוטחת של האדם שלפיה כל היקום נוצר למענו. בימינו נראית האמונה בהשגחה הפרטית כאמונה פרימיטיבית,  לא מפני שיש למישהו הוכחה כי אכן כך הדבר, אלא פשוט מפני שהתפישה בעניין ההשגחה שוב אינה הולמת את התפישה הכוללת שלנו על היקום. שוב איננו נמצאים במרכז, אלא בפינה נידחת של היקום, ועל כן קשה להעלות על הדעת שהאלוקים ישים אלינו את לבו. בתפישה זו מצויה כבר ההכנה וההכשרה לקראת התפיסה האתאיסטית. נראה ברור, כי לותר שאמר על קופרניקוס שהוא "טיפש היוצא נגד כתבי הקודש" הבין מבחינתו ומן הבחינה הדתית והמוסרית את הבעייתיות הרוחנית של התפישות החדשות, יותר מכל אדם אחר באותה תקופה.
 
הכלים משתלטים על האידאות
מכל מקום, בשלבים הראשונים קיבלו הכלים השונים את שלטונה של האידיאה הרוחנית, המוסרית והדתית. והנה מתברר שעם המצאת הטלסקופ החלו הדברים להשתנות. הגילויים שנעשו בעזרת הטלסקופ הפכו את תפישת העולם הסטטית, השלווה המוסרית המתמידה של האנושות, לתפישת עולם שלפיה כולנו נמצאים בתנועה מתמדת. כל רגע אנו במקום אחר, ולכן אנו חסרי כל יציבות, וכמונו גם תפישותינו המוסריות, הדתיות והמדעיות. גם כפיית השעון האחיד על הכנסייה מראה, שמעתה משתלטים נציגי העולם החומרי על נציגי עולם הרוח, והכוח החומרי מתחיל לגבור על הכוחות הרוחניים המקודשים. הכנסייה ניסתה לסגור את טחנות הקמח במקומות רבים באירופה, מפני שאלה הפכו למרכזים של זנות. גם כאן ניצח החומר את הרוח. הטחנות הפכו כל-כך הכרחיות לחיים, ששוב אי אפשר היה לעשות נגדם דבר. לאט לאט החלו להתגלות הניגודים והסתירות בין נקודות הראות המדעיות והאינטלקטואליות, לנקודות הראות המוסריות והתיאולוגיות.
 
מוסר ודמוקרטיה
עלינו להדגיש כאן, כי הדמוקרטיה, שכל עיקרה בנויה על התפיסות האינטלקטואליות, נוקטת כמובן עמדה, שגם אם איננה אנטי-מוסרית ממש, היא לפחות עמדה א-מוסרית. בגין אופיו התיאולוגי אין המוסר מתיישב עם תפישותיה של הדמוקרטיה על חופש ועל שיווין. ברור גם כי התפיסה של הטכנוקרטיה אינה מתיישבת באופן מושלם עם העקרונות הדמוקרטיים כגון חופש, פלורליזם, שוויון והכרעה של רוב. הואיל והטכנוקרטיה נשענת על יסודות כיעילות, ככישרון ומצוינות, כהתמדה וכשאיפות אישיות ומיוחדות, והואיל והיא יוניפורמית ביותר, אין היא יכולה להתייחס לדמוקרטיה, אלא יחס אמביוולנטי.
 
נראה, כי ביקון היה הראשון שהבין את ההשלכות הרוחניות של השתלטות הכלים על האדם, אבל הוא לא היה מוטרד מהשלכות אלו. ביקון לא ביקש אלא להפיץ את מסקנות המדעים להמונים בדרך היעילה ביותר. והתוצאות לא אחרו לבוא. לאט לאט אבדו למנהגי החברה ולמסורת הדתית והמוסרית כוחם והשפעתם על ההמונים ועל מנהיגיהם. במקומם בא כוחה של הצריכה הציבורית והפרטית, והוא הפעיל את התעשייה הטכנוקרטית. עם זאת, רק כמאתיים שנה לאחר ביקון הפכה הטכנוקרטיה לבעלת השפעה של ממש על התפישה האירופית. בשלב זה השפעת הכלים על עולם הרוח כבר הייתה חשובה, אבל היא פעלה עדיין באיטיות רבה.
 
הטכנופילי - התעלמות מן העולם הישן
העניין נעשה חמור יותר בשלב השלישי של התפתחות הכלים והשפעתם על התרבות. כבר בטכנוקרטיה נתמלא העולם תקווה לחופש רב. הארגון החברתי היעיל והמהירות בתנועה נעשו המאפיינים של החיים החדשים. עתה אפשר היה להגיע לכל מקום במהירות גדולה ביותר. בכל זאת גם עכשיו עוד לא נכבש הכל. עוד נשארו קשרים בין האדם לעולם הרוח, לעולם המסורת הדתית, החברתית והסימבולית. תחומי הרוח נעשו אמנם משועבדים לחומר אבל עוד נשמרה משהו מהשפעתם, בעיקר על חיי החברה. נותרו ערכים של חיי משפחה, היה עוד ערך לטכסים ולמיתוסים דתיים, חברתיים ופוליטיים, נשאר עדיין תפקיד למוסר ואפילו חכמת הזקנים זכתה עדיין ליחס של כבוד. ואולם עם התעצמות המאפיינים של מה שפוסטמן מכנה בשם "טכנופולי", כל זה משתנה ולובש צורה חדשה. עתה התהליך מהיר למדי אף כי לא תמיד הוא גלוי ומורגש. הטכנופולי אינו הופך את יסודות העולם הישן לאי-לגליים או ללא מוסריים, או לא פופולריים. הוא עושה את הדבר האפשרי החמור ביותר. הוא פשוט מתעלם מן העולם הישן, והופך את יסודותיו לאי-רלוונטיים. הוא פשוט מגדיר מחדש לפי תפיסתו השרירותית מה זו דת, מה זה מוסר, מהי אמנות, מהי אמת, מהו צדק, ומהם היסטוריה, פוליטיקה, אינטליגנציה וכד', באופן שההגדרות החדשות יתאימו לדרישות הטכנולוגיות, המדעיות והכלכליות של התקופה.
 
