לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שיחות על משמעות הדת

מחבר: הרב ד"ר יצחק דב פריז

בשדה חמ"ד, גיליון 2-3, 2002

שיחות על משמעות הדת

 

 פתיחה
דו-שיח, הדיאלוג, הוא צורה ספרותית מקובלת, במיוחד בנושאי הגות. פתח בכך אפלטון וביהדות תפשו צורה זו ריה"ל בספרו הכוזרי, ר' שלמה אבן גבירול בספרו "מקור חיים", ר' דוד ניטו ב"כוזרי החדש" וכן הרמח"ל בכמה מספריו.
צורה זו אינה באה במקום צורות הדיון המקובלות אלא מתקיימת בצדן. וכמו שבכל דור ודור יש מקום לדיון מחודש בשאלות הישנות בצורה זו, כך יש מקום גם לצורה האחרת. אני מקווה שפרק זה יביא תועלת לאי אלו קוראים, והיה זה שכרי.
יצחק דב פריז
 
 
שאלתיאל: לאחרונה החלה טורדת אותי שאלת זהותי הלאומית על כל משמעויותיה ובאמת, שאני חש מעט שלא בנוח בשל כך. קצת קשה לי להבין כיצד מתמטיקאי-פיזיקאי מרובע שכמותי, שכל הכשרתו ועניינו היו במדע, בעובדות בדוקות ובחשיבה עיונית מדוייקת, מוטרד בשל נושאים הנראים מיסטיים ובלתי ממשיים. אחרי הכל איזו חשיבות אפשר לייחס לעובדה שבמקרה או לא נולדתי להורים ממוצא יהודי, שאף הם עצמם לא הקדישו לכך מחשבה מרובה. פניתי אליך מפני ששמעתי שבעבר התעניינת ביהדות ואף עסקת קצת בנושאים אלו. נדמה לי שאתה כאיש מדע החושב בקטיגוריות הדומות לשלי תוכל לסייע בידי ולהבהיר אי אלו דברים אודות היהדות ואולי אצליח להתפטר מהרהורים וספקות אלו.
 
עובדיה: אכן אמת, לפני כמה שנים חלה אצלי התעוררות דומה לשלך התחלתי ללמוד קצת יהדות ואני ממשיך להתעניין ולעסוק בזה. בהתחלה אמנם חשתי גם אני אי נוחות מכל העניין, וכמוך חיפשתי גם אני דרך ל"התפטר" משאלות אלו יותר אשר לפתור אותן. אולם עם האוכל בא התיאבון ועם המשך לימודי נשתנתה גישתי וכיום שוב איני רוצה להתפטר מבעיות אלו; הן הפכו ממטרד לעיון מרתק.
 
ש': האמנם מצאת את העיון ביהדות דומה לעיסוקך בפיזיקה?
 
ע': לא, בהחלט לא. היהדות היא דת ולא מדע, אם כי, למרות ההבדלים המהותיים שבין דת למדע, יש ביניהן דמיון מבני לא מבוטל, שהרי בעיסוק בשתיהן מעורבת בין היתר גם התבונה האנושית.
 
ש': למה מתכוון אתה בדבריך שהיהדות היא דת ולא מדע? האם לדעתך היא דת במובן דומה לזה שהנצרות היא דת? האם יש תיאולוגיה יהודית המקבילה לתיאולוגיה נוצרית? ואם כן מה ההבדל ביניהן? אני כבר מבולבל ודומני שהעניינים מסתבכים והולכים. אנא סלח על שהתפרצתי עם כמה שאלות בבת אחת.
 
ע': לא נורא, זה מאד נורמלי; מה שנראה לך כהסתבכות אינו אלא שלב טבעי בתהליך הבירור וזה בסדר גמור. כמו בעבודה מדעית, השלב ההתחלתי במחקר, בטרם אפשר להתחיל לחקור ולהתעמק בנושא כלשהו, חיוני להגדיר את בעיית המחקר ונשואו ולפרק אותם לגורמים; צריך לחדד את השאלות ולפורטן כדי למקד את המחקר והחיפוש. וכבר נאמר "שאלת החכם מחצית התשובה".
ולעצם העניין, ההבדל בין דת למדע הוא בכך שבתהליך המחקר המדעי אוספים מידע ומנסים לעשות בו סדר ולאבחן תופעות או חוקים, ולהסבירם במובן של מציאת קשרים סיבתיים בין תופעות שונות. היינו, במסגרת המחקר המדעי מנסים לאתר פעולות שרשרת, מה גורם למה. אבל בניגוד לדת, המדע אינו מטיל על האדם מחוייבות כלשהי, אינו דורש ממנו מאומה ...
 
