לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מבנה של צמדי בתים במזמורי תהלים

מחבר: אריה סולה

תהלים י"ב, י"ג, ל"ב, פ"א, קל"ג, קל"ו, ק"מ

בשדה חמ"ד, 1981

תקציר: המאמר עוסק בצורה הספרותית של צמדי בתים במזמורי התהלים. מסקנת המחבר היא שמבנה זה היה קיים במקור והוא משמעותי להבנת המזמורים ולמסר שלהם.

מילות מפתח: תהלים

מבנה של צמדי בתים במזמורי תהלים

  

כל הבקי בסוגיית מבנים אומנותיים בשירה בכלל ובמזמורי תהלים בפרט יודע, כי היסוד החיצוני-פורמלי שעליו עומד מבנה זה הוא פירוק המכלול לחלקיו המכונים בפינו "בתים". אלא דא עקא, מזמורי תהלים - בדומה לשירה המקראית כולה - לא נשתמרו לנו בצורתם הסטרופית ויש אפילו מטילים ספק אם היתה קיימת בכלל. בסקירה ראשונה על פני הספרות המקצועית העוסקת בכך מזה מאה שנים ויותר - נדמה, כי התשובה היא חיובית מסויגת. אנו על כל פנים - תוך עיסוק בכל מזמורי תהלים - הגענו למסקנה, כי לא זו בלבד שהמזמורים בנויים בתים-בתים, אלא אף ביחסים ביניהם לבין עצמם וביניהם לבין המכלול ניתן להבחין בחוקיות מסוימת המבליטה בעצם את המבנה. בהתאם לכך מדברים אנו על צורות מבנים שונות לפי דרכי ההתקשרות המגוונות של הבתים ומכאן התעתיק שלנו בדמות טבלה. [1]
הפעם בחרנו באחת התבניות הפשוטות המשקפת את מבנה המזמור בצמדי בתים. יש שהמזמור בנוי צמד בתים וישנם מזמורים שבהם שנים או שלושה צמדי בתים. ב"צמד בתים" אנו מתכוונים לשני בתים רצופים שווים בגודלם לפי מספר הצלעות כשענייניהם מקבילים,נוגדים או משלימים. במלים אחרות: הנושא הוא אחד המואר משתי זוויות-ראות, כשהיחס ביניהן מקביל, נוגד או משלים. ד.ה. [2]מילר הבחין בתופעה זו וקרא לה בשם  רספונזיו (Responsion) והגדיר אותה כך: "כמו תקבולת הצלעות בטור, כן הרספונזיו בבתים". וברספונזיו מושלם מצויה הקבלה מילולית ממש של צלע מול בין שני הבתים. הגדרה זו מגבילה את התופעה לתקבולת נרדפת בלבד, ואלו אנו מרחיבים אותה גם מבחינה עניינית וגם מבחינה צורנית. יש לציין עוד, כי אם מצוי במזמור גם בית פותח או מסיים (במשמעות פתיחה וסיום) או שניהם גם יחד, אין הם באים בחשבון הצמד או הצמדים.
להלן מספר הדגמות אופייניות לתבנית הנדונה:
קל"ג
(א) שיר המעלות לדוד[3]
הנה מה טוב ומה נעים
שבת אחים גם יחד.
 
(ב) כשמן הטוב על הראש
ירד על הזקן,
זקן אהרן,
שירד על פי מידותיו.
(ג) כטל חרמון
שירד על הררי ציון,
כי שם צווה ה' את הברכה
חיים עד העולם.
 
הפתיחה (א) מביעה את הנושא: שבח לבני משפחה או לאומה המצויים יחד. כנראה שלא כולם זכו להחזיק מעמד באחדות המשפחה הגדולה. אם בגלל סיבות כלכליות ואם בגלל סיבות אחרות (בראשית י"ג, ז; ל"ח, א ועוד). המשורר בא כאן למנות את יתרונותיה של אחדות זו: טוב - נעים. לא נכנס עתה לפרשנות על ההבדל ביניהם. ענייננו להדגיש כי הנושא מפותח בצמד בתים וזאת בשני כוונים דומים ושונים. שניהם פותחים ב"כ" הדמיון, אבל הדימויים הם שונים: שמן - טל. אמנם שוב יש ביניהם מכנה משותף: שניהם משמשים מקור ברכה ושפע. גם בפיתוח הדימויים יש דומה ושונה. הביטוי "השמן הטוב" הוא כנוי לסוג שמן מובחר ואין כאן סתם שם עצם ותוארו. משמעות הדימוי - התפשטות השמן ממקומו שנועד לו - הראש - גם למקומות צדדיים אחרים. מהראש לזקן ומהזקן לבגדים. כן משפחה המצויה יחד, עובר השפע מראש המשפחה גם ליתר הקרובים הנזקקים לכך. פיתוח דומה בדימוי הטל. במקום הראש - החרמון והאברים המרוחקים יותר הם הררי ציון (זו אותה המשפחה - הרים). כמו כן הביטוי "ירד" חוזר בשניהם (פעם אחת צלע מול צלע). שתי השורות האחרונות בבית השני - אף כי עושות רושם של חתימה - קשורות אורגנית לדימוי באמצעות התיבה "שם". ואף זאת: על ידי שבוץ המלים: אהרן מחד, והררי ציון מאידך מודגש הגוון הלאומי-דתי ועל ידי כך מורחב הנושא מבתי אב במסגרת המשפחה הגדולה אל שבטי ישראל במסגרת האומה כולה. ולבסוף , פתח המזמור בהווה "שבת יחד" וסיים ב"חיים עד עולם" כתוצאה מברכת ה'.
י"ב
(א) למנצח על השמינית מזמור לדוד
 (ב) הושיעה ה'
כי גמר חסיד
כי פסו אמונים
מבני אדם.