 
הגדרות חדשות לדת ישראל
דוגמה חיה לדבר זה אנו מוצאים ביחס החדש אל הדת בישראל. אינני מתכוון כאן לא לעזיבת הדת ולא לחזרה בתשובה, אלא ליחס המתגלה אצל דוברים מסוימים של הציבור כלפי הדת. מאות שנים ידענו בדיוק מהי הדת היהודית. לפתע קמו אנשים "מתקדמים" והגדירו הכל מחדש. בהגדרות החדשות הם קובעים דת ישראל מהי, הם קובעים גם מיהו יהודי והם קובעים מה מוסרי ומה איננו מוסרי. קנה המידה לקביעה זו איננו אימננטי ליהדות, אלא הוא סומך על יסודות חיצוניים של תרבות אירופה, ועל עקרונות הפסוידו הומניזם שאנשים אלה סוגדים לו. על סמך קני מידה לא רלוונטיים אלה, הם קובעים גם כיצד עורכים טכסים ביהדות. מה שחשוב להם הוא שטכסים אלה לא יתנגשו עם תפישותיהם הליברליות. כך הם קובעים כיצד לערוך ברוח תרבויות המערב טכס של ברית מילה, טכס של נישואין, טכס של גירושין, של חליצה, של קבורה וכד'. מובן שבמצב כזה לכל זרם הגדרות משלו, ויש לנו כתוצאה מכך, לא דת יהודית אחת, אלא דתות הרבה, וכולן תובעות לעצמן את הראשוניות ואת הבלעדיות, גם אם הן מתירות חילול שבת, מבטלות דיני כשרות והן מתייצבות בניגוד מוחלט מול היהדות ההיסטורית. כך הוא הדבר כמובן גם ביחס למוסר, וכך ביחס לנישואין, חינוך, משפט ועוד. הכל מוגדר על פי אופנת הרגע. מכל האמור יוצא שהטכנופולי הוא מין טכנוקרטיה טוטליטרית. הסמל הוא הנרי פורד ומפעליו, ואין פלא שאלדאוס הקסלי בספרו "עולם אמיץ חדש" מחלק את "הזמן" לתקופה שלפני פורד ולתקופה שלאחריו, בדומה למה שנעשה ביחס לשנת לידתו של ישו הנוצרי.
 
קפיטליזם ודמוקרטיה
העובדה, שהטכנופולי האגרסיבי והכובש מצא כר להתפתחות דווקא בארה"ב מרמזת, שיש להתפתחות זו קשר הדוק למדי לקפיטליזם ולמשטר הפוליטי שלו, לדמוקרטיה. רק בספירה  זו יכל להתפתח כוח טכנולוגי רב עצמה ותובעני, שבנייתו תובעת מצד אחד כסף קפיטליסטי, ומצד אחר חופש דמוקרטי.
 
ואולם עקרונות הטכנולוגיה והמדע נוהגים מנהג קוקייה, ומגרשים - ואפילו מחסלים לאט לאט - באמצעות התביעה לכישרון ולמצוינות, לשאיפות גבוהות וליוזמה, וכן על ידי התביעה לאמת אחת, להגדרות אחידות וחד משמעיות, לחוקים אחידים ולביטוי העולם בנוסחה אחת, את ערכי החרות והפלורליזם. מרוב "הערצה" לקידמה המדעית, איש אינו שם לב להשפעות אלו, ובמקום ראייה מפוקחת של כל התחומים, מסתפקים בהאשמת הדת, כאילו היא, ורק היא אנטי פלורליסטית, כובלת ומונעת מן האדם את חרותו. כך מתגלה הקשר ההדוק, אך האמביוולנטי בין שלושה אלה, המדע והטכנולוגיה האלקטרונית החדשים, הקפיטליזם והדמוקרטיה. בעולם משולש זה הופכים ערכי המוסר, ערכי הדת, ערכי הצדק הסוציאלי, או כל צדק אחר, וכן גם ערכי האמת, פשוט לאי-רלוונטיים.
 
אין זה מקרה כלל, שבתקופתנו נמצאות כל התנועות הסוציליסטיות במצב של התנוונות. לכן גם מה שנקרא היום בישראל בשם "שמאל", באמת רחוק הוא אלף פרסה מן התנועות הדואגות  לרווחת ההמונים.
 
נוסף לזה, במדע אין כל אפשרות לקבל את דעת הרוב, ובזה חותרת הקידמה גם תחת אושיות העיקרון המרכזי של הדמוקרטיה. בעולם זה אנו הופכים לבעלי חוב המשלמים כל העת את המחיר הכבד של ההתפתחות הטכנולוגית. פוסטמן טוען כי אלמלא המציאו את ספינת הקיטור, את הרכבת ואת האווירון, היינו מתרחקים פחות מבתינו, והיינו נזקקים פחות לטלפון, לטלגרף ולרדיו, כדי להיוודע מה גורל ידידינו וקרובינו שהרחיקו אל מעבר לים. עתה, מאחר שהמציאו אותם, אנו משלמים את המחיר.
 
מילים משנות משמעות
מובן שאין להתבונן בקידמה באורח חד צדדי, וחייבים להודות אף ביתרונות שהיא מעניקה לחיי האדם המודרני. אין ספק שיש יתרונות רבים הן לספינות, הן לרכבות והן לטלפון. כל תרבות חייבת לנהל דיאלוג עם עולם הטכנולוגיה ולהגיע איתו לקונצנזוס כלשהו. ואולם דווקא מסיבה זו אסור לנו להתעלם מן המחיר שהתפתחות הקידמה גובה מאתנו. לפי טענת פוסטמן, יוצרות הטכנולוגיות החדשות מילים חדשות: מקלדת, טלגרף, אודוויזואלי, שלט-רחוק או פשוט "שלט", לווין וגם נערת-ליווי ודומיהם לרוב. בזה כמובן אין עדיין כל רע, מפני שכל אלה הן לצורך. ואולם טכנולוגיות חדשות משנות גם את המשמעויות של מילים ישנות המעוגנות עמוק בתרבות, שבה יש להן מובנים קבועים וברורים.
 
עם השימושים החדשים נהרסת כל המערכת התרבותית הישנה, כי המילה נכבשה ע"י הטכנולוגיה החדשה, ושינתה לחלוטין את משמעותה. המילה "אינפורמציה" נתנה בתחילה תאור למסירת מידע בעל פה. עם המצאת הדפוס הפכה המילה את משמעותה למשהו שנעשה באמצעות קריאה בספרים. עם המצאת העיתון השתנו גם התכנים הנמסרים ממידע משפטי, פילוסופי, דתי וכד', למה שאנו קוראים היום "חדשות". שינויים חדשים באו עם הופעת הרדיו ועם הופעת הטלוויזיה. עתה, עם הופעת המחשב עם משטחי האינטרנט האינסופיים כמעט, קיבלה המילה היקף שקשה להעריך את גודלו.
 
כך השתנו המושגים של האמת ושל הצדק, של חוק ומשפט, של ויכוח פוליטי, של פוליטיקה, ושל דעת קהל. כולם אבדה להם יציבותם, והפכו יחסיים.
 
לפני שנים לא רבות נחשב "השמאל" הפוליטי כמפלגה הדואגת בראש וראשונה לרווחתם של העמלים. הם היו קשורים באלפי נימים חזקים לפרולטריון. והנה מן הרגע ש"מפ"ם" התאחדה עם "רץ", שהיא תנועה בורגנית מובהקת, נקבר הרעיון הסוציאליסטי בארץ ישראל קבורת חמור, ולפרולטריון שוב אין כל ייצוג בחיים הפוליטיים בארץ, על אף שיש מפלגות רבות הנחשבות כ"שמאל".
 