ש': סליחה רגע, זה מאד לא מדויק! כדי להגיע להישגים מדעיים מקדישים אנשים למחקר את מיטב ימיהם, את כל האנרגיה שלהם; רבים מאלו המתרכזים במחקר זונחים למענו דברים אחרים. כיצד אומר אתה שהמדע אינו דורש מהאדם מאומה?
 
ע': אנא תן לי לסיים ואבהיר את דבריי. המדע אינו דורש מהאדם לעסוק בו ואינו מחייב אותו להגיע להישגים מדעיים. אמנם אמת כפי שאמרת, שמי שרוצה באמת לתרום משהו רציני במדע נדרש להקרבה מרובה אבל זה עניין שלו, הנובע מסקרנות אינטלקטואלית לשמה, שאיפה להכרה ולכבוד או אף להישגים חומריים. לבני אדם יש מטרות שונות בחיים ועיסוק במדע הוא אחת מהדרכים לממש מטרות אלו, אך את מטרתו וגם את דרכו בוחר האדם בעצמו בלא שיש לו מחויבות מוסרית מוקדמת לזה.
הדת, לעומת זאת, קובעת את חובתו של האדם בעולמו לא בפרטים מסוימים, אלא את אורח החיים הכולל שלו; היא מציבה בפניו מטרות מוגדרות ובמידה מרובה אף את דרכי מימושן. יותר מזה, הדת אף מכתיבה למאמין בה לא רק חובות מעשיות, אלא גם ערכים ועקרונות אמונה.
 
ש': דומני שהאבחנה שלך בין דת למדע אינה כוללת ומוחלטת והיא מתייחסת רק לחלק מהמדעים; ניקח למשל את המחקר הרפואי. אם למשל נגלה שפעולה אחת משפרת את בריאות האדם ושניה מזיקה לו, הרי ברור שהרפואה מחייבת אותו לעשות את הראשונה ואוסרת עליו לנקוט בשניה, האין זה כך? מה ההבדל אם כן בין דת לרפואה? ואפשר למצוא עוד תחומי מדע כאלו.
 
ע': הבאת דוגמה מצוינת המסייעת להמחיש את טענתי. דבריך האחרונים מתבססים על היגד ערכי סמוי שהאדם חייב לשמור על בריאותו ולהאריך את חייו ככל האפשר.
 
ש': מה כאן סמוי? האין זה מוסכם על הכל שחיי האדם הם ערך עליון?
 
ע': העובדה שהכל מסכימים שחיי האדם הם ערך עליון (ודרך אגב אפשר לדון בכך בנפרד, בהיסטוריה האנושית מוכרים ערכים רבים שבתקופות שונות נחשבו עדיפים על ערך החיים) עדיין אינה הופכת הסכמה זו לאמת מדעית. אדרבה, זה היגד ערכי שאינו מדעי אלא מוסרי, שנכפה על הרפואה מחוצה לה; הרפואה כמדע היא רק מכשיר המסייע במימושו. כך, אם למשל רוצה אדם לקצר את חייו יוכל באותה מידה לקבל מרופא יעוץ טכני כיצד לבצע זאת, במידה של יותר או פחות סבל פיזי .
 
ש': משהו כאן לא ברור לי, ואיני בטוח אם זה העיקרון או הדוגמה שבה השתמשת; אף רופא לא ימליץ ביודעין על פעולה המזיקה לבריאותו של אדם וודאי לא ייעץ לו כיצד להתאבד שהרי זה נוגד את האתיקה הרפואית, ואין זה משנה אם רופא מאמין בדת כלשהי אם לאו.
 
