לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שלוש מתנות יפות של מסירות נפש

עיון בפרק אחד מפרקי מאמר על הסיפור "שלוש מתנות" מאת י"ל פרץ

מחבר: נפתלי טוקר

בשדה חמ"ד, גיליון 2-3, 2002

שלוש מתנות יפות של מסירות נפש

 תוכן המאמר:

היגד דידקטי גלוי שרב המוסווה מבין שיטיו
מסירות נפש
סימבוליקה קבלית
בין עממיות לאינטלקטואליזם
פנים עממיות לסיפור שאינו כל כך פשטני
פשר המעשים ומשמעויותיהם
החיפוש אחר פתרונות
האופי הייצוגי של שלוש המתנות
האירוניות בתחפושותיהן
מילא, יהודי נפטר
השניות בעמדות המספר - סתירות וניגודים
החיפוש והחיזור אחר מתנות יפות
השמחה בגן עדן למראה המתנות היפות
מקור החסד הנלעג של העולם הנוצרי
מירקם אירוני רב כיווני
 
 
 
בסיפורו של פרץ "שלוש מתנות", נדרשת נשמה חוטאת להביא שלוש מתנות יפות (מעשים) לצדיקים בגן עדן, כדי שאלה יכריעו לטובה את גורלה, שלוש המתנות מתקבלות בסבר פנים יפות ופותחות לפני הנשמה את שערי גן העדן. באופן ממילאי מופנית תשומת הלב למשמעותם של המעשים ששלוש המתנות מייצגות אותן. כמסתבר, הלוא גם בית הדין של מעלה מעריכם כעיקרים חשובים לעם ישראל.
 
היגד דידקטי גלוי שרב המוסווה מבין שיטיו
תכנית הסיפור אפשרה לפרץ לשזור בין מהלכי הסיפור משחקים אירוניים מוסווים שהם בעצם איפכות מסתברות רעיוניות, מנוגדות להיגד הדידקטי הגלוי שבבשורת שלוש המתנות. משמע, במישור הגלוי ממקד הסיפור את תשומת לב הקורא לאפקטים המלודראמטיים שבמעשים המיוצגים על ידי שלוש המתנות. סבל הגיבורים ומותם על קידוש אמונתם משפיעים על רגש הקורא ומעניקים לו סיבה טובה להעריץ את מעשיהם כעמודי תווך רעיוניים באמונת ישראל. אולם בד בבד רקם פרץ בין מהלכי הסיפור מערכת של צירופים ספרותיים כשהאנלוגיות המתבקשות מכך מונחות ומודרכות באמצעות חזרה של לייטמוטיבים. זולת המשקל האמנותי שתשלובת מעין זו מעניקה לסיפור, היא מאפשרת לקורא, היודע להיות קשוב לכתוב, להפיק ממסכת הצירופים וההקבלות, משמעויות אירוניות, המפקפקות את רצינות ההיגד הדידקטי שנתפרש קודם לכן במישור הגלוי. המעשים שמאחורי המתנות עובדו באופן כזה שבסיומם יודגש היסוד הטראגי של מסירות הנפש ודוקא באופיים זה מתקבלת כל מתנה ומתנה בסבר פנים יפות ובכך ניתן המפתח לגאולת הנשמה.
 
מסירות נפש
אכן נוח לפרש תפיסה "פרצית" זו כהולמת את ההיסטוריה הקיומית של עם - ישראל. תולדות היהודים בכל הזמנים ובכל תפוצותיהם זרויות יהודים שמסרו נפשם על קידוש השם. מצוות הקידוש היתה כל כך חשובה וחביבה עד כי ברכו על הקידוש בשם ומלכות. את קידוש השם העריכו כמצוה גדולה שגומלין על קיומה טובה הרבה מאוד, וביום תפילת נעילה של יום הכיפורים כשאומרים בקול "שמע ישראל", אומר השל"ה, יכוון כל אחד את לבו למסור נפשו על קדושת השם ותחושב לו כאילו קיים זה בפועל.
אעפ"כ, נראה לי, שדוקא ההשתבחות המופלגת בחשיבותה ובתפוצתה של מסירות הנפש אצל עם ישראל היא זו הנתונה לביקורתו האירונית של פרץ. הבה נזכור שקידוש השם ממלא תפקיד מרכזי במישנתם של חסידי אשכנז. החסידים דיברו על הערגה אליו, חישבו חשבונו של אדם שרצה לקדש את השם ולא זכה לכך, כמה יגרע מחלקו לעומת חלק חבריו מקדשי השם, על שמת בשלווה במיטתו. החסידים היו "ראשים לנהרגים", מהם שחיזרו אחר מקומות של גזירות ועלילות כדי לזכות במעלה גבוהה זו של מקדשי השם1
מסירות נפש זו הודגמה בסיפור "שלוש מתנות" בשלוש וריאציות שונות. השבחים שקושר לה המספר במישור העלילתי משפיעים על הקורא לחפש בהם עמודי תווך רעיוניים שהיהדות בגולה נשענה עליהם והחזיקה מעמד. אולם במארג המטאפורי, בצירופים הלשוניים המיתממים מתגלית עמדתו הסאטירית של המחבר.
הסולידאריות הרגשית שמגלה הקורא ביחסו של המספר אל גיבוריו היהודיים, העמדה האוהדת למעשי גבורתם ובעיקר התממשות "המספר" כמספר יהודי המעורה בהליכות החיים של אומתו ועדתו ורגיש לפורענויות שעוללו לה, כל אלה משפיעים על הקורא להעריכו כ"מספר" מהימן המציג נאמנה מורשת יהודית על דעותיה ויסודות האמונה שלה. עוד זאת, מלבד העולם השמימי, אותו הקפיד המספר לתאר מתוך הסתמכות על מדרשים מסורתיים וחומר פולקלורי יהודי, עיצב המספר, מתוך ידיעה והזדהות, עולם ארצי - יהודי הפועל אף הוא על פי מנהגים והלכות פסוקים וקבועים. הלשון המשובצת הנה אף היא קשורה ומהודקת למורשת ישראל ולכתובים קאנוניים. נזכיר כמה מהם: חסד אחרון, קבר ישראל, שב האדם לעפרו, נסתם הגולל, קדיש, תלישת עשבים אחרי הקבורה וזריקתם לאחור, יהודי פשוט בלי להכעיס ובלי מסירות נפש, קול השכינה המנהמת, קלני מראשי קלני, אתה הראית, לא מן הדבש ולא מן העוקץ ועוד. שיבוצים וצירופים הכבולים ומעוגנים בקאנון התרבותי של מחשבת ישראל ממלאים את כל חלקי הסיפור ומשקפים "מחבר" שהקורא נוטה לזהותו כבבואתו של "המספר". כך עוצבה גם הנשמה כבעלת תודעה תרבותית יהודית. ודא עקא שלא הרגיש המחבר שבשוותו לנשמה יכולת חשיבה אינטלקטואלית הוא גילם אותה בניגוד להתממשותה הראשונית, בסיפור המסגרת, כנשמה בינונית למדי. לקורא זכורה השתוממות הנשמה למראה מאזן המצוות והעבירות שלה. בבינוניותה לא עלה בעולם חייה על דעתה "שכך נשתנו פני המעשים, שם לא יכלה להבחין לפעמים בין טוב ורע, לפרקים החליפה זה בזה"... (כז).
 