המשמעות של המלה "תורה" הפכה ל"תיאוריה" עד שמשתמשים אפילו בביטוי "תורת דרווין", ששני מרכיביו סותרים זה את זה. באופן דומה לזה הפכה האהבה לסקס (כגון בביטוי "לעשות אהבה"), ולדברים הללו דוגמאות לרוב. המלים הן אותן מלים ממש, אך משמעותן שונה ולפעמים אפילו מנוגדת למשמעות הקודמת. הטכנופולי הביא עלינו מחדש את גורל דור הפלגה, שבשאיפתם לתפוס את מקום האלוקים, מרוב רצון להיות יותר ממה שהם, אבדה להם לשונם ששימשה כסימן היכר מובהק לטיבם האנושי.
 
מידע הוא כוח
דווקא המלים היום יומיות של חיינו הן המושפעות ביותר. המילים "זיכרון" של מחשב, "מוח" אלקטרוני עברו שינויים מהפכניים ממש. הצרה הגדולה ביותר היא, שאיש אינו טורח להעמיד אותנו על השינויים, ואף אנו איננו חשים בדבר ואיננו טורחים לשאול. התופעה הנה גורלית, כי הבנה נכונה של המלים היא השגת מידע, ומידע הוא כוח, ומי שמשיג יותר מידע משיג יותר כוח. מי שאינו יודע את המשמעויות החדשות של המלים מפסיד מידע, ולכן גם מפסיד כוח. השוויון בין בעלי מקצועות שונים נהרס, ואין לו תקנה עולמית. הכוח שהשיגו לעצמם אנשי הטלוויזיה למשל, הרס לחלוטין את מעמד המורים, שמקודם היה כל המידע מופקד בידם. הדבר הגיע לידי כך, שבאוניברסיטה שבה אני עובד, הודיעו אנשי המחשב שהם מוציאים מן השימוש תכנה שכל החוקרים בהומניסטיקה נזקקו לה. החוקרים נאלצו להניח לעבודותיהם, ולהתפנות ללימוד תכנות חדשות. פרוש הדבר בשבילם, לעסוק בהכנת כלים חדשים לעבודתם, אף על פי שהם היו מרוצים מן הישנים. כפייה זו נעשתה בדרך אלימה ביותר. נקבע תאריך שבו כל החומר המצוי במאגרי המחשב יימחק. מובן שהחלה מנוסה של כל מי שחשש לאבד פירות של עבודת שנים. בדרך זו הובהרה לכול עליונותם המוחלטת של ה"קומפיוטר-טרקטוריסטים" על האקדמאים הוותיקים והתמימים, ואין פוצה פה ומצפצף.
 
 
לטובת מי המחשב?
המחשב יצר אפשרויות חדשות, אבל חייבים אנו לשאול לטובת מי האפשרויות הללו נוצרו. פועלי הפלדה, בעלי המכולת הקטנים, מוסיקאים, חייטים, סנדלרים ודומיהם רק הפסידו. נטילה אגואיסטית לא מבוקרת זו של כוח ושל עצמה על ידי אנשי הטכנולוגיה לעצמם מצד אחד, ומצד אחר דחיקת רגלי זולתם שעיסוקם בתחומי הרוח, מהווה כמובן תהליך אנטי דמוקרטי מובהק. האירוניה הקרובה להיות צינית בתהליך זה היא בכך, ששוב איש אינו שואל אפילו שאלות למה, מדוע, עד מתי, ובאיזו זכות? מידי הכוהנים הבכירים ביותר של הטכנופולי מקבלים את הכול בדחילו ורחימו, ואיש אינו מעיז אפילו לחשוב על ערעור או על התקוממות.
 
ואף-על-פי-כן עומדת השאלה הנוקבת בעינה. למי תביא הטכנולוגיה החדישה תועלת ולמי היא תגרום נזקים? שאלה זו אין נוהגים לשאול אותה, ונראה שנוצרה איזו קונספירציה נגד המפסידים ממילא, ולטובתם של המרוויחים.
 
הציונים - מדידת הרוח
לפוסטמן דעה נחרצת גם כלפי תופעות טכניות מזיקות קודמות. אחת מהן היא עתיקת ימים, אבל נזקה אינו פחות בשל כך. לדבריו, ביטוי הישגים רוחניים באמצעות מספר הוא בעצם השלטת הטכנולוגיה על עולם הרוח. דבר זה הוא מעשה בלתי הולם לחלוטין, מפני שעל פי ההגיון הפשוט בשום אופן אי אפשר לבטא איכויות רוחניות בכלים של כמות. ואולם מישהו המציא את הטכניקה הזאת עוד לפני מאות שנים אחדות, ומאז אין מרפים משיטה זו. היא פשוט נוחה לשימוש, ואיש אינו מוטרד מאופייה האבסורדי. אפילו שיטות החינוך המתקדמות ביותר נשענות עליה. רק פה ושם, ורק ביחס לכיתות הנמוכות מאוד אתה שומע צפצוף דק של הסתייגות. כאן אנשי הקידמה שותקים. ואין פלא, מפני שבאמת אין הם פחות נבערים מן הציבור שהם מגנים, ובמקום של בעיות רוח מהותיות אין להם הרבה מה לומר. באמת רק בישיבות החרדיות, רק בישיבות הגבוהות ובישיבות ההסדר, אין מודדים את הרוחני ואת האנושי שבאדם בשיטה אבסורדית זו של מדידה כמותית- חומרנית.
 
לצערי הגדול, אף אני, כותב השורות הללו שבוי בידי השיטה, ומודד בדלית ברירה בדרך זו את תלמידי. למרבה האירוניה, אי אפשר לעשות בעולמנו "המודרני והפלורליסטי" שום שינוי ממשי על דעת עצמך. "המערכת" של הקולקטיב הדמוקרטי שוחקת ומחניקה את הפרט לא פחות מן הדיקטטורה, וכל מי שחושב אחרת ורוצה להוציא מחשבתו אל הפועל נשחק טרם זמנו. פסיכולוגים, על-אף דעות חורגות פה ושם, אינם מסוגלים אפילו לתאר לעצמם את עבודתם בלי מספרי המדידה של האינטליגנציה ובלי הביטויים הסטטיסטיים למחקריהם. בדומה להם אף המורים לא יוכלו לתאר לעצמם את מלאכתם בלי הציונים המדרגים את תלמידיהם בשיטה הכמותית המקובלת. המזעזע בדבר הוא, שלא הפסיכולוגים, לא אנו המורים ואף לא הציבור, שוב אינם חשים כלל עד כמה דרך מדידה זו הינה מוזרה ואינה הולמת את המציאות האמיתית.
 
השתלטות הציונים על הרוח
לתופעה זו השלכות קשות על תקופתנו. ברוב האוניברסיטאות בארץ (ואולי בכל העולם), אורגנו כל הסדרים על פי מתכונת ההולמת בעיקר את מדעי הטבע. תנאי הקבלה נקבעו על-פי ציונים משוקללים בדרך מסובכת, והמבחנים הפסיכומטריים אף הם אינם נערכים לפי צרכי התרבות וההומניסטיקה דווקא. גם קידומם של המרצים וקביעת מעמדם נעשים בדרך דומה. מספר הספרים, ומספר המאמרים, ופעמים אפילו מספר העמודים והמקום שבו התפרסמו, הם הקובעים. הוועדות המקצועיות לא תמיד מוכנות לעסוק בדיונים מהותיים על האיכות. היו אפילו הצעות שביקשו לרוקן את הועדות ה"מקצועיות" הללו מכל סמכות מקצועית, עד שהכל יתנהל בדרך מכנית.
 