ע': אזכירך שאת הרפואה כדוגמה בחרת אתה והייתה זו בחירה מוצלחת, כי טענתך האחרונה ביחס להתנהגות הרופאים מבהירה היטב את בעייתנו. יעוץ טכני שרופאים נותנים מתבסס על מחקר מדעי אבל ההתנהגות שציינת נובעת לא ממחקר מדעי אלא מ"שבועת הרופאים", שהיא ניסוח של עמדות מוסריות שהרופאים קיבלו על עצמם.
העובדה שהרופאים קיבלו את קדושת החיים כערך עליון קשורה בסולם ערכים כלשהו ולא במומחיותם, וערך זה רלוונטי גם במקצועות ובתחומים אחרים. מאידך, טכנית יכולים רופאים לפעול גם על סמך אתיקה שונה וכבר היו דברים מעולם. לכן, ברגע שרופא מטיף למישהו מוסר על כי אורח חייו מזיק לבריאותו הוא מערב את סמכותו המקצועית עם עמדתו הערכית כאדם מן השורה.
 
ש': בעצם התחלנו לדבר על הדת והגענו לרפואה, קצת סטינו מהנושא, הלא כך?
 
ע': לאו דווקא, הדוגמה עזרה לנו לחדד את ההבדל בין ערכים לעובדות. הרפואה אמנם עוסקת בעובדות, אך היא מוגבלת וקשורה בטבורה לסולם ערכים, למוסר, נושאים שהם בתחום עניינה של הדת.
 
ש': האם כוונתך לומר שבלי דת אין מוסר?
 
ע': לאו דווקא, לדת אין בלעדיות על העיסוק ועל הסמכות בשאלות מוסריות שהאנושות התחבטה בהן מראשית ימיה, עם ובלי קשר לדת. מאז ומתמיד היו פרטים וחברות שהתנהגו באופן שרבים יסכימו שהוא מוסרי, למרות שהתפתח בלא קשר למערכות ומוסדות דת.
 
ש': האם כוונתך שאין דבר ייחודי בהתייחסות של הדת לבעיות מוסריות?
 
ע': את זה לא אמרתי! וזו נקודה מאד חשובה. המוסר לכשעצמו ללא דת, הוא מוסר חברתי, העוסק ביחסים שבין אדם לחברו בלבד. הדת, לעומת זאת, עוסקת בנוסף לזה גם במוסר דתי, המקיף וכולל גם את התנהגות האדם בינו לבין עצמו ואת יחסיו עם כח עליון שיש לו סמכות מוחלטת וסופית בכל נושא שלא יהא. יתר על כן, עיסוקה של הדת במוסר החברתי כפוף למהותה ולתכניה ומהווה חלק מהמוסר הדתי, שהוא אשר נותן משמעות, תוקף וסמכות מוחלטים למוסר החברתי של הדת בעיני המאמינים.
למוסר החברתי העצמאי אין מקור סמכות כלשהו מלבד הסכמה חברתית, ולמעשה הוא שרירותי. אם כי מאז ומתמיד היו הוגים דתיים שהאמינו שיש "חוק טבעי" שמובנה ברוח האדם ואשר הוטבע בו על ידי הא-ל, שהוא תואם למצוות הדת.
 
ש': זה נשמע מאד נחמד וברגע הראשון כמעט והשתכנעתי. עקרונית אתה צודק שמה שאתה מכנה "מוסר חברתי עצמאי" הוא שרירותי. אבל בעצם כל מה שעשית הוא להעביר את הבחירה השרירותית צעד אחד אחורה, לאמונה במסגרת דתית כלשהי שכוללת גם גישה מוסרית ואולי גם כללי התנהגות מפורטים יותר. ועדיין ספק אם מוסר חברתי התלוי בדת אכן יענה על צרכי החברה כפי שעושה מערכת מוסר שהתפתחה ישירות במענה לצרכים אלו.
 