סימבוליקה קבלית
לעומת בינוניות זו מגולמת הנשמה בסיפור הפנימי כבעלת תודעה יהודית פילוסופית ומחוננת ביכולת חשיבה מטאפורית שופעת סימבולים קבליים. נדגים לצורך זה קטע אחד מהרהוריה שעה שהיא עפה ומייחלת למתנה השניה, ואין דבר יפה:
"ושבה הנשמה ליגונה, והיא חושבת:
כמעין זך פרץ העולם מרצון האלהים אל תוך שטף הזמן, והוא הולך וזורם, הולך וזורם... וכל שהוא מתרחק ממקורו הטהור, כן מוסיף הוא לספוג לתוכו את הגשמיות מאת החולין. והמים הטהורים נעשים דלוחים ועכורים... והולך האדם הלוך וקטן, ומתמעטים המעשים הטובים והרעים, והמתנות בשביל השמים הולכות ופוחתות" (לא).
מהלך ההרהורים מתכוון לתת ביטוי לתפיסה הפאסימית של ירידת הדורות המאפיינת את מכלול סיפורי פרץ (פוחת והולך). זו הסיבה שעוברים זמנים ומועדים והנשמה אינה מוצאת דבר יפה.
הנשמה, עצם גורלה הוא תוצאה של בינוניות ודלות דעת. עם זאת, המארג הציורי במשל הנשמה, הוא עשיר, ודורש רמה גבוהה של חשיבה מופשטת ואינטלקטואלית. כזהו הדימוי של מעין זך הפורץ מרצון האלהים אל תוך שטף הזמן, וכל שהוא מתרחק ממקורו הטהור, כן מוסיף הוא לספוג לתוכו את הגשמיות מעת החולין. משימוש במושגים של זרימת נהר, מעין זך, מקור טהור, מים טהורים הנעשים עכורים, שואלים את ציוריותם מן הסימבוליקה הקבלית שבתיאור מעשי הבריאה. החשיבה היא על כן יהודית אינטלקטואלית ואיננה עממית כלל וכלל.
 
בין עממיות לאינטלקטואליזם
לשון הסיפור המטוענת במורשת יהודית, הגלישות האירוניות שהמפתח להבנתן מותנה בהיכרות קרובה ובלתי אמצעית עם אורח חיים יהודי, וכן סגנון השקלא וטריא המוטעם במיוחד בנימוקי פסק הדין של הבית דין של מעלה: "ומאת הבית - דין של מעלה, אחרי משא מתן ארוך, ורב שקלא - וטריא, יצא פסק הדין כהאי לישנא: "היות ש---לא מן הדין הוא, ש---ולאידך גיסא: "היות ש--- לא מן הדין הוא, ש--- ולאידך גיסא: "היות ש--- לא הכריעו את --- סגורים ומסוגרים"--- על כן--- עד אשר"--- ועוד. אלה ואחרים, מלבד הצביון היהודי שהם מעניקים ל"שלוש מתנות", יש בהם להצביע על סוג הקוראים שניצבו לנוכח עיני פרץ שעה שכתב את הסיפור: למרות סיווג הסיפור והתקבלותו כסיפור עם, ציבור הקוראים היהודים ששיווה פרץ לנגדו לא היה בהכרח רק עממי. זיהויים המשוער של הנמענים שעמדו לעיני רוחו של פרץ חשוב מאוד. הזיהוי יתן צידוק או יטיל ספק בכיוון זה או אחר של אינטרפרטאציה.
על האופי האינטלקטואלי של נמעני יצירתו ניתן ללמוד מעדותם המפורשת של אישים מחוגי האינטליגנציה שהיו מבאי ביתו2. דבריו של יוסף קלוזנר3 ממצים את כלל העדויות: פרץ מטבעו אריסטוקראט, ככל צייר אמיתי. הוא מספר אסתטיקן ביותר מכדי לירד אל ההמון ולכתוב על פי רוחו. אפילו סיפוריו בלשון יידיש אינם מובנים ברובם לההמון הפשוט, שבשבילו נועדו ובלשונו נכתבו.
מידת עממיותו של הסיפור "שלוש מתנות" נדונה אצל פ. לחובר4 . לדעתו יש להבדיל בין המסגרת של הסיפור שהיא המצאה פיוטית סיפורית של פרץ, ואין לראות פרק זה כסיפור "מפי העם", לבין שאר הפרקים, על דבר שלוש המתנות עצמן שמהלכיהם פועלים על פי עקרונותיו של הסיפור העממי. על האינטלקטואליזם של "שלוש מתנות" מדבר גם ראובן קריץ5 . בין היתר מסתמך המחבר על השימוש שעשה פרץ בסיפור במושגים מופשטים, כגון: "עפעס", "גארנישט מיט נישט".
 
פנים עממיות לסיפור שאינו כל כך פשטני
ברור בכל אופן שהערכים המוסריים וההצלפות האירוניות שהסיפור "שלוש מתנות" משופע בהם מכוונים אל ציבור קוראים יהודי שלא היה דוקא עממי. אולם פרץ ידע לשוות לסיפור, ברובדו הגלוי, פנים עממיות. לנמען העממי איפשר הבנה של מהלכי הסיפור במשמעותם הפשטנית. דומה שהעובדה שציבור גדול של נמענים לא חש ברובד האירוני של הסיפור גרמה שהנמענים הללו עצמם נעשו קורבנה של האירוניה.
כך הקורא מן ההדיוטות, שפיתח לתומו אמון ביהודיות הכשרה של המספר, קולט את מיכלול הערכים המשוקעים והמודגמים בפועלם של הגיבורים ונגרר להאמין בהם כמייצגים נכוחה את עולם האמונה היהודית. קוראים שאינם מיודעים היטב לעולם האמונה וההלכה היהודית מתפתים להאמין כי קיימת השקפה המחייבת מסירת הנפש עבור שקית חול מעפר ארץ ישראל, והליכה בגילוי הראש היא בבחינת יהרג ובל יעבור.
הערכות אחרות ביקורתיות בעיקרן, נשמעו אצל קוראים המצויים בעולם האמונה היהודית.
הטענה המרכזית אכן התיחסה לאופן הצגתן של מסירויות הנפש של הגיבורים כמעשה של קידוש השם אמיתי, בעוד שעל פי התפיסה היהודית נתגבשה הלכה שעל שלוש עבירות בלבד ייהרג ובל יעבור, והן: עבודה זרה. גילוי עריות ושפיכות דמים.6
שני סוגי הקוראים מנהלים איפוא תקשורת שונה עם הסיפור. הסוג האחד לא ישתכנע להאמין שאכן ראוי קומץ עפר שימסור אדם למענו את נפשו, או שמוטב להקריב את החיים מאשר להלך בגילוי ראש. אבל יתכן שיתפתה להאמין שההלכה היהודית רואה זאת כעיקרים שהם בבחינת ייהרג ובל יעבור והיו על כן אנשי אמונה שחרפו את נפשם על כך. העובדה שאין הקורא מזדהה עם צידקת הרעיון שהסיפור מעלה אותו על נס יש בו, למען האמת, משום יצירת חיץ, במידה זו או אחרת, בינו לבין הסיפור וממילא משפיע הדבר על היחס שהוא מפתח כלפי הסיפור. על כל פנים אין בכך די עוצמה פנימית, אף לא צידוק, להשפיע על הערכתו האמנותית.
לעומת זאת, הקורא המצוי בסעיפי ההלכה ורגיש לעמדותיה, מלבד שלא יזדהה עם עצם צידקת הרעיון שבהקרבה על מצוות קלות מעין אלה, יידע עוד זאת שעולם האמונה היהודי, כפי שביקש הסיפור לשקפו, מופרך ואינו תואם לעקרון פיקוח הנפש הדוחה את כל התורה כולה, שהוא יסוד בתפיסת המוסר היהודי. צירוף זה מעבה את החיץ בין הסיפור לנמעניו בעלי התודעה. ואעפ"כ פילס הסיפור לעצמו דרך ללבות קוראיו והיה לקנין בעל ערץ בסיפורת העברית.
 