עתה מנסים גם להגביל את הגיל שבו מרצה יוכל להתקבל לעבודה או לעלות בדרגה. אדם מעל שלושים כבר נחשב זקן מדי כדי להתקבל. כל זה מותאם כמובן למקובל במדעים. בהומניסטיקה או בתחומי היהדות דרך זו היא אבסורד. בתחומים אלה נחשב אדם בן שלושים עדיין כחסר ידע מספיק, כי בגיל צעיר בשום אופן אי אפשר היה לו לקלוט את כמויות הידע הגדולות הנחוצות כדי לשמש בהוראה אקדמית. לא מקרא, לא ש"ס ולא פוסקים, לא אפלטון, לא אריסטו, לא הגל ולא קנט, ואף לא אלפי ספרי ספרות ופירושיהם ופרושי פירושיהם. ומה בדבר ההיסטוריה היהודית והכללית? לעומת זאת במדעים - כך אומר לפחות המיתוס - אדם בן שלושים הוא כבר לקראת סוף דרכו. אפשר, אולי, שזה נכון, אף שלבי מגמגם בדבר. בין אם הדבר כן ובין אם לאו, מדוע צריך לכפות את התפיסה הזאת על כל מקצועות היהדות וההומניסטיקה? על השאלה הזאת איש לא השיב לי תשובה המניחה את הדעת, ואף-על-פי-כן איש לא היה מוכן לוותר על השיטה. כך, כדרכם של הבריונים, כופים עליך את השיטה הלא מתאימה, רק מפני שכך היא רצונם של אנשי ה"קידמה".
 
השעון והמרוץ נגד הזמן
גם השעון המכני יצר מהפכה שהייתה לרועץ לכל היסודות האינדיבידואליים והפלורליסטיים האמיתיים שלנו. במקורו הוא נוצר כדי לכוון את זמנם של הנזירים לפי צורכי עבודתם היומית בטכסים הדתיים, והוא בא למלא - להבדיל - את מקומם של "עלות השחר" ושל "צאת הכוכבים" בעבודת בית המקדש.
 
עד מהרה פרץ השעון אל מחוץ למנזרים, והעביר פעולתו לערים והתחיל לכוון את עבודת בעלי המלאכה ושוליותיהם. לבסוף הוא השתלט על בתי החרושת, ויצר תביעה אחידה כלפי כל פועל בזמן קבוע מראש, ותבע הספק אחיד מכולם. כל הפועלים נאלצו להכניע את הריתמוס הפרטי שלהם לתביעות השעון, ולעבוד לא לפי יכולתם הפרטית האינדיבידואלית, אלא לפי יכולת של הזריז והכשרוני שביניהם. כך התחיל המרוץ הקשה, המתיש והמתסכל עם הזמן. בתהליך זה מתגלה האופי האכזרי של השיטה הטכנולוגית המשעבדת את האדם לקצב שאין הוא מסוגל לעמוד בו.
 
 
הטלוויזיה
אף פעולת הטלוויזיה גורמת לבעיות דומות. בהדגישה את הדמיון, את העלילה, את הנוכחות המיידית ואת הביטוי המוחשי בתמונות, היא מונעת מאתנו את הצורך להשתמש ביכולת העיון וביכולת החשיבה הלוגית שלנו. היא גם מרגילה אותנו לחשוב שמיותר להתייגע קשה כדי להבין רעיון או מצב מורכבים ומסובכים. בטלוויזיה הכל מיידי, והכל פשוט ומובן על-אתר ובלא צורך להרבות מחשבה.
 
אין פלא שילדים שגדלו על המדיה חמש-שש שנים, באים לבית הספר, ואינם מסוגלים להתרכז בהסברים אפילו למשך רבע שעה. הם מתקשים בלימוד הקריאה ואינם יכולים להרכיב משפט הגיוני הבנוי כהלכה, ואף קשה מאוד להסביר להם שהמשפט שלהם אינו שלם, וחסר ממנו משהו. כל הכישורים הללו דעכו אצלם, כי אין הם דרושים בשעת הצפייה בטלוויזיה.
 
המחשב יוצר בעיה דומה בהרגילו את המשתמש לעשות פעולות מכניות על פי הזיכרון בלא כל חשיבה. נוסף לזה מבודדת העבודה מול הצג את האדם, ומרגילה אותו לעבוד עם עצמו בלא כל שיתוף חברתי. בניגוד להוראה בכיתה, שיש בה אינטראקציה בין מורה לתלמיד, והתמודדות תחרותית חברתית בין התלמיד לחבריו, מתייחד איש המחשבים עם המכשיר המטומטם, והוא הופך אינדיבידואליסט, עד שמתעוררת הסכנה שהאגוצנטריות תהיה בעיניו לתכונה המעולה שבתכונות.
 
מכונה או אדם
בעיות מתעוררות גם בגלל מגמת המחשב לחקות את המורכבות האנושית. אמנם אפשר היום להודות בהצלחות מסוימות של חיקוי זה, ואולם עם כל זה נשאר המחשב בחזקת מכונה, על אפייה הנוקשה החסר כל גמישות אנושית. חוסר גמישות זה, כאשר הוא מתגלה אצל בני אדם, הוא יוצר אפקט הומוריסטי. לעומת זה, כאשר הוא מתגלה במכונה, אנו רואים אותו אמנם כמובן מאליו, ואף-על-פי-כן הוא מעורר רוגז ופעמים אפילו זעם כלפי המכונה. תסכול כזה או זעם כזה הינם חמורים ביותר, מפני שאי אפשר להפנותם כלפי המכונה המתה, ולכן אין אפשרות להטיל את האשמה במישהו. התחושה הנוצרת היא של חוסר אונים, והאדם, שתדמיתו עברה בלאו הכי פיחות גדול, הופך קטן ועלוב עוד יותר בעיני עצמו. אין ספק שיש כאן סכנה המאיימת על צלם האנוש שלנו.
 