ע': אתה צודק, ואני חוזר בי מההגדרה "מוסר חברתי דתי". יתכן מאד שבמסגרת הדת אין מקום לאבחנה בין כללי התנהגות המומלצים מבחינה "מוסרית" שהאדם חפשי להחליט אם לקיימם אם לאו, לבין חוק המחייב באופן מוחלט. מצד שני קצת מוגזם לומר שמוסר חברתי מתפתח בהתאם לצורכי החברה וממש עונה עליהם. אנו נוטים לראות במוסר כמעין פילוסופיה שהיא בסיסו של החוק או השלמתו המשפרת את תפקודה המוסרי של החברה. אלא שיש הטוענים שזו משאלת לב יותר מאשר מציאות וכי בפועל המוסר החברתי העצמאי מדת, כמו החוק, הוא תוצאה של משחק כוחות המשקף עוצמות של קבוצות חברתיות; לא פחות, אולי יותר, מאשר מושגים טהורים של צדק ויושר.
 
ש': דומה שהניסיון להגדיר ולחדד את ההבדל בין דת למדע בעקיפין, בעזרת המוסר, לא צלח, לפחות לא בשלב זה. אולי ננסה להתמודד עם שאלה זו באופן ישיר?
 
ע': אולי לפני שנבדיל בין דת למדע יש לבחון מה משותף להם, ולפני כן בעצם, האין עלינו לבחון את תבונת האדם, הדבר המשותף לצורת ההתבוננות שלו במדע ובדת?
 
ש': כן, דומה שלפחות בתת-מודע לזה חתרנו עד עכשיו אבל זה פשטני למדי, לפחות מזווית הראיה של המחקר המדעי. בעזרת כלי ושיטות מחקר בדוקים אנו בוחנים את המציאות, מאבחנים תופעות באופן אובייקטיבי ומנסים להסביר אותן על ידי גילוי והוכחת חוקי הטבע. האם יש לזה מקבילות בדת?
 
ע': לא, אבל גם במדע זה לא בדיוק כפי שאתה מתאר, אתה יותר מדי אופטימי. פעם באמת חשבו שאקסיומות הן אמיתות שאינן זקוקות להוכחה ואפשר להוכיח בעזרתן דברים נוספים. היום אנו מודעים שאין זה כך ואמינותם של כלי המחקר ושיטותיו, וממילא הוכחות מדעיות, מבוססים על הנחות - אקסיומות - שנבחרו והתקבלו באופן שרירותי. כיום מגדירים חוק והסבר מדעי כהשערה שעדין לא נסתרה.
יותר מזה, מאז קנט מקובל שאין אנו מסוגלים לאבחן תופעות באובייקטיביות, ויש שאף מטילים ספק בעצם קיומן של עובדות אובייקטיביות שאינן מותנות בתפיסת המתבונן.
 
ש': אבל תסכים שהמדע עובד, הרי אינך שולל את הישגי הטכנולוגיה, והם מבוססים על ממצאים ועל תיאוריות מדעיות.
 
ע': ברור, ואיש אינו חולק על כך. אבל העובדה שטכנולוגיה מסוימת עובדת עדיין אינה מוכיחה שהתיאוריה שעומדת מאחריה היא אכן אמת. תולדות המדע גדושות בחוקים ובתיאוריות שעבדו, ולמרות זאת בסופו של דבר נסתרו ונדחו, או התבררו כמקרים פרטיים של חוקי טבע כוללניים יותר. אמנם נכון שבתחום הדת קשה מאד לבודד משתנים בתנאי מעבדה, לערוך ניסויים ולאבחן עובדות, ועוד יותר קשה לאשש קשרים בין עובדות, מה שאפשר לעשות במדע. אבל מכאן ולהצהרה גורפת על יתרון מהותי של המדע על פני הדת בהבנה, בהסבר ובוודאות רב המרחק.
 
ש': זאת אומרת שאתה מסכים שלמדע יש יתרון מסוים על פני הדת אבל שאין הוא מספיק להכריע בוויכוח שביניהן.
 
ע': הייתי מסכים לניסוח שלך אילו היה ביניהם ויכוח, אלא שבאמת אין כלל ויכוח כזה; הדת והמדע קיימים ופועלים במישורים שונים ונפרדים.
 
ש': איך אתה יכול לומר דבר כזה, הויכוח הזה עומד במרכז הוויתה של התרבות האנושית מאז ומתמיד?
 
