לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שימוש בדילמות ככלי לימודי מאתגר

מחבר: יחיאל שרמן

בשדה חמ"ד, 2001

שימוש בדילמות ככלי לימודי מאתגר

 

 
 
אחת הדרכים המוצעות כיום בהוראה היא טיפול בנושאים תוך הצגת סוגיות ומצבים אקטואליים ורלבנטיים. מתודה אפשרית היא השימוש בדילמות.
 
הדילמה על-פי אחת ההגדרות הנה: "מצב שבו אדם ניצב בפני שתי חלופות או יותר, המוציאות זו את זו או שאינן מתיישבות זו עם זו ועליו לבחור ביניהן כאשר אף לא אחת מהן מספקת באמת" (ארתור ריבר, לקסיקון למונחי הפסיכולוגיה, עמ' 160).
 
השימוש בדילמות מאפשר הסתכלות פנימית לנפש התלמיד, הכרות עם המתחולל בקרבו, והתקרבות לעולמו ולדרכו. כל אלו מהווים את הבסיס לחינוך מוצלח.
 
וכך כתב הרב קוק זצ"ל על הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כ"ב ו'):
 
"כאן בפרשה קטנה זו, כל יסוד החינוך הוא מונח. הננו למדים שגם לנער בהגיעו לגיל החינוך כבר יש לו דרך מיוחד משלו. ואם יש לו דרכו המיוחד לו, אין ספק שאנו הגדולים אשר כבר התרחקנו מאותה הדרך של הנער, הימים ושטף החיים נשא אותנו הלאה, הננו חייבים, בבואנו לחנך את הנער שלנו לשוב ולהסתכל בנשמת הנוער ולהבין את דרכו כדי שנוכל לחנכו, על פי דרכו, ואז, ורק אז, בטוחים נהיה שהתוצאה של חינוך כזה תהיה אותה השאיפה אשר אנו עורגים כי "גם כי יזקין לא יסור ממנה".
(הסכמות הראי"ה פ"ח עמ' 107-108 בתוך "תורת אמך" הרב אבינר עמ' 175).
 
 
השימוש בדילמות מאפשר התייחסות חינוכית אמיתית, ישירה ויסודית אל סביבתו של התלמיד ואל ההשפעות להן הוא נתון בהווה ולאילו שבהן יהיה נתון בעתיד, לאחר סיום לימודיו הפורמליים במערכת החינוך.
 
הדילמות מאפשרות התלבטות משותפת של התלמיד עם המורה והמחנך המצויים בקרבתו עתה, ואשר לא יהיו לצדו בהמשך דרכו.
 
יתרון נוסף של השימוש בדילמות הוא האפשרות לעודד את התלמידים לשאול את השאלות אשר מעסיקות אותם, ובעקבות כך, לתת לגיטימציה ולגלות הבנה ללבטיהם ולתהיותיהם.
 
בצד מעלות אלו יש לתת את הדעת לחסרונות, לבעיות ולקשיים העולים בעת השימוש בדילמות ככלי חינוכי.
 
1. נזק לעומת תועלת
האם אין בדילמות כדי לעורר אלמנטים רדומים, בבחינת "אל תעירו ואל תעוררו"?
באופן טבעי חלק מן הדילמות אינן רלבנטיות לכלל התלמידים, ועל-כן ייתכן שאין צורך להעלותן כלל.
לדוגמה: דילמה שעוסקת בחברות ממושכת בין נער לנערה דתיים איננה רלבנטית לכל בני הנוער הדתי. האם אין בהצגת דילמה זו כדי לעורר ולעודד חברות בין שני המינים?
יתרה מזו, האם אין בשימוש בדילמות כדי לתת לגיטימציה לתופעות שאינן עולות בקנה אחד עם ההלכה היהודית ואורח החיים הדתי?
האם אין בהם כדי ליצור גירויים ולטעת מחשבות זרות? (עיין בדוגמאות המצורפות).
 
 
2. עיסוק טרום זמנו וזירוז שלא לצורך
עוסקים אנו בבני נוער צעירים בשלבי המעבר בין הילדות אל הבחרות והשחרות. על ערכו של גיל הילדות כתב הרב קוק זצ"ל:
 
"כמה קדושה ותום, כמה טהרה ומידות נעלות נמצא בנפש הנקיה והאהובה שבקרבו, כל זמן שטומאת שוק החיים לא השביתה את החן וההון של פרח שושן זה, כמה קדוש וטהור הוא... על כן זאת היא חובתנו, לשמור בכל עוז את תומת הילדות וטהרתה ולהעבירה לאיטה עם כל זהרה ונקיונה אל תקופת הגדלות, באופן שהגדלות תעניק לה רק את העוז והגבורה החסרים לה, גבורת הגוף והרוח, אבל לא תהין להרוס את היתרונות היקרים של הילדות האהובה והחביבה עדי עד... להביא את הילדות בעצם תומה וטהרתה אל גבול הבחרות והשחרות, הזקנה והשיבה באופן שתוסד עוז, שלעולם לא ינוס לחה, זאת היא תעודת החינוך בישראל".
(הראי"ה קוק, מאמרי הראי"ה, עמ' 230).
 