לשם המחשת העניין אספר אפיזודה קטנה. במחשב שלי נגעתי כנראה בהיסח הדעת בקליד שאינני מכיר את פעולתו במצב הנתון, וזה יצר מצב חדש, שבו כאילו התחלתי להשתמש בחומר שלי (בקובץ), בשטח עבודה אחר ולמטרה אחרת שמהותה נעלמה ממני. למחשב שלי זה היה מספיק כדי להודיע לי את ההודעה חסרת השחר הבאה: אין אפשרות לפתוח את הקובץ כי הוא נמצא בשימושו של דב לנדאו. עיון ב"עזרה" הראה לי כי כדי שאני, דב לנדאו, אוכל להמשיך בעבודתי על הקובץ, על הדב לנדאו האחר לסגור אותו תחילה. לדאבון הלב לא יכולתי למלא את מקומו של אותו דב לנדאו האחר, מפני שהגולם חסם את דרכי אל משטח העבודה שלי, ולא נתן לי אפשרות לגשת אל החומר שלי כדי לסגור את שטח העבודה. על השאלה "מה עושים עכשיו?" לא הייתה לי כל תשובה. ניסיונותיי למצוא את מיקומו של הקובץ עלו על שרטון. דברים מעין אלה לא לימדו לא בקורסים למחשב, ולא מצאתי להם הסבר בספרי העזר לתכנה.
 
למזלי איו לי חשיבה מדעית, אלא חשיבה הומניסטית, והיא לחשה לי, שאותו דב לנדאו אחר, מאחר שהוא אינו קיים, גם אינו משמר את תוצאות עבודתו, וכך גם לא את שגיאותיו. כיוון שכך, חשבתי שאם אסגור את המכשיר לגמרי, כל השינויים שמפריעים לי בעבודתי ייעלמו. וכך היה. עד היום אינני יודע מה הייתה הפעולה שגרמה לבלבול המסופר.
 
ועתה אני מבקש, שאיש לא ינסה לשכנע אותי שהאשמה היא בי בלבד, פשוט מפני שאינני יודע את התכנה במידה מספקת. כמשתמש פשוט אין אני יכול להתחייב להקדיש את חיי ללימוד אינטנסיבי כמעט אינסופי של תכנות מחשב. אני רואה חובה לעסוק בעיקר באותו תחום שלשם קידומו בחרתי, או נכון יותר נאלצתי או הסכמתי להשתמש במכשיר. לא יתכן שהמכשיר ישתלט על האדם ויכפה עליו להזניח את עבודתו העיקרית ולהפוך את העיסוק במחשב לעיקר. חוסר הידע שלי, אם יש אמת בטענה נדושה זו של אנשי המחשבים, אסור לו לשמש נימוק, ובאמת גם אין בו תירוץ ראוי לאופי המאובן וחסר הגמישות של המחשב.
 
ניסוח
החשיבה הדלה שהמדיה גורמת למטפלים בה, בולטת במיוחד בדרכי הניסוח שבהן הם מנסחים את ספרי הלימוד שלהם. העיקרון הוא, שהם מסבירים תהליכים בשעה שעדיין לא הוסברו לא מהותם ולא פעולתם של המרכיבים המשתתפים בתהליך. ואתה לך תלמד מספרים אלה. למרבה הצער השיעורים הניתנים על-ידי אנשי מחשב, המבושמים מאוד מעצמם וממלאכתם, הם עוד גרועים יותר מספריהם.
 
לפני כשלוש שנים, לאחר שהצלחתי להשתלט על אחת התכנות האופנתיות של הימים ההם, ישבתי מספר לילות וניסחתי מחדש, ואף השלמתי את השלבים החסרים בחוברת הלימוד של התכנה. כאשר באתי להציע לאחראית על החוברות לבדוק אם אין לי שגיאות בתוכן הדברים, והצעתי לה לפרסם את הניסוח שלי ולבדוק אם הוא נוח יותר להבנתם של הלומדים, לא זו בלבד, שזכיתי לקבלת פנים קרירה ביותר, אלא שאף קיבלתי נזיפה על חוצפתי. איך יכול אדם שבעצמו איננו שייך לכת, ואיננו איש מחשבים מומחה, להעיז ולנסח דברים שהוא אמור להיות בהם עם הארץ גמור.
 
גישה אגוצנטרית ומתנשאת זו ייחסתי בצדק או שלא בצדק לאופי העבודה עם "הוד מעלתו" המחשב.
 
חולשת הדמוקראטיה
גדול החשש שבגלל עקרונותיה אין הדמוקרטיה מסוגלת להתמודד עם אף לא אחת מן הבעיות שהטכנופולי המודרני מעורר. הנהיה אחרי החידושים חזקה ביותר. אפילו אנשי חינוך שמרנים נסחפים בזרם האדיר שפקידי החינוך עד דרגת המנכ"ל ועד בכלל יוצרים לטובת העולם המכני השתלטן והאגרסיבי שאנו דנים בו. הם מחליטים בעיקר על פי צו האפנה, מפני שכך עשו בחלק זה או אחר ממדינות ארצות הברית, ואין הם מסוגלים לראות מראש, או לפחות לנחש, את ההשלכות של החלטותיהם. הם קצרי ראות הרואים רק את התועלת המיידית, ולעולם אינם ערים להשלכות האורבות בפתח. ואולם השלכות אלו אינן תלויות בחכמתם או בחוסר חכמתם של הפקידים, והן קיימות גם כאשר הכל מתעלמים מהן.
 
סיכום
לסיכום חלק זה נדגיש שוב, שהמדע והטכנולוגיה בנויים על יעילות, על כשרון, על גאוניות, על שאיפות אישיות, על יוזמה אישית ועל שגיות, ומעל לכל על רצון להגיע לאמת האחת והאמיתית בדרך הקצרה ביותר. אמנם אין רוב המדענים נוטים להודות באופי הייחודי האנטי-פלורליסטי המתואר של המדע, אבל הדבר מתברר אפילו כאשר אנו בודקים את השיטה שבה מכינים מדענים בכל העולם. הוראת המדעים בנויה על ארגון נוקשה והדרגתי של חומר הלימודים. הדרגתיות זו פירושה, שכל שלב עולה בדרגת הקושי על הקודם לו ובנוי עליו. העיקרון שבתשתית השיטה הזאת מעוגן באופי הסגולי של המדעים המטפלים בעולם החומר. נוקשות זאת שביסודם של המדעים, יחד עם המגמות שהזכרנו ברישא של פיסקה זו, מצביעות על העובדה שהמדע והטכנולוגיה אינם מתיישבים לא עם החופש והפלורליזם, לא עם השוויון ולא עם שאר הגישות ההומניסטיות והדמוקרטיות.
 
החינוך והספרות
 
הכל יודעים שאין כל אפשרות למנוע לחלוטין התפתחות זו. לכאורה אפשר היה למנוע אותה, אילו הגיעו כל עמי תבל להסכמה כללית ביניהם על כל גווניהם ועל כל שבטיהם בלא יוצא מן הכלל. מובן שהסכם כזה איננו בגדר האפשר בכלל, מה גם, שבאמת חייב הסכם כזה לכלול לא רק קבוצות, אלא כל פרט ופרט, מפני שכל אחד מהם יכל לבעוט בהסכמים ולסרב לקבל על עצמו כל סמכות. האם יש סבירות כלשהי שהסכם כזה אפשרי? כל סירוב להסכם מעורר את הצורך לשוב אל השימוש בכוח, שיבה שאם היא התרחשה, שואפת היא שוב להסלמה, שהיא אמנם הדרגתית, אבל היא מגיעה עד מהרה לפיתוח כל עצמתו.
 
