לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עיון ספרותי בספר איוב - סיפור המסגרת מול הפרקים האוטוביוגרפים

מחבר: ד"ר יהושע רוזנברג

בשדה חמ"ד, גיליון 1, 1999

עיון ספרותי בספר איוב - סיפור המסגרת מול הפרקים האוטוביוגרפים

 
 
 לעילוי נשמת פרופ' יהודה אליצור ז"ל
ששימש, במשך שנים רבות, יו"ר ועדת
התכנית להוראת המקרא
 
חלק א
 ממטרות הוראת המקרא היא, שהלומד ידע להסביר את הקשר בין צורת אמירת הדברים לבין תוכנם, או במילים אחרות: שהלומד יוכל לעמוד על הקשר שבין צורה לתוכן.[1]
 
הדרך שבה מעוצב הסיפור המקראי אינה רק אמצעי להביע דברים אלא היא חלק בלתי נפרד מן הסיפור עצמו[2] ומביאה את הקורא להזדהות עם הגיבורים. באמצעות הצורה אפשר להציג רעיונות ועקרונות. למשל: "מבנה מושלם" כביטוי ל"שלמות הרעיון" או ל"שלמות האלוקית".: היא יוצרת את הסקרנות, מחזקת את אמינות הסיפור
 
אנסה להדגים זאת באמצעות סיפורו של איוב.
ימי הזוהר של איוב, וימיו הקשים נוכח אסונו, מתוארים בספר איוב פעמיים: פעם אחת בפי המספר - בסיפור המסגרת (פרקים א'-ב'), ופעם שנייה מפי איוב עצמו - בפרקים האוטוביוגרפיים (פרקים כ"ט-ל').
 
דרך זו של תיאור ההתרחשויות מאפשרת למחבר הספר להראות אותן מנקודות ראות שונות:
1. מנקודת ראותו של צופה מן החוץ, שהוא "אובייקטיבי" כביכול
2. מנקודת ראותו של בעל הדבר, הגיבור עצמו.
המספר החיצוני מתאר רק את שרואות עיניו. הוא אינו יכול לתאר את המתחולל בנפשה של הדמות המתוארת, לעומת זאת, הגיבור המתאר את מה שעבר עליו עצמו מדבר גם על תחושותיו הפנימיות: על מחשבותיו, כאביו, תקוותיו ואכזבותיו.
 
נפתח בדברי המספר.
 
שלמות אצל איוב
בסיפור המסגרת מתואר איוב כשלם בצדקותו. גם השכר שקיבל בעקבות צדקותו - שלם. לעומת זאת, גם הרעה שבאה עליו - שלמה. הדבר בא לידי ביטוי בעיצוב הצורני של הסיפור. תיאור הרעה הבאה על איוב בנוי בצורה כיאסטית, כתמונת ראי לתיאור הטובה. כך משרתת הצורה את המערכת הרעיונית.
 
המספר מתחיל בתיאור איוב:
 "איש היה בארץ עוץ איוב שמו, והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלקים וסר מרע". (א' א)
המחבר אינו מסתפק בעדות זו על איוב והוא מצטט לגביו דברים זהים מפיו של ה' בעצמו:
"ויאמר ה' אל השטן השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמהו בארץ איש תם וישר ירא אלקים וסר מרע"? (א' ח).
 ביטוי נוסף לצדקותו של איוב מופיע בפסוק ה:
"ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלקים בלבבם. ככה יעשה איוב כל הימים."
 איוב ה"שלם" זכה לברכה שלמה על תומתו.
 
המספר מתאר את הברכה הבאה על איוב בסדר הדרגתי - מן הקרוב אליו אל הרחוק ממנו. תחילה הוא מזכיר את משפחתו של איוב:
 "ויולדו לו שבעה בנים ושלוש בנות", (א' ב),
 מכאן הוא עובר לתיאור רכושו:
"ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות ועבדה רבה מאד" (א' ג),
 והוא מסיים בתיאור מעמדו המכובד:
 "ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם".
(הסיפא של פסוק ג לפי חלק מן הפירושים).
 חשוב לשים לב גם אל המספרים המצביעים על השלמות: המספר שבע, שעל משמעותו אין צורך להרחיב כאן את הדיבור, וכן עשר וכפולותיו שהם סכום החיבור של המספרים, מצביע אף הוא על דבר שלם:
שבעה בנים ושלוש בנות = 10,
שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים = 10.000,
וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות = 1000.
 