(ג) שווא ידברו איש את רעהו
שפת חלקות - בלב ולב ידברו.
(ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות
לשון מדברת גדלות.
(ה) אשר אמרו: ללשננו נגביר,
שפתינו אתנו - מי אדון לנו?

(ו) משד עניים מאנקת אביונים
עתה אקום - יאמר ה'
אשית בישע יפיח לו.
(ז) אמרות ה' אמרות טהרות
כסף צרוף בעליל לארץ
מזקק שבעתים.

(ח) אתה ה' תשמרם
תצרנו מן הדור זו לעולם.
(ט) סביב רשעים יתהלכון
כרם זלות לבני אדם.

המבנה ברור: פתיחה, צמד בתים, סיום. בגלל קוצר המצע לא נרחיב את הדיבור על הפתיחה והסיום, אלא במידה שקשורים לגוף המזמור[4].
שני מוטיבים עיקריים נדונים בו: השקר והאמת. אחרי הפתיחה המציגה את הנושא - העדר יושר ונאמנות אצל בני אדם, מתואר בבית הראשון, העולם המבוסס כולו על שקרנים וגאוותנים. מלת המפתח כאן - לשון דיבור: אמר (פעם אחת), לשון (פעמיים), שפה (שלוש פעמים), דבר (שלוש פעמים). מלים אלו משוות אחדות פנימית לבית. הוא כולו תיאורי על מושא הדיבור - שווא, שפת חלקות; על אופן הדיבור: בלב ולב. ועל מטרת הדיבור - גדלות. משולב בו גם מוטיב הבקשה לעונש - יכרת ה'. סיומו של הבית הוא כביכול מובאה ישירה מדברי הרשעים המתרברבים. המשורר כאילו שומע באזני רוחו כיצד הם מדברים בביטחון עצמי על הצלחתם בהשתלטות על החברה. זה מודגש היטב בחריזה הפנימית והחיצונית בכינוי "נו": ללשוננו, שפתינו, אתנו, לנו. זאת ועוד, אין הם מסתפקים בדיבורים בלבד, אלא מתרגמים אותם לשפת המעשה: נגביר, אדון.
המפנה בא בבית השני. גם כאן מלת המפתח היא לשון דיבור: "אמר" (שלוש פעמים). אולם מה רב ההבדל בין "אמר" שם ל"אמר" כאן, פה היא מייצגת את האמירה הטהורה, הצרופה, את לשון האמת, זו של ה'. בתחילת הבית נשמע הד מתוצאות מעשיהם של הרשעים: שוד ואנקת המשועבדים, העשוקים. אם בבית הראשון שמענו את דברי הרשעים (ה), כעת אנו שומעים את אנקת האביונים (תיזה ואנטיתיזה); אולם השמיעה המכרעת היא זו שאנו שומעים כעת בלשון ישירה את דברי ה' (הסינתזה): "עתה אקום" (לעומת הלשון הישירה של הרשעים להבדיל)[5]. הביטוי "עתה" מציין במקרא הרבה פעמים את המפנה לטובה לעומת מה שהיה. אכן בהמשך אנו קוראים ושומעים "אשית בישע". הניגוד השני לעומת הבית הראשון הוא "אמרות טהרות" לעומת דברי שווא. להמחשת ההבדל בין שני סוגי הדיבורים בא הדימוי, היחיד בכל המזמור, "אמרות ה'... כסף צרוף..."[6].
בבית המסיים שוב פניה ישירה אל ה' - כמו בבית הפתיחה - לשמר על הנדכאים לא רק בדור הזה אלא לעולם. היינו על עולם השקר להעלם. ברם המלים האחרונות של המזמור (ט) מצביעות על כך, שלמרות הביטחון בישע ה', עדיין הרשעים מתהלכים ומאיימים בהטלת מרותם על בני האדם. וכך מתקשר סיומו של המזמור אל ראשיתו: בהווה עדיין שולט הרשע.
י"ג
(א) למנצח מזמור לדוד

(ב) עד אנה ה' תשכחני נצח?
עד אנה תסתיר את פניך ממני?
(ג) עד אנה אשית עצות בנפשי
יגון בלבבי יומם?
(ד) עד אנה ירום אויבי עלי?

(ה) הביטה ענני ה' אלוהי!
האירה עיני!
פן אישן המות;
(ו) פן יאמר אויבי: "יכלתיו"
צרי יגילו כי אמוט.

(ז) ואני בחסדך בטחתי.
יגל לבי בישועתך,
אשירה לה' כי גמל עלי.
 