מה שנותר בידינו הוא רק החינוך והספרות בלבד. רק שני אלה יש בכוחם לכוון את בני האדם למודעות מלאה ולאחריות מירבית למעשיהם. רק כאשר תחושת האחריות תגבר על שאיפת החופש המוחלט, הבלתי מרוסן והבלתי מוגבל של הפרט, רק אז נוכל להתחיל לסמוך על כוחנו לוותר על שאיפותנו הפרטיות, ולהיכנע בפני משמעת עצמית ההכרחית לשם ויתור משמעותי על יתרונות הקידמה. נראה לי ברור מעל לכל ספק, שהסכמה כללית כזאת אינה אפשרית אפילו לא כאוטופיה. הכל יודעים שבני אדם נוהגים כעיוורים, ואינם נוטים ואף אינם מסוגלים לראות נכוחה את המתהווה לפני עיניהם. חשיפת האמת אפשרית רק באמצעות האמנות בכלל והספרות בפרט. העמידה מן הצד והאמירה העקיפה הלא ישירה מעניקים לשני אלה כוח מיוחד לפקוח עיניים עיוורות, ולגלות לנו את האמת הלא משוחדת על סביבתנו, על מצבנו, על מעשינו, על מחשבותינו ורגשותינו ועל כל מהותנו האנושית על הטוב ועל הרע שבה. בלי גילוי זה נוטים אנו לנהוג כעיוורים, ולהתעלם אפילו מן הדברים המצויים בבהירות לנגד עינינו. חוששני, כי הטיפול של משרד החינוך בבעיית המקצועות ההומניסטיים בכלל, ובבעיית האמנות והספרות בפרט, לקויה בעיוורון מעין זה. אף על פי שהדגש על המקצועות המדעיים תובע ממש איזון הומניסטי-ספרותי, נוהג המשרד כאילו הבעיה אינה קיימת כלל.
 
מדוע הספרות מפחידה?
הואיל והפסלים והתמונות דרכן לשתוק, והואיל והמוסיקה (האמיתית ולא זו של זמרי הקיטש הפופולריים) משמיעה צלילים בלא מילים, דווקא הספרות היא התחום, שאנשי הקידמה המדומה של דורנו, וביניהם ראשי החינוך שלנו, חשים לא בנוח במחיצתו. כמו שמלכי קדם בישראל לא חשו בנוח עם הנבואה של תקופתם, כך מנהיגי ימינו, מבן גוריון ועד יוסי שריד, קשה להם לעכל את הבשורות של ספרותנו האמיתית והמצפונית. (מובן שגם כאן אינני מתכוון לקיטש. אין כוונתי לא לאלה הפותחים את הים וסוגרים אותו לסירוגין, לא ליורדים אל הואדי כדי לתקוע בחצוצרות, ואף לא לאדם היורד למעלה מעל גבו של סוס עץ. לא אליהם ולא לנוהים אחריהם או לדומים להם אני תכוון בכינוי "סופרי האמת והמצפון"). בגין תחושת אי הנוחות שהזכרתי נדחקה משך עשרות שנים יצירת אורי צבי גרינברג לקרן זווית. הוא הפעיל למעלה מן המידה את המצפון הלאומי. יצירתו של ש"י עגנון ניצלה מגורל זה רק הודות לעובדה שדבריו לא הובנו כראוי; הכל היו סבורים שלפניהם סיפורים של חסידים תמימים. עגנון הצליח להתחכם להם לז'דנובים, והשכיל להסתיר את האמת התרבותית הרוחנית היהודית שלו מתחת למסווה של הסיפור התמים, שלכאורה אינו דורש דבר מאיש. רק ביאוריו של ברוך קורצווייל פקחו לבסוף עיניים עיוורות, ורק מקורצווייל נודע לנו, שחיפוש השלמות התרבותית והלאומית אצל עגנון אינו נופל במאומה מחיפוש זה אצל א"צ גרינברג או אצל ח"נ ביאליק.
 
בורות וניתוק מהמקלדת
נראה כי חלומו של אהרן מגד בסוף הרצאתו לרגל קבלת תואר של דוקטור כבוד בטכניון על איזו אחדות מיתית בין ספרות למדעים הוא חסר כל בסיס הגיוני. בדור הטכנו-ברברי שלנו, שוב אין כל תקווה לפריחה רוחנית-תרבותית. אין זה מקרה בכלל, שמאז מותו של קורצווייל ועד היום, הגענו למצב שבו הידע של מיטב הנוער בתחומים השונים של תרבות ישראל הצטמצם כל כך, שהיום כמעט ולא תמצא צעיר חילוני המסוגל להבין לפחות את המעטה החיצוני של סיפורי עגנון. תלמידה ברמת מ.א. אמרה לי, שכלל אין היא מסוגלת לחוש בתשתית תרבותית טכסטואלית ביצירות עגנון, הזז או ביאליק. היא פשוט איננה מכירה את המקורות בכלל. בדומה לזה, כבר פגשתי תלמידי אוניברסיטה שלא ידעו את משמעות הביטוי: "הוציא נשמתו ב'אחד'", ואחד העיתונים דיווח אפילו על תלמידים שלא ידעו את המילים של ההמנון הלאומי.
 
מובן שבשביל הנוהים אחרי הציוויליזציה החומרנית הטכנולוגית המצב הזה אינו מפריע כלל, והוא אפילו נוח מאוד. פטורים משירת האובדן של ביאליק, מן הטפות הזעם של גרינברג ומן הנוסטלגיה והאימה של סיפורי עגנון, ובדומה פטורים מן ההוויה היהודית המכבידה של שלום עליכם, של חיים הזז ושל טשרניחובסקי, מן האידיליות ומפואמת הזקונים בשם "עמא דדהבא". דבר אחד ברור: הציוויליזציה הטכנו-ברברית אינה תובעת מהם דבר; ובוודאי לא רגש יהודי או גישה הומניסטית אלטרואיסטית ואמיתית לעולם ולאדם.
 
מקומה של התרבות בביה"ס
למרבה הצער הקדנציות הקודמות שבהן שימש זבולון המר כשר החינוך לא נוצלו על ידו כראוי. הוא לא קידם די את הכרתה ואת הערכתה של התרבות הלאומית בבתי הספר, מחשש שמא יאשימו אותו בניסיון לייהד יתר על המידה את מערכת החינוך. נראה שהוא חשש גם שמא יראו בו איזה מחזיר בתשובה דוגמת אורי זהר. ואולם אז לפחות לא רוקנו את היהדות ואת ההומניסטיקה הכללית מכל תוכן אנושי. בימיו לא למדו את הספרות כבסיס ללימוד הדקדוק, זוועה גרוטסקית המאיימת עלינו בעצם הימים הללו.
 