פשר המעשים ומשמעויותיהם
השאלה ההיפותיטית שכדאי לשאול אותה, האם פרץ המשכיל, שנפשו ספגה מורשת יהודית, עממית וחסידית, לא ידע מה שקורא מצוי מן הישוב יודע על דבר פיקוח הנפש הדוחה את כל התורה כולה, מלבד שלושת האיסורים הנזכרים? מה טעם היה לפרץ להמציא מסירויות נפש כפי שהמציא. בלשון אחרת: האם מארג הסיפור בטכסיסיו, ברימוזיו ובהיתממויותיו אינו צופן בחובו אינטרפרטאציה פנימית שתחשוף פשר המעשים הללו ומשמעויותיהם? שמא לא המעשים כפשוטם הם התופעה שהסיפור התכוון להעלותה על נס, אלא המשמעויות המסתמלות, או אלה המוצפנות בצירופים שבין ההתפעלות הפתיטית הגלויה והאירוניה המסותרת, או בתערובת של התמימות העממית ונקודת הראות המפוקחת של מספר סאטיריקן. תחושה למשמעות אחרת שמעבר למעשים הגלויים אכן מלווה את הקורא. חרף השאלות והפירכות מקננים בו אהדה וצורך לחפש אחר פתרונות ופשר.
 
החיפוש אחר פתרונות
כך העלו, דרך משל, קוראים קשובים כי הסיפור במתנה הראשונה בעיקר, אינו מציג כלל את מסירות הנפש כמעשה מחושב ומכוון מצד "הגביר", אלא כתגובה ספונטאנית שלא נבעה משיקול דעת. החיבה העמוקה שרחש היהודי לקומץ העפר מאדמת הקודש השכיחה ממנו לרגע את הדילמה שכפו עליו השודדים ותגובתו היתה בעצם רפלקסיבית: "ופתאום הגביר הושיט יד, פצה פה"---
הסבר דומה ניתן לתת גם לגבי מסירות הנפש של האסיר היהודי שעה שנפלה היארמולק"ה מעל ראשו. כזהו כוחו של הרגל, וכזוהי עוצמתה של דבקות שהם עושים את המצוה למין טבע שני. שיבת היהודי על עקיביו כדי להרים את היארמולק"ה שהופלה מעל ראשו, אינה מוצגת בסיפור כהתגרות מודעת וחד משמעית במוות. סיכוי כלשהו להישרדות בחיים עמד בפניו אם רק יצליח להחזיק מעמד בצעדו בין שורות המלקים בשוטים. בכל אופן אין לדבר הפעם על תגובה רפלקסיבית, או אפילו ספונטאנית של היהודי, שהרי המספר מתאר אותו כמי שנמלך בדעתו בטרם יחליט: "אך אחרי רגעים מספר הרגיש באבידתו ועמד, כאילו נמלך בדעתו, והחליט: יהי מה ולא ילך בגלוי הראש".
מידת העקשנות על עיקרים באמונה היהודית היא זו העשויה להסתמל מפועלו של היהודי. בחירת היארמולק"ה כעיקר דתי, על חבישתה לא וויתר חרף הסכנה, ניתנת על פי זה להתנמק מפני שהירמולק"ה עיבתה את משמעויותיה בדורות האחרונים ונעשתה סימן גלוי ומובהק לאיש יהודי.7 מצטרף לכך טעם המצווה של כיסוי הראש שעניינו לסמן קבלת מורא מלכות שמים. על רקע זה מקבלת מסירות הנפש של היהודי משמעות כללית המסמלת את ההתמודדות בין אימת בשר ודם - אלו החילים המצליפים על בשרו בשוטיהם, לבין מורא שמים שביטויו הוא בכיסוי הראש. אימת השכינה היא זו שהכריעה בתולדות עם ישראל את אימת הגויים. "יהי מה ולא ילך בגלוי - הראש".
 