חלוקת המזמור לשלושה עניינים מקובלת על כל החוקרים: קינה או תלונה; בקשה או תפלה; הודיה. כמו כן הבחינו, כי בין שני הבתים הראשונים (במונחנו: צמד הבתים) קיימת לא רק הדדיות כללית בין התלונה והבקשה, אלא ישנה הדדיות גם בין פרטי הדברים בתוכן ובצורה. "וכמבנה דברי אנחתו וסדור פרטיהם, כן מבנה דברי בקשתו וסדור פרטיהם"[7]. אך דווקא  במהות אפיו של מבנה זה אין תמימות דעים[8].
לדעתנו תושג ההבנה המירבית במבנה בהתאם לעקרונות "צמד בתים": א) שוויון במניין הצלעות; ב) תאום תקני בין המרכיבים של הבית הראשון לבין אלו שבבית השני. להלן נראה, כי תאום זה הנו עקרוני ולא אוטומטי. אך גם באי-אוטומטיות ישנה חוקיות.
"הקינה" כולה מנוסחת במשפטי שאלה, שהם ארבעה ובנויים באנאפורה. כל שאלה מנוסחת בצלע אחת, פרט לשלישית - בשתי צלעות. כל השאלות מכוונות אל ה', אלא שלפי תכנן מפוצלות לשלושה כוונים:
השאלה הראשונה והשניה:
מאלוקים אל המקונן
תשכחני
תסתיר... ממני
השלישית:
מהמקונן אל המקונן
אשית בנפשי
...בלבבי
הרביעית:
מהאויב אל המקונן
ירום איבי עלי
מצוקתו של המשורר המתוארת בשאלות באה אפוא מאת ה' באופן בלתי אמצעי (אמנם בהדרגה), מאת ה' באמצעות נפשו וגופו, מאת ה' באמצעות אויבו. מכאן גם אופי המרכיבים שבבקשות (בבית השני).
כדי לחולל תמורה יסודית במצבו, הוא פונה לאלוקים בתפלת בקשה ההולמת את מצבו. בשתי הקריאות הקצרות - "הביטה, ענני" (בשתי הפניות: ה', אלוקי) מבקש להפוך לטובה את ה"תשכחני" ואת ה"תסתיר" (מכאן שהסתרת פנים היא אי-הענות לתפלה). כל זאת בצלע אחת. לאחר מכן הוא מבקש שיחולל אלוקים תמורה בו, במתפלל: "האירה עיני". זאת על מנת שיבין את עצמו, שידע את נפשו וישים קץ ללבטיו. וכמו שהתלונה השלישית כוללת למעשה שני מצבים - התלבטות ויגון (בשתי צלעות), כן גם הבקשה השלישית. אם "האירה עיני" התייחסה להתלבטות, המשכה "פן אישן המות" - מתייחס ליגון. היגון מכרסם בלי הרף ואין חיים אלה נקראים חיים. וכמו בתלונה נקשרו שני ציורים: עצות בנפש ויגון בלב, כן גם כאן - עיניים ושינה (בהקבלה פורמלית של מספר הצלעות - שתים-שתים). לגבי התלונה הרביעית - האויב - ובצלע אחת, באה הבקשה הסמויה, הבלתי ישירה - בשתי צלעות - שכוללת אמנם שני היגדים מחרידים: האויב עלול לנצחו והוא ימלא שמחה על כי ימוט. האסון האמיתי טמון כמובן ב"אמוט". לא כל כך התבוסה הפיזית מדאיגה אותו, אלא תוצאותיה הנפשיות. האפשרות של ניצחון פיזי מצד האויב מובעת במלים "פן יאמר" (על ידי כך נוצרת אנאפורה ל"פן אישן") והאפשרות של התמוטטות נפשית מובעת במלים "צרי יגילו" בניגוד חריף ל"יגון בלבבי" בהקשר אחר. יחס הצלעות בין הקינה והבקשה הוא אפוא: 1-2-2 // 2-2-1 (אלוקים-משורר-אויב//אלוקים-משורר-אויב).
ובגבר על המשורר תחושת סכנה זו, הוא חש באמונתו החזקה, שה' ימנע זאת בחסדו. ומכאן סיומו האופטימי של המזמור. מפנה זה מתחיל מיד עם ו"ו הניגוד במלה "ואני". הוא בולט במיוחד במלים "יגל לבי" שמצד אחד הן מזכירות את הביטוי "יגון בלבבי" (בבית הראשון) ואת "צרי יגילו" (בבית השני). שניהם קבלו עתה תוכן חיובי. הלב מלא שמחה ואמונה. גם הביטוי האחרון במזמור "כי גמל עלי" מעיד על קרבה אינטימית בינו לבין ה'. הוא מעלה את התמונה של יחס בין אם ותינוקה: קלא, ב - "כגמול עלי אמו"[9].
כעת נביא שלושה מזמורים עם שני צמדי בתים:
ק"מ
(א) למנצח מזמור לדוד
(ב) חלצני ה' מאדם רע,
מאיש חמסים תנצרני.
(ג) אשר חשבו רעות בלב,
כל יום יגורו מלחמות.
(ד) שננו לשונם כמו נחש,
חמת עכשוב תחת שפתימו. סלה.
 