בהמשך מתאר המספר את ההרמוניה ששררה במשפחת איוב:
"והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו ושלחו וקראו לשלשת אחיתיהם לאכל ולשתות עמהם" (א' ד).
 
נקודת מבטו של השטן
תיאור חיצוני אחר של מסכת האירועים הוא תיאורו של השטן. השטן ראה אחרת את פני הדברים. על שאלת ה':
"השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמהו בארץ איש תם וישר ירא אלקים וסר מרע"? (א' ח)
 השיב השטן:
"החנם ירא איוב אלקים?
הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ. ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך". (א' ט-יא).
 השטן אינו כופר בצדקותו של איוב, אך הוא מתאר אותו כמי שפועל מתוך חשבונות של רווח והפסד. איוב עשה את מה שכדאי. אושרו ועושרו לא היו התוצאה ממעשיו אלא הסיבה להם. השטן הפך את סדר הדברים, ובכך גימד את דמותו של איוב.
 
התיאור מן העולמות העליונים
המספר "יודע" על מצבים המתרחשים ללא עדים, והוא משתף את הקורא בידיעותיו. בסיפור המסגרת מחלק המספר את התיאור לשניים: הוא מתאר את המתרחש על פני הארץ, את מה שרואים איוב ורעיו, ובנפרד הוא מתאר את המתרחש בעולמות העליונים, את המתרחש בפמליה של מעלה. הוא "מגלה" לקורא את מה שאין גיבורי הסיפור יודעים.
 
כך הוא נותן לקורא כלי להערכת דברי הגיבורים בהמשך. בעזרת המידע הזה יוכל הקורא לבחון, באיזו מידה עומדים במבחן פירושי האירועים - פירוש הרעים מצד אחד ופירושו של איוב מן הצד האחר.
 
הסיבה הראשונית, כביכול, לאסונותיו של איוב כלולה בתיאור הדו-שיח שבין השטן לה':
"ויהי היום ויבאו בני האלקים להתיצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם.
ויאמר ה' אל השטן מאין תבא?
ויען השטן את ה' ויאמר: משוט בארץ ומהתהלך בה.
ויאמר ה' אל השטן: השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמהו בארץ איש תם וישר ירא אלקים וסר מרע?
ויען השטן את ה' ויאמר החנם ירא איוב אלקים? הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ. ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך.
ויאמר ה' אל השטן: הנה כל אשר לו בידך, רק אליו אל תשלח ידך.
ויצא השטן מעם פני ה'" (א' ח-יג).
מן הדברים האלה עולה שהאירועים הקשים שפקדו את איוב לא אירעו כתוצאה מחטא[3]. איוב הועמד בניסיון.
 
מכותיו של איוב
כשם ששכרו של איוב היה שלם, כך גם מכותיו שלמות[4]. נשים לב לדברי השטן:
 "ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו",
 ואל תגובתו של ה':
"הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך",
 שבה ניתנה לשטן רשות פעולה.
 
סדר האירועים מלמד על התכנון המדויק של השטן.
סדר המכות שניחתו על איוב הפוך מן הסדר שבו הוצג שכרו על צדקותו:
מן הרחוק אל הקרוב. תחילה נפגעו הבקר והאתונות, לאחר מכן הצאן, אחריו הגמלים, ורק לבסוף בניו ובנותיו. אילו התחיל השטן את מכותיו בבניו ובנותיו של איוב לא הייתה המכה ברכוש מרשימה כל כך. באמצעות סידור הדברים בצורה הזאת מעניק המחבר "אמינות" לסיפור.
 
המכות באו בהפתעה: לפני תיאור המכה מתוארים חיי היום יום, תיאור של שלווה שאינה מרמזת על הבאות:
"ויהי היום ובניו ובנתיו אכלים ושתים יין בבית אחיהם הבכור.
ומלאך בא אל איוב ויאמר: הבקר היו חרשות והאתנות רעות על ידיהם". (יג-יד),
"ויאמר בניך ובנותיך אכלים ושתים יין בבית אחיהם הבכור"... (יח).
המכות באו בחתף:
 "ותפל שבא ותקחם ואת הנערים הכו לפי חרב ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך". (טו)
"...ויאמר אש אלקים נפלה מן השמים ותבער בצאן ובנערים ותאכלם ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך". (טז)
"...ויאמר כשדים שמו שלשה ראשים ויפשטו על הגמלים ויקחום ואת הנערים הכו לפי חרב ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך". (יז)
"...והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר ויגע בארבע פנות הבית ויפל על הנערים וימותו ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך". (יט)
בכל אחד מן המקרים מוכים הנערים לפי חרב במהלך אירוע פתאומי, ועל כן אין מזכירים אותם בנפרד, ובכל המקרים נותר פליט שיבשר לאיוב על המכה: "ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך."
 
