לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שבעת המינים האינטרדיסציפלינריים

מחבר: ד"ר רחמים מלמד-כהן

בשדה חמ"ד, גיליון 2-3, 1999

שבעת המינים האינטרדיסציפלינריים

הערה מקדימה:
המונח 'דיסציפלינה' בחיבור זה מכוון למקצוע הוראה, תחום דעת (כגון: היסטוריה, מחשבת-ישראל, פיסיקה וכדו') המקובל במערכת החינוך ובאקדמיה. המבנה של כל דיסציפלינה מושתת על הנחות יסוד, עקרונות, מטרות, כללים, תכנים, ארגון החומר ודרכי הערכה.
אינטר-דיסציפלינארי = בין-תחומי.
מולטי-דיסציפלינארי= רב-תחומי.
 
בשנים האחרונות הולכת וגוברת ההתעניינות בגישות הוראה בין תחומיות. הפיצול של עולם הידע למספר רב של מקצועות והעמקת ההתמחות בתחומים ספציפיים, יצרו דיכוטומיה (מעין מחיצה) בין הדיסציפלינות (תחומי דעת) וזה בזה לא נגעו. תופעה זו החריפה במיוחד בהוראת המקצועות השונים בחטיבה העליונה. התפתחות זו התרחשה גם בחטיבות הביניים ואפילו בחינוך היסודי בו לומדים לעיתים בשיטת "הנושא המרכז" או "מיקוד הלמידה". בהשפעת המוסדות האקדמיים נבדלות הדיסציפלינות זו מזו, עיתים מנוכרות זו לזו ומיזדרות אחת לרעותה. גם בגיל הרך החלה חודרת אופנת שיעורים במתמטיקה, בפיסיקה, בלשון, במוסיקה וכדו'.
 
לאחרונה מתחוללת חזרה לתפיסה אינטר-דיסציפלינארית הוליסטית, אינטגרטיבית. בעבר הלא רחוק היו מחנכים "רבי אשכולות" אשר באופן טבעי שילבו בהוראתם תחומי דעת שונים. הדברים נעשו באופן ספונטני, אינטואיטיבי ואגב אורחה. אולם כיום עקב ההתמקצעות ולאור תכניות הלימודים החדשות, ההתמקדות היא במקצוע הספציפי בלבד.
 
תופעה זו מתרחשת בעולם המדע, הרפואה, במדעי הרוח ואף במדעי היהדות. לאחרונה מתפתחת תנועה לראיית השלמות, הכוללנות, האחדות, הזיקות והממשקים שבין המקצועות השונים.
 
צמיחת נושאים אינטגרטיביים חדשים החלה בשדה, ומשרד החינוך טיפח ועודד תכניות ייחודיות, לרב אינטרדיסציפלינריות. באגף תכניות לימודים הוקמו צוותים מיוחדים שתפקידם להכין ת"ל וחומרי למידה מדגימים.
 
 
מודלים של קישור בין דיסיפלינות בדרך ציורית:
באופן עקרוני אפשר לדבר על חמש אפשרויות:
 
1. שרשרת
2. מערכת שמשית
3. פסיפס
4. תערובת
5. תרכובת.
 
 
1. שרשרת - קיים נושא הנלמד מזוויות ראייה שונות כאשר כל חישוק (דיסציפלינה) קשור בחישוק שלפניו ובחישוק שלאחריו. הזיקה בין המקצועות היא ליניארית כשתחומי החפיפה הם מינימליים.
 
לדוגמא: אפשר ללמד לימודי א"י עפ"י הסדר: גיאוגרפיה של א"י, היסטוריה של א"י, ארכאולוגיה של א"י, מחשבת ישראל, א"י במקרא. כאשר הוראת כל תחום נעשית על ידי מורה אחר ללא תאום מראש בין המורים.
 
 
2. מערכת שמשית - נקודת המוצא היא דיסציפלינה מוכרת, קרי: מקצוע מוכר ומסביבו ירחים הקשורים אליו במהות, בזמן ובמקום.
 
לדוגמא: הוראת מקרא ועיטור הנושא במידע מ"לוויינים" קרובים כגון - חקלאות, אומנות, ארכיאולוגי, לשון וכו'.
 
 
3. פסיפס - כאשר הנושא המשולב בנוי בצורת מצרף (מונטז') הבנוי מרכיבים ללא סדר עדיפויות היוצרים תמונה שלמה אחת.
 