ע': אמת, והויכוח הזה אף תרם הרבה במרוצת הדורות לשכלול החשיבה המדעית, אבל הוא אחת מהטעויות שקרו במהלך התפתחות התרבות. עדיף היה שיחדל כבר מזמן והגיע העת להיפטר ממנו.
 
ש': זה נשמע קצת סתירה מיניה וביה, למה שלא ימשיך ויפרה גם בעתיד?
 
ע': מפני שברגע שהמדע הכיר בעובדה שאקסיומה אינה "אמת" אלא רק הנחה שרירותית, סיים וויכוח זה את תפקידו ותש כוחו מלהפרות. והרי דוגמה: בימי הביניים התאמצו הוגים רבים, גם יהודים, להוכיח את מציאותו של הבורא בהוכחות לוגיות, כמעט מתמטיות, והם לקחו זאת כפרוייקט מאד חשוב ורציני. היום אנו יודעים ש"הוכחות" הנשענות על אקסיומות הן ללא בסיס אמיתי ולכן תועלתן מנקודת הראות של הדת מפוקפקת ביותר, שכן מי שייקח אותן יותר מדי ברצינות עלול לאבד את אמונתו ברגע שיגלה שאין בהן ממש.
 
ש': האם כוונתך לומר שאמונה בבורא היא בלתי הגיונית?
 
ע': חס וחלילה, כוונתי רק שהיא על-הגיונית. באופן עקרוני אין האמונה צריכה כלל להיבחן במושגי ההגיון ובכליו. אולם כיון שלאדם יש צורך נפשי באיזון והתאמה בין מרכיביו האינטלקטואליים והרגשיים, מותר לו להשתדל שלא תהא סתירה בולטת בין השנים, תוך מודעות לתלות של ישוב הסתירה כביכול בטיעונים בני חלוף. זה היה למעשה הפרוייקט של הרמב"ם בכתיבת ספרו הפילוסופי, מורה הנבוכים.
 
ש': מה כוונתך במושג "טיעונים בני-חלוף"? האם לטיעונים שאינם עומדים כלל בפני הביקורת? סתם הונאה עצמית?
 
ע': לא, כוונתי לטיעונים התואמים צורת חשיבה ותפיסה תרבותית בזמן ובמקום נתונים.
מתוך השקפה היסטורית אנו מודעים שמה שמקובל היום כ"נכון" מבחינה מדעית, עם כל המגבלות שמנינו לעיל, עלול, בעוד כמה שנים, להראות כמופרך ומגוחך.
 
ש': אם הבנתי אותך נכון, הרי הדת אינה שוללת את השימוש במדע והצעת למעשה חלוקת עבודה ביניהן: הדת או המוסר קובעים את המטרות שהן שאלה ערכית בעוד המדע מסייע בבחירת האמצעים למימוש המטרות.
 
ע': אכן לזה התכוונתי, אך אף פעם לא חשבתי על כך בצורה כה חדה וברורה ותודה לך על ההגדרה.
 
ש': לפי זה יוצא שהדת, למרות שבמהותה אינה משלבת הגיון ומדע, יכולה להתקיים לצדם ללא סתירה פנימית שכן יש בחיי האדם תחום מסויים שבו אין למדע מה לומר, ובו מיקמת את הדת. אך קצת נראה לי מוזר שהדת, הטוענת למעמד מוחלט ומחייב עומדת בסך הכל על בסיס השלילה וההעדר של תחליף!
 
ע': זה לא מדוייק בכלל ובודאי שלא ביהדות. אין זה אלא שלב ראשון בהכרה שאין סתירה ותחרות בין דת למדע. וצריך לציין שביהדות, בניגוד לדתות אחרות כמו בנצרות למשל, היתה תמיד אבחנה ברורה בין שני התחומים. לגבי, בשעתו, היה זה מחסום פסיכולוגי ראשון להכרה ביהדותי. ראשית הייתי צריך להתגבר על תסביך ה"מדענות", האמונה שהמדע נותן תשובות לכל השאלות. ברגע שעברתי על המכשול הזה חשתי בתוכי שאני מעוגן ביהדות, למרות שאז ידעתי עליה מעט מאד. למעשה עצם העובדה שיהדותי "הפריעה" לי הקנתה לי את תחושת השייכות אליה וככל שלמדתי יותר כן התחזקה בי תחושה זו.
 