(ה) שמרני ה' מידי רשע,
מאיש חמסים תנצרני
אשר חשבו לדחות פעמי.
(ו) טמנו גאים פח לי
וחבלים פרשו רשת ליד מעגל
מקשים שתו לי, סלה.
 
(ז) אמרתי לה': אלי אתה.
האזינה ה' קול תחנוני.
(ח) ה' אדני עז ישועתי.
סכתה לראשי ביום נשק.
(ט) אל תתן ה' מאויי רשע,
זממו אל תפק ירומו. סלה.
 
(י) ראש מסבי –
עמל שפתימו יכסימו,
(יא) ימוטו עליהם גחלים
באש יפלם במהמרות בל יקומו!
(יב) איש לשון בל יכון בארץ,
איש חמס רע יצודנו למדחפות.
 
(יג) ידעתי כי יעשה ה'
דין עני משפט אבינים.
(יד) אך צדיקים יודו לשמך,
ישבו ישרים את פניך.
 
צמד הבתים הראשון נקבע על ידי ההקבלה בין שלוש הצלעות הראשונות בין שני הבתים. צלעות אלו מביעות דברי תפילה להצלה מידי הרשעים. בטויי התפילה מתחרזים חריזה תחילית וסופית: ני. אחרי התפילה מתוארים מעשי הרשעים. בבית הראשון אופי מעשיהם הוא יותר מזימתי, תכנוני, מצויים כאן ארבעה ביטויים מרכזיים: רעות, מלחמות, לשונם. שפתימו. אל שני האחרונים צורף דימוי הנחש (עכשוב). בבית השני הושם הדגש יותר על הביצוע. גם פה ארבעה ביטויים מרכזיים: פח, חבלים, רשת, מקשים. כולם לקוחים מהווי הציד.
בצמד הבתים השני אין הקבלות מילוליות, אך המשותף ביניהם - הגברת תפילת ההצלה. בבית הראשון על ידי ריבוי הפניות ליכולתו של ה' הן על דרך החיוב והן על דרך השלילה: אלי אתה , עז ישועתי, סכתה לראשי; אל תתן, אל תפק, (אל) ירומו (בסך הכל ששה ביטויים). בבית השני בעיקר על ידי בקשת עונשם של הרשעים. גם כאן ששה ביטויים על דרך החיוב ועל דרך השלילה: יכסימו, ימוטו, יפילם; בל יקומו, בל יכון, יצודנו.
יש לציין כי העונש הנדרש מתייחס בחלקו לאופי החטא (מידה כנגד מידה):
חמת עכשוב תחת שפתימו // עמל שפתימו יכסימו;
שננו לשונם כמו נחש // איש לשון בל יכון לארץ;
גם הציור של מעשה הציד נרמז בהקשר לעונש - יצודנו למדחפות.
הסיום מביע את הביטחון, כי סוף האמת לנצח ואז יודו הצדיקים לשם ה'. בבית זה מוזכרים ביטויים נרדפים אך ורק לצדיק: עני, אביון, ישר. הרשע לא נזכר עוד. גם זה מוכיח כי בית זה יש להפרידו מצמדי הבתים.
פ"א למנצח אל ששנים עדות לאסף מזמור
(ב) רעה ישראל האזינה
נהג כצאן יוסף
ישב הכרובים הופיעה
(ג) לפני אפרים ובנימין ומנשה
עוררה את גבורתך
ולכה לישעתה לנו.
(ד) אלוהים השיבנו
והאר פניך ונושעה.
(ה) ה' אלוהים צבאות,
עד מתי עשנת בתפלת עמך.
(ו) האכלתם לחם דמעה
ותשקמו בדמעות שליש?
(ז) תשימנו מדון לשכנינו
ואיבינו ילעגו למו.
(ח) אלוהים צבאות השיבנו
והאר פניך ונושעה.
 
(ט) גפן ממצרים תסיע
תגרש גוים ותטעה,
(י) פנית לפניה ותשרש שרשיה
ותמלא ארץ.
(יא) כסו הרים צלה
וענפיה ארזי אל.
(יב) תשלח קצירה עד ים
ואל נהר יונקותיה.
(יג) למה פרצת גדריה
וארוה כל עברי דרך?
(יד) יכרסמנה חזיר מיער
וזיז שדי ירענה.
(טו) אלוהים צבאות שוב נא
הבט משמים וראה
ופקד גפן זאת
(טז) וכנה אשר נטעה ימינך[10]
(ועל בן אמצתה לך).
 
(יז) שרפה באש כסוחה
מגערת פניך יאבדו.
(יח) תהי ידך על איש ימינך
על בן אדם אמצת לך.
(יט) ולא נסוג ממך
תחינו ובשמך נקרא.
(כ) ה' אלוהים צבאות
השיבנו האר פניך ונושעה.
 
התבנית הגרפית בשני צמדי בתים + בית מסכם מבליטה לא בלבד את היחס המנוגד בין שני הבתים בכל צמד, אלא גם את היחס החוזר בין שני צמדי הבתים. ואלו הבית הבודד מסכם כמעט את כל המוטיבים המצויים במזמור.
 