לדוגמא: הנושא המרכז השנתי "הזכות לכבוד והחובה לכבד" יכול להיות בנוי מקולאז' שהקומפוננטים שבו עשויים להיות כלים (קולנוע, מוסיקה, מחשבים), או דיסציפלינות (ספרות, אזרחות, יהדות), או נושאים (כבוד פורמלי, כבוד לילד, כבוד הדדי, נימוסים וכו').
 
 
4. תערובת - במודל זה נעלמים סממני ההיכר של הדיסציפלינה המתפרקת ליחידות קטנות ביותר. בתערובת זו קיימת הצטברות של אינפורמציה כאשר כל פרור הוא אוטונומי.
תערובת במינון נבון ובתזמון נכון אהודה על תלמידים עקב הניחוח, המקוריות וההתפעלות מן הקישורים שלכאורה הם אנטי מגנטים זה לזה.
 
לדוגמא: הכנת סרט בנושא כל שהוא בלימודי תקשורת.
 
 
5. תרכובת - כמו בכימיה ניתכות כל היחידות והופכות לחטיבה ולמיקשה אחת תוך כדי איבוד הזהות הראשונית של כל יחידה ויחידה. נוצרת מהות חדשה בעלת מרקם, מבנה ותווי היכר חדשים לחלוטין. הדיסציפלינות פושטות צורה ולובשות צורה חדשה. יש להניח שצורה זו תיהפך בעתיד לדיסציפלינה מוכרת ששוב תהווה רכיב בקונגלומירט חדש.
 
 
שבעת המינים
 
כדי לשבר את האזן ולהיטיב עם הזיכרון, וכדרכו של רבי יהודה שהיה נותן בהם סימנים, אני מציע לאפיין את המודלים השונים של שילוב בין-תחומי באמצעות שבעת המינים:
חטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית-שמן ודבש.
 
1. החיטה - מבנה החיטה הוא ציר מרכזי הקרוי "קנה" כאשר מצדדיו יוצאים גרגרים העטופים במוץ. ישנה חיטה בעלת מלענים, הלא הם השערות שארכן לא רב, וישנה חיטה חסרת מלענים.
 
הציר, הקנה, הוא הדיסציפלינה, לדוגמה: מקרא, והגרגרים הם דוגמאות או הקשרים המסתעפים ממבנה הדעת המרכזי. ניתן ללמד את פרשת שמות ומידי פעם לסטות מהציר וללמד על אורח החיים של המצרים על פי ממצאים (ארכאולוגיה, היסטוריה), לתאר את ההשקיה ממימי הנילוס (גיאוגרפיה, פיסיקה), לשוחח על שורשן של מילים (לשון, ספרות) וכו'. גרגרים אלו יכולים להיות צפופים או מרוחקים זה מזה, מלאים או שדופים. הסטיות לדיסציפלינות סמוכות הן חשובות אך יש להיזהר מסטיות עמוקות המתרחקות מן העיקר, מן הקנה. לעיתים מלמדים מקרא ועוסקים יותר מדי ברקע, בעטיפה, ו"תורה מה יהא עליה?"
 
המלענים, הלא הן השערות, הן מעין הארכת הסטיות ויש לשקול עד היכן יש למשוך את המלען. לומדי הגמרא יודעים עד כמה קשה לפעמים לחזור אל הציר המרכזי לאחר הסתעפויות אסוציאטיביות ויהיו רלוונטיות ככל שיהיו.
 
כבר איוב צפה שלעיתים "תחת חיטה יצא חוח" (איוב לא,40) מעניין ששורשי החיטה, (אבני יסוד, מיומנויות, אמונה) מעמיקים לחדור בקרקע ובלעדיהם החיטה על קנה לא תהיה יציבה. מכאן אמרו: "שורשי חיטה בוקעין בארץ חמישים אמה..." (ירושלמי, ברכות פ"ט, הלכה י"ד).
 
 
2. שעורה - השעורה דומה לחיטה במבנה הכללי אך שונה ממנה בכך שציר השיבולת נושא כמויות גדולות יותר ותפוחות יותר של גרגרים. ישנה שעורה רב טורית (שש-טורית), ישנה ארבע טורית, דו טורית וכדומה. המלענים משוננים ובדרך כלל ארוכים יותר משל החיטה. האנלוגיה למקצועות לימוד ברורה, כמות המידע ממקצועות משיקים הוא רב עד כדי כך שמקצוע האם מוסתר ואינו גלוי.
 