ש': האם דלגת על שלב של השוואה ובחירה בין אמונות ודתות שונות? היום המבחר גדול, ממש סופרמרקט, מהנצרות ועד הדתות המזרחיות.
 
ע': לומר את האמת, בהתחלה לא ערכתי השוואות, עשיתי זאת יותר מאוחר, ואף נסעתי להודו לסיור אשראמים, בעיקר בשל לחץ חברתי אך גם מדחפים של סקרנות אינטלקטואלית. אך תמיד, למרות הספקות, חשתי שמקומי ביהדות.
 
ש': מוזר, זו גם תחושת הבטן שלי, אך אני מלא בספקות מה גם שאיני מבין הרבה בכל העסק. מה משך אותך, ובעצם מה מחזיק אותך ביהדות דווקא?
 
ע':תרשה לפטור את הודו בקצרה, ולחטוא מעט בהכללה. הדתות ההודיות מזלזלות באדם ובחברה האנושית, ושמות במרכז רעיונות גבוהים הרחוקים מהחיים. בשהותי שם ניסיתי "להבין" את הודו ולא הצלחתי. בעבר הרחוק הגיעה הודו לתרבות וטכנולוגיה גבוהים הרבה יותר מהמערב, איך כל זה נעצר ולא התפתח והחברה ההודית התדרדרה לתת-תרבות של כתות ולניוון אנושי של מרבית האוכלוסייה. לא התיישב אצלי עם עצם המושג דת, ודאי שלא עם אידיאל כלשהו. המדובר אינו בשחיתות אישית, זה יש בכל מקום; בהודו יש חברה שלימה המושתתת על מושגי יסוד מושחתים, חברה המקבלת את האדם כאבק, והגרוע מכל, הגורואים וה"קדושים" למיניהם לא מתעסקים עם זה בכלל, זה פשוט לא מעניין אותם. אולי אני טועה, אבל מושגי ה"קדושה" והרוחניות שלהם נראו לי פשוט לא רלוונטיים; אנשים מתים שם ברחובות כמו זבובים, והם מתעסקים עם קארמות.
 
ש': נראה שאצלך ההיבט החברתי קובע גם לגבי המטפיסיקה, הרי בנצרות למשל המצב טוב בהרבה בהשוואה להודו?
 
ע': כן, שונה מאד, וללא ספק זו השפעת היהדות, שבהודו לא הייתה קיימת כלל, אך כבר מהתחלה לא היה זה מספיק לטעמי. שהרי הנצרות נטלה את היוונות, שנראית לי תרכובת מוזרה של אלילות נמוכה עם פילוסופיה גבוהה, ובהשפעת היהדות הורידה את האליל אם כי לא לגמרי, שכן המירה אותו באדם וטיפחה פולחן של קדושים בני אנוש. להצדקת המרה זו, הזנתה הנצרות את הפילוסופיה והמירה אותה במה שכונה "תיאולוגיה".
 
ש': אבל זה רק חלק אחד מהנצרות, יש בה גם דגש רב על צדק חברתי, בניגוד למה שטענת למשל כלפי התרבות והדתות בהודו, הלא כן?
 
ע': אמת, וזו השפעת היהדות. אך בעייתה העיקרית של הנצרות היא ביטול המצוות המעשיות והסתפקות ברצונו הטוב של האדם, ומסתבר שזה פשוט לא עובד. ר' סעדיה גאון טבע את האבחנה בין מצוות שמעיות - שכדי לקבלן יש צורך בהתגלות אלוקית, ומצוות שכליות - שהאדם יכול לעמוד עליהן מכוח תבונתו. אך עם זאת הוא אומר שגם במצוות שכליות זקוק האדם לגילוי אלוקי, מפני שהתבונה האנושית יכולה, במקרה הטוב, לגלות את העיקרון אך לא את פרטי ודרכי יישומו. אלו הן המצוות המעשיות, שהמעט שיש בנצרות והרבה יותר שאימץ האיסלם, לקוח מתורת ישראל.
 
ש': האם בגלל זה לא בחרת בנצרות?
 