בדומה לזבולון המר נהג גם יצחק נבון, שהוא אמנם איש חילוני, והוא אף נהג בהתנשאות קשוחה כלפי הממסד של החינוך הדתי, אבל מכל מקום הוא השאיר על כנם את היסודות התרבותיים היהודיים לפחות בגלגולם החילוני. נראה כי בהיותו בן העדה הספרדית, מושרש הוא בתרבות ישראל וערכיה הראשוניים המקודשים. זכור לטוב המעשה שעשה כדי למנוע את הוצאת לימודי התנ"ך ממסגרת בחינות הבגרות.
 
והנה דווקא אנשי הקידמה בעלי המרץ הבלתי נלאה, הם המה שהעלו את הגרזן על הענפים הרכים של התרבות. של כל תרבות. דווקא אנשים אלה יצרו מצב, שבו התרבות והציוויליזציה שהיו תמיד מאוחות ומאוחדות והיו שלובות זו בזו - מופרדות בחזקת היד. הנה הן נפרדות זו מזו והופכות שתי ישויות נבדלות שאין כל קשר או השפעה ביניהן. באופן פרדוכסלי, הניסיון לאחד את הוראת הדקדוק והספרות, מגביר את הפירוד שביניהם, ועלול להביא עליהם כלייה, בדומה למיזוג שבין האש והמים שבו המים מתאדים והאש כבה.
 
הספרות פוקחת עיניים עיוורות
יש במילה הכתובה הספרותית השוהה כנגד עיני הקורא כדי לפקוח עיניים עיוורות. השהיה כנגד העיניים מאפשרת התבוננות מתמשכת, תהיה, התפעמות רגשית וחדירה למעמקי המהות האנושית. כבר הסיפור הקדום על חוה אם כל חי, שלא הייתה מסוגלת להבחין בטיבו האמיתי של הנחש, פוקחת את עינינו שלנו הקוראים. חוה לא הבחינה, אבל אנחנו רואים את האמת לאמיתה. דומה הדבר למעשה של שמשון ביחסיו עם דלילה. על שמשון נוכל להשתמש בדבריו של אחד מפרשני המלך ליר לשיקספיר, על האציל גלוסטר, שהעדיף את בנו המרושע שגרם לכך שינקרו את עיניו, ולא הכיר בנאמנותו של בנו האחר. אותו פרשן אמר עליו על גלוסטר, שהיה עיוור כל עוד היה פיקח, ורק משנתעוור הוא התפקח. נראה שכך בדיוק קרה לשמשון ביחסו אל דלילה. כך אנו מוצאים את אבא גוריו בעיוורונו ביחס לבנותיו, וכך גם מצבו של וולטר פאבר, המגרש כל חשד, שמא אהובתו זאבת היא בתו שנולדה לו לפני למעלה מעשרים שנה. אפשר לומר, כי באמת נראה שצדקו דברי ליונל טרילינג בספרו The Liberal Imagination באומרו כי כמעט כל יצירות הספרות מגלות בדרך זו או אחרת את עיוורונו של האדם.
 
רק הספרות תאזן את הטכנולוגיה
והנה לאור התפתחות הגולם הטכנולוגי, רק הספרות יש עוד בכוחה לאזן מעט את הדברים בלבו ובנפשו של האדם. רק הספרות עוסקת עוד בנפש האנושית ובעולמו הרגשי, ורק היא מסוגלת לשמש משקל נגד לסחף שנסחפים בני האדם לכיוון הטכנו-ברברי. בדומה לכך, רק הספרות מסוגלת לעורר באדם את השאיפה לאותה מודעות עצמית שבלעדיה הוא מאבד את מותר האדם מן הבהמה. אדם שאינו מסוגל להגיע למודעות עצמית, בעל כורחו מבלה את ימיו כבהמה או כמכונה החסרים לחלוטין כל זיקה אנושית כלפי העולם וכלפי האנושות. הצרת צעדיה של הספרות על ידי משרד החינוך, גורמת ישירות לכך, שהאדם אשר אותו אנו מחנכים לקראת שנת האלפיים יאבד כל צלם אנוש. ערכו של אדם זה עתיד להיות פחות בהרבה מערכם של בעלי חיים יוקרתיים מסוימים. התקוממות החברות של "צער בעלי חיים" להגנה על כלבי הרוטוויילרים שתקפו בני אדם וסיכנו את חייהם גילתה את האמת על הערכת עצמנו בדור הזה. כאשר הכלב הופך חשוב יותר מבני האדם, אין פלא שהספרות והאמנות נדחות לצדדים. הרי הספרות והאמנות אינן עוסקות במשהו חשוב באמת, אלא באדם בלבד. גם יצירות הספרות, העוסקות לכאורה בבעלי חיים, עוסקות באמת באדם בלבד. תהליך זה מראה בבהירות, כיצד מאבד האדם בן זמננו לא רק את צלם האלוקים, אלא אפילו את צלם האנוש.
 
נזקה של טכנולוגיה
המדעים והטכנולוגיה מזיקים לתרבות ולספרות גם מן הבחינה הפרגמטית. הנהיה הפשטנית לטכנולוגיה ולמדעים גורמת לכך, שהולכת וגדלה התביעה ליותר ויותר שעות הוראה, וליותר ויותר משאבים כספיים, וליותר ויותר מורים מיומנים. מאחר שאין הבור מתמלא מחוליתו, מובן שהדבר בא על חשבון מקצועות ההומניסטיקה בכלל, ועל חשבון הספרות בפרט. מנהלים מצמצמים יותר ויותר את השעות המוקדשות לספרות, ויותר ויותר הם מגבילים את המשאבים לפעילויות כביקור בתיאטרון, במוזיאון או בקונצרט. גם התקציבים לחומרי למידה כגון צילומים, שכפולים, הדפסות, שקפים ושקופיות הולכים ומצטמצמים. הכל הולך ופוחת כדוגמת דורנו המתנוון.
 
הספרות עניין לעצמו
חשוב עוד להעיר, על שכבר הערנו, שהספרות לא תוכל לבוא באשכולות לא עם האומנויות השונות, ובודאי לא עם הדקדוק. מאחר שהספרות הנה מילולית, היא היחידה מכל האומנויות המסוגלת לתת ביטוי מלא ומובן לעולמו הרגשי של האדם. יתכן שהציור והמוסיקה נעלים יותר ממנה, אבל הספרות היא היחידה שהיא עומדת גם במבחן המובנות. אם המוסיקה נותנת לנו עולם חד ממדי, ואם הציור נותן עולם דו ממדי, ואם הפיסול נותן עולם תלת ממדי אילם, נשארת רק הספרות הנותנת לנו עולם שהוא תלת ממדי שמתווסף לו הממד המילולי המדבר. לכן הספרות איננה עוד אמנות מבין האומנויות האחרות, אלא היא זו ההולמת את גילם ואת אישיותם הפסיכולוגית, את צורכיהם ואת יכולת הקליטה של התלמידים בבתי הספר התיכוניים שלנו. וויתור על נכס זה, ואפילו מדובר רק על וויתור לשעה, יוצר חלל וחסר בנפש התלמידים.
 