לדוגמה: נניח שמורה מלמדת מקצוע מתמטיקה, הנושא: "נרות חנוכה". הציר, הקנה, הוא לימוד המספר 8. ריפוד הציר בנושאים "טוריים" שונים עשוי לעניין ולגוון כגון - צורות של חנוכיות (אומנות), שיר שבו יש מנייה של נרות (מוסיקה), סדר הדלקת הנרות (דינים) ותעשיית נרות (מלאכה, ביקור במפעל).
 
השם 'שעורה' מעיד על צמח זה שהוא "שעיר", מלעניו ארוכים ודביקים. הקנה שלו נמוך משל החיטה וקרוב לאדמה. גרגריו אינם עטופים במוץ כמו החיטה, ודי לחכימא ברמיזא.
 
 
3. גפן - עיקר הגפן הוא אשכול הענבים שאפשר להמשילו לאשכול מקצועות. כל מקצוע עומד בפני עצמו כשבמרכזו חרצן (גרעין), עוטף אותו הזג (קליפה חיצונית) וביניהם הציפה. הזג מכוסה בחלקו החיצוני בפלומה.
 
הענבים (הדיסציפלינות) נוגעים זה בזה ומקושרים אל הפסיגים בעוקציהם (משנה עוקצין פ"א מ"ה: "פסיגה של אשכל שריקנה מענבים"). פסיגים אלו נותנים כתף זה לזה ומתחברים אל השדרה המרכזית. כמובן שישנם מקצועות שבאופן טבעי קרובים זה לזה, למשל ענב ההיסטוריה דבוק לענב הגיאוגרפיה, ענב הכימיה יהיה קרוב לענב הפיסיקה או המתמטיקה. אשכל הענבים הוא מודל של מכלול דיסציפלינות השומרות כל אחת על האוטונומיה שלה, קרי מבנה הדעת העצמאי שלה, אך מתכבדת בנוכחותן של דיסציפלינות אחרות סביבה.
 
לדוגמה: אפשר ללמוד לימודי א"י בצורת אשכל ענבים שמורכב מהדיסציפלינות הבאות: מקרא, ארכאולוגיה, גיאוגרפיה, בוטניקה, מחשבת ישראל, היסטוריה, חברה, כלכלה וכו'. בל נישכח שהדרך אל האשכול מרופדת בקנוקנות, עלים ותפרחות המגנות על האשכול, והמבין יבין. ואם במטאפורה עסקינן הרי שחז"ל מציעים להקפיד בעבודת הכרם ומונים כארבעים פעולות להשבחת הפרי (עיין: י. פליקס, עולם הצומח המקראי, מסדה, תשי"ז עמ' 22) .
 
 
4. תאנה -מבנה פרי התאנה הוא מעין ציפה העוטפת חלק בשרני המורכב מפרודות פרודות. לעניינינו מדובר כאן באלפי פיסות מידע המתוחמים על ידי קליפה. משל למה הדבר דומה? לרסיסים של אינפורמציות המחוברים יחד ועטופים בכלי או אינטרס מטה-דיסציפלינרי.
 
לדוגמה: הכנת סרט וידאו על נושא אקטואלי כל שהוא, כגון "השכונה שלנו". אלפי פריטי המידע מפוזרים בשכונה והתלמידים מארגנים, עוטפים, מלכדים ומגבשים את תפזורת האינפורמציה הזאת בתוך מעטה, הלא הוא הציפה של התאנה.
 
ראוי להשגיח שלא לפתוח את התאנה בעודנה פגה אלא משתבחיל "ונוצר תאנה יאכל פריה" (משלי כ"ז 18).
 
 
5. רימון -מבנה הרימון מן המיקרו אל המקרו הוא כך: ישנם גרעינים העטופים בשכבת תאים המגנה עליהם. הגרעינים דבוקים זה לזה בקבוצות כשכל קבוצה עטופה בקרום דק לבנבן היוצר מגורה. בתוך כל רימון ישנו מספר מגורות ואת כולן מקיפה קליפה עבה וכתר (המשרק בלשון חז"ל).
 
האנלוגיה למבנה הרימון היא שישנן מספר דיסציפלינות (מגורות) הנושקות זו לזו כשרק קרום דק מפריד ביניהם. אך גם בתוך כל דיסציפלינה (מגורה) ישנן הפרדות-משנה פנים מקצועיות. הקליפה הקשה היא התחום, המסגרת המלכדת את המקצועות השונים. לדוגמה: הגיאוגרפיה שנחשבת כיום לדיסציפלינה אחת היא בעצם מבנה מולטי- דיסציפלינרי (רב תחומי) הבנוי מהמגורות הבאות: גיאולוגיה, מורפולוגיה, קלימטולוגיה, בוטניקה, כלכלה, אנתרופולוגיה, אסטרונומיה ופוליטיקה.
 