תשומת לב מיוחדת מעורר "הפזמון החוזר" בסיום שני בתי הצמד הראשון ובסיום הבית המסכם. אך על ידי העדר "הפזמון החוזר" בסיום שני בתי הצמד השני לא הופר השוויון בגודל הבתים - כולם בני שמונה צלעות. אגב, העדר הפזמון בבתים הללו מוסבר מתוך עניינם של הבתים והמשורר בחושו האומנותי המפותח לא נגרר אחר שיגרה מכנית לשים בסוף כל בית "פזמון חוזר"[11]. יש לציין עוד כי "הפזמון החוזר" מנוסח בצורה מודרגת על ידי הרחבת  התיבה "אלוהים": אלוהים השיבני - אלוהים צבאות השיבני - ה' אלוהים צבאות השיבני.
הצמד הראשון: הבית הראשון פותח בפנייה נרגשת אל אלוקים לבוא לעזרת השבטים מבני רחל: אפרים, בנימין ומנשה, כששני הקיצוניים מציינים את בית יוסף. יש להדגיש כי הכינויים לה' מיוחדים לבית יוסף. "משם רעה אבן ישראל" (בראשית מ"ט, כ"ד). לאחר מכן במפורש "נהג כצאן יוסף". ויאמר מיד, כי גם ציור הגפן לישראל בבית הראשון שבצמד השני יסודו בברכת יוסף "בן פורת יוסף" (בראשית מ"ט, כ"ב).
הפעלים המציינים את הפנייה לה' הם בלשון זירוז: האזינה, הופיעה, עוררה (ומכאן גם הגרר ולכה, לישועתה). בפנייה מובעת למעשה גם מטרתה. זה נלמד משני ביטויים נרדפים בראש שתי הצלעות הראשונות ומשני ביטויים נרדפים אחרים בסוף שתי הצלעות האחרונות: נהג // רעה; גבורה // ישועה. המשורר פונה אל ה' כאל מנהיג שיש ביכולתו להושיע. ולא רק על ישועה מדובר כאן, שהעם זקוק לה, אלא גם על חידוש יחסי הקרבה בין העם ואלוהיו. שניהם כרוכים זה בזה. והפזמון החוזר מבטא זאת מפורשות.
אם בבית הראשון בוטאה האפשרות, התקווה ליחס חיובי מצד ה' אל עמו, בא הבית השני ומתאר יחס זה בכל התגלמותו השלילית. מכאן השאלה המקובלת, שאלת הזעקה: "עד מתי?" תאור המצוקה ניתן בשני דימויים, שהם יסוד הקיום הפיזי של כל אדם: לחם ומשקה. שניהם הפכו לדמעה. נתערער עצם הקיום. וכל זאת תוך כדי לעג והתנכלות של האויבים. בבית זה הפנייה בנוכח מודגשת יותר מאשר בבית הראשון. בכל הפעלים שומעים אנו את הכינוי "אתה": עשנת, האכלתם, ותשקמו, תשימנו. כדאי לציין כי המשורר בעצמו מדבר לרוב על העם בגוף נסתר ורק פה ושם כולל את עצמו בתוכו בגוף מדברים, בעיקר בסיומי הבתים: לנו, תשימנו, שכנינו. מעניין, כי באחת הצלעות (ז) בא הדבר בערבוביה: ואויבינו ילעגו למו. כאמור בסיום בית זה פזמון חוזר מודרג ועליו נרמז כבר בתחילת הבית: ה' אלוהים צבאות.
הצמד השני: כאמור הסדר חיוב ושלילה חוזר. בבית הראשון מתואר היחס החיובי של ה' אל עמו כאירוע שהתרחש בעבר. האירועים המתוארים בציוריות אליגורית הם יציאת מצרים, כבוש הארץ וההתנחלות. הם הוכחה לחסדי ה' בראשית תולדות ישראל. ישראל נמשל לגפן שהוסעה ממצרים ונטעה בארץ ישראל. שם הכתה שרשים, גדלה והתפתחה. התפתחות זו מתוארת בציוריות מופלגת. ישראל הרחיב גבולותיו והתעצם לעם גדול. בתיאור זה שכלו טוב, הצלחה, אין כמובן מקום לתפלת ישועה; על כן נעדר גם הפזמון החוזר. והנה בבית השני שוב תאור מחריד על יחסו השלילי של ה' לעמו הגובר והולך. התיאור הוא ניגוד משווע לבית הקודם. אותו אלוהים שטיפח במו ידיו את הגפן והנה עתה במו ידיו פורץ את גדריה. וכה על ידי הפקרת העם מצד אלוהים בא האויב והשלים את מעשיו. הבית מסתיים בתפלה לישועה הכוללת את מוטיב הגפן, כפי שזה מצוי בבית הראשון בתחילתו. הבית המסיים כאמור מסכם את כל המוטיבים ושוב בצורת תפלה. ראשית יש להעניש את האויב. לא יתכן שדווקא ה' יעמד לימינו. ולאחר מכן מופנית התפלה אל ה' שיאמץ את איש-בחירו (מלך?). עם החזרת המצב לקדמותו, לטובה, ישררו שוב יחסי קרבה בין העם לאלוהיו. הם לא יעזבוהו עוד, וה' ישמר על חייהם. או אז יוכלו להודות ולקרא בשמו. כיאה לתקווה כזאת, מורחבים כנויי ה' עד לשיא.
הסמיכה הגרפית של כל המזמור בבתים ובצלעות תהיה:
צמד ראשון עם פזמון חוזר
+6 -6
 2 2
צמד שני בלי פזמון חוזר
+8 -8
בית מסכם עם פזמון מורחב
+6-
2

(+אוירה חיובית; - אוירה שלילית)
ל"ב
(א) לדוד משכיל
(ב) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה.
אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון
ואין ברוחו רמיה.
 
(ג) כי החרשתי בלו עצמי,
בשאגתי כל היום.
(ד) כי יומם ולילה תכבד עלי ידך,
נהפך לשדי בחרבני קיץ סלה.
 
(ה) חטאתי אודיעך
ועוני לא כסיתי
אמרתי: אודה עלי פשעי לה'
ואתה נשאת עון חטאתי סלה.
 
(ו) על זאת יתפלל כל חסיד
אליך לעת מצא
רק לשטף מים רבים
אליו לא יגיעו.
(ז) אתה סתר לי מצר תצרני
רני פלט תסובבני סלה.
 
(ח) אשכילך ואורך בדרך זו תלך.
איעצה עליך עיני.
(ט) אל תהיו כסוס
כפרד אין הבין
במתג ורסן עדיו לבלום
בל קרב אליך.
 
(י) רבים מכאובים לרשע
והבוטח בה' חסד יסובבנו.
(יא) שמחו בה' וגילו צדיקים
והרנינו כל ישרי לב.
 
המזמור הוא שיר וידוי על רקע מוטיב אישי ומוטיב כללי לימודי. מבנה המזמור מראה על הפרדה ברורה למדי בין שני המוטיבים הללו. יחד עם זאת ישנו גם שלוב בין שני המוטיבים, כפי שיתברר להלן.
הפתיחה נושאת אופי של הכרזה כללית, בהציגה את הנושא בשלבו האחרון כתוצאה אידיאלית. הוידוי לא נזכר, אלא אשרו של האדם, שזכה לסליחת ה' על עונו והוא כבר נקי מחטא. רעיון זה מובע בהבלטה על ידי אמצעים אומנותיים: בשתי הצלעות הראשונות - אנאפורה (אשרי). בצלע הראשונה חריזה פנימית: נשוי-כסוי; הצרוף של סליחה וחטא חוזר בשלושה ביטויים נרדפים: נשוי פשע; כסוי חטאה; לא יחשב... עון;
צמד הבתים הראשון מתייחס כולו למצבו האישי של המשורר: לפני הוידוי (בית ראשון) ובשעת הוידוי (בית שני). המצב שלפני הוידוי מנוגד בתכלית למה שנאמר בפתיחה. שם הסליחה וכאן העונש - "תכבד עלי ידך" וכתוצאה מכך סבל פיזי ונפשי. תאור סבלו הוא פרדוכסלי כביכול; החרשתי... בשאגתי. הוידוי עצמו מתואר בשלוש לשונות: אודיעך, לא כסיתי, אודה. גם החטא מובע בשלוש לשונות: חטאתי,עוני, פשעי. אבל העיקר נמצא בצלע הרביעית. הרגשתו של המתוודה, שאכן ה' סלח לו: נשאת עון חטאתי. הבית נסגר במלה בה פתח אותו: חטאתי. הקשר בין בית זה לבין הפתיחה בולט בחזרה על אותן הלשונות: נשוי-נשאת; כסוי-כסיתי; וכמובן אותן לשונות חטא בסדר דומה ושונה:
פשע (א) חטאה (ב) עון (ג) // חטאת (ב) עון (ג) פשע (א).
בצמד הבתים השני שולט המוטיב הכללי-הלימודי ועניינו האישי של המשורר משולב בו בשתי השורות האחרונות של הבית הראשון ובשתי השורות של הבית השני, באופן זה היחס המיקומי בין המוטיב הכללי ובין המוטיב האישי נמצא בסדר כיאסטי: כללי + אישי (2+4 צלעות) - אישי + כללי (4+2) בעוד שהעניין הכללי-הלימודי הם דברי ה' לזולת בצורה ציורית (שטף מים רבים...; סוס-פרד, מתג ורסן), נראה כי העניין האישי הוא כבר מצב שלאחר הוידוי והלקח שהפיק ממנו. בבית הראשון הוא מביע את בטחונו בה' שיצילהו מכל צרה ובבית השני הוא רוצה להעביר הרגשה זו גם למישהו הקרוב לו (בלשון נוכח).
בבית המסיים מעמיד המשורר זה מול זה את החוטא ללא וידוי - נחלתו מכאובים, ואת הבוטח בה' שנחלתו - חסד. לאחר מכן דברי ה' לצדיקים בצורת שיר תהילה והודיה. נרמז בו גם גורלו האישי של המשורר על דרך החיוב, כי חוזרים בו ביטויים שתארו את מצבו האישי בבית הראשון של הצמד השני: רני - תסובבני // יסובבנו - הרנינו. כפי שהיה קשר לשוני בין הפתיחה לבין הבית השני בצמד הראשון, כן יש אפוא קשר לשוני בין הסיום לבין הבית הראשון בצמד השני.
לאחרונה נביא מזמור בשלושה צמדי בתים + פתיחה וסיום.
קל"ו
(א) הודו לה' כי טוב
כי לעולם חסדו.
(ב) הודו לאלוהי האלוהים
כי לעולם חסדו.
(ג) הודו לאדני האדנים
כי לעולם חסדו.
 
(ד) לעשה נפלאות גדולות לבדו
כי לעולם חסדו.
(ה) לעשה השמים בתבונה
כי לעולם חסדו.
(ו) לרקע הארץ על המים
כי לעולם חסדו.
 
(ז) לעשה אורים גדלים
כי לעולם חסדו.
(ח) את השמש לממשלת ביום
כי לעולם חסדו.
(ט) את הירח וכוכבים לממשלות בלילה
כי לעולם חסדו.
 
(י) למכה מצרים בבכוריהם
כי לעולם חסדו.
(יא) ויוצא ישראל מתוכם
כי לעולם חסדו.
(יב) ביד חזקה ובזרוע נטויה
כי לעולם חסדו.
 
(יג) לגזר ים סוף לגזרים
כי לעולם חסדו.
(יד) והעביר ישראל בתוכו
כי לעולם חסדו.
(טו) ונער פרעה וחילו בים סוף
כי לעולם חסדו.
 
(טז) למוליך עמו במדבר
כי לעולם חסדו.
(יז) למכה מלכים גדולים
כי לעולם חסדו.
(יח) ויהרוג מלכים אדירים
כי לעולם חסדו.
(יט) לסיחון מלך האמרי
כי לעולם חסדו.
(כ) ולעוג מלך הבשן
כי לעולם חסדו.
 
(כא) ונתן ארצם לנחלה
כי לעולם חסדו.
(כב) נחלה לישראל עבדו
כי לעולם חסדו.
(כג) שבשפלנו זכר לנו
כי לעולם חסדו.
(כד) ויפרקנו מצרינו
כי לעולם חסדו.
(כה) נותן לחם לכל בשר
כי לעולם חסדו.
(כו) הודו לאל השמים
כי לעולם חסדו.
 
מבנהו של המזמור מתייחד בכך, כי לאחר כל צלע בא מעין פזמון חוזר "כי לעולם חסדו". (אגב, זוהי אחת ההוכחות המכריעות לכך שגם הצלע ולא רק הטור הדו-צלעי היא יחידה היגדית עצמאית).
הפזמון הושר כנראה על ידי הקהל והצלע שלפניו על ידי הלויים, אך אין זו סבה - כדעת חיות - להעדר צורה פיוטית, להעדר חלקים ברורים במזמור[12]. ואכן, החוקרים, כל אחד לפי דרכו, ניסו למצוא את החוקיות שבמבנה[13]. לדעתנו תואמת חלוקת הבתים בגרסתנו את חלוקת  העניינים בצורה בולטת ביותר. ההקשרים התוכניים מראים על צורך צרוף בתים בזוגות, דהיינו שלושה.
הפתיחה (א-ג) מוגדרת היטב על ידי האנאפורה בראש כל זוג צלעות (הודו). חזרה משולשת זו מגדירה גם את אפיו של המזמור - תפלת הודיה. אחרי הביטוי "הודו" בא תמיד שם אלוהים בשלושה אופנים, שהשניים האחרונים הם בערך ההפלגה (ה', אלוקי האלוקים, אדני האדנים), גם החתימה (כ"ו) פותחת בניסוח זה ומוסיפה כנוי חדש לאלוקים: אל השמים, מעין סיכום הכולל בתוכו את כל יתר הכינויים, כלומר אלוקי העולם.
הצמד הראשון (ד-ו; ז-ט) פותח בתיאור מעשיו של אלוקים המשמשים עילה להודיה. התיאור הראשון מוקדש לראשית בריאת העולם באופן כללי. הבית הראשון מזכיר את השמים ואת הארץ (ואת המים) והבית השני את ה"אורים" (שמש, ירח וכוכבים). מבחינת ספור בריאת העולם לפי ספר בראשית פרק א, אלה הם ימי שני, שלישי ורביעי, נזכרו רק הברואים העיקריים המהווים יסוד ומסגרת לכל החיים. היצורים עצמם שחיים בהם לא נזכרו (צמחיה, בעלי חיים והאדם). כוונתו של המשורר לא לפרט את הבריאה גופה, אלא את העקרונות לפיהם נוצרה הבריאה: הכל הוא פלא אחד גדול. כל זאת עשה לבדו. בתבונה ובתכליתיות. התיבה "לבדו" מרמזת למה שנאמר בפתיחה, לקלס את ה' כמי שאין בלתו.
הצמד השני (י-י"ב; י"ג-ט"ו) מתאר עילה שניה להודיה. היא מתחום ההיסטוריה הישראלית. כמו בתיאור הראשון כן גם כאן אין הכוונה לפרט יריעה רחבה של תולדות עם ישראל. אלה הם למעשה ראשי פרקים החל מיציאת מצרים ועד ההתנחלות. סמיכות פרשיות כזו בין בריאת העולם לבין התולדה שכיחה מאד בתפיסה בכלל ובמזמורי תהלים בפרט. רוצה לומר, האל המחולל נפלאות בתחום הבריאה (הטבע) הוא גם מכוון את התולדה האנושית (ההיסטוריה). אלה כמו אלה הם נפלאותיו של ה'.
ויוצא ישראל מתוכם // והעביר ישראל בתוכו.
הקבלה עניינית אפשר לראות גם בצלע החמישית בשני הבתים: היד החזקה והזרוע הנטויה שפעלה ביציאת מצרים היא פעלה גם בהשמדת חיל פרעה. הצמד השלישי (ט"ז-כ; כ"א-כ"ה) פותח בנדודי ישראל במדבר וגומר בתקופת ההתנחלות וההתבצרות (תקופת השופטים) כשהשפל והישועה באו לסירוגין. הבית הראשון עוסק בתקופת המדבר ומזכיר רק את המלחמות שהתחוללו בעבר הירדן המזרחי, ערב הכבוש של ארץ כנען, גם כאן לא עצם האירוע חשוב. אלא אפיו של האירוע ועיתויו. בני ישראל נצחו לא סתם מלכים, אלא מלכים גדולים, אדירים. ועל ידי מי נוצחו? על ידי עם רועים נודדים. אכן לא היה זה אלא שוב מפעלו של ה'. אגדות רבות התהלכו כנראה על המלחמות האלה ובספר במדבר נשתמרו גם כמה שירים עליהן. לכן גם מוזכרים במיוחד שני המלכים האדירים: סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן . עיתוין של מלחמות אלו היה בבחינת הקדמה טובה לעידוד בני ישראל לפני המבחן העיקרי: כבוש הארץ וההתנחלות בה. זה מוזכר בבית השני. ההתנחלות מוזכרת פעמיים. פעם מבחינה גיאוגרפית - נתן ארצם לנחלה. ופעם מבחינה דתית - נחלה לישראל עבדו. אך תקופת ההתנחלות ידעה גם תקופות שפל. וידועה לנו המסגרת ההיטוריוסופית של ספר שופטים: חטא - עונש - תפלה - ישועה. כאן נזכרים שני הקצוות: החטא (שפל) והישועה (ויפרקנו מצרנו). הבית מסתיים בחסד כללי של ה' המתייחס לקיומו של העם ושל כל אדם: נתן לחם לכל בשר. ההשגחה האלקית אינה רק בגדולות, אלא גם בקטנות.
החתימה (כ"ו) כאמור חוזרת למוטיב הפתיחה - הודית ה', אלוקי עולם.
ודאי יכולנו להוסיף עוד דוגמאות כהנה וכהנה, אך דומני, כי אף אלה היתה בהן הוכחה מספקת לצדקת הנחותינו: א) ניתן למצוא במזמורים בתים; ב) בגילוי אופן ההתקשרות של הבתים טמון המפתח להבנת המבנה; ג) בעזרת התעתיק הגרפי אפשר להמחיש את תבניתו של המזמור ואז שכרנו כפול גם מבחינה עניינית וגם מבחינה אסתטית.


[1] פרטים על דרכי ההתקשרות של בתים במזמורי תהלים ראה את מאמרי בספר "פרקים" - דיונים בשאלות חינוך והוראה; משרד החינוך והתרבות, ירושלים - פתח תקוה, תשל"ח עמ' 74-75.
[2] בספרו: Composition und Strphendua ,1907
[3] פרטים על מזמורי "שיר המעלות" ראה מאמרי ב"בית מקרא" ד (מ"ז) 457-475.
[4] ניתוחים מצוינים על המזמור ראה אצל שטראוס: בדרכי הספרות, תשי"ט, 89-94; אצל בובר: דרכו של מקרא, תשכ"ד, 143-146.
[5] בובר קורא לאמרה זו: "המאמר הנבואי המכריע".
[6] משמעות המלים "בעליל לארץ" לא ברורה, ראה המפרשים.
[7] מ. וויס: המקרא כדמותו, תשכ"ב, 161.
[8] יש מחלקים: 3+4+6 צלעות; 3+6+5; 4+6+5; 3+4+5 - זה האחרון גם אצל וייס והוא רואה בצורה זו של מספר צלעות יורד גם משמעות תכנית. והעירו כבר על כך גם אוולד ודליץ'.
[9] שטראוס, בדרכי הספרות, 76-77.
[10] צלע זו נשתרבבה לכאן כנראה שלא במקומה והיא נמצאת באמת בפסוק י"ח.
 
 
[11] ווסטרמן, תהלים, עמ' 31 (בלשון גרמנית).
[12] חיות בפרושו למזמור (ע' קמ"א): "צורתו הפיוטית אין צורך לבאר, מפני שאין בו חלקים נפרדים, וכל כתוב זמר בחציו הראשון מאת הלויים או ראש המנצחים, ובחלקו השני מכל הקהילה.
[13] יש שחלקו לפי מספר פסוקים עולה: +7+6+5+4 סיום בן ארבעה פסוקים. גונקל: ששה בתים בני שש צלעות וארבעה בתים בני ארבע צלעות. סגל: ששה בתים בני שש צלעות, שני בתים בני שמונה צלעות. הרטום: א-ד; ה-ט; י-כ"ד; כ"ה-כ"ו.