המכות באו ברצף: השטן לא הותיר לאיוב זמן כדי לעכל את המכה. הביטוי הספרותי לכך הן המילים החוזרות: "עוד זה מדבר וזה בא", או: "עד זה מדבר וזה בא". הרצף הזה בא להדהים את הקורא בגודל שברו של איוב.
 
הרצף נמשך גם בתיאור המכות הבאות:
"ויצא השטן מאת פני ה' ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו.
ויקח לו חרש להתגרד בו והוא ישב בתוך האפר". (ז-ח)
 המכה ניחתה על איוב בעודו יושב שבעה על בניו, בתוך האפר, כמנהגי האבלות המתוארים במקרא[5].
גם במכה הזאת בולטת השלמות: "מכף רגלו ועד קדקדו". (פסוק ז)
 
תגובותיו של איוב
גם בתיאור תגובותיו של איוב אנו מוצאים הדרגה:
 
בפעם הראשונה:
"ויקם איוב ויקרע את מעלו ויגז את ראשו ויפל ארצה וישתחו. ויאמר ערם יצאתי מבטן אמי וערם אשוב שמה ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מברך. בכל-זאת לא-חטא איוב ולא-נתן תפלה לאלהים." (א' כב)
למרות הכול נשאר איוב תמים (=שלם).
העיצוב בא לידי ביטוי גם בבחירת המילים. למשל:
השטן אמר:
"ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך". (ברכה= קללה)
 ואיוב אכן מברך את ה':
"יהי שם ה' מברך",
ברכה במשמעות הראשונית הפשוטה של המילה.
השטן טען:
"החנם ירא איוב אלקים?"
ועל כך משיב לו ה':
"השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ איש תם וישר ירא אלקים וסר מרע ועדנו מחזיק בתמתו ותסיתני בו לבלעו חנם?" (פרק ב'פסוק ג).
בפעם השנייה:
"ותאמר לו אשתו עדך מחזיק בתמתך?
ברך אלקים ומות.
ויאמר אליה כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלקים ואת הרע לא נקבל? בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו." ( ב' י)
איוב אינו מברך עוד על הרעה אלא מקבל אותה בלבד. בשפתיו אין הוא חוטא אך שמא התגנבו אל לבבו הרהורי חטא? וכך דרש רבי אבא:
'בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו -
אמר ר' אבא בשפתיו לא חטא, בלבו חטא. (בראשית רבה פרשה יט)
כך גם במקבילה:
'אמר רבא: בשפתיו לא חטא, בלבו חטא'. (בבלי בבא בתרא טז ע"א)
 
בפעם השלישית:
לאחר שהרעים יושבים כל ימי השבעה שותקים, ואינם מנחמים אותו מגיב איוב בדברים:
 "אחרי כן פתח איוב את פיהו ויקלל את יומו" (ג' א).
 
הפרקים ה"אוטוביוגרפיים" של איוב (פרקים כ"ט-ל').
ההכרה בכך שהברכה באה לאיוב כשכר על צדקותו נרמזה על ידי המספר בתחילת סיפור המסגרת באמצעות אות קישור אחת, האות 'ויו' במילה: "ויולדו לו". כלומר האיש היה שלם ולפיכך, או ובעקבות כך, קיבל את כל הטובה המתוארת בהמשך.
 
לעומת זאת בפי איוב שם מחבר הספר מילים מפורשות ודברים רבים המדגישים זאת:
 
"ויסף איוב שאת משלו ויאמר:
מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני:
בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך:
כאשר הייתי בימי חרפי בסוד אלוה עלי אהלי:
בעוד שדי עמדי ..."
 
כאמור, המספר החיצוני מתאר רק את שרואות עיניו. הוא אינו יכול לתאר את המתחולל בנפשו של ה"גיבור", לעומת זאת, הגיבור המתאר את מה שעבר עליו עצמו, מדבר גם על תחושתו הפנימית. הוא הרגיש שהטובה באה עליו בזכות השגחת האל.
 