ניקח לדוגמה את המקצוע מחשבת ישראל. אפשר לצייר שני מודלים האחד רימון שהמגורות שבתוכו הם: תורה נ"ך משנה גמרא דינים שו"ת היסטוריה וכו' ואשר בכל  אחת מן המגורות (מקצועות) שזורים עיקרי אמונה. המודל השני הוא רימון שמגורותיו  הן: אנשי מחשבה והגות, כתבים פילוסופים יהודים, ספרי הלכה, סוגיות נבחרות. המודל הראשון הוא רב תחומי והמודל השני הוא בין תחומי.
 
כמובן שראוי שננהג כמו רבי מאיר שעליו נאמר "רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק" (חגיגה טו ע"ב) ולא ח"ו כמשחק בקוביה ובקליפי רימונים... (תוספתא סנהדרין פ"ה ב)
 
 
6. זית -כידוע הזית משמש למאור, למאכל, לסיכה ולרפואה. המבנה של הפרי הוא גלעין הכולל את הזרע (כ-30% ממשקל הפרי), וציפה מלאה שמן בהתאם להבשלה.
 
לכאורה יש כאן מודל של דיסציפלינה שבמרכזה החלק הקשה והמפרה: אלו המטרות, המיומנויות והסילבוס. את הגרעין הקשה מקיפה הציפה הגמישה המייצגת לעניינינו את התכנים, הדוגמאות והאיורים.
 
הוראה טובה היא זו המאפשרת הפקת שמן בעל איכות גבוהה, היצהר. על כך אומרים חז"ל: "הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו, ואח"כ מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת, ונותנים אותו במטחן, ואח"כ טוחנין אותו, ואח"כ מקיפין אותו בחבלים ומביאים אבנים ואח"כ נותנין את שמנן" (שמות רבה פרשה לו) .
 
לדוגמה: דריכת מספר זיתים (מקצועות) יוצרת שמן אחד, אחיד. מהיסטוריה, ספרות, מתמטיקה, גמרא... אפשר להפיק "תפיסה סיבתית", זה הקשר בין סיבה למסובב
 
 
7. תמר - לתמר יש גזע גבוה וחלק. בראשו כפות תמרים כשבמרכזן לולב. החלק המעניין הוא מכבד הפרות. מיד המכבד יוצאים שרביטים שעליהם מתפתחים הפירות, התמרים. בסיס יד המכבד הוא החלק האינטר-דיסציפלינרי מחבר את תחומי הדעת ממנו מתפצלים השרביטים, היינו הנושאים, ועל השרביט גדלים התמרים = המקצועות. מודל זה הוא מיוחד בכך שנקודת המוצא היא בין תחומית ונקודת ההגעה, הסיום היא פרי התמר = דיסציפלינה (גישה דדוקטיבית).
 
לדוגמה: ישנה בצורת במדינה (יד המכבד) המורה גולש באמצעות מיון ומידור הבעיה (השרביטים) אל תחומי דעת (פירות התמרים), בו זמנית ניתן לראות את מקור הנושא ואת הפרדתו לתחומי דעת. אלו הם הסנסנים ועל כך נאמר "אעלה בתמר אחזה בסנסיניו" (שה"ש). כדאי להזכיר את דברי חז"ל על ריבוי התמרים בבבל "כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה" אך אל נשכח את דברי בעל משלי "מצאת דבש אכל דייך".
 
ואם בדימויים מן המקרא עסקינן אנסה לחתום את המאמר בדימוי ממבנה המשכן. במשכן היו אדני כסף - הלא המה אבני היסוד: קריאה, כתיבה, שפות וכו' שבלעדיהן  אי אפשר ללמוד. האדנים חייבים להיות כבדים, מכסף, כדי שיוכלו לשמור על יציבות המקצועות (הדיסציפלינות).
 
הקרשים התחובים באדנים, אלו הם מקצועות הלימוד ואפשר לחבר אותם בבריחים חיצוניים המחברים את המקצועות (רב תחומיות). אולם השיא הרצוי כדי להפנים ערכים השזורים בכל הדיסציפלינות ויוצרים מהות, משמעות והרמוניה הוא בבריח התיכון המושחל בתוך הקרשים, בליבה שלהם. הוא הנותן חוסן, קשר ויציבות למבנה המשכן.
"ונחה עליו רוח ה', רוח דעת וחכמה, רוח עצה וגבורה והריחו ביראת ה'" (ישעיהו) /על תלמידינו.