ע': לא בדיוק, כבר אמרתי לך שלמרות כל הספקות וההתלבטויות, הרי חשתי שהיהדות היא ה"בית". הטיעונים הללו היו מעין חכמה שלאחר מעשה, והספקות הלכו ונמוגו ככל שלמדתי והשוויתי יותר. בכל מקרה, שתי הדתות המונותואיסטיות הללו נראו לי כדילול וזיוף של המקור, יהדות לעניים.
 
ש': מובן לי מדוע לא היית מוכן לקבל דת - או תרבות אלילית. אך עדיין לא ברור לי ההבדל המהותי, ועל כל פנים היתרון, שמצאת ביהדות על הנצרות והאיסלם. המעבר העיקרי הוא מאלילות לאמונה באל אחד ומופשט, הנעלה מתפיסת האדם, ומה זה משנה איזו תיאולוגיה פרטית אתה מאמץ? קראתי קצת על ההגות הדתית של ימי הביניים ומתברר שהייתה השפעה הדדית רבה בין המחשבה היהודית והנוצרית, ובעיקר בין היהודית והמוסלמית, ויש ביניהן דמיון ניכר.
 
ע': לא בדיוק. הדמיון בין ההגות היהודית לבין האחרות הוא חיצוני, לא מהותי. בכלל, בהשוואה לדתות אלו שהזכרת, ביהדות הייתה לפילוסופיה חשיבות משנית, עיקרה של היהדות נמצא בשולחן-ערוך, בהלכה. בין עשרת הדברות רק שלוש עוסקות במה שניתן לכנות תיאולוגיה, כל היתר עוסקות במצוות מעשיות, ובעיקר בין אדם לחברו.
את חשיבותן היחסית של ההלכה וההגות ביהדות ניתן ללמוד מההיסטוריה. מחלוקות יסוד בתחום ההלכה גרמו לנתק ולפרישה של אלו שלא קבלו את עקרונות ההלכה, כגון השומרונים, הצדוקים, הקראים ועוד. לעומת זאת מחלוקות חריפות בתחום ההגות לא גרמו לפירוד מעין זה. ההלכה היא טוטאלית; היא מקיפה את כל פעילותו וזמנו של היהודי ואינה מותירה תחום נויטרלי שבו חפשי הוא לעשות ככל העולה על רוחו, שאינו מוגדר על ידי מצוות מעשיות. בתחום התיאולגי לעומת זאת, ישנה גמישות מסוימת ומחלוקות כבדות שפרצו בו לא גרמו לפירוד ופיצול. יש כמה עקרונות אמונה בסיסיים המשותפים לכל זרמי היהדות בכל הדורות, ולבד מהן יש גוונים שונים. בהלכה נשתמרה אחידות נדירה ויציבות לאורך הדורות, שהגדירה ושימרה את עם ישראל. האם ידועה לך תופעה דומה בהיסטוריה? האין זה אומר משהו?
 
ש': ללא ספק זה מכלול תופעות מעניין אם כי איני בטוח מה משמעותו. אולי באמת ביהדות אין כל חשיבות להגות ולמחשבה תיאולוגית? לשם מה באמת הם דרושים אם במילא מוגדרת כל חובותיו המעשיים של האדם? אולי אסור לחשוב בכלל ומותר רק לחשב? אני חש מאד לא נוח עם הרהורים כאלו!
 
ע': אל דאגה! אמנם אופיין הטוטאלי של המצוות המעשיות נותן מקום למחשבות מסוג זה שהעלית, ואתה ודאי לא תתפלא לשמוע שאכן יש ביהדות גישות מעין אלו, וזה לגיטימי. אך אין זה הכיוון הדומיננטי ביהדות; והוגים רבים וחשובים למשל הרמב"ם היו סבורים שזו חובתו - לא רק זכותו של אדם - להגות בדת בכלל ולנסות ולהבין את טעמי המצוות המעשיות בפרט. גישה זו מתבססת על ההכרה שהאדם הוא יצור תבוני, ועל האמונה שהבורא עצמו הוא שנתן בו את התבונה כדי שישתמש בה, גם ביחס לבעיות אמונה בגבולות האפשר וגם ביחס לחובת האדם בעולמו. אילו היה הבורא אוסר על האדם להשתמש בכלים שהוא עצמו העניק לו, היתה זו התעללות לשמה, וזה הפוך לחלוטין מההשקפה היהודית שהבורא הוא חנון ורחום.
 