האופי הייצוגי של שלוש המתנות
האופי הייצוגי של שלוש המתנות עלתה כבר בדיונו של א. בן אור8 שלוש המתנות נתפרשו אצלו כשלושת עמודי התווך שהיהדות בגולה נשענה עליהם והחזיקה מעמד:
א. מסירות הנפש על קומץ העפר מאדמת הקודש מסמלת את אהבת המולדת שלא נשתכחה מן הלב גם בריחוק מקום ממנה וגם לאחר אלפים בשנים של פרידה הימנה.
ב. המתנה השניה מסמלת את הצניעות או טהרת המשפחה בישראל, זו שמרה על הגזע העברי. המתנה הריהי אנדרטה לאשה העבריה, בת הגלות.
ג. המתנה השלישית מגלמת את רעיון קידוש השם. זוהי העקשנות היהודית שנשתריין בה העם מפני כל החצים וחי.
דברים דומים לזה הקדים לומר פ. לחובר4 "אבל שלוש המתנות עצמן הן מתנות העם: העם מספר על המוסרים נפשם על קדוש השם, על קדושת הארץ ועל קדושת המצוות, ועליהם מספר פרץ בעיקר בסיפור".
מודעות של סימול ניכרת גם מפרשנותו הכללית של יעקב פיכמן9 בדבריו אין הוא מייחס משקל לעצם המעשים הקונקרטיים של הגיבורים, אלא לרעיון המסתתר מאחוריהם: "לפרץ היתה היהדות חויה רוחנית נקיה. גם ב"שלוש המתנות" נרמז על הערכין הגדולים באמת, שאין בהם אלא הכוח הפנימי, ההשגה הפנימית. תפס את היהדות בתמציתה האמתית : הויה משוחררת מכובד חומרי, לא המעשים הם העיקר, כי אם הכוונה - מסירות הנפש. אין אדם עולה אלא אם כן ויתר על העולם הנראה, ונתן את הכל במחיר האהבה, במחיר האמונה".
מעין זה דבריו של שמואל ניגער2 : "און וויכטיק פאר אונדז איז ניט דער אביעקטיווער ווערט פון דער דאזיקער הייליקייט... (אומשטיינז געזאגט: א הייפל ארץ ישראל ערד... א יארמלקע אויפן קאפ). וויכטיק אז דאס איינשטעלן זיך פאר דער הייליקייט, דאס מוסר נפש זיין זיך "על ערקתא דמסנאי"... ניט די מצווה מאכט דעם מענטשן גרויס נאר פארקערט, ער מאכט זי גרויס, און ער אליין ווערט גרויס ניט אזוי דורך די גרויסע מעשים, וואס ער טוט אויף, ווי דורך די גרויסע שטערינגען, וואס ער קומט ביי"... "ביים כסא הכבוד אומר - המלאך בנוסח היידי של "שלוש מתנות" - האט מען ליב ניט די פיין געבוירענע, נאר די אויפגעקומענע"...
ההתיצבות הסמלית של הסיפור מקבלת סיוע מהיעדרותם של נתונים מזהים בכל מערכות הסיפור. אנונימיות היא הקו המתלווה לדמויות, למקומות ולזמן. הנשמה המחפשת לעצמה תיקון, מזוהה כסתם יהודי שנפטר לפני שנים ודורות. בנוסח ביידיש ניתן הדגש יתר להתנתקות מכל מגע עם מקום וזמן מוגדרים: "אמאל, מיט יארן און דורות צוריק, איז ערגעץ נפטר געווארן א ייד". התיבות "אמאל" (פעם), "איז ערגעץ" (באיזשהו מקום), מקדימים להעניק לסיפור את צביונו המעשייתי. אפיונה כנשמה בינונית מייצג בעצם את מעשי כלל בני האדם כפי שהללו משתקפים במסעות הנשמה על פני העולם ובתחלופות הזמנים. "החיים עניים הם כל כך, הנשמות כל כך בינוניות ואפורות", וכן, "אין העולם עולה ואינו יורד, כמוני נע הוא ונד בין השמים הזכים ממעל לבין התהום העכורה מתחת"... (ל - לא).
ה"גביר" בסיפור המתנה הראשונה, הריהו סתם יהודי בזקן לבן היורד עד אבנטו, אי שם במקום מן המקומות ובזמן מן הזמנים, ולאחריו העלמה העבריה המיוסרת, שכל המסופר על אודותיה וזהותה מסתכם בכמה נתונים כללים: בת - רב, יפה, עיניה מבריקות מתחת לריסים ארוכים ואצבעותיה דקות וארוכות. הזמן והמקום ניתנים אמנם להיות משוערים: עיר אשכנזית עתיקה בימי הביניים ולאחריהם.
כזוהי אלמוניותה של הדמות השלישית. אסיר יהודי שאין אפילו לדעת על מה נתפש האומלל, "מי יודע, אפשר גנב, גזל, רצח... ואולי - עלילת שוא ועדי שקר, לפנים היה הדבר"... (לה).
כל אלה מדריכים את הקורא לראות במסופר הוייה החורגת מעבר לקיומה הממשי. דומה שדוקא הטענה על חסרון עיצוב של אופי והצגתן של דמויות שאין בהן חיות של ממש היו לו למחבר אמצעי מחושב כדי לרמוז על הצביון הייצוגי של הגיבורים. יש בכך דוגמא נוספת לנטייתו האימפרסיוניסטית של פרץ, באמצעותה חתר אל מידת הסימבוליזם האסתטי אותה ציינו כמובלטת בעיקר בסיפוריו העממיים10 העמעום בהרצאה הסיפורית, ההימנעות מלתחום תחומים ברורים והגיוניים לאפיזודות, בקשו להפקיע את הסיפור מכל בחינה ריאליסטית, להוציא את הגיבורים מתחום "הנגלה" באקטואליה הקונקרטית (10). כבכל יצירה המטביעה בקורא תחושה של סימול אף כאן עשוי החיפוש אחר הפשר להעלות פתרונות שונים. כזהו טבעו של הסמל, שבאופיו המורכב הוא מעמיד בפני הפרשן מיסעף של משמעויות(5).
 
האירוניות בתחפושותיהן
הנעימה האירונית המסותרת והגלויה, המתלווה לסיפור המסגרת, ופולשת גם לתוך אותן סיטואציות טראגיות שבסיפורי המתנות היא תכונה מהותית שהקורא צריך להיות קשוב לה בכלל סיפורי פרץ. זו באה כבר לידי ביטוי באיגרתו של פרץ אל הסופר היידי י. י. פרופוס11 בין היתר משיא לו פרץ עצתו שסיפור צריך "להכתב בתמימות, במעט אמונה ואך שמץ לעג נסתר"!. עמדה זו שקטביה הם "מעט אמונה" ו"שמץ לעג נסתר", מובאת אצל ש. ורסס12 כעדות מתוך ההרחק הפרספקטיבי של זכרונות פרץ, לעמדתו המהותית כפי שורסס מגלה אותה בסיפורים למיניהם. כך עיצב פרץ "דמויות מספרות" של קבע, כדי שיוכל לדבר אל הקורא מתוך גרונן ואף לקיים בסיוען הרחק אירוני - ספקני כלפי עולמו המגולם (128-127).
בדומה למיסעף המשמעויות שמפלס הסמל לפני הפרשן, כן השדר האירוני, גם כשחש בו הקורא ומתוודע לו, משמעותו איננה תמיד חד משמעית. פירושים שונים עשויים להשתמע לגבי המושא אליו צלפה האירוניה את חיציה.
כוונתי להוכיח שעצם התופעה של מסירות הנפש היהודית, שהמספר טורח לתאר אותה בפאתטיות ולצודד את לב הקורא עד כמה היא ראויה לתהלה היא משמעות מתוממת שנתפסים לה באורח מוטעה. חזיון מסירות הנפש שכל כך מרבים להתפאר בו הוא זה הנתון לביקורתו הסאטירית של פרץ. ההכוון האירוני מקבל את סיועו מזיקתו אל הקשר תואם שבסיפור המסגרת. גם במהלכיו של זה מוצגים אמונות ודעות באור אירוני.
 
מילא, יהודי נפטר
עם הסתירה שבין אפיזודה פאתטית לבין עמדה קומית של המספר נפגש הקורא כבר בפתח הסיפור. מאורע של פטירת אדם, "לפני שנים ודורות נפטר יהודי", והעמדתו לדין לפני בית דין של מעלה, הוא מטבעו רציני וחותר אל עבר דראמה סנטימנטאלית. אולם תיכף לכך ממהר המספר להפיג את האוירה הקודרת ומפרש בנעימה הומוריסטית את האירוע כשיגרה נדושה, נטולת סממן שיש להתרגש ממנו: "מילא, יהודי נפטר - לעולם לא יחיה גבר! - גומלין אתו את החסד האחרון: מביאים אותו לקבר ישראל. שב האדם לעפרו" (כו). אכן ההסגרים כ"מילא" וכ"לעולם לא יחיה גבר" הם הממתנים מיד את עוצמת הפאתוס.13 הרי כבר לפנינו אוירה דו משמעית הנובעת מן ההבדל שבין היחס של "המספר" אל המסופר לבין תוכנו.
יחד עם זאת יש בהערת המספר, הממעטת בערך המאורע, משום הפניית תשומת לב הקורא לעיקר הסיפור ולהדריכו מה טפל בו. לא פטירת יהודי הוא עניינו של הסיפור. מאורע מעין זה הנה אף המספר יודע כי נדוש הוא והטקסים הנלוים אליו הם שגרה מוכרת החוזרת על עצמה מימים ימימה. עיקרו במשהו אחר הנמשך ממנו. האירוע הפרטיקולארי, החד פעמי, נרמז בדיבור המתחיל ב- "ותתיצב לפני הבית דין של מעלה"... משמע, הדראמה של הסיפור עומדת להתחולל במקום אחר, על במת השמים. סיפור על אודות זה הריהו כבר חזיון בלתי נפרץ.
תודעת הקהל המצויה אצל "דמות המספר", כפי שהעירו על כך המבקרים14 , משמע הלה מספר לתומו, כאילו קהלו יושב לפניו, והריהו משוחח כדבר איש אל רעהו, נותנת לנו לשחזר את פתיחת הסיפור כדיאלוג עממי מדומה בין המספר לשומעיו.
המספר: לפני שנים ודורות נפטר יהודי.
השומעים: מילא, יהודי נפטר - לעולם לא יחיה גבר!... ומה הרבותא? שב האדם לעפרו.
המספר: אמנם כן, נסתם הגולל, היתום אומר "קדיש" וגו'. אבל אין זה סוף פסוק.
הנשמה עפה למרומים לעמוד למשפט... שם יתרחש מעשה "אשר לא היה מיום ברוא אלהים שמים וארץ" (כז).
 