בסיפור המסגרת הזכיר המספר את משפחתו של איוב בפסוק שלם, וגם תיאר את מערכת היחסים במשפחה, ואילו איוב הסתפק בשתי מילים: "סביבותי נערי" (=ילדיי. ויתרה מזו אם נפרש ש"נערי" = משרתי, כפי שפירשו רבים, הרי שאיוב לא הזכיר כלל את משפחתו).
 
גם בעניין העושר, שעליו הרחיב המספר את הדיבור, שהרי זה הדבר הבולט ביותר כלפי חוץ, מקצר איוב בדבריו:
"ברחץ הליכי בחמה (=בחמאה) וצור יצוק עמדי פלגי שמן". (ו)[6]
בעניין המעמד המכובד, עניין שבו קיצר המספר והסתפק במילים:
"ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם",
הרחיב איוב את הדיבור:
"בצאתי שער עלי קרת ברחוב אכין מושבי. ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו. שרים עצרו במלים וכף ישימו לפיהם. קול נגידים נחבאו ולשונם לחכם דבקה". (ז-י)
גם לאחר שעבר לדבר על נושא אחר שב איוב לעניין הכבוד:
"כבודי חדש עמדי וקשתי בידי תחליף.
לי שמעו ויחלו וידמו למו עצתי.
אחרי דברי לא ישנו ועלימו תטף מלתי.
ויחלו כמטר לי ופיהם פערו למלקוש.
אשחק אלהם לא יאמינו ואור פני לא יפילון.
אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם" (כ-כה).
המספר, המייצג את המתבונן מן החוץ, לא הכיר בחשיבות הרבה שיש לעניין הכבוד עבור איוב. ואילו איוב עצמו מיטיב לתאר את תחושותיו.
 
הפרדת עניין הכבוד לשני חלקים אפשרה למחבר הספר להבליט עד כמה הנושא חשוב לאיוב. גם כשעבר איוב לדבר על נושא אחר, לא סר עניין הכבוד מתודעתו והוא שב אליו בהרחבה. עניין זה מודגש רק באמצעות הצורה.
 
בתוך הפרק, בין שני הקטעים שעניינם הכבוד, הזכיר איוב דברים הנראים לכאורה בלתי שייכים לעניין הפרק:
"כי אזן שמעה ותאשרני ועין ראתה ותעידני.
כי אמלט עני משוע ויתום ולא עזר לו.
ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנה ארנן.
צדק לבשתי וילבשני כמעיל וצניף משפטי.
עינים הייתי לעור ורגלים לפסח אני.
אב אנכי לאביונים ורב לא ידעתי אחקרהו.
ואשברה מתלעות עול ומשניו אשליך טרף.
ואמר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים.
שרשי פתוח אלי מים וטל ילין בקצירי" (יא-יט).
 
מה ביקש איוב להשמיענו בדבריו אלה? מה באים דברים אלה ללמד?
בעל מצודת דוד על אתר ביאר:
 
"כי אוזן -
וכל זה בא לי בעבור יושר דרכי כי האוזן אשר שמעה כשרון מפעלי היתה
משבחת אותי והעין אשר ראתה מיטב דרכי היתה מעידה על צדקתי".
 
מפירושו עולה כי לפנינו עדות אחרים על צדקות איוב, צדקות שבגללן היה ה' אתו. עמוס חכם ביאר ב'דעת מקרא':
 
"...והעין אשר ראתני העידה עלי. ודברי העדות מובאים בפסוקים הבאים".(כ"ט יא)
 
אלא שפירושים אלה אינם משתלבים במבנה הפרק. בפרק מתואר איוב המתרפק על מה שהיה לו בעבר. על צדקותו דיבר איוב רבות בפרקים קודמים ועוד ירחיב על כך בפרק ל"א. נראה לי שכוונת דברי איוב כאן היא להסביר מה אפשרו לו רכושו ומעמדו. הייתה לו יכולת לסייע, לעזור לחלשים, והוא מתאר את מה שקיבל מתוך הנתינה הזאת. היום אולי היינו מכנים זאת: חדוות הנתינה או הרגשת סיפוק.
 