האם אין אנו פוגמים בקדושה, בטהרה ובתום של בני הנעורים?
האם אין אנו מזרזים שלא לצורך את תהליך המעבר אל "תקופת הגדלות"?
 
 
3. מי בעצם אחראי לגיבוש אישיותו של התלמיד?
האם אין התלמיד יכול לבחור בעצמו את דרכו ולקבל החלטות בכוחות עצמו בלבד?
יש לקחת בחשבון, כי העיסוק בדילמות אישיות מעולמו של התלמיד עלול לפתוח פתח להתערבות ולהשפעת יתר של המורה על התפתחותו ואישיותו הייחודית של כל תלמיד ותלמיד.
לעתים קשה לתחום את הגבול שבין הכוונה והדרכה לבין בלימה של צמיחה אישית.
האם ניתן לשמור על הגבולות בתחומים אילו?
 
כדי לאפשר את התייחסות לסוגיות, אנו מצרפים ארבע דילמות מתחומים שונים המעסיקים את הנוער בימינו. דילמות מסוג זה מוצעות בפני צוותי מורים ומחנכים הנושאים בנטל ובאחריות של הטיפול בדילמות.
 
 
 
 
הדילמות
 
נועם יקר,
מה שלומך? אני מקווה שהכל בסדר אצלך כפי שאצלי, ב"ה.
קיבלתי בשמחה את מכתבך האחרון, ואני מצפה לפגישתנו הבאה.
אנחנו חברים כבר כמעט שנה, ומכירים זה את זה היטב. בעוד שבועיים בדיוק ימלאו לי שמונה עשרה. אני ניצבת כעת בפני צומת חשוב בחיי - ועלי לבחור את הדרך הנכונה ביותר.
האם דרך החיים על פיה חייתי עד כה מתאימה לי ותתאים לי בהמשך?
ומה יהיה על המשך יחסינו? היכן בדיוק אנו עומדים?
 
כשאני חושבת על הקשר בינינו, אני יודעת שהוא רציני ויציב. אני חשה שאנחנו מתאימים כל כך!
כמו סיר למכסה! אך האם אנו יכולים להרשות לעצמנו להרחיק עד כדי מגע? חיבוקים? נשיקות?
האומנם גילויי חיבה אינם "כשרים"? מדוע אסור לנו לבטא את רגשותינו במעשים? הרי זהו איסור חמור! ובכלל, האם זוהי הבעת רגשות אמיתית?
 
אני מקווה שמאמצי להגיע למסקנה הנכונה - לשביל האמיתי - אינם לשווא. אני מכבדת אותך ויודעת שגם אתה מכבד אותי - ולכן אני משתפת אותך בלבטי. אני יודעת ובטוחה שתבין אותי, תשתף אותי בדעותיך ולבטיך.
אני רוצה כל כך להימנע ממשגה, ובאותה מידה - רוצה אני באהבתך ובקרבתך.
 
 
אוהבת,
ענת.
 
 
 
 
 
 
לרב חנן שלום רב!
 
בחודש האחרון הבחנתי כי תלמידים רבים מניחים מכתבים עם שאלות אישיות בתיבה שהעמדת לרשותנו לשם כך. החלטתי אף אני להשתמש בדרך זו ולשאול אותך את אחת השאלות שמטרידות אותי ביותר לאחרונה. אני מקווה כי תקבל את שאלתי בהבנה, ולא תשנה את דעתך עלי בעקבותיה.
 
ובכן, כמו משפחות רבות וטובות בשכונתנו, גם אנחנו התחברנו לפני כמה חודשים לכבלים. מאז כל בני המשפחה: הורי, אחי ואחיותיי צופים בטלויזיה שעות ארוכות, לעיתים עד שעות הלילה המאוחרות.
עד כאן הכל טוב ויפה, אבל!
 
כשההורים אינם נמצאים בבית, וגם כשהם נמצאים אך ישנים,   אני נמשך מאוד לתוכניות בהן מראים מה שנקרא..."סרטים כחולים". בזמן שאני צופה בסרטים ובמיוחד לאחר מכן, אני מתלבט וגם מתחרט. אני מחליט ששוב לא אצפה בהם אך אני שב וצופה וכך בכל פעם מחדש.
 