השניות בעמדות המספר - סתירות וניגודים
ההתלבשות הכפולה של "דמות המספר", זו הפתטית וזו האירונית, ניכרת לכל מי שקשבו עומד לו עם הקריאה בפרק הפתיחה "על יד המאזנים של מעלה". לכאורה מתממש בדמיוננו "מספר" בעל תודעה יהודית שזיקה אידיאולוגית לו לאמונות ולדעות שלה. מלבד ידיעותיו בטקסים, מנהגים והלכות הקשורים לפטירת יהודי, קבורתו ולדין וחשבון שהוא עתיד ליתן לפני הבית דין של מעלה עליהם הוא מספר בקורקטיות ראויה לבעל אמונה, מתערב "המספר" בהערות לואי, במשלים ובדימויים כדי להאיר לשומעיו מושגים וערכים מנקודת ראות של פרשן מאמין. כך אין צורך לפרש את החזיון המוחשי שהאדם שב לעפרו. אולם באשר לנשמה, מוצא "המספר" לנכון להסביר שהיא "חלק אלוק ממעל" ועל כן היא עפה למרומים. הלשון המטאפורית הנקוטה בתיאור הדמויות המשפטיות המאכלסות את בית הדין של מעלה, כגון הסניגור של הבר - מינן והקטיגור שלו, מצריכות את "המספר" לפרש לשומעיו העממיים כי הסניגור הוא זה שהיה למטה יצרו הטוב, והקטיגור הוא זה שהיה שם יצרו הרע, המסית והמדיח. הזדהות "המספר" עם עולם האמונה מתבטאת גם בדימויים שהוא מצמיד למצוות: "נוצצות כאבני - החן, וריחן נודף כריח הבשמים הטובים". ואת העבירות: "שחורות כפחם וריחן כריח הזפת הבוערה". וכך הוא יודע לבחון את טיב המצוות והעבירות של היהודי ולהעריכו בהתאם לכך כיהודי פשוט, בלי "להכעיס" ובלי "מסירות נפש". המספר מציג עצמו כיודע שאין לייחס לאלקים לא כעס ולא עצבות, על כן כאשר נזקק, בשביל לשבר את האוזן, לתאר את כסא הכבוד כאילו אד של עצבות עולה ועוטף אותו, הריהו מוסיף מתוך "יראה": "כביכול" (כז). פרשנותו לתוכן לחשי הגביר שעה שהשודדים מוציאים מארגזיו כסף וזהב: "ואולי מפקיר הוא את אשר לו"... דורשת מילוי פערים. לקורא יסתבר כי קיימת בדברים הסתמכות על אותם צדיקים ואנשי מוסר שנהגו להפקיר כל ערב את נכסיהם כדי לא להכשיל גנב בעבירה.15 ההתממשות החסידית הזו של "דמות המספר" חותמה חזק עד שאין הקורא משגיח בפריצות האירוניות שצריכות להחשיד את המספר בהיתממות ובהעמדת פנים. נשים נא לב לדימוי שמעלה המספר כדי לתת המחש יתר לתמונת שקילת המצוות והעבירות בבית הדין של מעלה: "והללו (הסניגור והקטיגור) עומדים בכובד ראש ושופכים "כל שהוא" אחר "כל שהוא", לאט ובכונה, כבעלי בתים פשוטים, העומדים על המקח של "אתה הראית", ומוסיפים פרוטה אחר פרוטה, פרוטה אחר פרוטה"... (כז).
התמונה שאולה מתפילת ליל שמחת תורה בבית כנסת של בעלי בתים פשוטים. עם פתיחת ארון הקודש להקפות נוהגים למכור אמירת פסוקים מתוך תפילה שכותרתה "אתה הראית" למרבה במחיר. החזיון מצטייר בעיני המספר באור נלעג. תיאור המתפללים כתגרנים בשוק העומדים על המקח ומוסיפים פרוטה אחר פרוטה עד למכירה אינו מסביר פנים למעמד המרומם בבית הכנסת. ככל שתמונה זו תואמת ב"כוריאוגראפיה" שבה למעשה הסניגור והקטיגור בבית הדין של מעלה, הרי העובדה שתמונה נלעגת זו היא אשר נבחרה על ידי המספר לצורך הדימוי, חושפת בהיסח הדעת נקודת ראות אירונית כלפי כל מה שתואר על ידו עד עכשיו מתוך הזדהות והכרת ערך.
הרי לפנינו שוב יחס דו משמעי של המספר כלפי אותו אירוע הנמסר מפיו.
השניות בעמדות המספר היא זו המשתמעת ממיכלול האמצעים והתחבולות הספרותיות שנוקט המחבר. סתירות וניגודים ניתן למצוא בין פשוטו התמים של הנקרא לבין משמעויות הנרמזות בין השיטין ומתוך קישורים וצירופים שבין חלקי היצירה. כך מתוארים העולמות העליונים כמתמלאים רנה כשצד המצוות מכריע את המאזניים, וכשהעבירות מכריעות, אד של עצבות עולה ועוטף. עמדה אהודה זו המממשת עולם שמימי שמידותיו הן חסד ורחמים מתייצבת בסתירה לנימה השרירותית שבדברי משפטם. זה העולם העליון הממצה אחר כך בפסיקתו את מידת הדין. אהדת בית הדין הולכת ופוחתת כאשר בניגוד למעמד ההיררכי האליטי של מלאכיו ושרירות משפטם כלפי הנאשם, מתייצב שמש בית הדין כמלאך מן הפשוטים, המפגין דוקא מידה של אחווה אינטימית והשתתפות בצרת הנשמה. זו הנימה האירונית המלווה את דברי "השמש" בהעריכו את הספירה השמימית כבריה קרה נטולת רגשות ואת השתדלות הצדיקים בעבור בני האדם כמסויגת ומאופקת. לעומת סבל הנשמות האומללות והנידחות רוחצים הצדיקים באור ונהנים מזיו השכינה.
תיאור הצדיקים כאוהבי מתנות ובתמורה הם פותחים "לנותן" את שערי גן העדן הוזכר כבר לעיל ברמיזתו הסאטירית כלפי תורת הצדיק האומרת, שכתמורה לתיקונים ולעילויים שעושה הצדיק למען בני עדתו בעולמות העליונים עליהם לתת לו מתנות ופדיונות. תחבולה ספרותית בעלת משמעות, ניכרת במינוח ששם "המחבר" בפי "השמש", שעה שהלה משיא עצתו לנשמה: ..."ואם תראי דבר טוב, דבר יפה, יוצא מן הכלל חטפי והביאי אותו תיכף ומיד מתנה לצדיקים בגן עדן"...
 