את ההרגשה הזאת של הנותן, של הגומל חסדים בממונו ובגופו, של המסייע לזולת, יכול לחוש רק מי שנותן בעצמו. אי-אפשר לתאר אותה אלא באמצעות תיאור עצם הנתינה. את טעם המתוק יכול לחוש רק מי שטעם מן המתוק. קורא שחווה את חוויית הנתינה יבין את דברי איוב. לפיכך המספר, הרואה דברים מן החוץ, דילג על העניין הזה בסיפור המסגרת, ואילו איוב, לעומת זאת, הרחיב בו.
 
 
תיאור ההווה
לעומת ימי העבר, "ירחי קדם", מתאר איוב, בפרק ל', את ההווה הקודר. זהו עיקר נאומו. איוב העלה את העבר לא רק כרקע ניגודי להווה. העבר הוא חלק מן ההווה בתודעתו. העבר חודר אל תוך ההווה. ביזיונו בהווה מומחש ומובלט על רקע תיאור המעמד המכובד שהיה לו בעבר. מילת המפתח בפרק זה היא: "ועתה"[7] אחד מחלקי הפרק נפתח במילה הזאת:. כל
 
"ועתה שחקו עלי צעירים ממני לימים...
ועתה נגינתם הייתי...
ועתה עלי תשתפך נפשי...".
 את בזיונו בהווה מיטיב איוב לתאר באמצעות תיאור ה"גדוד".
 
 
חלק ב
"גדוד" במקרא.[8]
במקרא מספר תיאורים של "גדוד".
התיאור הנרחב ביותר של "גדוד" במקרא נמצא בפרקנו.
 
מי הם האנשים המצטרפים לגדוד?
על אנשי גדודו של דוד נאמר:
 
"וילך דוד משם וימלט אל מערת עדלם וישמעו אחיו וכל בית אביו וירדו אליו שמה. ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נשא וכל איש מר נפש ויהי עליהם לשר ויהיו עמו כארבע מאות איש". (שמואל א, כ"ב א-ב)
 
מדובר באנשים הנאלצים להימלט מן החברה שבה צפוי להם גורל מר.
 
השלמה לאפיון אנשי הגדוד אנו מוצאים בשמואל א ל' כב-כג:
 
"ויען כל איש רע ובליעל מהאנשים אשר הלכו עם דוד..."
 
על גדוד אחר אנו שומעים בספר שופטים, בסיפורו של יפתח הגלעדי:
 " ...ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים ויצאו עמו." (שופטים י"א א-ג).
 
ממה מתפרנסים אנשי הגדוד?
בדרך כלל משוד וביזה. הם פושטים על גדודים אחרים או על כפרים שלווים ובזים ביזה:
 
"ובני הגדוד אשר השיב אמציהו מלכת עמו למלחמה ויפשטו בערי יהודה משמרון ועד בית חורון ויכו מהם שלשת אלפים ויבזו בזה רבה". (דברי הימים ב, כ"ה יג);
"כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים ורעות שמרון כי פעלו שקר וגנב יבוא פשט גדוד בחוץ". (הושע ז' א)
 
אבל אנשי הגדוד מתפרנסים גם מעבודות שמירה. כמסופר על גדודו של דוד. (שמואל א פרק כ"ה)
 
תיאור הגדוד בדברי איוב
כאמור, התיאור הנרחב ביותר של גדוד במקרא נמצא בפרקנו.
 
הן מתוכן דבריו של איוב והן מנימתם אנו יכולים לעמוד על הבוז הרב שהוא רחש לאנשי הגדוד:
 
"ועתה שחקו עלי צעירים ממני לימים אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני. גם כח ידיהם למה לי עלימו אבד כלח". (ל' א-ב)
 
כה בזויים הם בעיניו עד שלא היה שם את אבותם עם כלבי צאנו. יש המבארים - לא
היה בוחר בהם כרועי צאנו, אך על פי משמעם של דברים נראה כי איוב חושש אפילו - כביכול - לכבוד כלבי צאנו. פחיתות כבוד היא לכלביו לגור באותה מלונה יחד עם האנשים הבזויים האלה.
 
הוא מתאר את חיי היום-יום של אנשי הגדוד: הם רעבים וגלמודים, בורחים אל המדבר הצחיח, אוכלים מצמחי המדבר ואופים את לחמם על שורש הרותם:
 
"בחסר ובכפן גלמוד הערקים ציה אמש שואה ומשאה. הקטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם.
...בערוץ נחלים לשכן חרי עפר וכפים". (ל' ג-ז)
 
כאשר הוא מתאר כיצד הם מחפשים צל הוא מתאר אותם כחיות בר. הם אינם מדברים אלא נוהקים:
 
"בין שיחים ינהקו (=נוערים) תחת חרול יספחו". (ל' ז)
 
 וכך הוא מאפיין את אנשי הגדוד:
 
"בני נבל גם בני בלי שם נכאו מן הארץ". (ל' ח)
(נכאו=הוסרו, הושמטו, הוחסרו מן הארץ, כמו ניכוי מס...).
 