 
 
אני חושב שאני יודע שאסור לי לצפות בסרטים כאלו, אך אינני בטוח. מעולם לא שוחחו אתי בבית או בבית-הספר על עניין זה. אף פעם לא הציגו בפני את היתרונות והחסרונות של אמצעי התקשורת ולא לימדו אותי להתמודד עמם.
מה, לפי דעתך, עלי לעשות?
 
 
אודה לך על תשובתך המהירה,
אביעד.
 
 
 
 
 
 
לצחי שלום רב!
 
עברו כבר חודשיים מאז מכתבך האחרון, והחלטתי כי הגיע הזמן להשיב לך. כתבת לי על שאלות שמעסיקות אותך ואני חש שגם אני רוצה לשתף אותך בכמה מן העניינים שמעסיקים אותי.
 
העניין הראשון הוא העניין של התפילה. לעתים קרובות אני נמצא בבית בזמן תפילת מנחה וערבית בבית הכנסת, אבל אינני הולך לתפילה במניין. כפי שאתה מכיר את משפחתי, ודאי אתה יודע שגם אבי שנמצא בשעות אלו בבית אינו מראה לי דוגמה טובה בעניין זה. רבות הפעמים, שאני רואה אותו שקוע בקריאת עיתון או בצפייה בטלויזיה בשעות אלו. בנוסף לכך, אמי, המקפידה מאוד בהלכות כשרות ושבת, איננה לוחצת עלי כלל בנושא זה ואיננה מזכירה לי את חשיבות התפילה במניין. אמנם, אני יודע בעצמי את ערך התפילה בציבור, אך מצד שני אינני נמשך אליה בכלל.
אתה יכול להגדיר את זה איך שאתה רוצה: עצלות? חוסר יראת שמיים? בכל אופן אני מוצא את עצמי פעם אחר פעם מתפלל מנחה וערבית בביתי ביחידות.
מה דעתך? כיצד עלי ליישב את הסתירה הפנימית שבתוכי?
 
 
 
 
 
 
העניין השני נוגע לי ולכלל החבר'ה שלי. בזמן האחרון התחילה אצלנו תופעה חדשה, תופעה מעניינת אבל אולי גם מדאיגה. בשעות הערב המאוחרות מתקיימים בכיתתנו מפגשים חברתיים בהם אנו מעשנים נרגילה. אומנם אני משתתף קבוע במפגשים אבל מדי פעם אני חוכך בדעתי: האם מפגשים מסוג זה מותרים עפ"י ההלכה?
ובכלל, מה פתאום התחלנו לעשן נרגילה?
האם גם אצלכם מעשנים נרגילה?
האם לפי דעתך עלינו לספר על כך להורים או להתייעץ עם היועצת או הרב?
אשמח לשמוע את תגובתך ודעתך על כל מה שכתבתי.
אז בינתיים- כל טוב וד"ש לחבר'ה,
 
 
שי
 
 
נ.ב.: אני מקווה שברור לך שכל מה שכתבתי...ישאר בינינו!
 
 
 
 
 
 
למחנכי הרב אביעזר, השלום והברכה!
 
את שתים-עשרה שנות הלימוד בבית-הספר סיימתי בהצלחה.
סיפור "החתול וקסת הדיו" ידוע לי על בוריו כמו גם המעשה על "מכונת הכביסה וחוברת ההפעלה שהוציא היצרן".
 
ועדיין, כשאני מביט לצדדים ורואה את הקיטוב הקשה שקיים בחברה הישראלית בין חילונים לדתיים, את העובדה כי חילונים רבים אינם יכולים לקבל עקרונות בסיסיים בתורת ישראל, איני יכול לעתים, שלא לחוש הזדהות מסוימת עם הרגשתם, ולהרהר אחר חוסר הרלוונטיות של הדת אל מול חברה מתחדשת.
 
בחברה מודרנית של שוויון בין המינים אינך יכול להשלים עם חוסר השוויון כפי שהוא בא לידי ביטוי, לדוגמה, ככל שהדבר נוגע לענייני המעמד האישי.
בחברה מודרנית הרואה באישה כמי שיש לה הזכות המלאה למימוש עצמי, אינך יכול להשלים עם ההשקפה הרואה באישה את מי שתפקידה מצטמצם בענייני הבית הפנימיים. הגישה לפיה "כל כבודה בת מלך פנימה" נראית, לכאורה, עם כל הכבוד - חוסר כבוד.
 
שאלתי היא, כיצד יכול אדם מאמין ליישב בין מה שנראה כ"תרתי דסתרי"- תורת נצח שאינה ניתנת לשינוי מחד, ומציאות שמטבעה היא מתחדשת, מאידך.
 
 
מצפה לתשובתך,
אמיתי