החיפוש והחיזור אחר מתנות יפות
השמש אינו מגדיר לנשמה במדוייק את סוג הדבר הטוב שעליה לחזר אחריו ולהביאו לצדיקים. מרחב הבחירה הוא על כן גדול. בתרי"ג המצוות שנצטוו בני ישראל יש די והותר מעשים טובים שראויים להתגדר כיוצאים מן הכלל. אולם הנשמה יודעת במדוייק אלו סוגי מתנות יפות כדאי לה להביא כדי שיתקבלו בסבר פנים יפות ובשמחה על ידי הצדיקים. השימוש במלת התאר "יפה" שעושה בה "השמש" כדי לתאר לנשמה את סוג המתנה שעליה להביא אינה גולשת מעבר לפשוטה. בהקשר הנתון היא מצטרפת אל מלות תאר אחרות, "טוב", "יוצא מן הכלל", שנוקט בהן "השמש", זאת כדי להדריך באופן כללי את הנשמה על הצורך להקפיד בברירה נכונה של מתנה. אולם כשמלת התאר "יפה" חוזרת על עצמה שוב ושוב בהקשרים של המתנות הספציפיות עליהן עטה הנשמה כמוצאת "שלל" היא נעשית לייטמוטיב הצובר לתוכו משמעות אירונית.
חרף המרחב הגדול של מעשים טובים שנתברך בהם עם ישראל ממקדת הנשמה את חיפושיה אחרי מסירות נפש דוקא, אחרי חזיונות רוויי דם. הללו ישובו וישמחו את לב הצדיקים ויוגדרו כיפים. הנה "איש יהודי הולך, והיא חרדה אליו ומסתכלת לתוך עיניו: אפשר הולך הוא לקדש את השם"... (כט). ודוק, הנשמה אינה מחפשת גמילות חסדים, דרך משל, או הכנסת כלה, או ביקור חולים, אלא קידוש השם דוקא. אולם "החיים עניים הם כל כך... אין מעשים נעלים ויפים" (ל).
מראה הגביר שמחזהו פרץ סילון אדום - דם רותח, הוא החזיון עליו עטה הנשמה: "ותעט הנשמה ותחטוף רסס מאבק העפר הרווה מדם הגביר ותעל, ותעף למרום"... (לא). "אבל עוד הפעם עברו זמנים ומועדים ואין דבר יפה" (לא). עד ששוב נקלעה לחזיון רווה דמים. העלמה, שנגזר עליה להיקשר אל זנב הסוס ולהיסחב על פני הרחוב כדי ש"תכבס בדם פצעיה את המרצפת שהכתיבה בעיניה הטמאות" (לג), מבקשת בחפצה האחרון סיכות מספר כדי לרכוס את שמלתה לבל יגלה בשרה, בסחוב אותה הסוס. "המחבר" ידע אל נכון שרכיסת השמלה בסיכות אפשרית גם בדרך של חיבור שולי השמלה אל שולי השמלה. אלא שבתיאור מעין זה לא היה מושג אפקט "הדמים", הנדרש לצורך עיבוי ההצבר האירוני. הבחירה היתה על כן להיצמד אל תיאור הנדונה כשהיא רוכסת אל בשר רגליה בסיכות את שפת שמלתה. זו הסיכה המאדימה שמוציאה הנשמה מבשר רגליה, "ובסבר פנים יפות נתקבלה המתנה השניה".
החיפוש אחר המתנה השלישית והאחרונה איננו אף הוא קל כלל ועיקר. "עוד הפעם נשתנו עתים, נתחלפו זמנים ואין דבר"! הקורא נמצא כבר למד אחר איזה סוג של מתנה מחזרת הנשמה. טפת דם ממעשה של מסירות נפש היא המתנה שעתידה לתת סוף כל סוף תיקון לנשמה ולפתוח לפניה את שערי גן העדן. צריכה על כן להיות התעוררות של מידת הרחמים כדי להקרות לפני הנשמה מעשה מעין זה. ואכן, מעיר המספר, "כנראה, גברה מדת הרחמים, והנשמה התעוררה לקול התוף" (לב).
הנעימה האירונית שנקטתי בדברי תואמת לנימה האירונית שצריך הקורא לחוש בהערת המספר. ההיזקקות למידת הרחמים כדי להקרות מעשה של יהודי שדמו נשפך, גם אם מידת הרחמים משתמעת במישור הגלוי כמתיחסת לתיקון הנשמה, הנה חושפת ההערה את המספר האירוני המלווה את דבריו בתערובת של התפעלות וסראקזם מוסווה.
גם בפרשת המתנה השלישית שובצה אפיזודה קטנה שיש בה רמז נוסף לקורא על עמדתו האירונית של המספר. הקרבן היהודי ההולך בין השוטים המכים, הולך ואינו נופל, הולך ואינו כושל... "והנה מקרה: חייל אחד לא כוון כראוי, ויפיל בשוטו את היארמולק"א מעל ראש הנידון"... (לו).
תשומת הלב צריכה להיות מופנית אל עבר האמירה "מקרה", וכן "לא כוון כראוי". מה ביקש המספר בהטעמה פרשנית זו שמטרתה להמעיט בחומרת המעשה של החייל? מה איכפת היה לו להציג את החייל באור עוין יותר. משמע, הפלת היארמולק"א לא היה מקרה, אלא מעשה מכוון מצד החייל.
דומה שההסבר לכך מצוי במידת הצידוק שהקורא היה רוחש לגבי מסירות הנפש של הקרבן היהודי. מעשה מכוון היה משתמע כרצון של הגוי לבזות יסודות באמונה היהודית. שינאת יהודים נושנה זו, היתה מעוררת ומגרה את תחושת הסולידאריות עם עקשותו של היהודי לשוב על עקביו ולמסור על כך את נפשו. אולם כאשר כל ענין הפלת היארמולק"א היה מקרה בלתי מכוון, ההתמודדות בין הגוי לבין היהודי אינה נושאת כבר אופי של מאבק רוחני בין אמונות ועיקרים. באופן זה ביקש המספר לרכך את תחושת הסולידאריות של הקורא עם חרוף הנפש של היהודי, ולשלח ביקורת מוסווית אל עבר חזיון מסירות הנפש שכה מרבים להתפאר בו ולחזר אחריו. וכך חוטפת הנשמה מן היארמולק"א חוט אחד רווה דם המוכה ותעף לה...
 