"מן גו יגרשו יריעו עלימו כגנב." (ל' ד)
 
- הם מגורשים מתוך כל יישוב. כאשר הם מתקרבים נזעקים כל אנשי היישוב בצעקות:
גנב! שהרי לשם מה באו אם לא לחמוס ולבזוז?
 
מהי צורת הבידור של אנשי הגדוד?
צורת הבידור של אנשי הגדוד היא ישיבה מסביב למדורה, שם הם מספרים סיפורים ושרים שירים. פעמים רבות השירים הם שירי לעג לחברה שנטשו. מקרהו של איוב היה הזדמנות טובה ללעוג לחברה ולערכיה:
 
"ועתה נגינתם הייתי ואהי להם למלה" (ל' ט).
 
באמצעות תיאור הגדוד מבליט המחבר את ביזיונו של איוב בהווה, את היותו בשפל המדרגה עד כדי כך שהאנשים הירודים ביותר בחברה, אלה שאין להם קיום בה, אלה שנפלטו ממנה, בזים לו ומתעבים אותו:
 
"תעבוני רחקו מני ומפני לא חשכו רוק."
"...כי יתרי פתח ויענני (כנגד: וקשתי בידי תחליף) ורסן מפני שלחו.
על ימין פרחח יקומו רגלי שלחו ויסלו עלי ארחות אידם.
נתסו נתיבתי להותי יעיל ולא עוזר למו.
כפרץ רחב יאתיו תחת שואה התגלגלו.
ההפך עלי בלהות תרדף כרוח נדבתי וכעב עברה ישעתי". (ל' י-יג)
 
 
מחלתו של איוב וסבלו
בסיפור המסגרת תיאר המספר את מחלתו של איוב כפי שהיה נראה לו מן החוץ:
 
"ויצא השטן מאת פני ה' ויך את-איוב בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו.
ויקח-לו חרש להתגרד בו והוא ישב בתוך-האפר." (ב' ז-ח).
 
הוא אינו יכול לתאר מה בלבו של איוב. לעומת זאת כאן בנאומו של איוב, לאחר התיאור של איבוד הכבוד, מתוארים מחלתו של איוב וסבלו הרב. תיאור הסבל מושם בפיו של איוב שכן רק הסובל עצמו חש את הכאב ורק הוא יכול לתאר אותו. כדי לתאר את סבלו הרב איוב משתמש בדימויים בעלי עצמה רבה. ימי העוני כביכול מחזיקים בו ואינם מרפים:
 
"ועתה עלי תשתפך נפשי יאחזוני ימי עני".
 
הלילה מתואר כעוף המנקר מעליו את עצמותיו:
 
"לילה עצמי נקר מעלי וערקי לא ישכבון." (ל' יז)
 
בפרקים הקודמים טען איוב כנגד ה' שהוא מסתיר פניו ממנו, מתעלם כביכול מסבלו,
בפרק זה הוא מוסיף שהקב"ה בעצם ידיו מביא עליו ייסורים:
 
"אשוע אליך ולא תענני עמדתי ותתבנן בי. תהפך לאכזר לי בעצם ידך תשטמני. תשאני אל רוח תרכיבני ותמגגני תשוה תשיה. כי ידעתי מות תשיבני ובית מועד לכל חי." (ל' כ-כא)
 
גם את מחלתו הוא מתאר במילים קשות:
 
"ברב כח יתחפש לבושי כפי כתנתי יאזרני. הרני לחמר ואתמשל כעפר ואפר". (ל' יח-יט).
 
 
אבלו של איוב ובכיו
בסיום נאומו תיאר איוב את בכיו ואבלו:
 
"מעי רתחו ולא דמו קדמני ימי עני. קדר הלכתי בלא חמה קמתי בקהל אשוע.
אח הייתי לתנים ורע לבנות יענה. ויהי לאבל כנרי ועגבי לקול בכים."
(ל'כז-לא)
 
גודלה של אכזבה הוא כגודל התקווה. איוב מזכיר את תקוותיו בעבר לעומת האכזבה
בהווה:
 
"ואמר: עם קני אגוע וכחול ארבה ימים.
שרשי פתוח אלי מים וטל ילין בקצירי",
 
ובפרק ל':
"כי טוב קויתי ויבא רע ואיחלה לאור ויבא אפל.
ויהי לאבל כנרי ועגבי לקול בכים."
מילים על תקוות ואכזבות יכול היה מחבר הספר לשים רק בפיו של הגיבור, של בעל הדבר עצמו, שכן, כאמור, המספר שהוא חיצוני אינו אמור לדעת מה בלבו של הגיבור, מה היו תקוותיו ולפיכך אינו יכול לתאר את גודל אכזבתו.
 
 
לסיכום:
רבים מן המורים למקרא עוסקים בעיקר בתוכן הפרקים, בפירוש המילים על פי המפרשים השונים, ברעיונות, בלקחים שעלינו להפיק מן הכתוב וכיוצא באלה, אך אינם שמים לב במידה ראויה למבנה ולסגולות האומנותיות של המקרא, ואינם מפנים די תשומת לב של התלמידים אל הצורה שבה נכתבו הדברים. כך מחמיצים תלמידינו חלק חשוב לא רק מיופיו של המקרא אלא גם מתכניו. בדוגמה שהבאתי העיצוב אינו רק קישוט חיצוני. הוא נושא בחובו רעיונות שחבל לוותר עליהם. באמצעים צורניים מביע מחבר ספר איוב את הרעיון שאנשים שונים המתבוננים באותה מציאות רואים אותה בעיניים שונות ומתארים אותה באופנים שונים. כך גם הוצג הרעיון, שאדם אינו יכול להבין את רגשות חברו במלואם אם הוא עצמו לא חווה אותן חוויות בעבר. באמצעות הצורה מקבל הקורא כלי הערכה לדברי המתווכחים בספר איוב.
 
כאמור עצם הצורה היא מערכת שנושאת רעיונות חשובים ולתוך מערכת רעיונית זו משתבצים תוכני הסיפור. לפעמים המסגרת היא זו ש"מעבירה" לקורא את הרעיון המרכזי. תהיינה אפוא אוזנינו קשובות לטקסט.
 


[1]   ראה: תכנית הלימודים במקרא בחינוך הממ"ד, משרד החינוך התרבות והספורט, האגף לתכניות לימודים, ירושלים תשנ"ג, עמוד 21 ב, 5 וראה שם ב' 1-4.
[2]   ראה: מ' וייס 'מלאכת הסיפור במקרא', מולד 170/169, תשכ"ג. 
     פרופסור מ' וייס, מגדולי חוקרי המקרא בדורנו, הסתלק מעמנו בשנה שעברה. יהי זכרו ברוך.
[3]   ראה: "...ושמע מינה: יש מיתה בלא חטא, ויש יסורין בלא עון..." (בבלי, שבת נה, ע"ב).
[4]   ראה: "...מה שהאדם הצדיק השלם ישר המעשים ירא החטא ביותר, באים עליו ייסורים גדולים תכופים ברכושו ובניו וגופו לא בחטא המחייב כן..." (רמב"ם מורה נבוכים חלק ג' פרק כ"ב)
[5]    ראה למשל: 
     "בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים כי פתאם יבאהשדד עלינו". (ירמיה ו' כו);
     "לקרא שנת רצון לה' ויום נקם לאלהינו לנחם כל אבלים. לשום לאבלי ציון לתת להםפאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל מעטה תהלה תחת רוח כהה וקרא להם איליהצדק מטע י". (ישעיה ס"א ב-ג)
[6]   השווה: "וטבל בשמן רגלו" - דברים ל"ג כד. 
[7]   ראה: מ"מ בובר, 'סגנון המילה המנחה בסיפורי התורה', בתוך: דרכו של מקרא ירושלים תשכ"ד וכן הנ"ל שם 'המלה-המנחה ואב-הצורה של הנאום'.
[8]   על תופעת ה"גדוד" במקרא העמידני לראשונה פרופ' יהודה אליצור ז"ל. 
     ראה: י' אליצור, 'דוד בן ישי בחיר האדם', בתוך: חינוך האדם וייעודו, משרד החינוךוהתרבות, המחלקה לתרבות תורנית, ירושלים, תשל"ג עמ' רס"ד-רע"ו.