ש': גישה זו מקובלת עלי אולם לא ברור לי איך היא מתיישבת עם החובה הטוטאלית של המצוות המעשיות. אבל לפני אנא הסבר לי איך יתכן ששתי גישות הפוכות בתכלית יכולות להיחשב נכונות ולגיטימיות בדת אחת?
 
ע': הרשה לי להחזיר לך שאלה. האם לא קורה אצלך שדעתך בנושא כלשהו משתנה בעקבות שינוי במצב רוח?
 
ש': קורה, אך באופן רציני, אני בסך הכל בן-אדם.
 
ע': אם כן, האין זה מתקבל על הדעת שאנשים בעלי אופי ורקע שונים הנתונים במצבים שונים יאמצו השקפות שונות?
 
ש': ברור שזה סביר, אפילו ודאי, אבל מישהו מהם טועה.
 
ע': האם אפשרי לברר ולהוכיח מי הטועה?
 
ש': זה לא פשוט, למעשה בלתי אפשרי, הרי תלוי הדבר בהנחות היסוד שכל אחד בוחר.
 
ע': מה קרה? האם ויתרת על החיפוש אחר האמת המוחלטת?
 
ש': לא, אבל דומני שגם הדת לא מובילה אליה.
 
ע': זה לא מדוייק, אולי יותר נכון לומר שהיהדות לא מחפשת את אותה "אמת" שבעבר הייתה מוגדרת ככזו במונחים מדעיים שהיום כבר לא מקובלים במילא, אבל אנחנו עדיין מקובעים בהם. יתכן שאחת הסיבות שבגללה ביהדות תופסות הפילוסופיה והתיאולוגיה מקום משני להלכה, היא שהן תלויות במידה מרובה בפסיכולוגיה. וכיון שאנשים כה שונים איש מרעהו, אי אפשר לצפות שכולם יפתחו תחושות אחידות; אי אפשר לשים את כולם במעין מיטת סדום תיאולוגית ומנטלית כאשר הם כה שונים זה מזה.
כך למשל מקובל שיש ארבעה דרכי פרשנות עיקריות לתורה פרד"ס, ראשי תיבות של פשט, רמז, דרוש וסוד, ואלו אף הם מתפצלים לשבעים פנים שיש לתורה. עד כדי כך שנאמר שלכל אחד מישראל יש חלק משלו בתורה, היינו תפיסתו שלו, אך המדובר לא בחלק ההלכתי של התורה אלא דווקא בחלקה ההגותי.
ואולי דווקא דינמיות וגמישות זו היא שעמדה לדת ישראל לעבור מהפכות מדעיות ללא פגע, בעוד דתות אחרות סבלו בגינן משברים כבדים, ויש שפשוט נעלמו לחלוטין.
 
ש': לאחר שוויתרת על מושג ה"אמת המדעית" והעמדת את התפיסה התיאולוגית של היהדות על בסיס פסיכולוגי ביחס לפרט, וסוציולוגי ביחס לכלל, אתה מנסה להוכיח את אמיתותה של דת זו על סמך שרידותה הממושכת, ושתי שאלות לי:
האם העובדה שדת שרדה עד עתה היא ערובה שתשרוד גם בעתיד?
האמנם מוכיחה השרידות אמיתות?
 
ע': לא טענתי שיש כאן ערובה או הוכחה, רק נסיתי להעביר תחושות סובייקטיביות שלי אחרי הכל, גם לנו מותר לעסוק קצת בהיסטוריוזופיה.
 
ש': הרשה נא לי לסכם את שיחתנו. דומה שאתה רואה בפילוסופיה של הדת פן צדדי אך חשוב ביהדות, ואשר למרות שלתוצאותיו כמעט ואין תוקף אבסולוטי ומחייב, הרי לדעת רבים ראוי ואף חובה לעסוק בו. חוט השדרה של היהדות הוא קיום המצוות המעשיות והעיסוק בהלכה, מתוך אמונה בכמה עקרונות בסיסיים.