השמחה בגן עדן למראה המתנות היפות
הפיסקא המסיימת את "שלוש המתנות" חוזרת אל סיפור המסגרת, ויחד עם זאת חותרת אל הפיסגה האירונית. כותרת הפיסקא "השמחה בגן עדן", מנחה את ציפיות הקורא אל עבר שימחת הצדיקים המשתתפים ודאי בשימחת הנשמה שנגאלה. ואכן שורת הפתיחה תואמת לציפיות הללו: "המתנה השלישית נתקבלה... הנשמה תגאל, תגאל"... מייד מסתבר שאמירה זו, והכותרת שקדמה לה, היו הטעייה אירונית של המספר.
בפועל נמצא הקורא למד שהשימחה בגן עדן מתייחסת בעצם למראה המתנות היפות בלבד. לא גאולת הנשמה היא על ראש שימחתם של הצדיקים. גורלה ותיקונה אינם באופק התענינותם, אלא המתנות: "יפות, יפות הן המתנות"... והעיקר שאינן לתשמיש כלל, אלא לנוי בלבד... רק לנוי... כדבעי למהוי"...
מלות התואר המושמות בפי הצדיקים כדי לתת ביטוי להתפעלותם מן המתנות הן שוב, "יפות, יפות, לנוי בלבד... רק לנוי", וכן, "שאינן לתשמיש כלל... כדבעי למהוי".
הקורא אינו יכול שלא לשוות לנגד עיניו את תמונת שלוש המתנות: "רסס מאבק העפר הרווה מדם הגביר", "סיכה מאדימה מבשר רגלי הנערה", "וחוט אחד רווה דם מן היאמולק"א של המוכה", ובד בבד את המבע המילולי הסראקסטי שבחר המחבר כדי לשימן בפי הצדיקים. תחושת ההתפעלות יכלה למצוא את ביטוייה האמיתי והקולע במלות תואר כדוגמת: "טהורות טהורות הן המתנות", "קדושות, קדושות"... שאילת תארים מתחום האסתטיקה והלבשתם על סבל האדם הוא זיווג מקומם המצביע על כוונותיו הסאטיריות של הסיפור. מצד אחד מבקר פרץ את הפופולאריות היתירה לה זכתה תופעת מסירות הנפש עד כי היתה למין יעד נכסף שההיסטוריה היהודית הציגה אותו, כביכול, כראוי לטיפוח, ומצד שני משלח פרץ את חיציו בצדיקים הרוחצים באור, נהנים מזיו השכינה ומתמלאים נחת מיופיין של "מתנות" הניזונות בעצם מסבל בני עדתם.
 
מקור החסד הנלעג של העולם הנוצרי
המערכת האירונית, שכיוונה את חודיה אל עבר תופעות בהיסטוריה היהודית ואל עבר מוסדות בעולם האמונה שלה, לא השאירה עם זאת את העולם הנוצרי חף מכל רבב. נעימה מרירה של לעג מלווה את פרשת המתנה השניה כשזו מטווחת הפעם אל עבר מקור החסד הגרוטסקי של הקהילה הנוצרית. העימות נטול הפרופורציה בין עוצמה נוצרית, כוחנית, שזרועה מושלה לה על כל סביביה לבין עלמה רפאת אונים וחדלת ישע הוא המבנה האירוני המרכזי באמצעותו ביקש פרץ להצליף ביקורת מרה כלפי ההיסטוריה הנוצרית. מצד אחד קולט הקורא תמונה מופלגת בתיאור המוניי האדם שבה: ראשים צפופים בחלונות, ואדם רב על המעקות, ורבים רוכבים על הקורות, ועל במת הנכבדים יועצי בית הפקידות - שרים ובראשם שר העיר. אל קיבוץ מאיים זה מצטרף סוס פרא משתובב, שיש צורך בעשרה עבדים כדי לאחוז בו ולרסנו. כנגד חיל המוני זה ניצבת בבדידות מזהירה עלמה עבריה האסורה אל עמוד הקלון. במקביל לכוחניות המופלגת נושא שר העיר דרשה ארוכה, מגובבת פרטים וסעיפים, המנמקת בנימה פתיטית ובגודש של סופרלאטיבים את סדרת החטאים שחטאה הנערה: ,חטא גדול מנשוא חטאה היהודיה הזאת... ותטמא החצופה... ותחלל... ותתגנב, לרמוס, לקרוע נפשות טהורות... להתעות... עיניה הטמאות... אזניה הארורות... שטן... סטרא אחרא". נאומו הנמלץ המושמע, כביכול, בטונאליות רצינית כיאה למעמד משפטי, מתקבל כקומי לנוכח תוכן האשמות הנושא אופי של "ציד מכשפות". כל אלה עומדים בניגוד משווע לרפיון האונים של הנערה ולשתיקתה הארוכה, המממשים אותה כמסכנה שכל הזדונות הללו הם מעמס כבד מדי למשקל כוחה.
הטענה שהושמעה באחת ההזדמנויות מפי סטודנטים נוצרים, שאותו הגיון דתי העומד ביסוד ההלכה היהודית בקובעה אפשרויות של היטמאות הקודש על ידי מגע ומשא של גוי (יין נסך דרך משל), הגיון דתי דומה צריך להיות מובן ולהתקבל על הדעת כשהוא פועל ביסוד האמונה הנוצרית. טענה זו אינה תורמת לרויזיה בפירוש הסיפור מאחר שמשפט היהודיה ואביזריו מתקבלים כהצגה גרוטסקית שעיקר עניינה הוא בידור ההמונים.
יהיה עלינו לזכור שעצם האשמה, תוכנה ואופיה מיוסדים על כרוניקה היסטורית מתועדת, המספרת על גזירות ועלילות שקר שנהגו הנוצרים לטפול על היהודים. היו מעלילים על היהודים לא רק עלילת דם של רצח ילדים, אלא גם בחילול לחם הקודש. כך דרשו הכמרים לאטום את חלונות החנויות של היהודים הפונים אל השוק ואל הכנסיה בתואנה שהסתכלות היהודים בעדם מזלזלת בקדשי הנצרים בעת תהלוכות דתיות. בשנת 1675 פסק בית דין של קומיסארים כי על היהודים לסתום את החלונות ובשעת תהלוכות דתיות להתרחק מרחובה של עיר16
המשמעויות האירוניות הולכות ומתחדדות למשמע ההפכים הרעיוניים אותם דורש שר העיר בלי משים. מצטרף לזה הניגוד בין אופן הצגת הדברים על ידי שר העיר לבין ההתפרשות הנלעגת שלהם אצל הקורא. הרי זו דראמה צינית שהמביים שלה הוא העולם הנוצרי וקורבנה היא העלמה העבריה.
מצד אחד מלביש שר העיר את המעמד רצינות של בית דין ודרשתו מעמידה פנים כאילו היתה מיסמך משפטי מנומק ומנוסח על פי הכללים, אך התפאורה האנושית המשועשעת המקשטת בצבעוניותה את השוק והסובב אותו משקפת חגיגה קרנבלית. המעמד מקבל על כן צביון כשל זירת גלדיאטורים שאת יציעיה ממלאים צופים היודעים מראש את תכנית ההצגה, עוד בטרם פרסום פסק הדין. וכך מקפיד שר העיר לתאר את "האדון בכבודו ובעצמו" כמקור החסד והרחמים ואשר על כן לא רק שלא יסלח לנערה אלא במשפט רחמיו יימצא מן הראוי לגזור עליה שתיסחב בזנב הסוס בחוצות השוק ובדם פצעיה תכבס את מרצפות הרחוב.
תרועת ההמונים למראה החזיון האכזרי וצעקות העידוד הפרועות שהם משלחים בשביל להאיץ בסוס המשתולל, מעמידים את התפארות הנוצרים במקור החסד והרחמים באור נלעג. התליין עצמו מתואר כמי שידיו רועדת שעה שהוא קושר את מחלפות הנערה בזנב הסוס. מישורי הבנה שונים פועלים גם סביב להתפתות שני פרשים לעלמה העבריה. בנימוקי פסק הדין מסתייע שר העיר ביופייה הקסום כעדות מוחשית לשטן שלבש דמות היהודיה. מזימתו היתה "לקרוע נפשות טהורות מן הסך. להתעות אותן מתהלוכת הקודש". שהרי אחרת הכיצד ניתן להסביר שכמעט הצליחה להחטיא את הפרשים בהרהור על אודות יופיה? לכידת הנערה והעובדה שלא ניסה "השטן" לעמוד על נפשו כנגד תופשיו מוסברת על כן על ידו כמעשה נס: "שליטה לא היתה לו על הטהורים, שהתודו ביום ההוא בבוקר, וקדושת הסך חופפת עליהם" (לג).
אצל הקורא מתקבלים ניתוחים וחיקורי דין אלה כהלצה צינית. הוא יודע כי היצר האנושי ליופי נשי הוא שעורר את חמדת הפרשים. העובדה שלא עמדה על נפשה שעה שתפשוה, לא היה מעשה נס ולא בגלל קדושת הסך שחפפה עליהם. אלא פשוט בשל היותה נערה רפת אונים וחדלת ישע. כל אותן הוכחות שמעלה שר העיר כדי לשכנע בזיהוי הנאשמת כשטן שלבש דמות היהודיה וכי "חן הסטרא אחרא מתוח עליה, נתקשטה בכל קסמי שאול", משתמעות כפארסה שאפילו מעט ממנה אינו מתקבל על דעת הקורא.
הצביון הקרנבאלי שנושא כל המעמד, ההופעה המשועשעת של ניצביו ובעיקר השימוש בסופרלאטיבים גרוטסקיים שעושה שר העיר בנאומו המשפטי, מממשים את כל העדה הנוצרית הזו בעיני הקורא כ"פרסונה קולקטיבית" שבעצם היא עצמה אינה מאמינה לתוכן כתב האשמה המולבש על הנערה. ההיכרות עם תולדות היהודים מאפשרת לקורא לפרש את פרשת המתנה השניה כהזדמנות במיכלול ההזדמנויות המתועדות, שנתגלגלה לקהילה הנוצרית לתת פורקן לשינאת יהודים קדומה ועתיקה שעם ישראל ידע אותה לאורך כל הדורות. המירקם האירוני הכולל, והמושא אליו צלפה האירוניה את חיציה הם בסופו של דבר פרי ההגלם והעריכה הנסתרת של המחבר. עיצוב העדה הנוצרית ומשפטה כלפי היהודים בסרקזם מר נתן ביטוי לעמדתו המקטרגת של המחבר כלפי ההיסטוריה הנוצרית רצופת עלילות הדם והשוא.
 
מירקם אירוני רב כיווני
הסיפור מסמן איפוא במהלכיו חצים אירוניים דו - סיטריים. לצד הביקורת הנמתחת כלפי חיבובה המופלג של מסירות הנפש היהודית אצל הצדיקים, מטיח הסיפור חצים מושחזים יותר כלפי ההיסטוריה הנוצרית שככה עוללה ליהודים.
לטעמנו הפגין פרץ ב"שלוש מתנות" יכולת אמנותית במירקם אירוני רב כיווני. בין השיטין ובתוך השיטין ומתוך הצירופים מתרקמות רמות שונות וסותרות של משמעויות שקליטתן מותנית במידת הקשב שעומד לו לקורא עם הקריאה בסיפור. מורכבות זו גרמה לא אחת שהנמען הקורא הפך להיות עצמו קורבן האירוניה מאחר שהבין את מהלכי העלילה כפשוטם מבלי לחוש בביומים האירוניים של המחבר. בכך נתן פרץ ביטוי להשקפת עולם נפתלת העשויה אמנם לקומם את אלה ואחרים מבחינה רעיונית, אך כובשת במעשה החשב שבה.
 

הערות:

הערות

 

 
1. ראו חיים הלל בן ששון, 1969, תולדות ישראל בימי הביניים, כרך שני, 164.
2. השווה יצחק גרינבוים, "יצחק לייבוש פרץ", בספרו של ניגר י.ל. פרץ ויצירתו, תשכ"א, ספר שני, קכ - קכט.
3. י. קלוזנר, "י"ל פרץ ויצירתו", בספרו של ניגר2, נא-נב.
4. פ. לחובר תשי"ג, תולדות הספרות העברית החדשה, ג, א, 64.
5. ראובן קריץ, תשל"ו, תבניות הסיפור, 84, 88.
6. כך אומר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג - יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, סנהדרין עד, ע"א. גם ראה הרקע למסירויות הנפש שבסיפור שלא תואר כבשעת השמד. על שעת צרה זו החמיר רבן יוחנן ואמר שאפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור.
7. והשוה לדברים שאמר רב, סנהדרין עד, ע"ב, בפרהסיה אפילו לשנויי ערקתה דמסאנא ייהרג ואל יעבור. משמע, שאם היה מנהג ישראל לקשור מנעליהם בדרך מסויימת שונה מן הנכרים, וגוזרים עליו לשנותו ולהדמות לגוי, חייב למסור נפשו. אבל בשאילתות, וארא סימן מד מביא הסבר אחר.
8. א. בן אור תשי"ט, תולדות הספרות העברית, ח"ב, 119.
9. יעקב פיכמן, 1952, רוחות מנגנות, 83.
10. ישעיה רבינוביץ, 1967, הסיפורת העברית מחפשת גיבור, 39-24.
11. כל כתבי, כרך י, חלק ב, רצו.
12. ש. ורסס, 1971, סיפור ושרשו, 130- 131.
13. והשוה הארתו הקולעת של א', א', קבק: יש שמגיע פרץ למקום קצת פאתיטי, אז הוא מזדרז וזורק קו הומוריסטי, מצחיק ביותר, כאילו כמו במתכוון, לטשטש את הרושם, ודווקא אז נעשה המומנט הטראגי בולט ביותר, א', א' קבק, תשל"ה, מסות ודברי בקורת, 79.
14. פרץ מרבה שיחה עם קוראיו, הן מכוח עצמו והן בסיוע דמויותיו הבדויות, טכניקה זו לסוגיה ראה ש. ורסס12, 125-122. לשון השיחה והדיבור כמאפיין מובהק בסגנונו של פרץ, הובחנה ותוארה כבר קודם לכן אצל יודל מארק, 1946, י"ל פרצס לשון, "ייוו"א בלעטער, כרך 28, 116-112.
לשון הסופר איננה תוצאה של תהליך הכתיבה, כי אם לשונו של המשוחח, שהאיכויות שלה נובעות מכוחו של הדיבור.
15. השווה למנהגו המופלא של ר' זושילה בסיפור "פוחת והולך", שהיה מפקיר בצאתו מן הבית כל מה שיש לו, כדי לא להחטיא את גנבי ישראל.
16. ראה י. קלוזנר, 1959, יהדות ליטא, 41 שם מראי מקום נוספים.