במה שנוגע לעירוב הספרות עם הדקדוק, הפגיעה הנה חמורה עוד יותר. לא הרי דרכי הלשון כהרי דרכי הספרות. זו עניינה צורתה של מילה והקשרים בין המילים, ואם למשמעות - הרי לא יוותר חלילה ממשמעותה של המילה הבודדת. לעומת זה עוסקת הספרות במשמעויות הרחבות והמקיפות של משפטים ושל פסקאות שלמות, ואפילו של יצירות שלמות. כאן שולטת הגרמטיקה ואילו כאן דווקא ההרמנויטיקה, שני עולמות שאינם נוגעים זה בזה אפילו כחוט השערה. אלה אינם מקצועות שאפשר ללמדם בשיטה האינטר-דיסציפלינרית.
 
והדברים אינם חדשים. אנו עוד זוכרים את התקופה שבה לימדו אותם מורים הן את הספרות והן את הדקדוק, ועוד זכור לנו עד כמה היה הדבר לרעת שני המקצועות. המצב הנתון הוא היום יותר מאי פעם, שהמורים לספרות אינם לומדים דקדוק כמקצוע שני, ולהפך - מורים לדקדוק אינם לומדים כמקצוע שני דווקא ספרות. על בסיס ארבע עשרה שנות פיקוח על הוראת הלשון והספרות אני מרשה לעצמי להעיד על כך, שהמורים הטובים ביותר לספרות הם מורים גרועים לדקדוק אם לא למדו מקצוע זה לשמו. אין צריך לומר שגם ההפך הינו נכון, והמורים לדקדוק שלא למדו ספרות הינם מורים כושלים במקצוע זה, והם אף מכשילים את תלמידיהם. עובדה היא כי מעטים מאוד הם אותם מורים שלמדו את שני המקצועות כאחד.
 
כאן ראוי עוד להוסיף, כי שני הסוגים של המורים הללו, המורים לספרות והמורים לדקדוק, שניהם אינם לומדים טיבו של חיבור מהו. אין צריך לומר שהם יחויבו ללמד את המקצוע שמעולם לא למדו. מובן שזהו השיא של הדילטנטיות ביחס לחינוך. אם כך הדבר ביחס למורים, ביחס למפקחים על אחת כמה וכמה. מפקח שאינו מומחה לדקדוק, כיצד יכוון וכיצד ידריך את המורים המומחים למקצוע זה? ולעומתו מפקח שאינו מומחה לספרות, כיצד הוא יכוון וכיצד ידריך את המורים במכמני המקצוע הזה, במאות היצירות לסוגיהן ואיכויותיהן, ביסודותיהן הפואטיים ובעקרונותיהן הפרשניים. לא נראה לי ששר החינוך היוצא נתן תשובות לשאלות אלו ברשימתו הדלה והחיוורת במעריב (מתאריך 5.4.96). לא מצאתי בדבריו דבר שלפי עניות דעתי אמנם, אבל מכל מקום לפי הערכתי המקצועית, החינוכית והדידקטית, עשוי "לחבב את הספרות" על תלמידינו.
 
למרבה הצער אין תלמידינו מתחילים את לימודם בספר ויקרא, ואיש אינו יכול לומר להם: "יבואו קדושים ויעסקו בקדשים". תלמידינו כל כך רחוקים, אמנם שלא באשמתם, מכל המקודש בחיים, עד שאין הם מסוגלים אפילו להבין את מושג הקדושה. בדיבור המתחיל (האם מכיר תלמיד בית הספר הכללי את הביטוי הזה?) "קדושים תהיו" אומר רש"י ז"ל: "הוו פרושים מן העריות". תלמידנו היום, כבני עמון ומואב בשעתם שלא יכלו או לא הסכימו לקבל את האיסור של "לא תנאף" (פסיקתא רבתי כ"א.) בוודאי לא קל להם לקבל על עצמם את המצווה הקשה מאוד של "הוו פרושים". היחס החיובי הפשוט אל הקדושה נגזל מהם ע"י הוריהם ועל ידי מוריהם, שדגלו ודוגלים אף היום בגישה ביקורתית- סקפטית ובקדושת החולין.
 
בני דורנו הצעירים אינם מכירים לא זמנים מקודשים כשבת וכיום הכיפורים (כשהראשון נתייחד לים ולכדורגל והשני לרכיבה על אופניים), ואף אין הם יכולים להבין מה קדושה יכולה להיות למקום כארץ ישראל, כירושלים או כמקום המקדש וכד'. כל העניין של הרגשת הקדושה זר לצערנו לציבור החילוני-הרציונלי כולו, עד שרובם אפילו אינם מבינים מה הם מפסידים. איש מהם שוב אינו יודע את ההרגשה שמעניקה לאדם אמירה של פרקי תהילים אחדים בשעה של דכדוך הנפש, מה ההרגשה בשעת תפילת "ונתנה תוקף" (מה זה?), בקריאת שמע על המיטה, בעת קריאה במגילת רות או בספר יונה. ועוד טוענים שהציבור הדתי או החרדי אינו תרבותי כי אינו קורא דברי ספרות. ואולם ציבור זה איננו רק קורא סתם; הוא קורא בחרדת קודש. כאשר בעולמנו הפוסט מודרני אין שום ערך מקודש שראוי לו לאדם למות בשבילו, מובן גם שאין דבר או ערך מקודש שכדאי לחיות למענו. מה שנשאר זה החולין החדגוני והמשעמם, שבו כל יום דומה לחברו, כל מקום אינו שונה מזולתו, וכל ערך אינו נעלה מחברו. הכל שווים זה לזה, והתוצאה היא השעמום, חוסר העניין והאדישות. זה היסוד לדכדוך הנפש או ל-Spleen שעליו דיברו הסימבוליסטים. בעולם זה הפרות שוב אינן קדושות. כל הפרות בלי יוצא מן הכלל עומדות הן לשחיטה.
 
קשה מאוד לחזור בנאמנות ובאופן ממשי אל המקורות. לדבר זה ריח של חזרה בתשובה, וזה גרוע אפילו מן הירידה לסמים. ואולם גם יצירתו של עגנון, של ביאליק, של גרינברג, של הזז, של קבק, אבל גם של דנטה, של שיקספיר, של סטנדל, בלזק, טולסטוי, דוסטויבסקי, מן, קפקא, פריש, בל, גראז ואחרים יש בכוחם להחזיר לתקופתנו, אם לא את הקדושה ממש, לפחות משהו מן היחס החיובי לעולם הערכים שאבד לדורנו. אבל דבר זה לא יקרה, כי משרד החינוך שקוע בפיתוח הציוויליזציה החומרית ומטפל במיחשוב כל חלקה טובה. את הצרכים האמיתיים של הדור אין ראשי המשרד רואים, והם מבקשים לרדד את הכל לתוך האשכולות של המקצועות השונים. כאשר לימוד התנ"ך ולימוד הספרות תלויים בפייס, נקבע ערכם כערכו של הכדור בגלגל הרולטה, או כערכו של הקלף במשחק הפוקר.
 
אפשר שאף על זה נאמר על ידי הנביא כי ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן.