חינוך דתי לבנות / תמר רוס
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

חינוך דתי לבנות

מחבר: תמר רוס

דעות, גיליון י"ח, 1962

תקציר: מעמדה של האישה ביהדות מונע ממנה לימוד מעמיק של תכנים בתורה שבעל פה. סיבה זו נובעת מנימוקים הלכתיים טהורים, וכן מהערכה על תפקידה של הבת בחייה. הצרכים בדורנו הם לתת לבת אפשרות ללמוד לימודים מעמיקים ומתאימים לחייה.

מילות מפתח: חינוך הבנות, חינוך הבת, תורה שבעל פה לבנות, לימודי קודש לבנות, בית יעקב, מחשבת ישראל לבנות.

חינוך דתי לבנות

תוכן המאמר:

החינוך הדתי של הבת

הבעיות החינוכיות

בין תורה שבכתב לשבע"פ

ידיעת עומד הדברים אסורה לאישה

מסקנות ההלכה ביחס לתלמוד תורה לבנות

חשיבות לימוד תורה לבנות

מאמרי חז"ל בגנות האישה

מאמרי חז"ל בשבח האישה

היחס לאישה באגדה התלמודית

הביטוי הדתי לאישה הוא במצוות שבין אדם לחברו

בין הגישה במקרא לגישה בתלמוד

תכונותיה של האישה

מסקנות חינוכיות מתכונות האישה

נשים שקיימו מצוות שהן פטורות מהן

נשים הרוצות לקיים מצוות שהן פטורות מהן

אימא שלום וברוריה

בנות משפחת רש"י

נשים למדניות

בתי ספר לבנות

במאה ה- 16 בליטא ובפולין

שתי שיטות חינוך דתי לבנות בדורנו

"בית יעקב"

טרם נמצאה שיטת חינוך לבנות

"ישיבה לבנות"

שלושת היסודות בחינוך בנות

1. לימודי קודש מיוחדים לפי התוכן, אך שווים לפי הרמה והרצינות ללימודי הקודש של הבנים וללימודים

הכלליים של שניהם.

א . מחשבת ישראל

ב. תורה שבע"פ

ג. מורים בעלי שיעור קומה דתית

2. יצירת הווי נשי חיובי

3. התחשבות במעמד האישה בחברה של ימינו

 

החינוך הדתי של הבת

החינוך הדתי של הבת הישראלית בימינו עדיין מהווה בעיה שטרם מצאה את פתרונה, ורבים המחנכים העוסקים בחינוך בנות המתחבטים יום יום בשאלה זו. אמנם, לכאורה, אין מטרת החינוך של הבת שונה ממטרת החינוך הדתי בכלל, משום שכל אותם הערכים שאנו רוצים להקנות לבנינו (אמונה בה' ובתורתו, מסירות לקיום מצוותיו, אהבה לקודשי האומה וקנייניה, טיפוח מצוות טובות וכו') - חייבים אנו להקנות לבת כמו לבן. אך עובדה שאין שמים לב אליה כראוי היא, שמצבה השונה של האישה מבחינת ההלכה בכל זאת יוצר כמה בעיות יסוד המיוחדות לחינוך שלה, ושאם כי אין ההלכה קובעת מסמרים מפורשים לגבי האידיאל החינוכי החייב לפעול בתודעת המחנך בעיצוב דמותה של הבת, הרי שהגבלות ההלכה בכל זאת מצמצמות למעשה את חופש פעולת המחנך גם בשטח זה, ולכן חינוך בנות ע"פ ההלכה יטה בהכרח ליצירת טיפוס דתי של בת השונה בהחלט מדמותו הדתית של הבן. אף הרכב טיפוסי דתי שונה זה לדמותה הכללית, בהיות חינוכה הכללי זהה עם של הבן, מהווה בעיה.

 

הבעיות החינוכיות

אם ניגש קודם לפירוט הבעיות החינוכיות - המתעוררות עקב מצבה של האישה מבחינת ההלכה, עלינו לנסח את העניין כך: אמנם נכון הדבר שבכל התורה כולה, אע"פ שבלשון זכר נאמרה, האישה שווה לאיש, אך בכל זאת אין החובה בקיום מצוות ודינים ידועים (שדווקא להם ערך חינוכי רב בעיצוב דמותו הדתית של הבן) חלה לגבי האישה, וזאת מטעמים שונים שעוד נדון בהם להלן; האישה למשל, חייבת בכל מל"ת שבתורה, בין שהזמן גרמן ובין שלא הזמן גרמן (חוץ מכמה לאווין שאינם נוהגים בנשים אם מפני שאינם שייכים בהן מצד המציאות, כמו הלאו האמור בקרבן פסח: "כל ערל לא יאכל בו", וכיו"ב, ואם מפני שהם תלויים בדינים ובמצוות אחרים שאינם נוהגים בנשים, כמו הלאווין בתלויים בעדות, דינים, דיינים, מלחמה, עבודת הכוהנים, וכיו"ב), ואילו לגבי מצוות עשה האישה פטורה בד"כ מעל מצוות עשה שהזמן גרמן (חוץ מאכילת מצה, שמחת יו"ט, והקהל). מהראשונים שכתבו שהתורה פטרה את האישה ממצוות מסוג זה מפני שהאישה משועבדת לבעלה, וצרכי הבית מוטלים עליה, ושמא באותו זמן תהיה עסוקה בעבודתה, ולכן משום שלום בית, נפטרה מהמצוות. (אבודרהם, סדר תפלות של חולי - כל בו, סי' ע"ג בשם בעל המלמד). אך למרות שלפי זה, תקנה זו נעשתה דווקא מתוך התחשבות באישה, בכדי שלא להכביד על סדר יומה, יוצא שהבת שטרם נכנסה לעול משק בית וגידול משפחה, נמצאת מקופחת מבחינה חינוכית. כי בה בשעה שהבן מוקף בגיל צעיר מצוות מעשיות שבין אדם לקונו בחיי יום יום שלו (כגון ציצית, תפילין, תפילה בציבור כיסוי ראש וכו') ואלה שומרות עליו ומייחדות אותו מאחרים באורח חייו והתנהגותו הדתית, הרי הבת שחלקה במצוות מעשיות קטן באופן יחסי, בגלל תפקידה לעתיד שטרם הוטל עליה, אינה מתעצבת כ"כ ע"י חובות דתיות יום יומיות.

אף ביחס למצוות עשה שאין הזמן גרמן, שיתופה הפעיל של האישה בקיום מסוימות מהן מוגבל: כך, למשל, אין היא רשאית להוציא גברים ידי חובתם בברכת המזון, לעלות לתורה, לעבור לפני התיבה. אך ההגבלה הקובעת ביותר לגבי חינוך הבת במצוות מסוג זה הוא בעניין תלמוד תורה, שלמרות היותו מצוות עשה שאין הזמן גרמן, לא זו בלבד שאין חובתו חלה לגבי הנשים (שנאמר בדברים י"א י"ט; "ולימדתם את בניכם" ולא "את בנותיכם", וכל שאין אחרים מצווים ללמדו, אין מצווה ללמד את עצמו, וראה: קדושין כ"ט, ב'), אלא שקיימת מחלוקת בהלכה אם בכלל לימוד הבת מותר; במשנה סוטה, מובאים דברי בן עזאי. הוא אמר: חייב אדם ללמד את בתו תורה" ודברי ר' אליעזר בן הורקנוס לעומתם: "כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות".

 

בגמרא שם (כ"א) כתוב: "מאי טעמא דברי אליעזר דכתיב: "אני חכמה שכנתי ערמה" - כיון שנכנסה חכמה באדם, נכנסו עמו ערמומיו וכו' (והכוונה: שאם האישה הסוטה תלמד את הדין שהזכות תולה, ידיעה זו תביא אותה למעשי ערמה), אך יהיה הטעם אשר יהיה, שאע"פ שאין דיני סוטה נוהגים כיום, הלכה נתקבלה במשך הדורות כדעת ר' אלעזר בן הורקנוס (ראה רמב"ם הלכות תלמוד תורה, פרק א', י"ג; סמ"ג, וטור שו"ע "יורה דעה", סי' רמו'), אלא שנתפרשה דעתו כחלה על תורה שבע"פ בלבד, ואילו לגבי תורה שבכתב - השמיעה, לפחות מותרת לכל הדעות, ואין בזה משום תפלות.

 

בין תורה שבכתב לשבע"פ

ההבחנה בין תורה שבכתב לשבע"פ מסתמכת (לפי' הבית חדש, בטור י"ד והט"ז בש"ע, שם; ס"ק, ד') על מצוות "הקהל את העם, האנשים והנשים, והטף", שממנה בבירור שגם נשים חייבות בשמיעה, לפחות, לגבי תורה שבכתב; אלא שבגמרא, חגיגה ג', מובא הסייג: "אם אנשים באים ללמד, נשים באות לשמוע", ומדיוק הלשון "לשמוע" מסיק הרמב"ם שלימוד עכ"פ, גם בתורה שבכתב אסור. אך אין אף איסור זה מוחלט, שהרי הרמב"ם כותב (שם): "בתורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות", ואדרבה - הוא מוסיף ש"אישה שלמדה תורה, יש לה שכר", אם כי, "אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטווית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצווה ועושה, אלא פחות ממנו". ובתשובה רד"ק (בית י"ז) אומר: "כמו שאמרו בתלמוד, (סנהדרין נ"ט י) שעכו"ם העוסק בתורה בשבע מצוות דידהו הריהו ככהן גדול, כ"כ האישה בדברים שצוותה עליה הרי ככהן גדול, אף דהלימוד בעצם אינו מצווה לה כשהוא לעצמו, בכל זאת אם היא לומדת בכדי לדעת ולקיים במצוות שנצטוותה בהן, הרי שכרה גדול, כמו בעכו"ם בשבע מצוות, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם גם אישה בכלל".

 

ידיעת עומק הדברים אסורה לאישה

רק נשאר לנו כעת לבאר מה משמע אותו "לימוד" שהוא מלכתחילה אסור, לעומת ה"שמיעה", שהיא מותרת לגמרי כמצוות הקהל. המפתח לתשובה נמצא בתו"ס לסוטה (כ"א, ד"ה בן עזאי) שפרשו: "מצווה לשמוע כדי שידעו לקיים מצווה ולא משום שידעו שהזכות תולה", מדבריהם מתברר שאם השמיעה היא בכדי לדעת קיום המצווה זהו מותר ואף חובה, אבל לדעת את עומק הדברים והטעמים, כגון שהזכות תולה, זה אסור לכתחילה, וכך באמת כותב הט"ז בעניין זה (בס"ק, שם) בלשון זו:

 

"נראה לי דהתם לא דרוש המשך כי אם פשוטי הדברים וזה באמת מותר ואף לדידן לכתחילה כמו שהוא המנהג בכל יום, מה שאין כן בלימוד פרוש דברי התורה דרך התחכמות והבנה אסרו לכתחילה, וזה מובן בלשון הלמוד".

 

והנשים לשמוע היינו, שהנשים לא ישימו לב רק בפרטי הדברים לשמוע אותם אבל לא כחלק הלימוד כמו שזכרנו: כדברים האלה כתב בעל א"ח (סימן שי"ג):

 

"וחייב אדם ללמד את בנותיו פסקי הלכות, ומה שאמרו "המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, זהו עומק תלמוד וטעמי המצוות וסודי התורה, אותם אין מלמדין לאישה ולקטן: אבל הלכות מצוות ילמד לה, שאם לא תדע הלכות שבת, איך תשמור שבת, וכן בכל, כדי לעשות ולהיזהר במצוות שהרי בימי חזקיהו מלך יהודה, אנשים ונשים גדולים וקטנים, ידעו אפילו טהרות וקדשים, זהו "הקהל את העם אנשים ונשים וטף" וזהו "אתם ניצבים היום כולכם וכו' טפכם ונשיכם וגרך", כדי שידעו עבדים ושפחות פסקי מצוות מה שלעשות ומה שלא לעשות, והשונמית הולכת ושומרת הדרשה מפי אלישע, שהרי אמר מדוע את הולכת אליו - לא חודש ולא שבת היום, מכלל דחודש ושבת הולכת".

 

וכן גם הרד"ק מעלה הבחנה דומה באמרו: "וזה שאמר כר' אליעזר כאילו מלמדה תפלות, זהו דברים שאינם דרושים לה לקיום המצוות ושלומדתם רק לשם לימוד גרידא" כלומר, הרד"ק מפרש "לימוד" לשמה.

 

מסקנות ההלכה ביחס לתלמוד תורה לבנות

אם נסכם, אפוא, את מסקנות ההלכה ביחס לתלמוד תורה לבנות, הרי:

1. הלכה כר' אליעזר בן הורקנוס ש"כל המלמד את בתו כאילו מלמדה תפלות".

2. דברים אלה חלים על תורה שבע"פ, ואילו לגבי תורה שבכתב:

א. שמיעה (כלומר, לימוד עיקרי המצווה בפשטות, ובדינים הנוהגים לנשים בעיקר) מותרת ואף חובה.

ב. לימוד (כלומר, הבנת הטעמים ועומק הדברים בלימוד בלתי תכליתי) אסור אלא אם כן החלה הבת ללמוד (ביוזמתה היא, כנראה) מלכתחילה או, כפי שמסוכם העניין באנצקלופדיה התלמודית:

"ויש מהאחרונים המחלק חיוב האיש ללמוד הוא מצווה בפני עצמה, מלבד מה שצריך בשביל לדעת הדינים המוטלים עליו לעשות, אבל חיוב האישה ללמוד הדינים שהיא חייבת, אינו אלא כדי שתדע מה לעשות ומה שלא לעשות, אבל לא בתורת מצווה על עצם הלימוד".

 

חשיבות לימוד תורה לבנות

הלכה זו לגבי הבת מהווה הגבלה רצינית ביותר בחינוכה הדתי, שהרי האמצעי הבדוק והיעיל ביותר, שערכו נתאמת ונתקדש במשך הדורות שחינוך הדתי של הבן הוא תלמוד תורה במובן המסורתי של לימוד לשם קיום המצווה. לימוד זה מאז ומתמיד הוקף באווירה המיוחדת של בית המדרש והויכוח לשם שמים, מפגש עם תלמידי חכמים ששנות התמסרותם על התורה יומם ולילה עידנה את נפשם, הכשירה אותם לשמש כמופת לתלמידים לא רק בידיעותיהם אלא אף בהתנהגותם הדתית מוסרית, ורק תלמוד תורה במסגרת זו הישיבתית, דווקא של לימוד לשמה, ולא לשם קניית ידיעות, הוא שעיצב את דמות הצעיר היהודי וצייד אותו במטען הרוחני הדרוש לו לפרנסת אמונתו. ואף בדורנו אנו נתאמת כלל זה שלא רק תוכן הלימוד קובע אלא גם צורתו ומסגרתו החיצונית. ומכאן הנהייה מחדש לחינוך הישיבתי אף באותם חוגים שמקודם נטו להסתפק במשלוח בניהם לשעורי תורה במסגרת ביה"ס ממלכתי דתי - שעורים המתרחשים באותה אטמוספירה של מבחנים ובדיקת ידיעות בלבד, כיתר לימודי החול. ואילו לגבי הבת, נוטלת ההלכה ממנה את זכות ההשתתפות במסגרת הישיבתית של לימוד אפוף קדושה, משום שלימוד זה הוא לשמה, משום שהוא מתרכז בעיקר בחומר התורה שבע"פ, ומשום שהוא נכנס לפרטים שהם מאחורי פשוטי הדברים ואילו לגביה - אף לימוד חומש עם פרוש רש"י אינו כה חלק מבחינה הלכתית. וגם אם סומכים על ההסתייגות ה"מלכתחילה" של הרמב"ם לגבי יחידות סגולה, אין ניתנת אף ליחידות אלו רשות הכניסה לישיבת הבנים, לא רק משום האיסור על לימוד תורה שבע"פ, אלא אף מטעמי צניעות.

 

אולם, למרות ההגבלות ההלכתיות הנ"ל שהעלינו במצבה של האישה, הנוטלות מידי המחנך מכשירים חינוכיים יעילים ביותר בעיצוב דמותו הדתית של הבן, טעות תהא בידינו אם נסיק מתוך אלו שכוונות חז"ל בכך היתה להפלות נגד חינוך הבת מתוך חוסר התחשבות בה, ולדאוג לחינוך הבן בלבד. לא כן הדבר, חובות האב לחינוך בנו ובתו בעלות תוקף שווה מבחינה ההלכה.

 

מאמרי חז"ל בגנות האישה

אמנם נכון שאנו מוצאים באי אלה מאמרי חז"ל ביטוי ליחס שלילי לאישה סתם, באשר היא אישה. אות מבשר להלך רוח זה אפשר להבחין ראשונה בס' קהלת:

"ומוצא אני מר ממוות את האישה, ואישה היא מצודים וחרמה שבה, אסורים ידיה;

טוב לפני האלוקים ימלט ממנו, וחוטא ילכד בה",

ושוב: "אדם אחד מאלף מצאתי, ואישה בכל אלה לא מצאתי",

 

אף אם דברים אלה הספוגים מרירות נובעים מניסיון אישי, אין הם משוללים משמעות חברתית ובודאי משמשים לביטוי הלך רוח חדש שאין לו דמיון בספרי המקרא. המשך והעמקת יחס זה לאישה, המזהה אותה עם יצרו, אנו מוצאים אצל מקובלים שונים, שראו באישה שלוחה של הסטרא אחרא. האישה לפי זה נתפסת כרע הכרחי; שיש להשלים עם קיומה רק למען יישובו של עולם:

"שלשה דברים אין אדם רוצה שיצא לו: עשב בקמח, וחומץ ביין ונקבה בבניו -

ושלשתם לצורך העולם נבראו". (תנחומא, חיי שרה).

 

מאמרי חז"ל בשבח האישה

אך מוטיב זה אינו עיקרי אצל חז"ל, שהרי מצינו גם מאמרים רבים המדברים דווקא בשבח האישה ומבטאים יחס הערצה אליה תוך הבנת אופייה ותפקידיה בחיים כמיוחדים ושונים משל הגבר; והבנה זו היא שהשפיעה בשעה שניגשו לקביעת הלכה למעשה.

 

כמה מההלכות המיוחדות לאישה נובעות פשוט משיקול פורמלי הלכתי אובייקטיבי ויבש, ללא כל פניות או מגמות, וכל תוצאת לוואי חינוכית שלילית מקרית בהחלט.

 

(דוגמא להלכה כזו תהיה, למשל, אי הוצאת גברים בברכת המזון, ששם הטעם הוא שספק אם האישה חייבת בברכת המזון מן התורה או מדרבנן, ולפיכך אינה יכולה להוציא אחרים אלא אם כן אף הם נתחייבו מדרבנן בלבד; וכן גם במצוות ציצית, שהמחלוקת אם אישה חייבת בה תלויה פשוט בהכרעה אם זו מצוות עשה שהזמן גרמן, ואם לאו).

 

אך מאחורי הרוב המכריע של ההלכות הללו פועלות במפורש כמה הנחות יסוד ביחס לטבע האישה ומקומה בחברה, והמגמה לשמור על ייחודיותה זו בחינוכה, כדמות אידיאלית ורצויה.

 

היחס לאישה באגדה התלמודית

את הביטוי להנחות אלו נוכל למצוא משוקע באגדה. כמובן שהאגדה כוללת כמה וכמה ספרים, קדומים ומאוחרים יותר, שנוצרו במשך מאות שנים, ואף כל ספר וספר כולל דמויות מרובות ושונות של חכמים שונים ומשונים. לכן בד"כ מסוכן לומר בפסקנות, לפי זה, שכך הדעה של חז"ל בשאלה זו או אחרת, כי לפעמים אנו מוצאים זו בצד זו דעות שונות וסותרות. אך דווקא ביחס לעניינינו, מפליא עד כמה שנאחזות האגדות בכמה מוסכמות שוות לכולן ביחס לאישה.

 

באגדה התלמודית, למשל, בנבדל מהמקרא, אין האישה מובלטת כאישיות עצמאית בעולם האידיאות והרוח, ובציבוריות הרחבה (עדות אחת לכך היא העובדה שברצותנו לעקוב אחרי השקפותיהם של בעלי האגדה על האישה, מוכרחים אנו לבקש זאת לא בטיפוסי הנשים המצטיירים בה בעיקר, אלא בדעותיהם של בעלי האגדה על האישה, שמפוזרות פה ושם), אלא נתפסה כמשוללת אופי מיוחד ומסוים משלה והולכת לעולם בעקבות בעלה: "אישה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי" (סנהדרין כ"ב, ע"ב) "אשת חבר היא כחבר" (ע"ז ל"א ע"א) "אשת לסטים היא כליסטים" (ירושלמי, כתובות פ"ב).

 

ויודעת האגדה לחזק את דבריה במעשים ובעובדות מן החיים:

 "מעשה באישה אחת שנישאת לחבר והיתה קושרת לו תפילין על ידו, נישאת למוכס - היתה קוראת לו קשרי מוכס על ידו" (ע"ז ל"ט, ע"א).

 

אף לעולם הבא אין זוכה האישה בזכות עצמה, אלא בזכות בעלה ששם משמשת לו הדום לרגליו.

 

לעומת זאת, הכירה האגדה בעובדה שהאישה מחוננת סגולות נפשיות מסוימות בתחום יחסי חברה אישיים ובניהול חיי יום יום: בינת נשים - שמקורה ברגש ולא בשכל; רחמנות; נאמנות ומסירות נפש; צדיקות שבג"ח; צניעות, וכד' שבכוח בעלה להטותן לכוון זה או אחר, ואף רעיון זה מתבטא באגדה הנ"ל שבע"ז.

 

לכן, את מקום האישה, ראו חז"ל בבית ובחיק המשפחה. ראשית תפיסה זו נראית כבר בס' משלי (פרק ל"א), ששם מתוארת אשת החיל אידיאלית כמצטיינת במסירותה לבעלה ולילדים, בחריצותה, בתבונת כפיה, בנדיבות לבה, חכמת חיים ויראת ה' שלה, בעוד שבעלה הוא שיושב עם הזקנים כלומר, משתתף בהנהגת העיר או הקהילה.

 

וכן גם בהמשך התקופה נאמר: "אין חכמתה של אישה אלא בפלכה" (סוטה פ"ג, הלכה ד'); "דרכה של אישה להיות יושבת בתוך ביתה, ודרכו של איש להיות יוצא לשוק, ולומד בינה מבני אדם". האישה מכונה בפי חז"ל "יתדו של אהל" ורבי יוסי אומר: "מימי לא קראתי לאשתי - אשתי, אלא ביתי". (שבת, בבלי, קי"ח; ועיין עוד: יומא, א', א), היא השומרת על שלום בית, מקיימת השולחן המשפחתי, מכניסה אורחים, ובעוד שהגבר עובד את ה' בתפלתו בציבור, בלימודיו, ובהליכותיו בעולם הגדול, האישה קונה את עולמה בביתה בשרות בעלה וחינוך ילדיה; "אין אישה אלא ליופי; אין אישה אלא לבנים" (כתובות נט, יח', לא')

 

"אמר לו רב לר' חייא - נשים במה הן זוכות? בהקראת בניהן לבהכנ"ס, ובהשנית בעליהן לבית המדרש ושומרות לבעליהן עד שהם באים במיהמ"ד" (ב"ר פ' י"ז).

 

או שוב בתשובתו של ר' חייא על תשובתו של רב מפני מה הוא מביא כל דבר טוב לאשתו המצערת אותו: "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא" (יבמות ס"ג, ע"א).

 

 דמות האישה שעמדה לנגד עיני חז"ל, אם כן, היתה לא דבורה הנביאה, המנהיגה הציבורית ובעלת חוויות דתיות עצמיות משלה, אלא רחל בת כלבא שבוע שנשארה אחת מפשוטי העם בכדי שתוכל להקריב את חייה למען תלמוד תורה של בעלה, ובכך באה על סיפוקה הדתי.

 

הביטוי הדתי לאישה הוא במצוות שבין אדם לחברו

על סמך הבחנות כאלו בין טבע ותפקיד האישה והגבר, יוצא שהביטוי הדתי המיוחד של האישה הוא בפיתוח אותן מידות נשיות מיוחדות הטבעיות לה בעיקר במצוות שבין אדם לחברו, וכך משמשת היא סיוע לבעלה ולבניה המתרכזים יותר במצוות שבין אדם למקום. חז"ל מציינים לשבח את המין הנשיי במקרים שונים בגלל מסירותן הדתית ("בשכר נשים צדקניות שבאותו דור נגאלו ישראל ממצרים" סוטה י"א; שמות רבה, פרשה א') אלא שהצטיינות האישה במקרים אלה בד"כ מתבטאת בכוח רצונה, בסגולותיה האישיות, במידותיה ולא בכשרונותיה האינטלקטואליים המופשטים או במנהיגותה הציבורית.

 

בין הגישה במקרא לגישה בתלמוד

בעוד שבתקופת המקרא מובאות לנו גיבורות מרובות מכל תחומי החיים (בבית ובמשפחה, אך גם בפולחן הדתי, במדיניות, בנבואה, באומנות, בספרות, ואף בענייני צבא) ומהן שזכו לשם דווקא בזכות תקיפות אופיין כשם שאחרות הצטיינו ע"י סגולות מלבבות טבעיות יותר לאישה. בתקופת התלמוד מקרי נשים אלו מהמקרא מהווים לבעלי ההלכה בעיה ומנסים הם לפרש אף מקרים אלה באור שונה, המתאים יותר למושגי חברתם, הבנויה על יסוד התא המשפחתי ומנהיגות הלמדנים, ולא על המסורת החינוכית של דפוסי חיים שבטיים. לכן, בעלי התלמוד, שראו בשלילה את העמדת האישה בראש העם, משנתקלו במשפט "ודבורה אישה נביאה" אמרו: "אוי לדור שאישה מנהיגתו" (מדרש תהילים, כ"ב) ובזוהר: "וי לדרא דלא אשתכח בגוי' מאן דידין לעלמא אלא חד נוקבא" (זוהר ויקרא י"ט), וביחס למשפט: "ויעלו אליה בני ישראל למשפט" נמצאו תירוצים שונים לבעיה הלכתית זו, כגון שנתקבלה מפני צו השכינה (תוס' ב"ק שם), כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים, או שאמרו שהיתה דנה ע"פ הדיבור, או יש שאמרו שלא היתה דנה כלל, אלא מלמדת לישראל דינים.

 

תכונותיה של האישה

כאמור, השקפות אלו של חז"ל על האישה השפיעו בקביעת הלכה, שניכרת בה בקביעות המגמה לשמור על חלוקת התפקידים בין גבר לאישה. מגמה זו אמנם מפלה נגד האישה באותם שטחים שנראו לחז"ל כתחום הבלעדי של הגבר או כחריגה מתחומה שלה (נשים אינן עולות לתורה משום "כבוד הציבור", ואין בי"ד ממנים לאפוטרופוס את האישה "שאין דרכה לצאת ולבוא ולטרוח בנכסים") או בפעולות שנראו לחז"ל כדורשים את הכשרים המיוחדים של הגבר (אין מניחים לנשים לשחוט "מפני שדעתן קלה, שיראות מפני בעליהן, ויש אומרים שמפני רכות לבן. שהנשים קרובות להתעלף כשרואות דם ויש לחוש שיקלקלו בשחיטתן ולא ירגישו בדבר"; ואין האישה נאמנת בבדיקה שיש בה טורח מרובה לתקנו כניקור, ברירת תלויים מקטניות ויש אומרים אף בבדיקת חמץ "לפי שהנשים עצלניות הן" ואף בדבר מחמת קלות דעת" האנציקלופדיה התלמודית, ערך האישה). אולם נפלה למענה נגד כל פגיעה בטבעה הנשיי ובתפקידים המיוחדים לה. (כך, למשל, רואים אנו יחס ג'נטלמני של ההלכה לאישה בענייני קדימה: "אישה ואישה שבאו לשאול מזון או כסות, האישה קודמת לאיש, לפי שהאיש דרכו לחזור על הפתחים, והאישה אין דרכה לחזור, ובושתה מרובה").

 

מסקנות חינוכיות מתכונות האישה

השגות אלו ביחס לתכונות האישה ויעודה חייבו גם מסקנות חינוכיות מסוימות שאף להגשמתן דאגה ההלכה. ההנחה שאין נטיותיה הטבעיות של האישה לכוון הלימוד העיוני - מופשט היא שעמדה מאחורי עצת ר' יוסי בן יוחנן איש ירושלים "ואל תרבה שיחה עם האישה", שרוב שיחה ושיגה בתחום היחסים האישיים ובענייני חיי המעשה, תסיח את דעת בן התורה מתורתו. ובאמת כך יוצא במפורש כשבדור מאוחר יותר קיבל מאמרו את הפרוש: "באשתו אמרו קו"ח באשת חברו, ומכאן אמרו חכמים: כל המרבה שיחה עם האישה גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהינום" (אבות, פרק א'). אף האישה האחת והיחידה המוזכרת בתלמוד במו"מ של הלכה, ברוריה, השלימה והודתה בצורך להיבדלות חברתית בין מתוך בדיחות הלב ובין ברצינות, שהרי מסופר עליה שכשר' יוסי הגלילי, ברצונו לבחור את הדרך ללוד, שאל אותה: "באיזה דרך נלך ללוד?" היא השיבה: "גלילי שוטה! לא כך אמרו חכמים! אל תרבה שיחה עם האישה. היה לך לומר: "באיזה ללוד?" (ערובין ג' ב'). הנחה זו ביחס לכיון האינטלקטואלי של האישה גם השפיעה הלכה למעשה בעניין תלמוד תורה לנשים, כפי שמעביר הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"א, חי"ג):

 

"ואע"פ שיש לה שכר ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונות להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, ואמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות".

 

ומפני שתפסו חז"ל את הבית והמשפחה כעיקר משכן עבודת ה' של האישה, ומידותיה הנשיות ככלי עבודה זו, לא החשיבו את בית המדרש, שבו מתנהל לימוד אנאליטי ומפולפל, כמוסד חינוכי בשבילה, כי לא הבנת הוויות אביי ורבא ביחס לפרטי מלאכות של שבת היא שתכשיר אותה לתפקיד זה, אלא דווקא הדוגמא החיה של אמה שבהכנת תבשיליה ובהדלקת נרותיה, וקיום הפסוק: "כל כבודה בת מלך פנימה". מכאן וודאי יובנו דבריו הקשים של ר' אליעזר בן הורקנוס: "ישרפו דברי תורה ועל יתנום לנשים", ומכאן גם ההסבר לעובדה שבנות ישראל בעבר לרוב לא קיבלו חינוך פורמלי במוסדות חינוך. אין זאת אומרת שלא היו קיימות דעות על הנדרש מן הבת האישה מבחינה דתית, אבל אותן סגולות רצויות וערכים חיוביים חשבו להקנות לה לא על דרך החינוך הפורמלי-מוסדי המסתמך על הידע, כי אם בעיקר על ידי החינוך הפורמלי המפתח את האישיות במסגרת של פרקטיקה יום יומית, האמונה, הידיעות בהלכה, האידיאלים, השקפות ומדות שהיוו יסוד בפיתוח דמותה הדתית קיוו לרכוש לבת מן האם ומנשים אחרות בעלות עמדה בבית, מעצם המשטר בבית ההורים ויחסי הכוחות והסמכויות המצויים בו.

 

תפיסות חז"ל אלו ביחס לטבע האישה וייעודה האידיאלי בחיים שמהן הסיקו גם את מסקנותיהם החינוכיות, מתבססות בחלקן על נתונים ועובדות יסוד שלעולם לא ישתנו, ובחלקן על המבנה החברתי והתנאים הסוציולוגיים שבדורותיהם. אולם אף באותם דורות המשיכו במבנה ובתנאים אלה ועוד לא הכירו מושגים כגון "האמנציפציה של האישה".

 

 

נשים שקיימו מצוות שהן פטורות מהן

תמיד היו יוצאות מן הכלל שבדרך זו או אחרת, חרגו ממגבלות שההלכה הטילה עליהן והכניסו עצמן בעול חיובים שונים שלפי הדין פטורות מהם. הן בקיום אותן מצוות מעשיות בשטח הדתי ריטואלי בכלל שהיו נחשבים בד"כ אך ורק פעולותיו של הגבר, והן בקיום מצוות תלמוד תורה בפרט. ידוע לנו עוד מהתלמוד עצמו על מיכל בת כוש שהיתה מניחה תפילין, על אשתו של יונה בן אמיתי שהיתה עולה לרגל ומקריבה שלמי חגיגה ועולת ראיה.

 

היו נשים שהתפללו בטלית, ישבו בסוכה, חזניות במנייני נשים, ועם כל היות הדבר, לכאורה, בניגוד לחוקי הצניעות, היו בכמה זמנים ומקומות נשים שתפשו גם משרות דתיות, והגיעו לדרגות גבוהות בציבור העברי, היו "פוסקות" שאלות לנשי עירן, ומדינתן, תפסו משרות של ראשי ישיבות, ולפניהן למדו בחורים מופלגים; היו שוחטות בעלות תעודת "קבלה" ומנקרות, מעתיקות ספרי פוסקים וספרים אחרים; היו מגידות ודרשניות, וכתבו שו"ת. בחסידות - שלפיה החיים הדתיים נתבססו יותר על הרגש והמסתורין והעלאת האדם הפשוט במקום תלמיד החכם בעל ההשכלה התורנית - הגיעו נשים אף לאדמו"רות - הסתגפו בתעניות, היו מייעצות, מקבלות "פתקאות", מסדרות "טישען" (סעודות פומביות) ומחלקות שיריים כנהוג, נתנו ברכות קבלו פדיונות לצדקה, לבשו ציצית.

 

נשים הרוצות לקיים מצוות שהן פטורות מהן

ביחס לנשים הרוצות לקיים מצוות שהן פטורות מהן, נחלקו תנאים - ויש כנראה מקום להתיר (לדיון מפורט יותר, עין באנציקלופדיה התלמודית, ערך "האישה") אך אף בעניין תלמוד תורה, שבו דעת ההלכה ברורה, פסוקה וחד משמעית, ההיסטוריה של עמנו מאשרת כי למעשה בכל הזמנים לא הוגשם תמיד איסור לימוד הבנות תורה ובין בתקופת התלמוד, בין בימה"ב ואכו"כ בתקופת הרנסנס ובעת החדשה, היו הרבה נשים שחרגו מהמסגרת שנקבעה להן ע"פ ההלכה, ואלו דווקא מנשיהם ובנותיהם של גדולי ישראל, שהיו למדניות מפורסמות. בסנהדרין צ"ד אף מסופר שבדורו של חזקיה חיפשו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרע. ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואישה, שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה.

שהיו נשים מלומדות אפשר להסיק גם מפסק הלכה בתלמוד הקובע שאסור לאישה ללמד מטעמי צניעות, היינו: כדי שהאישה לא תבוא במגע ומשא עם אבות התלמידים (קדושין, פ"ב) ובזה הוא דומה לרווקים, אלמנים, או גרושים, שאף עליהם נאסר ללמד תינוקות מטעמי צניעות שלא יהיה להם עסקים עם אמותיהם (שם): ואם אתה אומר שהאישה לא למדה תורה, שוב אין צורך לנמק את האיסור ללמד תינוקות מטעמי צניעות, שכן אם היא עצמה לא למדה - לימוד אחרים מניין לה?!

 

אימא שלום וברוריה

דווקא אותו ר' אליעזר בן הורקנוס, שאמר אותם דברים קשים נגד למדנות של נשים, נשא את אימא שלום, למדנית גדולה (ב"מ, נ"ט) והעריך את כשרונותיה האינטלקטואליים. למדנות זו לא היתה סתם בקיאות בדיני נשים, אלא השכלה תלמודית ממש. כך, למשל, מסופר על ברוריה, אשת ר' מאיר שנוסף על יראת שמים ובינת נשים שלה שגילתה בדברי התנחומין שאמרה לבעלה עם מות שני בניהם עליהם (פסחים, ס"ב), דבריה בלימוד היו נשמעים כאחד מגדולי התנאים. ר' יוחנן מעיד עליה כי היתה בקיאה בשלוש מאות "שמעתות" בהלכות יוחסין שלמדה משלוש מאות חכמים במשך שלש שנים. היא הכריעה בין ר' טרפון שהיה מטמא ובין רבנן שהיו מטהרין, וכשנאמרו הדברים לפני ר' יהודה בן בבא, אמר: "יפה אמרה בתו מבנו" (תוספתא כלים, ב"ק, פ"ד, י"ז). לברוריה כנראה, היתה גם הרגשת הסמכות ותקיפות הדעת לתת הוראות לתלמידים בדבר אופן לימודם (ערובין, נ"ג ד').

 

בנות משפחת רש"י

בימה"ב, בייחוד, בולטות בנות משפחת רש"י (לא היו לו בנים) שפרסום למדנותן יצא למרחקים ועשה רושם גם על למדנים מופלגים; אחת כותבת הלכה ושו"ת בשם אביה לעת זקנתו, שניה פוסקת שאלות ועומדת בקשרי שו"ת עם הבנים; אחרת מבארת מקומות קשים בתלמוד ומתרצת קושיות של בעלי התוספות; דעת אחרת מהן בעניין הלכתי מובאת בשמה בשו"ת התשב"ץ. עוד אישה מצאצאי רש"י לימדה ש"ס ופוסקים בישיבה לפני תלמידים מובהקים ובזמן השעורים ישבה, מטעמי צניעות, באוהל של וילונות, באופן שתלמידים ישמעו

קולה ואת פניה לא ראו.

 

נשים למדניות

לעניינינו מעניינת בייחוד עדותה של אלמנת החכם ר' יעקב מזרחי מקהילת עמדיא שבקורדיסטן, מהמאה ה- 16, שהיתה מלמדת ישיבה שלמה ופנתה בבקשת עזרה לקהילות קורדיסטן כדי לקיים את הישיבה. במכתבה (המובא ע"י הרב אסף במאסף "ציון", ספר ו', י-ם) המתובל בהרבה מאמרים מן התלמוד, ושניכר ממנו גודל למדנותה, היא כותבת:

"בת מלך הייתי, מאן מלכי רבני, בין ברכי חכמים גודלתי, מעונגת לאבי ז"ל הייתי (ר' שמואל הלוי) שום מעשה ומלאכה לא למדני חוץ ממלאכת שמים, לקיים מה שנאמר: והגית בו יומם ולילה: בעונותיי הרבים לא היו לו בנים כי אם בנות. וגם כן השביע את בן זוגי ז"ל לבלתי עשות בי מלאכה, וכן עשה כאשר ציווהו. ומתחילה הרב ז"ל היה טרוד בעיוניו, ולא היתה לו פנאי ללמד התלמידים, כי אני הייתי לומדת [מלמדת] אותם במקומו עוזרת הייתי כנגדו"

 

תפיסה "מודרנית" של עזר כנגדו!

 

הרבנית בילה, בת ר' ישראל בן יוסף מלבוב, היתה מחדשת הלכה, ובנה ר' יוסף יוזפא הכהן מביא דינים בשמה בהקדמתו ל-"הרישא" על הטור יו"ד, ח"ב, וכותב עליה:

"שישבה בתעניות מדי יום ביום ובלילה לא אכלה דבר הבא מן החי... ובידה מפתח לעזרת הנשים, שהיתה ראשונה מבאי ביהכנ"ס ואחרונה שעה אחת או ב' אחר יציאת העם מביהכנ"ס, שהגמירה תפילותיה ותחנוניה. ואחר התפילה לא שמה נפשה לשום דבר בטלה, רק מחיל אל חיל עוסקת בתורה, פרשה של ימי השבוע עם פרש"י ושאר מפרשים כידוע לכל תלמיד אמ"ו ז"ל מאוכלי שלחנו, שתמיד אשר היו פוטרין השולחן בדברי תורה, היתה אוזרת כגבר חלציה מבמ"ס הד"ת ולפעמים אשר המציאה מדעתה איזה פשט מתוק מדבש נופת תטופנה שפתותיה".

 

רחל מור פורגו, נכדת הרמח"ל למדה עניני קבלה, נוסף על היותה יודעת בע"פ - כבר בגיל 14 - מסכתות אחדות בתלמוד, ופרידא, בתו של בעלה "התניא" כתבה דברי תורה וחסידות.

 

מתוך רשימת הנשים שהובאו לעיל (והיו עוד כהנה והכנה רבות לתיאורים נוספים, עיין "בנשים למדניות" "והאישה באספקלריית היהדות" ת"א, תש"ב-תש"ז) לזמניהן ולארצות מושבותיהן. נמצאנו למדים שלא רק בארצות אירופה היו נשים עבריות מלומדות ויודעות ספר שלפעמים נתעלו עד למדרגת ראשי ישיבות, דרשניות, פוסקות שאלות, וכו' - אלא גם בארצות שמצבן התרבותי היה ירוד מאד בכלל - כארצות האסייתיות - היה אפשר למצוא בנות ישראל בעלות השכלה יהודית תורנית גבוהה מאד. כך, אם כן, היה חינוכן של בנות רבים מגדולי ישראל, למרות כל ההגבלות ההלכתיות שהבאנו. ועד כדי כך, שתופעה זו אף קבלה גושפנקא הלכתית: בס' שו"ת "רב פעלים" להרב הבגדדי המפורסם, ר' יוסף חיים, מובאת השאלה: "אם הנשים היודעות לקרות תנ"ך ומתפללות בכל יום" חייבות לערוך תיקון חצות כגברים או לא, ואם ראוי לנשים ללמוד "סדר הלימוד של ליל חג השבועות וליל הושענא רבא" (כלומר, לימוד לשם המצווה!), והרב המשיב כותב כך: מנהג בביתנו שעומדות באשמורות קודם עלות השחר, ואין אומרות תיקון חצות אלא לומדות פתיחת אליהו זכור לטוב וקצת לימוד כיו"ב וזקנתי היתה לומדת י"ח פסקי משנה (תורה שבע"פ!) וגם בליל הושענא רבא היו נעורות ולומדות משנה תורה ותהילים והתפלות של כוכבי הברית".

 

עדות שנשים השתתפו בדרשות על חשבון עבודות הבית מצוייה באגדה של ר' מאיר, שאחת המשתתפות בדרשותיו בערבי שבתות נצטוותה ע"י בעלה לירוק בפי תנא זה בגלל דרשתו שכחה להשאיר את מנורת השבת דלוקה, ר' מאיר מגלה יחס מבין ואוהד לאישה שחשקה נפשה בתורה, השונה לגמרי מדברי ר' אלעזר בן הורקנוס הקשים.

 

בספר "מעין גנים" לר' שמואל ארקוילטי, מהמאה ה- 16, כתוב: "אמנם הנשים אשר נדבה לבן אותך לקרבה אל המלאכה-המלוכה, מלאכתה מצד בחירתן בטוב, במה שהוא טוב, הן הנה תעלן בהר ה', שכונה במקום קדשו, כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן להדרן, תרתי לטייבותא, ומהן תצא תורה... ומה שאמרו חז"ל: "נשי במאי זכיין", וכו' - אל תתאונני, כי יש להשיב שחכמים לא דברו אלא בהווה, כי רובא דרובא שבהן אינן זוכות, רק במה שאמרו ז"ל, ולא באו להוציא העוסקת בטהרת התורה" (ר' שמואל ארקוולטי; מעין גנים, מכתב - לפי הרב אריה ליפשיץ: אבות עטרות לבנים, וורשה, תרפ"ז עמ' ע').

 

בתי ספר לבנות

אף ההנחה שחינוך הבת הדתית מוכרח להיות בבית הוריה ומתוך הניסיון בלבד ולא בלימוד פורמלי לא נתגשמה תמיד למעשה. כבר במסכת נדרים מדובר על "מלמד את בניו ובנותיו מקרא", בתשובות הרמב"ם (הוצאת "מקיצי נרדמים", תרצ"ד, ס' שפ"ד) מופיעה שאלה:

"מלמד נערות קטנות, שהיה לו דין ודברים עם איש אחד ונשבע בשבועה שלא ילמד בנות פלוני לאחר שהורגז בדברים, ואח"כ התחרט... יורנו אדוננו אם מותר לו ללמד אותן, ושכרו כפול מן השנים".

 

ותשובת הרמב"ם:

"אם מתחרט, יודיע חרטתו בפני שלושה אנשים בישראל, ויתירו לו [השבועה] ואח"כ ילמד אותן כדרכו ואין עליו עבירה".

 

במאה ה- 16 בליטא ובפולין

במאה ה- 16 היו בליטא ובפולין "חדרים" מיוחדים שבהם למדו בנות לא רק של גדולי ישראל, יוצאות מן הכלל, אלא בנות פשוטי העם. אך בייחוד בדורות אחרונים החל לימוד תורה לבנות במסגרת חינוך פורמלי מוסדי להיות נהוג. משנפרצה חומת הגטו היהודי, אף אם הבית היהודי נשאר שומר מצוות, אווירת הרחוב וביה"ס הכללי, שהבנות החלו לבקר בו, כבר לא תאמה את אווירת הבית, ומכיוון שירד מעמדם המחנך של ההורים, הניחו מחנכי ישראל שמוטב שהבת תלמד אותה תורה שכ"אילו תפלות" לחסנה נגד תפלות של ממש.

 

כדברים האלה כתב בעל "החפץ חיים" בליקוטי הלכות" כשהוא מעיר על מאמרו של ר' אלעזר בן הורקנוס הנ"ל:

בזמנים שלפנינו שכל אחד היה דר במקום אבותיו וקבלת האבות היתה חזקה מאד אצל כל אחד ואחד, להתנהג בדרך שדרכו אבותיו, וכמאמר הכתוב: שאל אביך, ויגדך, בזה היינו יכולים לומר, שהאישה לא תלמוד תורה, ותסתמך בהנהגה על אבותיה הישרים. אבל כעת, בעונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופפה מאד מאד. בודאי מצווה רבה ללמדן חומש וגם נביאים וכתובים ומוסר חז"ל, כגון מסכת אבות וספר "מנורת המאור" וכדו' כדי שתתאמת אצלן אמנותנו הקדושה שאם לא כן עלול שתסורנה לגמרי מדרך ה' ותעבורנה על כל יסודי הדת ח"ו. (ליקוטי הלכות סוטה ט')

 

ובדומה לנ"ל כותב בספרו "הדעה והציבור", הרב ז. סורוצקין:

"בשעה שבתי ישראל התנהגו ע"פ ה"שולחן ערוך", ואפשר היה ללמד בהם את כל התורה מהניסיון, ממילא לא היה צורך ללמד את בת ישראל תורה, אבל עתה, מן ההכרח ללמדה תורה" ("הדעה והציבור", הוצאת "החנוך", תש"ז, מהדורה ב', דרוש ג').

 

שתי שיטות חינוך דתי לבנות בדורנו

בדורנו אנו, ובארץ, קיימות בעיקר שתי שיטות חינוך דתי לבנות. האחת של זרם בתי הספר הממ"ד, לוקה בניגוד משווע שהיא מעמידה בין חינוכן הכללי של בנותיהן לבין חינוכן הדתי; בעוד שבחינוכן הכללי הבנות מעורבות עם בנים ומתייחסים למין השני כ"חברים" שווה בשווה, ואין מושם כל מחסום בפני אפשרויות הלימוד שלהן, הרי בחנוכן הדתי - שמוכרח ע"פ הגבלות ההלכה שהזכרנו להפלות בין בן לבת, נעשית הפליה זו רק על דרך השלילה; חובתן לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן אינה בעלות תוקף כחובת הבנים, ואין הן משתתפות בשעורי תלמוד, כך מוגבל חינוכן הדתי בביה"ס רק למה שנראה כמשותף וראוי לשני המינים; ובכוח אותה הגבלה מתנוונים ערכים דתיים ספציפיים לה מחוסר זיהויים וטיפוחם.

 

דמות דתית כזו - קשה שיזוהה עם אורח החיים הכללי שלקראתו מחנך ביה"ס ממ"ד; בעוד שהעולם סביב לה מוחה כפיים לשאיפתה להשכלה אוניברסיטאית ואף לתואר דוקטור; עולם הישיבות נסגר בפניה ודף גמרא לא תוכל ללמוד אלא במסגרת חילונית. בעוד שבכל סיטואציה לימודית וחברתית בת זוג מחונכת לקראת אקטיביות והתחרות עם הבן בשטחים שווים, דווקא בתחום הטכס הדתי ניתן לה מקום פסיבי שבעיני בת כזו יתפרש גם כנחות; הוא עולה לתורה, והוא רוקד ריקוד של שמחה בשמחת תורה, ולא נשאר רק לחטוף הצצה מאחורי המחיצה, ובזה מתמצה חוויתה הדתית.

 

לא זו בלבד שאין הבת הזו נושאת באותו עול דתי מחנך כבן, אלא כבר לא יועילו לה הסברים ששוני זה באחריות נובע מהתחשבות חז"ל במעמדה המיוחד, מרצון לשמור על צניעותה וייעודה בתחום ביתה, וכו' - שגם לאלה ערך דתי, כי אף מעמדה המיוחד הזה היטשטש, ואין ערכיו מועמדים יותר על נס כאקטואליים בחינוכה הכללי. אין האישה האידיאלית שהיא רואה לנגד עיניה כיום רק אישה, אלא גם אישה, וזאת רק אחרי שנים של חינוך במוסדות לימוד גבוה, ואולי גם קריירה, לפני הנישואים.

 

אם חניכת חינוך כזה ערה בכלל מבחינה דתית, מצב זה יכשיר אותה לכל היותר לבטא את צערה על קיפוחה במלוא הכוונה בברכות השחר כשבמקום שהבן מברך בתודה "ברוך שלא עשני אישה", תאמר היא "ברוך שעשני כרצונו" כמי שמצדיק עליו את הדין על הרעה, במין אנחת "בדיעבד" של "גם זו לטובה", אך יותר מסתבר שפרי חינוך דתי כזה תישאר אדישה לגמרי לתוכן תפילתה, בהתחנכה לחברה שבכל שטח, חוץ מהדתי, מקבלת תרומתה החיובית באופן שווה לשל הגבר.

 

"בית יעקב"

מצד שני, קיימת תנועת "בית יעקב", שבשיטת חינוכה נאמנת יותר לרוח החינוך בתקופת התלמוד בכך שלפי שיטה זו אין קיים הקרע בין חינוכה הכללי של הבת וחינוכה הדתי; אין חניכות תנועה זו חיות בחברה מעורבת; אלא לומדות מגיל רך להסתכל על המין השני כנושאי הערכים הדתיים הפוזיטיביים בין אדם למקום, ואילו הן כל מאוויהן לשמש לפעולתם זו של הבנים כלי שרת. להינשא בהיותן עוד צעירות לבן ישיבה ולעזור לו בתמיכה כספית ובעידוד רוחני להמשיך בדרכו הישיבתית, שהיא אידיאל המשותף לשניהם ויסוד היסודות בהווי ביתם. כך, אין עומדת סתירה בין חיי החברה של בנות אלו לבין חייהן הדתיים, אלא שניהם מתמזגים בהרמוניה.

סתירה שניה המתבטלת במסגרת חינוך "בית יעקב" בין החינוך הכללי והדתי הוא בעניין אפשרויות הלימוד הניתנות לבנות, שהרי לא רק בפני הלימוד התורני מושמים מחסומים, אלא גם בפני הלימוד הכללי, אם אין הן לומדות תורה שבע"פ גם ההשתלמות על רמה אקדמאית נאסרת עליהן בשם צנזורה קתולית. ברור שבת שבכל לימודיה הכלליים הורגלה שצימאונה האינטלקטואלי יושבע ע"י שעורים המתנהלים בצורה דידקטית של הטפה מוסרית והסקת רק אותן מסקנות של "למעשה" הנוגעות ישירות לחייהן הן, במקום על דרך ההפשטה המדעית והחופש האקדמאי, תטה פחות למרוד נגד מעצורים דומים המוטלים עליה בשטח הלימוד הדתי.

 

מצד שני, אף חינוך זה אינו מספק לבת של ימינו ערכים דתיים חיוביים משלה הראויים לשמם: בדורות עברו, כשכל חיי הבת התרכזו סביב לציר הבית, אולי באמת יכלה להסתפק בהעמדת תכני אורח חייה של אשת הרב הצנועה והחסודה, או של טיפוס הברייה כאידיאלי וכינוי הבת בתואר, "בעלבוסטע" באמת היווה מחמאה, אך כיום, עד שחניכת "בית יעקב" מתחתנת, מוכרחה היא או להתגדר בעולמה הנשי דל התכנים (וההתנגדות הזולה שהיתה פעם אופיינית לבנות אלו פרי ופורקן להסתגרות זו), או - בחיפושה אחרי ערך נעלה ורוחני יותר, נתפשת היא לאווירה הדרשתית-דיקטית שבה מתנהלים שיעוריה בקודש וחול, והופכת את הסממנים החיצוניים של צדקניות ו"פרומקיט" ספיקת כפים ונענוע הגוף בשעת התפילה לתוכן חייה, המתבססים לא על ידיעה בהלכה ועל הלימוד המוצק של בחור הישיבה, אלא על חיקוי הליכותיו ומין מוסר מתחסד המסתמך אף הוא על האיסור והשלילה.   

 

בזמן האחרון, לכן, משהחלו השפעות האמנציפציה של האישה לחדור אף לעולם זה, והערכת בחורי ישיבה לגלוי אופי עצמי וסממני השכלה בבנות זוגם, צצה התופעה של השעורים הפרטיים אצל טובי הבנות מ"בית יעקב", המבקשות להשלים באופן פרטי את שנאסר להם ללמוד במסגרת החינוך הממשלתי הבלתי-דתי. כיום כבר אין דברי מנהלת "הסמינר" בירושלים ש"אתן לא באות כאן לשם השכלה, אלא פשוט שתתחנכנה להיות אמהות טובות ושאת בנותיכן כבר לא תצטרכו לשלוח לבית הספר" מתקבלים ע"י התלמידות באהדה. הבנות מבחינות בבקיעים המתגלים בחומר הלימוד המצונזר בהשפעת רוח הזמן, כשאותו הוגה דעות נכרי המוזכר כבר סמכא בשיעור פדגוגיה, מכונה בתואר "ימח שמו" בשיעור תורה, ואט אט מועמדות אף הן בפני אותו קרע המפלג בין החינוך הכללי והדתי של חניכות ביה"ס הממ"ד ובקיצוניות יתרה.

 

טרם נמצאה שיטת חינוך לבנות

שיטת חינוך דתי לבנות שישמור על הגבלות ההלכה ביחס לייחודיותן ויחד עם זאת יצור או ידגיש אותם ערכים, חוויות, דפוסי התנהגות, ושטחי מצוות חיוביים המותרים ונאים לאישה, ומשתזרים יפה עם חינוכה הכללי ומעמדה בחברה של ימינו טרם נמצאו. וחבל, משום שדווקא בתחום זה היה מסוגל פתרון דתי לתרום רבות גם להכוונת החינוך הכללי של הבת, שאף בו מסתמנת לאחרונה התלבטות ומבוכה, בעקבות שככת להט האמנציפציה הפמיניסטית. בתרגום הנחות תנועת שוויון הזכויות לנשים לשפת המעשה, במיוחד כאן בארץ ובתנועה הקבוצית, עדים אנו לכישלון החלקי לפחות, של אותו ניסיון להכשיר נשים לתפקידים "גבריים" מובהקים, וחלוקת העבודה הנוכחית בקבוצים, למרות השוויון והשחרור ממגבלות ארגון המשפחה העירונית, דומה בהרבה לחלוקה החברתית המסורתית. הנשים בעיקר בשירותים, בבית הילדים, במכבסה ובתפירה, והגברים - הם החקלאים, הטרקטוריסטים, הנהגים, מזכירי הפנים והחוץ, חוץ מכמה יוצאים מן הכלל. ואין עובדה זו מסתברת רק ע"י הבדלים גופניים, המשפיעים על כוח עבודתם של הגבר והאישה, אלא גם - ואולי בעיקר - ע"י הנטיות והמידות הרוחניות השונות של שני המינים. כן גם בביה"ס הפוסל אמנסיפציוני: על אף החינוך המעורב השליט להלכה, למעשה מתחלקות המגמות בד"כ לפי קווים מיניים ברורים פחות או יותר: המגמה הריאליסטית לבנים, וההומניסטית לבנות.

 

פרופ' סימון, בציינו תופעות אלו במאמרו ב"מולד", מאשים משגה זה של האמנציפציה (ששווה דומה או זהה) כמקור לכמה מחליי החברה הרציניים בדורנו (כגון המיליטריזם). אין כוונתו בכך להחזיר את הגלגל אחורנית ולהשליט את מצב הדיפרנציאציה שגרמה לתנועת השוויון, ורחוק הוא מלבטל בערך הישגי התנועה זו. להפך, הוא מטיף דווקא, על יסוד האמנציפציה לחינוך לקראת דיפרנציאציה חדשה, שתדגיש את השוני בין המינים בשחרור משמעותו השלילית לגבי האישה ולמעבר משלב התבוללות הנשים בחברת הגברים לשלב עצמאותן וזכותן להיות עצמן יחד עם שויונן - וזאת לתועלת הנשים והחברה בכללה. קשה להתעלם מן ההקבלה בין מסקנות אלו לבין ההנחיות שמצינו בדברי חז"ל.

 

"ישיבה לבנות"

אמנם נשמעו בעת האחרונה דיבורים פה ושם ביחס להקמת מעין "ישיבה לבנות" אך ורק ניסיון מעשי אחד בתחום החינוך התיכוני הדתי בארץ צץ ועלה בשנה שעברה בכיוון לפתרון, וראוי לציון והוא אולפנת "בני עקיבא" שהוקמה בכפר פינס. באולפנה זו (שהיא גם פנימייה) לומדות רק בנות אף די חברות בתנועת בני עקיבא, המעורבת, שנתמכת ע"י ביה"ס. מייסדי האולפנה מבקשים ליצור בה אוירה דתית דומה לזו השוררת בישיבה התיכונית של הבנים, ותכנית הלימודים שאף כאן תהא מורכבת מלימודי קודש וחול, אלא שבלימודי הקודש, במקום שהבנים בישיבה מתרכזים בעיקר בגמרא, הבנות באולפנה לומדות תנ"ך, דינים, ומחשבת ישראל.

 

ע"פ השמועה, שנתה הראשונה של האולפנה נתברכה בהצלחה רבה, אך אם ניסיון זה מסוגל לתרום תרומה בת קיימא בשטח חינוך הבת בישראל עוד קשה לקבוע. המוסד צעיר, ועדיין מגשש בדרכו. אך נדמה שגם למקימי מוסד זה אין הכרה מודעת בבעיה לכל עומקה והיקפה. שנתפסים הם יותר לפתרונות חלקיים מחוסר הביסוס התיאורטי, ושאין עומדת לנגד עיניהם דמות דתית ברורה שלקראתה הם מחנכים - דמות שתהלום לא רק את מציאות בנות המושב שהן עיקר החומר האנושי באולפנה, אלא את בת ישראל באשר היא; לא רק את זו שעתידה מיד לאחר סימה את ביה"ס התיכון להצטרף לשורות התנועה בניהול ובבניין ביתה במסגרת ההתיישבות העובדת, אלא גם את זו שעתידה להתיישב בעיר, לעבוד או להמשיך בהשכלתה עוד כמה שנים טרם "היכנסה לחיים".

 

שלושת היסודות בחינוך בנות

אין ספק שכדאי יהיה לעוסקים בבעיות חינוך הבת לעקוב אחרי התפתחות האולפנה היטב היטב ולנתח את התופעות השונות שתתגלינה בה, אך ברור מלכתחילה שחינוך המתכוון לפתרון מקיף של הבעיה יהיה לכלול לכל הפחות את שלושת היסודות הבאים בתכניותיו:

1. לימודי קודש מיוחדים לפי התוכן, אך שווים לפי הרמה והרצינות ללימודי הקודש של הבנים וללימודים הכלליים של שניהם.

 

אם אין הלימוד כאמצעי ישיר לעבודת ה' שייך לאורח חייה הקבוע של האישה, בכל זאת כל זמן שממילא ניתנת לה האפשרות להקדיש כמה משנות גיל ההתבגרות בעיקר לפעולה זו שאין כל סיבה שלא לנצל את ההזדמנות עד כמה שאפשר.

 

א. מחשבת ישראל -

אם בנות נוטות יותר לתחום המחשבה משהדיון הלגליסטי, לימוד זה חייב אף הוא להתנהל בצורה שיטתית ומסודרת, ולהגיע לסטנדרטיזציה מסוימת ולכלול עיקרי האמונה שבתורה, לימוד האגדה מן המקור, פול' של ימה"ב, יסודות הקבלה, חסידות אשכנז והחסידות המאוחרת, ספרי מוסר, ותולדות התנועות שעמדו מאחורי ספרים אלו. כיום הנושא "מחשבת ישראל" הוא בעיקרו מין חומר גלם בלתי מוגדר המשמש אמתלאה לכל מיני דרשנויות, ואינו מעניק לבת כלום שבעזרתם תוכל להתעמק באופן עצמאי.

 

ב. תורה שבע"פ -

נוסף על קטעים מהמשנה ולמוד דינים (בהשתלשלותם מן המקורות - כדי ליצור מושג מהטכניקה של פסיקת הלכות) חייבים לתת לבת לפחות טעם מלימוד הגמרא (בכמות דומה לתלמוד במכינות לתלמוד שבאוניברסיטה העברית, נגיד) לאו דווקא בתור לימוד לשם המצווה, אלא כחלק הכרחי מהשכלתה היהודית; שתבין מה טיב הנאה זו של לימוד בחור הישיבה, ושתרגיש שאם כי אין לימוד זה ייעודה הדתי, אין הוא סגור ומסוגר בפניה אם היא תבחר בכך. בס' שו"ת "מנורת המאור" ביחס ללימוד תורה לבנות, שר' מאיר סשצירנסקי ומנהל סמינר בית יעקב בת"א יש ניסיון מעניין למצוא הצדקה ללימוד שכזה ע"פ ההלכה, ואם כי הצעתו נדחתה למעשה, ואין לומדים גמרא בבתי הספר של "בית יעקב", עצם העלאתה מורה על צורך השעה.

 

ג. מורים בעלי שיעור קומה דתית -

יש לאפשר לבת אותו מגע עם מנהיגים רוחניים שאישיותם ישמשו מקור להשראה, בדיוק כשם שדבר זה ניתן לבן בישיבה אלא שבמידת האפשר, חייבים אלה לכלול גם נשים, בכדי שאורח חייהם יינתן לדוגמא וחיקוי:

 

2. יצירת הווי נשי חיובי

א. על מוסד דתי לבנות לדאוג לטיפוח מדות טובות וגיבוש דפוסי התנהגות לביטוין דווקא על סמך החובה הדתית. אולי כשם שהבן מתחנך לקבוע עתים לתורה, הבת תתחנך לקבוע עתים לגמ"ח כגון מנהג מתן צדקה ועזרה למשפחות נצרכות בערבי חג, פעולה חינוכית בין ילדי שכונות עוני וכד'. מוסד אידיאלי, ברבות הזמן, היה מביא בדרך הטבע גם לדרכי תפלה מיוחדות לנשים. לא הדמויות המיוחדות לדור הסבתות ממזרח אירופה, ולא ה"שקאלין" של הבנים בישיבה, אלא משהו חדש המתאים לאופי הבת הישראלית בימינו. מנהג הריקוד (כבימי מרים במדבר, או משתתפות ט"ו באב בתק' התלמוד) והשירה, בהזדמנויות שמחה, היה חייב להתחדש בהווי מוסד זה.

 

3. התחשבות במעמד האישה בחברה של ימינו -

השינוי במעמד האישה כיום כורך בו שתי עובדות יסוד שחינוך דתי לבנות חייב להביאן בחשבון:

 

א. מגע תכוף יותר עם בני המין השני - כיון שבנות כיום אינן נישאות בגיל צעיר כבעבר, אלא ממשיכות לנהל חיים עצמאיים במסגרת עבודה כל שהיא או לימוד גבוה לאחר גיל התיכון, ותוך כדי כך באות במגע עם חברות מעורבות, יש לחנך אותן לקראת מצבים שכאלה בעודן בגיל ההתבגרות, אך תוך שמירה קפדנית של מגבלות ההלכה. התפתחותן החברתית והנפשית תהיה שלמה יותר אם אורח החיים שלקראתן מתחנכות הבנות יספק להן מגע מוגבל עם בנים המושתת על עקרונות דתיים, טרם שהחיוב במגע שכזה יאלץ תחת דחף הלחץ להתחתן. מבחינה זו אולפנת "בני עקיבא" הצליחה למצוא איזון אידיאלי בין שתי מגמות כביכול סותרות כשהפרידה את חניכותיה בלמוד ובחיי פנימייה, אך בלי להחרים את פעילותן החברתית בתנועת נוער מעורבת.

 

ב. הזדמנות גדולה יותר לפעילות מחוץ לתחום הבית - כבר ראינו שא"א כיום להעמיד את כל התוכן הדתי שבחיי האישה על הקמת ביתה. בשנות לימודיה לפני הנשואים ובשנים הרבות שנותרות לה, הודות להישגי הרפואה של זמננו, לאחר שבניה גדולים, אין היא נזקקת לעבודות הבית והמשפחה כבדורות קודמים. במיוחד כשהאישה מפותחת בהשכלתה, החלל הרוחני שנוצר בחייה לאחר ניתוקה מפעילות עצמאית, כשכל תוכן חייה כלואים בד' אמות ביתה בהווה בשבילה משבר נפשי חמור.

 

חינוך דתי יכול היה לספק פתרון לבעיה זו בכמה דרכים:

 

1. ביטול המושג של מצוות עשה שהזמן גרמן כאינו חל - שתתחנך להתפלל ג' פעמים ביום. ועוד כהנה וכהנה - מה הרע בכך?

2. ארגון שעורים בלמודי קודש על דרג גבוה לנשים נשואות.

3Part time Career women החינוך דתי לבנות היה חייב לעודד פיצול חיי. יצירת המושג של  חניכותיו לג' שלבים: השלב הראשון, הטרם נשואי, המוקדש לפיתוח אישיות הבת תוך השכלה כללית דתית רחבה עד כמה שאפשר, אך בלתי תועלתית, שתספק לה מטענה הנפשי בהקמת ביתה העתיד; השלב השני - הוא העיסוק הבלעדי בבית ובמשפחה; והשלב השלישי - כשהילדים גדולים, ושוב זמנה של האישה פנוי - חינוך לקראת מקצוע. חלוקה כזו היתה מביאה למהפכה קטנה במבנה המשפחה המסורתית, אך היתה מונעת את הידרדרותה הרוחנית של האישה בגיל העמידה, נטייתה לרכילות, עיסוק בקטנות, וכל שאר מידות מגונות, ותורמת כוח עבודה יעיל מהמין הנשי לתועלת החברה בכלל.